ארכיון יומי: 14 בנובמבר 2014


ממזרח וממערב-כרך ד'- מאמרים

PROFIL INTELLECTUEL DU LETTRÉ JUIF ET DE SON CONGÉNÈRE MUSULMAN, AU MAGHREB (du 16e au 20e siècle)

פסל הרמבםHAÏ M ZAFRANI

DEUX ITINÉRAIRES EXEMPLAIRES DE L'AGE D'OR HISPANO-MAGHRÉBIN: AVERROÈS ET MAÏMONIDE

 Averroès et Maïmonide, deux fils de Cordoue, sont les produits d'une même civilisation, d'une même société symbiotique, d'une culture qui avait atteint à l'époque, un très haut degré de raffinement et qui était à son apogée.

 Ce sont deux maîtres de la science juridique, deux méde­cins et deux philosophes. Ce sont aussi deux contemporains. Le premier, Maïmonide, a vécu entre 1135 et 1204; le second, Averroès, entre 1126 et 1198, donc sous le même régime, le régime instauré par la dynastie almohade.

Ce sont deux vies parallèles (dans le sens que Plutarque donnait à ce mot) qui, sans se rencontrer, sans proximité immédiate, étaient absolu­ment homologues au plan des activités intellectuelles, voire profession­nelles, et peut-être aussi au niveau d'une répression qu'ils subirent égale­ment sur le plan religieux; je pense au plan doctrinal surtout, s'agissant d'Averroès, bien qu'il ait vécu à la cour des Almohades, et qu'il ait exercé des fonctions officielles. Maïmonide, lui, a souffert parce qu'il était juif, parce qu'il n'appartenait pas à la religion dominante.

Abu'l-Walid Muhammad ibn Rouchd de Cordoue (né en 1126 – année supposée de sa naissance – à Cordoue, en Andalousie, actuelle Espagne – mort le 10 décembre 1198 à Marrakech, au Maroc), dit Ibn Ruchd, plus connu en Occident sous son nom latinisé d'Averroès, et de son nom complet Abū l-Walīd Muhammad ibn Ahmad ibn Muhammad ibn Ahmad ibn Ahmad ibn Rušd أبو الوليد محمد بن احمد بن محمد بن احمد بن احمد بن رشد , est un philosophe, théologien islamique, juriste, mathématicien et médecin musulman andalou du XIIe siècle.

Son œuvre est reconnue en Europe occidentale, dont il est, d'après certains, comme le spécialiste Alain de Libera, pour ses commentaires sur Aristote, « un des pères spirituels »[1]. Certains vont jusqu'à le décrire comme l'un des pères fondateurs de la pensée laïque en Europe de l'Ouest.

Son ouverture d'esprit et sa modernité déplaisent aux autorités musulmanes de l'époque, qui l'exilent comme hérétique, et ordonnent que ses livres soient brûlés. Il est profondément méconnu de son vivant. Il commente abondamment et brillamment les œuvres d'Aristote : aussi les théologiens latins le nommaient-ils Le Commentateur.

Averroès exerça les fonctions de qadi et grand qadi (qadi al-quda'), fonction éminemment religieuse dans la société musulmane, en rapport étroit avec la connaissance de la loi révélée, de ses développements théologiques et ses prolongements juridiques et jurisprudentiels.

Il fut, d'autre part, un philosophe et, à ce titre, il reçut du sultan la mission d'expliquer Aristote. A ces deux charges spirituelles et intellec­tuelles pour ainsi dire, il convient d'ajouter celle, temporelle, de médecin royal, attaché à la personne du souverain almohade Abu Ya'qub Yusuf.

Retenons que ces trois fonctions capitales, nous les percevons, à des niveaux parallèles, dans la biographie de Maïmonide, lui aussi maître de la pensée juridique et pilier de la halakhah, philosophe et médecin à la cour royale de Fostat.

En cet Age d'Or hispano-maghrébin, un certain degré de symbiose était en effet perçu au niveau du savoir écrit, des humanités et des sciences naturelles, les Juifs rivalisant alors avec leurs concitoyens musulmans et chrétiens dans les domaines de la philosophie, de la méde­cine, des mathématiques, de l'astronomie etc….

Après l'exil d'Espagne qui fut le sort comun des arabes et des Juifs, durant la période dite de décadence, les diverses sociétés cohabitant au Maghreb continuent à se rencontrer au niveau du folklore et de ses manifestations multiples, de la poésie populaire, du savoir oral et de la production intellectuelle, populaire et dialectale.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים הכניסיני תחת כנפך

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתרהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

הכניסיני תחת כנפך

לאורך הדרך מלווים אותנו לפידים דולקים בתוך קסדות פלדה, נרות זיכרון לחיילים שנפלו, בעיצומם של הקרבות שלח אותנו הצבא לבדר את הלוחמים הצעירים שפרצו יום קודם לשטח האויב בצד השני של התעלה, אני איש קולנוע מחזיק במקלע, המרצה למיתולוגיה עם מכשיר הקשר, הגיאוגרף מנווט עם המפה, ההיסטוריון הפך לחובש והזמר – לנהג.

קו המים מתגלה לנו עם קרני השמש האחרונות ואנחנו כבר על הגשר העצום, חוצים אותו ומוצאים את עצמנו לאט לאט בתוך מתחם ענק של כוחותינו. צעירים מאובקים עם בגדי חקי מוכתמים בדם ושמן רובים, ישנים ליד הטנקים, הנשק והתחמושת לגופם, מסיכות הגז לצידם, המנועים מופעלים, רק סימן קטן והם יקומו משנתם להמשיך בקרב האין סופי. מחלקים לנו מסיכות גז שמישהו מלמד אותנו איך חובשים אותן, איךפורשים את הברזנט ויושבים מתחתיו, ואיך מזריקים לתוך הגוף חומר מנטרל במקרה של פגיעה. כל רגע השדה עלול להפוך לים להבות, עשן וגזים קטלניים, ההפוגה היא זמנית, אומרים לנו. האמת שלא התכוננו לזה. חשבנו שאנחנו עומדים לשוחח עם לוחמים אחרי קרב ולא לפני קרב, וכי מה יכולים מרצים להיסטוריה, לגיאוגרפיה או למיתולוגיה לומר לחיילים שנתונים בעיצומה של מלחמה? ומה יועיל הפסיכולוג שזקוק בעצמו לעזרה? והזמר על מה ישיר? ועם מסכת גז על הפנים! ואם ישיר גם חיילי האויב ישמעו אותו! הרי אנחנו שומעים אותם!

ואני שהתכוננתי להרצות על ״מין ואלימות בקולנוע״ ולא התעצלתי להביא איתי מקרן שיקופיות כאילו צפיתי למצוא שקע חשמלי בחול המדבר!

הרגשנו מיותרים לגמרי, כאילו היינו טעות שמישהו עשה. הזמר ניסה לתקן. הוא היה בודד גם בתוך הקבוצה הקטנה, כי בעוד אנחנו מנסים להעביר את הזמן בניתוח המצב הוא ידע רק לשיר. בלי לשאול אותנו פנה לאחראי שעה שזה הביא לנו כמה קופסאות קונסרבים והתחנן: תן לי ללכת הביתה, אתם לא צריכים אותי. תן לנו לקבוע אם אנחנו צריכים אותך או לא, אומר לו האיש. מה יש לי לעשות פה ? אני מפחד. תירגע, תירגע. מה? עכשיו אני אשיר? באמת אתה מתאר לך שאני אשיר? כשיגידו לך לשיר, תשיר. אתם צריכים לוחמים, אני זמר. אתה איש מילואים! למי יש חשק לשירים, כשהולכים על גזים? מי ירצה לשמוע? אני הולך הביתה. אתה לא הולך. אני לא נשאר.

אתה נשאר ועוד איך אתה נשאר, פקד הקצין והתרחק. הזמר כיסה את פניו בידיו ופרץ בבכי, היינו מאוד נבוכים, אבל לא יכולנו לעשות כלום. התחלנו לפרוש את השמיכות על האדמה כשבא אחד הקצינים להזמין אותנו להרצות. כולנו? איך שאתם רוצים, יש לכם שעה. הזמר ברח, אמר ההיסטוריון, אני הולך אחריו. אם ההיסטוריהבורחת, לחש השני, אז מה יש למיתולוגיה לעשות פה? הפנה השלישי את מבטו לפסיכולוג כמבקש עזרה. תשמע, פנה אלי הפסיכולוג, ״אלימות ומין בקולנוע״ זה נושא חם.

חסרה להם אלימות? אני מוחה. יש גם מין, אומר הגיאוגרף. מין עכשיו? אני טוען, בלי נשים? יש לך שיקופיות, אומרים לי כולם יחד. אין לי חשמל. יש גנרטורים. דחקו אותי לקיר. כבר הרציתי לפני טייסים וטבחים, גנרלים וטוראים, פעם הרציתי אפילו לפני חייל בודד, צופה במגדל שמירה על חוף התעלה, אבל אף פעם לא דיברתי בפני המון עצום שכזה, צבא שלם הפרוס על כל המדבר. התחלתי בשקט על הקשר בין מין למלחמה, על האסתטיקה של אלימות ומין אצל יוצרים כמו היצ׳קוק, או שחקנים כמו שון קונרי, ג׳ימס דין, מרלון ברנדו, האמפרי בוגרט, מי משתמש בסכינים, מי במקלעים, מי בסתם חתיכת חבל, בעניבה אלגנטית או במשתיק קול, אלימות יפה ומכוערת, מעודנת וגסה, סוגי גברים ונשים, יופי אנגלי לעומת אמריקאי, מזרחי לעומת מערבי, הנשיות המתפרצת והמאופקת, האצילית והגסה, התמימה והמושחתת, האימהית והזנותית, אבל לא יכולתי להרחיב הרבה כי המון הצופים היה גדול מדי לניתוחים דקים וקולי לא הגיע למרחקים ועברתי מהר לשיקופיות.

 חיברתי את המקרן למנוע, הדלקתי אותו ומחוסר מסך כיוונתי את העדשה לדופן הטנק ממול, מרילין מונרו עם שיער הזהב שלה והפה הפתוח פגעה ישירות בדופן מתחת לצריח. צהלה ענקית פרצה מפי מאות החיילים, השפתיים האדומות, העור הרך והחיוך הסקסי הרחב כמעט המיסו את שכבת הברזל. מפקד הטנק ליד המקלע הושיט את ידו ללטף את שפתיה הפשוקות, אבל אני אספתי אותה אלי בחזרה ושלחתי במקומה את קלאודיה קרדינלה עם השיער השחור, היופי הים תיכוני וחיוך האחות שלה שנראה כמו חלב חם שנשפך על המתכת הקרה. אחריה שיגרתי את בריג׳יט ברדו שנמרחה על טנק אחר כמו עוגה פריכה עם קצפת, אחת אחרי השנייה שילחתי ברכב הברזל את אניטה אקברג, סופיה לורן, סילוונה מנגנו, ליזטיילור, ז׳אן מורו, אורסולה אנדרם, מאיי ווסט, זאזא גאבור, גרטה גרבו… תוך כדי משפטי הסבר קצרים המשכתי לירות את הנשים על האוהלים, על יריעות הברזנט של המשאיות, על הקרונות ואחר כך על החיילים עצמם, הפטונים, הצנטוריונים ומאות כלי הרכב התרככו כל פעם שנחתה עליהם אשה חדשה, והפכו ליצורים חיים, מחייכים, קורצים ומלטפים, נשים מכל הסוגים, המידות והצבעים הופיעו כמו רוחות בלי שהיו שם, בלי שידעו שהן שם במדבר מלא גברים קשוחים מכוסי חול ושמן רובים, צוהלים וצוחקים, שולחים ידיים לתפוש אותן בעודן קרן אור בחלל האוויר. כשהקמתי את דמותה הענקית של ריטה הגדולה מ״סטיריקון״ של פיליני שאגת ההתלהבות עלתה ברעש השמימה. היתה זאת אשה לוויתן עצומה וחסרת גבולות שנראתה גדולה מהטנקים, עולה על גדותיה ונשפכת מעליהם החוצה, מחוסר מסך גדול יותר כיוונתי אותה לשמים, שם על פיסת ענן ששטה בין כוכבים היא קרנה וצחקה בקול ואנחנו למטה מביטים בה בפליאה ודממה כמו באילה. כשהחלפתי אותה במרלן דיטריך פרצה צעקת מחאה מפיות החיילים, שוב ושוב שאגו את שמה של ריטה. חזרתי ושילחתי את ריטה לעננים ואחריה בזו אחר זו את אחיותיה הענקיות והנדיבות מסרטיו של אותו במאי שהיו מביטות עלינו מהעננים בחיוך, בקריצה, בעינטוז, בעפעוף, בפישוק שפתים, כאילו משוחחות איתנו, מציעות, מזמינות, שואלות, מבקשות… במלחמה הקודמת צנחתי בפעולות קומנדו הירואיות, הפעם הייתי לוחם בודד שלקח בשבי מחנה צבא שלם במדבר. הלוחמים שזה חודשים לא ראו לא עץ ולא פרח וסביבם רק מדבר שממה, פלדה, דם אלימות ומוות, ראו עתה את הדבר הירוק האחרון שנותר, דקה לפני הקרב שמי יודע מי יחזור ממנו. שמות התחילו לאט לאט לעוף באויר: אופירה! תמי! חנצ׳ו! חלי! נורית!… בתשובה נשמעו קריאות ממרחק: פטימה! עיישה! ימנה! חשבתי שמישהו מתבדח, אבל כעבור זמן כולנו יכולנו להבחין בקולות חיילי אויב שקראו בשמות הנשים שלהם כשהם סמויים מעינינו בחסות החושך בצד השני של התפר, ספקאם הבינו מה קורה כשראו אי שם באוויר, על עננים, את הנשים נוגעות בכוכבים ויורדות עליהם משמים כמו אילות, פריחה, עזיזה, זמילה, איבתיסאם, המשיכו הקולות לקרוא לאור הכוכבים, וחיילינו עונים: אורית, רותי, לאה, ציפי, יונה… נדמה שהמדבר רחש תפילה, פולחן קדמון ובלתי נודע התקיים תחת קרני האור שנשאו עמן את הנשים לשמים, והגברים המאובקים והעייפים שנראו כילדים חפים מפשע פקחו עיניים מתפלאות כאילו ראו את אלוהים במדבר… כך השתלבו הקולות שלנו עם הקולות הזרים מעבר לחושך בעוד הנשים צופות עלינו משמים עד שפצע השחר. אז זרחה שמש נעימה ובחדשות הודיעו על הפסקת אש שנכנסה לתוקפה.

אני לדודי לרבי יחייא אדהאן זצוק"ל

 

פיוט למתן תורה סימן אני יחייא אדהאן חזק אמיץ

חזקyechia_adahan

נועם לכה דודי גזרת יהלום אליכם אקרא ידידים. זכרו: תורת משה עבדי

נסים נפלאות הראני. ממצרים הוציאני. טרם אטבע בבור עווני. לא אוכל אנכי לבדי:

יוצר הכל בריב חסדו. זכר לאברהם יחידו. שקִיֵם התורה לבדו. אלמלא היא מטה ידי:

יום צאתנו ביד רמה. בזכות תורה התמימה. נתעלינו מכל אֻמה ועל כלם נפל פחדי:

חבלי מות אפפוני. בשמעי קול שוכן סנה. הוריד טלו והֶחֱיָני. וברצונו החזיק בידי:

ידיד עלה לשמי מרום. הקיפוהו מלאכי רום. וקרנו בכבוד תרום. כי אחז בכסא כבודי.

יחד ענו אמרו כלם. והודו למלך עולם. בתורה נברא העולם. ובשביל ישראל עבדי:

אז נתנו לו המתנות. טובות יפות נאמנות. גם מלאכי אף וחמות לא עמד שום אחד לנגדי:

את עשךת.הדברים. קבלנו מעיר גבורים עלה חכם בין השרים. והוריד עֻזי והודי:

דיני התורה מרֻבים. מתוקים מדבש וטובים. כלם לנפש ערבים. כטעם שמן לשדי:

המצוות הם כלם תרי״ג. גם חכמים עשו סיג. התורה נדרשת בי״ג. מדות להבין תלמודי:

אף המצוות דרבנן. שבעה המה סברי מרנן. להשלים כתר בעינן. לעבֹד בם אלהי חסדי:

נתפלל לאל ואתחנן. בזכות חכמי דתניא ותנן. בתורה ינהיר את עינן. כי היא תקון נפשי בעודי:

חזקו אמצו ביום הזה. כל ישראל דל ורזה. לשמֹח באלהינו זה. אשא אל שמים ידי:

אזכיר את כל מצוות התורה. הם כלולים בעשרה. כלם מפי הגבורה. אף שאמר משה עבדי:

אנכי היא מצוה ראשונה. שמענו מפי שכינה. גם לא יהיה  בכל פנה. אין אלוה בלעדי:

את שם יי לא תשא. לשוא במתן ובמשא. לא ינקה מן הבושה. הוא וזרעו עד יום פקדי:

חובה לשמֹר שבת היקרה. בה זכינו לכתר תורה. . כמו שֻתפות גמורה אז היה אלהים עמדי:

זרע קֹדש השמרו נא. מרציחת נפש נענה. בשוגג או בכונה. השמר לך ידידי:

קלון נגע כל עת ימצא. העובר על משכב אשה. נשואה וגם גרושה תמיד חטאתו לנגדי:

אם לא יגיד עדות ברורה. ישא עָוֹן זה דין תורה. יתרחק מעדֵי שכירה. דבר שקר לא תגידי:

מגנבה בני הזהר. חמדה בלב אל תהרהר. גם אל תצא לריב מהר. אך בטחו ביי עדי:

ייראו את השם הנורא. וסורו מכל עברה. כמו מעבודה זרה. שויתי יי לנגדי:

צדיקים הם דברי חכמים. שמע להם והיה תמים. כמאמר חי העולמים. אשר צוה למשה עבדי:

את אביך את אמך. תכבד במטעמיך. למען ירבו ימיך. וייטב לך בכל מיָדי:

חוס ורחם על עמך. הסר מעליהם זעמך על הגוים הפל אמך. כי בקשו נפשי ומאודי

זכר לנו ברית אבות. הצילנו ממכאובות שמח כל הלבבות.מהר תלבישני עדי:

קרב לנו קץ הגאֻלה. למענך נורא עלילה. פדה עמך כי דָלֹה דָלָה. על צריהם אשיב ידי:

אמיץ גבור הושיעה נא. מן הגוים אִמלטה נא. אנא יי הצליחה נא בזכות תורת משה עבדי:

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
נובמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר