ארכיון יומי: 26 בנובמבר 2014


נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"לרבי דוד עובדיה - מסמך

ד. לכהן או לעולה ראשון לקרוא בתורה, הש״ץ או בעל קורא היה אומר פסוקים הללו, כהן (ראשון) קרב וכהן (וקרא) תורת ה׳ תמימה משיבת נפש * עדות ה׳ נאמנה מחכימת פתי פקודי ה׳ ישרים משמחי לב מצוה ה׳ ברה מאירת עינים האל תמים דרכו אמרת ה׳ צרופה מגן הוא לכל החוסים בו.

[1] פסוק זה נזכר במס׳ סופרים פי״ד שאומרים אותו בשעת שמגביה הס״ת להראות לעם.

ה. הגירסא בברכת התורה — אשר נתן לנו את תורתו תורת אמת, כמו שהביא הנוסחת הזאת הרב דבר אמת דמ״ד אות נ״ו והרב חסד לאלפים ועיין בספר תורת השלמים סי׳ כ״ב אות ז׳ ועיין עוד בס' שמח נפש שכתב שכ״ד רב עמרם גאון והר״מ ז״ל.

ו. העולה לס״ת פותח בפסוק ה׳ (השם) עמכם והש״ץ עונה יברכך ה׳ (השם) ולא מזכירין את שם ה׳ כקריאתו וכ״כ בספר תורת השלמים סימן כ״ב אות ו׳ וכ״כ הרב ספר חיים סי׳ ד׳ אות א׳ ויאמר השם עמכם ולא יזכיר שם המפורש.

ז. נהגו שקודם שמברך העולה ברכה אחרונה לקריאת התורה לומר ״אמת תורתינו הקדושה״ ולא מיחו בידם חכמים. ועיי׳ לג״ע הראש״ל בספר יביע אומר ח״א סי׳ ט׳ שאין למחות ביד האומרים שיש להם על מה שיסמוכו יע״ש.

ח. בשבת שבתוך ז׳ ימי החופה עולין כל הקרובין לס״ת לכבוד החתן ולבסוף עולה החתן וקורין לו בסדר היום ואח״כ קורין לפניו מן החומש פרשת ואברהם זקן הש״ץ קורא הפסוק ואחד מהקהל קורא התרגום של אותו פסוק ומפרידין בין פסוק לפסוק בשירים מיוחדים עיין באוסף התעודות שבספר ״קהלת צפרו״ כרך ב, מס׳ 634 וזהו ג״כ מנהג ירושלים וכמ״ש הרב תיקוני יששכר, והרב יד אהרן במהדו״ב בסי׳ רפ״ב ועיי׳ בספר נתיבי עם סי׳.קלח ועיי׳ בספר חיים סי׳ ז׳ אות י״ד שכתב הטעם על קריאת פרשה זו לחתן להזכיר העם שיזהר בנשואיו ושלא יקח אשה לשם יופי שהרי הכתוב אומר שקר החן והבל היופי ולא לשם ממון כי הממון עשה יעשה לו כנפים, ולא לשם שררת הקרובים ובני משפחות שיהיה נעזר מהם לפי שהוא נכשל ונענש בכל אחת ואחת משלש כוונות אלו ע״כ. וע״ע שם אות טו״ב שהזכיר את מנהגינו בשם ערי המערב שאין מוציאין ס״ת אחר; ועיין בספר לפי ספרי לאחד מרבני אתרין מהר״י אג׳ייני ז״ל ערך חתן אות ק״ס שכתב ומנהגינו הוא להעלות החתן בפרשת השבוע ואח״ך קורא הש״ץ פרשת ואברהם זקן בחומש ומתרגם המתרגם כל מקרא ומקרא וזכר שני המנהגים האלו הביאם הרשב״ץ בח״ב סי׳ ט״ל וכתב על המנהג שלנו שהוא נכון.

ט. מנהגינו לעמוד כל הצבור בקריאה בס״ת כל פעם שאומרים עשרת הדברות, ואע״פ שהרמב״ם ז״ל בתשובה כתב כי ראוי למנוע מנהג זה, בהיות שמגיע הפסד לאמונה שיבואו לחשוב שיש לתורה יתרון קצתה על קצתה יעו״ש מ״מ הרבה פוסקים אישרו וקיימו המנהג הזה, ויישבו דברי הרמב״ם, ועיין להרב ישכיל עבדי שהאריך בזה בח״ב סימן א׳ ובחלק ז׳ סימן א׳ והביא סמוכות למנהג זה ובספר לדוד אמת סימן ז׳ אות ה׳ כתב וז״ל אם כל הצבור עומדים בעת קריאת יו״ד הדברות אינו נכון וכו׳ אמנם יש מקומות שפשט המנהג שכל הקהל עומדים ע״כ ועיין קול סיני אייר סיון תשל״א. ועיין בספר הליכות שהזכיר מנהגנו זה והביא לו סמוכות מדברי מרן החיד״א ז״ל בס׳ טוב עין. יעו״ש שהאריך ליישב דעת הרמב״ם ז״ל בתשובה. ועיין בס׳ טוב עין לד,גאון חיד״א סי׳ יי׳א שכתב כיון דבשעה זו קוראין גם חלק משאר התורה לית לן בה דמוכה שהכל אמת אלא שעומדין כאן לפי שפרשה זו יסוד לכל התורה. ושוב ראיתי בספר פחד יצחק בערך עשרת הדברות שכתב וז״ל ועיין דבר שמואל תשו׳ רע״ו דמחזיק המנהג במקום שנהגו לקום בשעת קריאת עשרת הדברות ושלש עשרה מדות דיש רמז לדבר ויתיצבו בתחתית ההר, עכ״ל.

י. מנהגנו שאחרי קריאת הקללות שבפ' בחקותי ושבמשנה תורה, כל הקהל אומרים בניגון וטעמי ספר משלי, את הפסוקים מוסר ה׳ בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה׳ יוכח וכאב את בן ירצה, ולמוכחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב, ועיין להגאון מהר״ח פאלאג׳י ז״ל סימן ט״ז אות ג״ל שהזכיר מנהג קצת פסוקים מאלו וכתב שחזרו ובטלום, משום שכשעושים איזה שנוי לעולה הוא מקפיד וימנעו אנשים מלעלות בפרשת הקללות. ועיי׳ בספר ליצחק ריח לרב מרבני עיר פאס בליקו״ד או״ח אות קוף קריאת התורה שהזכיר מנהג זה וסדר פסוקים אלו וסיים וקוראים התוכחות בקול נמוך.

יא. כשהיו גומרין בקריאת התורה חומש מחמשת החומשים היו כל הקהל אחרי הקריאה לעולה משלים, עונים ואומרים חזק חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה׳ ועיי׳ להרב ליצ״ר בלקו״ד אות קוף ס״ה.

ברכות

א. נוהגים לענות ב״ה וב״ש גם על ברכה שיוצאים בה י״ח כדעת הרא״ש והמעש״ר ה״ד בהלכות ברכות פ״א הי״א כתב וז״ל והסברא והמנהג הם עמודי הוראה שהרי בכל תפוצות ישראל כשהש״ץ מברך להוציא הרבים י״ח ובכללם ברכת שופר והלל ומגילה וכד כל הקהל עונים ב״ה וב״ש וא״כ בואו ונאמר ששום אחד מכל קהל עדת ישראל לא יצא י״ח בברכות אלו מעולם וכו' וידוע דגדול המנהג עכ״ל ה״ד הרב לפי ספרי ערך ברכה אות קל״א וע״ע בס׳ נתיבי עם סי׳ קסז שהביא משם הרבה מגדולי הפוס׳ כמנהגנו וזהו מנהג ירושלים ועיין בספר שערי תשובה סי׳ רי״ג ודגול מרבבה שם.

ב. בסעודות מצוה היו נוהגים לטבול הכאע״ך (מזונות) בט׳ה ולא חששו לדבר שטבולו במשקה שצריך נטילה כיון שלא מטבל רק ראש הכאע״ך ואין הידים נוגעות במשקה, וגם המשקה הוא מבושל, דתרי חומרי לא עבדינן, וגם החתיכה הנשארת בין ראשי אצבעותיו הנוגעים במשקה לא היה חשש כיון שהיא פחותה מכזית ועיין בספר פקודת אלעזר סי׳ קנה, שהביא סמוכות למנהג זה כמ״ש. ועיין בספר שער אשר או״ח סי׳ י״ב שהאריך בענין אם צריך נטילה בפחות ממית לדבר שטבולו במשקה, והביא דעת המט״י והשיו״ב והרשב״ץ בס׳ יבין שמועה שהקילו, ולהלכה נקטינן כדעת מרן והרבה פוס׳ דצריך נטילה אף על פחות מכזית יעו״ש וע״ע בספר גו״ר כלל א׳ סי׳ ל״ז באוכל דבר שטבולו במשקה על ידי מזלג או כף שכתב וז״ל כללא דמלתא כיון דלא חמירא נטילה זו וכו׳ יש להקל בה וכו׳ וכל שכן שאין אנו מהרין מלטמאת עצמינו וכו׳ ואם כן בעילה כל דהו מצינא למדחי הך נטילה ולו יהיה שהדבר תלוי במחלוקת נקטינן כדברי המקל עכ״ל.

מקדם ומים-כרך "ז "-ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים מקדם ומים כרך ז יוסף שיטרית

ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים

מקדם ומים כרך ז

מקדם ומים כרך ז

יוסף שיטרית

ב. התמונה האידילית והמעוררת של ארץ ישראל מועלית בקינות, בפיוטים ובבקשות שנכתבו החל במאה ה־15 בצפון אפריקה, כגון קינתו של ריב״ש ״ארץ חפץ, נדחייך יום יום שואלים בגללך״,,, הבקשה של ר׳ אברהם סלאמה ״ארץ הקדושה, יקרה חמודה, לתורה ותעודה תקרא דרושה״, והקינה של ר׳ אברהם אנקאווה ״אומרה לך, עיר הצדק, נרצה את עוונך; אשוב אחזק לך בדק ותשוב לארמנותיך״. שירים אלה מופיעים גם בין הקינות הנאמרות במנחה של ט״ב, שעל פי המסורת היא שעת הנחמה." יחד עם פיוטים נוספים המפוזרים בכתבי היד הרבים של דברי שירה ממרוקו שירים אלה מעלים בעיקר את התמונה האידילית של הארץ לפני החורבן, את הזיכרון הצורב שתמונה זאת מעוררת בלב המשורר שעה שהוא משווה אותה למצבה העגום והמדכדך של הארץ בימיו, וכןאת התקוה לשוב ולחוות בעתיד הקרוב עבר מפואר זה עם בוא הגאולה. שירים אלה בנויים בצורת דו־שיח בין הארץ לכנסת ישראל, ומבוססים בעיקר על פרקי הנחמה של הנביאים. הם באים לעודד את רוח המתפללים תוך העלאת דברי נחמה וכיבושים על העתיד המפואר המובטח עדיין לארץ. הם מעלים בו בזמן תפילה לחידוש הפאר וההדר של הארץ ולשיבת ציון על פי המסורת המשיחית הרבנית הרסטורטיבית, הקשורה בפסוק ״חדש ימינו כקדם״., שירים אלה הם גם לרוב שירים משיחיים המתמקדים בתיאור הכיסופים הקיומיים של הקהילה לארץ ישראל ובהבעת אהבה עזה לארץ.

רבי יצחק בר ששת בֶּרְפֶת (1326 – 1408) – הריב"ש, מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידם של הר"ן, רבי חסדאי קרשקש (סבו של חסדאי קרשקש) ורבי פרץ הכהן.

הריב"ש נודע בזכות תשובותיו ההלכתיות, שמהן נפסקו הלכות רבות בשולחן ערוך. הריב"ש הביע הסתייגות מלימוד חכמת הנסתר.

ג. תמונה נוספת של הארץ כרוכה בתיאורים המדרשיים של הארץ, המדגישים את סגולותיה הנעלות ואת היתרונות והזכויות שזוכים להם אלה הדרים בה, כגון אווירה ״המחכים״ של הארץ או אושרם של הגרים בה ושל הנקברים בה. שירי שבח כאלה נכתבו בעיקר מאז סוף המאה ה־17, כנראה בהשפעתם של ביקורי השד״רים בקהילות מרוקו. מועברת בהם קריאה מפורשת לעידוד העלייה לארץ ולו לעת זקנה כדי להיקבר בין רגביה. שיר טיפוסי בקטגוריה זו של שירים הוא הבקשה של ר׳ שלום אסבעוני מתחילת המאה ה־18 ״ארץ הטהורה, אהובה חמודה מאודם ופטדה ואבן היקרה״. שיר שבח נוסף מסוג זה הוא הפיוט של ר׳ דוד בן אהרן חסין ״אערך שיר וזמרה לכבוד ארץ יקרה טהורה בנעימה קדושה, בשפה ברורה״. שירים נוספים מפוזרים בכתבי יד של שירת יהודי מרוקו.

הבקשה של ר׳ שלום אסבעוני מתחילת המאה ה־18 ״ארץ הטהורה

ארץ הטהורה, / אהובה חמודה,

מאודם ופטדה / ואבן היקרה.    ארץ

 

נתנך אליהים / בטבור העולם,

 משמי גבוהים / לעומתך סולם;

ראה עמך כולם, / רחוקים וקרובים,

אותך מחבבים, / לקבוע בך דירה.                                                          ארץ

יודוך בנבל, / כי את הנבחרת,

על גדולי תבל / מאיד מיוקרת ;

 

וזכותך עוזרת / את אשר לך עולים,

 ולהם נמחלים / פשע ועבירה                             ארץ

 

שכינה לא זזה / ממשכן הדרך.

 תמיד היא אחוזה / בכותל עפרך.

מאיד זך אוירך, / מפקח מחכים

 לכל מעריב משכים / לעסוק בתורה.

 

לאמה קדושה, / נטע נעמנים,

נתונה ירושה / מאבות לבנים

ובך הם טמונים / כל חמדת לבבות,

 בנים וגם אבות / קנו בך קבורה            ארץ

 

ואשרי כל זוכה / לכת אמות ארבע

 בך, וגם כל חוכֶה / נחמתך יִשׂבע

טובה, גם יטבע / בימים ונהרות:

 גם תועה מדברות, / כולם יראו אור.     ארץ

 

מלך רם ונשא / ישיב את שבותך,

 את ראשך הוא ישא, / יחיש נחמתך;

 יקבץ אומתך / לתוכך וישריש,

וממך יגרש / כל בני קטורה

 

חסיד[,] בניך, / גדולים וטובים,

רצו אבניך, / נשקו את הרגבים;

בלבבות נכאבים / לעפרך חוננו,

 עליך קוננו / בשפה ברורה•     ארץ

 

זריזים מקדימים / למצות בוראכם;

מארץ העמים / סלקו עצמיכם;

אם יש את נפשיכם, / לעלות מהרו

ואל התאחרו / בארץ עכורה.    ארץ

 

 קדשו עצמיכם / ותהיו נכונים,

 אל ירך לבבכם / ממקרה הזמנים;

הנה הראשונים / על גופם לא חשו,

באל חסו: חושו! / מציל מכל צרה. [ארץ]

 

וברוך ממהר / ויחיש את לכתו,

 את לבו טהר / מכל מחשבתו".

הן שכרו אתו, / בצל יתלונן,

 כזית רענן / בארץ טהורה.

החתונה היהו. המסורתית במרוקו י.ש

החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה הבדתית-תרבותיתהחתונה היהודית במרוקו

יוסף שיטרית 

5.2 הממד האישי הקיומי של החתונה

הלחצים המופעלים על הכלה

מעבר לרשתות הקהילתיות העוטפות החתונה היא אירוע מרכזי בחייהם של החתן והכלה ובני משפחותיהם הקרובים ביותר המעורר אותם לשימוש מועצם במשאבים רגשיים ובמשאבים אישיותיים נוספים, לא רק בשבוע של החתונה אלא עוד לפני תחילת טקסי החתונה וגם לאחר תום כל הטקסים. החתונה מחברת לא רק בין חתן וכלה, שעל פי המסורת הערופה אינם אמורים להיפגש פנים אל פנים עד לחופה, אלא גם מפגישה ולעתים אף מעמתת שתי משפחות שונות או שני ענפים שונים באותה המשפחה, מורחבת או מצומעמת. אולם מטבע הדברים הנישואין נוגעים קודם לכול לבני הזוג הצעירים ולבני משפחותיהם הקרובים ביותר. הם החווים במישרין את הלחצים ואת הסיכויים של האירוע והם המתמודדים אתם במשך תקופה ארובה יחסית, המתחילה עוד לפני הטקס הראשון של בקשת ידה של הנערה ומסתיימת לאחר תום כל הטקסים, שבוע לאחר טקס הקידושין. אשר לכלה, היציאה לחיים חדשים ניתקה אותה מן הקן החם והמגן של המשפחה והביאה אותה אל אנשים זרים לרוב. מצב מאיים.זה עורר בה חרדות ותהיות רבות, שאף ניתן להן ביטוי בשירים מסורתיים אחדים המבוצעים בטקסי החתונה. אצל החתן, בין שהיה נער ובין שהיה בחור, חרדות אלה היו פחותות משום שהמשיך לרוב לדור בבית הוריו עם אשתו או תחת חסותם. לכך נועדו, כנראה, בחלקם לפחות הטקסים הרבים והמגוונים של החתונה – לטפל בפקעת נפשית־רגשית זאת ולסייע בפריקתה. רובם משמשים משום כך טקסי חניכה וטקסי מעבר ממצב הרווקות – ולעתים אף ממצב הילדות או הנערות, בגלל הגיל הצעיר של הכלה והחתן – למצב הזוגיות, מעבר שאירע בלי הכנה מוקדמת כלשהי ובלא כל הכשרה, לבד מן הניסיון של אחרים מבני המשפחה ושל ההורים בראש וראשונה. להשקעה הנפשית והרגשית המאומצת של בני הזוג החדש ושל בני משפחותיהם קודמת השקעה כספית וכלכלית חשובה, גם היא לרוב מכבידה ביותר, שמשקיעה משפחת הכלה בארגון הנדוניה ובהבאתה לבית החתן לפני טקס הקידושין. מנהגי החתונה נותנים דגש שונה לממד כלכלי זה של מוסד הנישואין, וסימניו של ממד זה רשומים לעתים בצורה מסודרת במסמך המצורף לשטר הכתובה.

בקהילות היהודיות של מרוקו (ובעצם בכלל הקהילות היהודיות המסורתיות באשר הן) נגעו לחצים אלה לעורך הקיומי לחתן את בנות המשפחה ואת בני המשפחה ולעמוד בכבוד במשימה זו. עניין שמירת הכבוד – המשפחתי קודם כול – חוזר ועולה בכל התרחישים והטקסים של החתונה היהודית, והדים לכך אנו מוצאים בשירים המלווים את החתונה ובפתגמים" המתייחסים אל ערכיה ובעיותיה. על פי התיעוד שבכתב ושבעל־פה שעומד לרשותנו כיום ניתן להצביע על שני מוקדים עיקריים שבהם מעורב עניין הכבוד המשפחתי ומועלה בטקסי החתונה היהודית במרוקו אם בגלוי אם במוסווה. שני המוקדים הם נישואי הבת בגיל צעיר על פי מסורת הזמן והמקום, וכן בתולי הכלה והצגתם לעיני בני המשפחה והמוזמנים. במרכזם של שני המוקדים עומדת הכלה, לא החתן. שני המוקדים אינם נפרדים זה מזה כלל ועיקר, שכן אחד הנימוקים המועלים תכופות לעורך לחתן את הבת בגיל צעיר היה הדאגה שתגיע בבתוליה אל בית חתנה; החשש היה, שככל שתתבגר יקטן הסיכוי לכך.

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי-מקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

לחיות עם האסלאם

דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור

ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

רפאל ישראלי

2006

חתך מרתק אחר של התפשטות האסלאם לדורותיו נוסך אור על אורח התנהגותו גם כיום, לפי שפרישת שלטונו על שתי היבשות (אסיה ואפריקה), ובמידה ידועה גם באירופה ובאמריקה, בהן הוא מצליח להוסיף ולהגביר חילו, חפפה שלושה אופני פעולה שבאו, בעיקרם, זה בעקבות זה, ולעיתים בחפיפה ובהשלמה עם זה: כיבוש צבאי, עבודת מיסיון ודרך המסחר. הכיבוש הצבאי בא מיד לאחר מותו של הנביא-המייסד, והוא אופייני למאה הראשונה בעיקר, אם כי הוא נמשך בלא מעט מקומות גם אחר כך. כך כל חצי-האי ערב, ואחר כך סוריה הגדולה, לרבות ארץ-ישראל, ומזרחה משם עד לפרס ואחר כך לקווקאז ולמרכז אסיה, מערבה למצרים ולצפון אפריקה עד לאוקיאנוס האטלנטי ולאחר מכן החל לנגוס בשולי המדבר ובאפריקה השחורה. זו היתה תקופת ההתלהבות הגדולה שנשאה את הלוחמים הבדווים שאינם יודעי- חת בלחימה דוהרת על פני ארצות וממלכות, עמים ותרבויות, עם תחושת שליחות להביא את בשורת הנביא לעולם, מהולה במשהו מתאוות הבצע של שלל אגדי שנפל לידיהם כתמרים בשלות במרוצת התקדמותם. ממלכות עשירות נשדדו, ומותרות החיים המפנקים שניגלו לעיניהם של הבדווים יוצאי המדבר הנזיריים, יש שסימאו את עיניהם והביאום להתפקרות, ויש שדחפום להתפכחות והאיצו בהם ללמוד מנכבשיהם ולהקים אימפריה משלהם. ברחבי האינסוף שנפלו ברשתם הספיקו להקים בד בבד גם את האימפריה האומיית בדמשק (750-661), ויורשתה הקיסרות העבאסית בבגדאד (1258-750), וגם אימפריות אוטונומיות אחרות בצפון אפריקה ובמצרים, בספרד ובמרכז אסיה. הכובשים הפכו לשליטים, הפולשים הפכו למנהלים, אנשי המדבר למודי המלחמה הפכו, בסיוע נכבשיהם, לאנשי מדע ומשפט, תרבות ואמנות, ביורוקרטיה ושלטון. המעמד הערבי השליט, יוצא חלציהם של הכובשים הערבים, ידע שוב, בעזרת נכבשיו, להפוך את התרבות הערבית לתרבות האסלאמית הראשה, מכוח היותו של הנביא המייסד ערבי, שקיבל את הנבואה בערבית והעבירה בשפה הערבית למאזיניו הערבים שבמדבריות ערב. אם כן, התפשטות האסלאם בדרך הכיבוש גם הצמיחה דור אימפריאלי ששלט ברמה כדרך של כובש, ללא היסוס או התנצלות, מונע על-ידי שליחות אלוהית ובוטח בעצמו, ורואה בנס הצלחתו הסוחפת אות לסיוע דשמייא.

ההתפשטות בדרך המיסיון ניתן להשוותה להתפשטות הנוצרית על פני היבשות על-ידי אנשי מסדרים עניים שכל חפצם היה להביא את הישועה לכל פינה בתבל בשליחות האפיפיור, תוך כדי הסתפקות במועט וסיכון חיים. באסלאם מילאו תפקיד מקביל המסדרים הצופיים, אלה קבוצות של מיסטיקנים שאיחדו את הלכות הדת עם המסירות הנפשית, את מעשה המצווה עם החוויה הרוחנית, כמו במסגרות החברתיות המחברות יחד את הארגונים החסידיים, את המיסטיקה הדתית ואת פולחן הקדושים ביהדות. לאמור, החיים נקבצו סביב למייסד המסדר, איש-רוח גדול ובעל סגולות תרומיות שמיוחסים לו מעשי ניסים ויכולות על-טבעיות, וחסידיו נדחקים לזכות בברכתו (ממש אותה מילה – ברכה). האיש הסגולי הזה עוסק גם בפעילויות מיסטיות של למדנות ופרשנות, טקסטואליות עם אלגוריה, תפילה וריקוד, זמר ומוסיקה פולחנית, ומייחס את מסדרו לשושלת יוחסין השבה אחורה עד לימי הנביא או אחד מרעיו הקרובים, בין אם הייחוס נסמך על ממש או שהוא מומצא. במות המנהיג נבחר או מתמנה או עולה על כסאו יורש השוקד על שמירת השושלת, ואילו קברו של המייסד מתפתח למקום פולחן, שבמקומות מסויימים דמה למגנט כה רב- משיכה, עד כי התחרה בעליה לרגל למכה, שעליה עוד ידובר. אמרות החכמים הללו לוקטו מפיהם על-ידי תלמידיהם והפכו ללשון תפילה המתחרה בליתורגיה האורתודוכסית המקובלת. מכאן שלעיתים חכמים מיסטיים ומנותקים אלה היו לצנינים בעיניהם של חכמי ההלכה מן השורה, בדומה למחלוקת בין חסידים ומתנגדים אצלנו. ברי כי אצל הצופים הללו (על שם בגדי הצמר – צוף – הגסים בפשטותם, שהם עטו לעורם), אשר הקפידו פחות על קלה כחמורה בהלכה היום- יומית, ופנו יותר אל הרגש ואל החוויה הדתית, היה קל יותר לחדור לנבכי נפשם של המתאסלמים החדשים ורכשו את ליבם ביתר קלות. מכאן, שאם בעקבות הכיבושים החפוזים, ואם ביציאה יזומה מעבר להם, חבורות בני מסדרים אלה עשו גדולות ונצורות להביא את בשורת האסלאם עד קצות תבל ומלואה. רישומם ניכר ביותר בארצות השוליים שאוסלמו בדרכי נועם לאחר כלות קיטור הכיבוש, כמו במדבריות אפריקה, ערבות אסיה וכמה אזורים אחרים ביבשת הענק ההיא.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

נובמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר