ארכיון יומי: 15 בנובמבר 2014


Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

9 janvier 2012

L'usage du tract et de la pétition dans les relations entre Juifs et Musulmans au Maroc indépendantיגאל בן נון

נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו העצמאית

 יגאל בן-נון 

פורסם בכתב העת "קשר" 42   אוניברסיטת תל אביב 2011, עמ' 141-127

 גילויי דעת, כרוזים והודעות לעיתונות שימשו בעיקר אינטלקטואלים יהודים במרוקו העצמאית שביקשו להשתלב בחברה המרוקנית. להעברת מידע לחברי הקהילה שימשו בעיקר כרוזים מטעם מועצת הקהילות היהודיות ומטעם ועדי הקהילות שהוקראו כל שבת בבית הכנסת בשפה היהודית מרוקנית. כאשר הגיעו נציגי ישראל הם עשו בכרוזים שימוש מוסווה בשם הקהילה כדי להתערב בענייניה או כדי לתקוף את השלטונות. השימוש בכרוז העסיק את אליעזר שושני, ההיסטוריון של ההגירה ממרוקו מטעם ראש המוסד, שהודה כי השימוש בו בידי שליחי ישראל לא התאים למציאות היהודית והמרוקנית, שכן

לא קל יהיה ליהודי החי כיום בישראל להשיג את המשמעות המלאה של הדבקת הכרוז והפצתו. כרוזים למיניהם הנם עניין של יום יום בישראל ואין מרבים לתת את הדעת עליהם. אלא כשמדובר לא בישראל שאזרחיה חופשיים כי אם במרוקו הערבית שאזרחיה אינם חופשיים במובן המלא של המילה ואזרחיה היהודיים בוודאי אינם חופשיים ובוודאי אסור להם להיזקק לביטוי לאומי אשר בסופו של דבר יונק מן המקור הציוני.

 במלאכת השחזור ההיסטורי של הקהילה היהודית במרוקו חשוב להזכיר תופעה אופיינית לשנות החמישים והשישים ולאופיה המיוחד. החברה היהודית המרוקנית והנהגתה מנו מעגלים חברתיים אחדים. עם המעגל החברתי העליון נמנו ראשי המוסדות וועדי הקהילות שנפגשו לעתים תכופות בישיבות ובקבלות פנים. קבוצה דומיננטית זו תוארה בדייקנות בידי הסופר קרלוס דה נזרי, שהכירה מבפנים:

כיוון שנושלו מן העניין הפוליטי, הם [היהודים] פנו לתחום החברתי, שנעשה לציר ולסמל לפעולותיהם. הם סגרו על עצמם את דלתות קהילתם, ובמצב של דלתיים סגורות נוח זה, ניהלו חיים חסרי תהילה של קהילות מרוצות מעצמן. ישיבות, ועדים וועידות, נשיאים וסגניהם […], בחיים הקהילתיים זרמה לה בנחת הדיאלקטיקה המוכרת. האמביציות לא מצאו להן פורקן אלא בתחליפים רזים לחיים הציבוריים וללחם היבש של הכיבודים המוניציפליים […] דו"חות הישיבות היו חסרי צבע וריח כל עיקר, ונשמו שטיחות מחוסנת

 לצד הנהגה זו פעלו במעגל השני יהודים במפלגת אלאִסתִקלאל ובפקידות הבכירה במנהל הציבורי והממשלתי. לקבוצה זו יש להוסיף את היהודים חברי המפלגה הקומוניסטית, חדורי השכנוע האידאולוגי, שעם תומכי האינטגרציה ניתקו עצמם מן הקהילה ביקשו להיטמע בחברה ובפוליטיקה המרוקנית. במעגל השלישי פעלו באינטנסיביות מדריכי תנועות הנוער היהודיות ובוגריהן. לצדם פעלו בחשאיות מתנדבי "המסגרת", הרשת הישראלית שהקים המוסד כדי להגן על יהודי מרוקו, ובעיקר חברי תנועות הנוער שבמסגרתה. לא היה קשר בין שלושת המעגלים החברתיים הללו. מתוך חולשתה היחסית של התקשורת וכקבוצת מיעוט חסרת אמצעי ביטוי נפוצים, התקיים מידור בין המעגלים החברתיים, וכך היו אנשי ציבור יהודים שלא ידעו דבר על שהתרחש בקבוצת הנהגה אחרת בקהילה. מידור זה נמשך גם לאחר שהיהודים עזבו את מרוקו. הדבר הגיע למצב אבסורדי שבו אחד מבכירי תנועת הצופים היהודיים, שיזם פעולות ציבוריות רבות, לא שמע על טביעת ספינת העולים "אגוז" ולא ידע על הכרוזים שחולקו לאחר הטביעה וגם לא על המעצרים ועל בריחת מתנדבי המסגרת. 

Mariage juif a Mogador-fran-angl

Le Mariage Juif a Mogador

חתונה במוגדורAsher Knafo – David Bensoussan

Essaouira-Mogador, cité d'arts et lettres

Le texte de la ketouba de Mogador

David Bensoussan et Asher Knafo

La ketouba de Mogador débute par la date et le lieu du mariage en ces termes : "En ce (jour de la semaine) du mois de (le mois) de l'année (du calendrier juif) selon le compte que nous comptons depuis la création du monde, ici, dans notre ville Essaouira – que D. l'aide et la renforce – qui est située sur le bord de la mer ". Suivent les noms de l'époux et de l'épouse avec leur ascendance, en mettant en valeur les autorités rabbiniques dans leurs lignées. Une ketouba (XLIV) fait état d'une généalogie remontant à Abraham Ibn Ezra, érudit et exégète du Moyen Âge. Dans d'autres, la lignée des rabbins de Mogador tels R.Yossef Elmaleh, R.Haïm Pinto, R. Yossef Knafo ou du Maroc tel R. Hasdaï Elmoznino, est soulignée.

La ketouba stipule qu'une certaine somme doit revenir à l'épouse en cas de divorce ou de décès de l'époux. La tradition talmudique relative à un montant de base de 200 zouzim dans le cas d'un premier mariage de la mariée et de 100 zouzim dans le cas d'un second mariage est également utilisée. Les montants supplémentaires y sont précisés dans les devises de l'époque : en douros espagnols, grands douros espagnols, douros français, francs, ou en dirhams, monnaie marocaine ou encore en shekalim, dans le cas des ketoubot d'Israël.

Le mariage était conclu selon l'un des deux régimes en vigueur au Maroc : celui des Tochavim (les résidents) qui se rattache à la tradition marocaine et celui des Megorachim (les expulsés) qui se rattache à la tradition castillane. Il arrivait que les membres d'une même famille se mariaient l'un selon la coutume des Tochavim, l'autre sous la coutume des Megorachim.

Le texte de la ketouba était signé par deux témoins ou plus. Il pouvait être contresigné par le Président du tribunal rabbinique. Dans certains cas, il arrivait que l'époux décidât d'augmenter le montant prescrit dans la ketouba le lendemain de la noce. Cet ajout était également signé devant les mêmes témoins. Dans une ketouba (XXVII), le montant fut substantiellement augmenté à l'occasion des trente ans de mariage.

La photo des époux est apposée sur des ketoubot plus récentes. Celles-ci sont parfois validées par des timbres de quittance. Dans certaines familles, on ajoutait au bas de la page ou encore à l'endos de la ketouba, la liste des enfants au fur et à mesure de leur naissance.

La lecture de la ketouba était un moment solennel et émouvant. Un membre de la famille ou un chantre se voyait décerner l'honneur de faire une lecture chantée de la ketouba.Comme prélude à la lecture de la Ketouba on chantait les versets suivants :

Sous le signe du bon augure, d'un bon destin et d'une grande espérance.

Sous le signe de la bonne disposition divine et de la réussite.

Qui trouve femme trouve le bien et bénéficie de la faveur divine. 

(Proverbes 18-22) Que D. fasse que la femme qui entre dans ton foyer soit telle Rahel et Léa qui ont toutes deux bâti la Maison d'Israël

Puisses-tu prospérer à Éphrat et clamer le

Nom à Bethlehem

 Que ta maison soit telle celle de Perets que Tamar enfanta à Juda.

Par la descendance que D. te donnera de cette jeune fille (Ruth 4-11 à 4-12).

La citation du Livre des Proverbes (Proverbes 18-22) souligne l'étroite relation entre la félicité du mariage et la grâce divine. Ce dernier passage mentionne Rahel et Léa, les mères des tribus d'Israël. La dernière strophe reprend les vœux faits à Boaz et Ruth (Ruth 4-11 à 4-12). L'évocation de la descendance de Juda et de Tamar dont l'union donna naissance à la lignée du roi David duquel le Messie sera issu, rappelle le devoir de procréation et de pérennité du nom de famille ainsi que l'espoir messianique toujours présent dans l'âme du peuple juif.

Cette introduction est suivie de Birkat Cohanim qui est la bénédiction traditionnelle du grand prêtre Aaron (Nombres 6-24) :

Que D. te bénisse et te protège !

 Que D. fasse rayonner sa face sur toi et

qu'il t'accorde sa grâce !

Que D. dirige son regard vers toi et t'accorde la paix !

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחריםחלוצים בדמעה

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

בית אביו של שלוש היה מקום מפגש מרכזי לכל גדולי ושועי התקופה ובסיס לתכנון ויציאה להתיישבות ובניין הארץ

בשנת 1903 זוכר אני ביקורם בבית אבי המנוח בנווה צדק של מר מ׳ אוסישקין, זאב גלוסקין, שבאו אז מרוסיה לארגן בפעם הראשונה את כל יהודי ארץ־ישראל מכל העדות מהערים והמושבות להסתדרות כללית ארצית אחת.

ולפני שנפתחה הכנסייה הגדולה הזאת בזכרון־יעקב, כל העבודה הארגונית שנעשתה לפני פתיחת הכנסייה, כל האספות המכוננות היו ביפו שהיה אז מרכז הישוב החדש. ואחת מהאספות החשובות ביותר בארגון זה היה בבית אבינו המנוח בנשיאות מר מ׳ אוסישקין.

אבי המנוח שהיה-כפי שהקורא ראה כבר בפרקים הקודמים – ״חובב ציון״ לא רק להלכה אלא במעשה, ושחשב שעל־ידי ארגון חזק של כל יהודי ארץ־ישראל להסתדרות כללית מאוחדת ומוצקת טובה תצמח טובה רבה לבניין הישוב והרחבתו, נתן את ידו למר אוסישקין ועוזריו בזה ועזר לו בהרבה בהשפעתו על נכבדי היהודים הספרדים, וההמון עם שגם הם הצטרפו בנקל להסתדרות כללית של יהודי ארץ־ישראל זו.

מפני הרבה סיבות שונות שלא פה המקום לפרטן לא החזיקה מעמד הסתדרות כללית זו. חיי שנות קיומה היו קצרים, ומפני סכסוכים והשדים התפוררה, אבל הרעיון של איחוד כללי של כל יהודי ארץ־ישראל באגודה אחת אך ורק לשם בניין יותר טוב ויותר מהיר של ארץ־ישראל, ברעיון זה הלכה תמיד משפחתנו בדרכי אבינו, ותמכנו ואנו תומכים בכל רעיון של איחוד אמיתי של יהודי ארץ־ישראל, איחוד בלי הבדל עדה וכיתה חברה ומפלגה, עד היום הזה.

פרעות 1921 מנקודת מבטו של שלוש וכפי שחווה אותן על בשרו

מאורעות הדמים בשנת 1921 בהראשון למאי זיעזעו את הישוב העברי בנוראותם ובאכזריותם של הפורעים. הפועלים היהודים חגגו כנהוג את האחד למאי.

הערבים שהיו מוסתים ומורגזים עם שנאה כבושה ליהודים לרגל הצהרת בלפור התנפלו בפראות על הפועלים היהודים והתחילו להכותם ולירות בהם. הדבר נודע בעיר, והובאו פצועים ומתים מדי רגע לתל־אביב. הגימנסיה נהפכה לבית־חולים. מיד התנדבו רופאים ואחיות לטפל בפצועים.

לפלא היה הדבר בעיני, כיצד העזו הערבים שחיינו אתם מאות בשנים בשלום להתנפל על ישוב שלם, שכל משאת נפשו היא יצירה ובניין, ולהכותו נפש. הייתי כאובד עצות ולא ידעתי לאן אפנה ואלך. החלטנו, דיזנגוף ואני, לנסוע העירה למושל סטרלינג. כשבאנו העירה מצאנוהו מתהלך ברחוב בלוויית צבא. ביקשנוהו להביא קץ לשפיכת הדמים ותשובתו היתה שהוא ביקש כוחות צבא נוספים מסרפנד. חזרנו לתל־אביב. ובינתיים הובאו פצועים והרוגים חדשים. הגימנסיה נתמלאה קרבנות, על־פי בקשתנו מהמושל הושם משמר על־יד בתי היהודים בשכונות הערביות.

ביום השני להמאורעות עבר על־יד ביתי מר נ׳ סוקולוב וראה אותי על הגזוזטרה שקוע עצוב. שאל את דעתי על המאורעות וביקשני ללכת אתו לבית הא׳ דיזנגוף ומשם שלחנו לקרוא את שמעון רוקח המנוח, א׳ בריל, פרנק ורוטנברג לאספה. כולם באו.

בפתיחת האספה פגה נ׳ סוקולוב אלי ושאלני: אתה בתור בן הארץ, חווה לנו דעתך על דבר המצב.

טרם עניתיו דבר שאלתי אותו, בתור בא־כוח האקזקוטיבה הציונית, שיגיד לנו איזה דבר על עמדת הממשלה להמאורעות.

ג׳ סוקולוב ענה: הממשלה המקומית נגדנו, חוטי הטלפונים קרועים ואי־אפשר לבוא בקשר עם הממשלה.

אז עניתיו ישר, כי לפי דעתי אין דרך אחרת מאשר לעשות שלום עם הערבים. אז-אמר סוקולוב-אם כן, מי מאתנו ילך לנהל משא־ומתן עם הערבים. הצעתי את עצמי ואמרתי שהנני מוכן לרדת מיד העירה אף שזה בחזקת סכנה. וכששאלני מר נ׳ סוקולוב כיצד תרד העירה הלא יש חשש לחייך. עניתיו: איך אוכל לשבת כאן במנוחה ובשלווה בשעה שדם אחי נשפך כמים.

מיד ירדתי העירה, בלי להיכנס הביתה להודיעם על זה, כי ודאי שלא היו מרשים לעשות דבר מסוכן זה, והלכתי ברגל.

הרחובות היו אבלים מאוד. אספסוף של ערבים התהלך ברחוב עם נבוטים בידיהם. כשהגעתי בפינות רחוב בוטרוס והמלך ג׳ורג, ניסה להתנפל עלי ערבי, זה היה בן הכפר שלא הכירני. ברם, לאושרי נמצא לי גואל ערבי אחד שצעק בכל כוחותיו: הרף מן האיש הזה כי בן הארץ הוא. ביקשתיו שילווה אותי לעיריית יפו. חפצתי להיפגש עם שלושה אפנדים בהיות והמה השלושה ראשי שבטים, שכל אחד מהם במה מיוחדת לעצמו ולהאינטרסים שלו וכל אחד בפנימיות מתנגד להשני, וחפצו לעלות הראשון בשלטון על ההמונים, והשפעתם על קהל הערבים עצומה.

מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו. אליעזר בשן

סיפורו של מונטיפיורי הוא ביטוי של סולידריות עם אחים לצרה גם במרחקים, כשעבר, מסורת ואמונה משותפים קושרים אותם בעבותות של ערבות הדדית. הבדלי שפה, מנטליות ומרחק גיאוגרפי לא היו מחמונטיפיוריסום למטרה זאת. לולי הסיוע הרב של ממשלת בריטניה בשנים האלה, לא יכול מונטיפיורי לבצע שליחותו ולהתערב למענם.

הפנייה למשה מונטיפיורי

באותו יום (26 במאי 1845) כתב דודו של דרמון מכתב למשה מונטיפיורי באותו הנושא. הוא פתח את המכתב באמירה שמונטיפיורי והוא אינם מכירים זה את זה. הדוד עוד כתב שבתור בני אותה דת הוא מבקש בשם אחותו הגברת דרמון, שנולדה וגרה במארסי, את תמיכתו האמיצה של מונטיפיורי. למכתב הוא צירף מכתב של כמה אנשים ״מכובדים״ בקהילת פריס, כנראה את המכתב מן ה־18 בדצמבר 1844 הנזכר לעיל, שחתם עליו כרמייה, כדי ליידע את הנמען על משפחתו. הוא אף צירף את המכתב ההוא, שכתב לשר החוץ, וביקשו שאם הדבר טוב בעיניו, יעבורו לתעודתו. הוא ביקש ממונטיפיורי לקרוא בתשומת לב את המכתב המצורף המופנה לשר החוץ. הוא כתב שעל פי תוכן המכתב הוא יווכח שגברת דרמון היא אם משפחה אומללה, ובנה, שהיה התומך הבלעדי שלה, נרצח באכזריות, וגופתו הושלכה לכלבים בלי שקדמה להריגה הזאת כל חקירה. הקונסולים שהיו אמורים להגן עליו בגדו בו בגידה מחפירה משום שהיה יהודי. רק אחרי שמת, מחו חמישה קונסולים מטנג׳יר על המעשה.

הכותב כתב בסיום המכתב שהוא, מונטיפיורי, ידוע בתור איש שנרתם בכל עתות צרח ׳להגן על אחיך שבצרה, ובך מצאו בני דת משה מגן: לא תהיה שווה נפש נוכח זעקה של משפחה אומללה, הבאה לדרוש את הגנתך החזקה, והשמה את מבטחה ואת גורלה בידיך. מעמדך הרם באנגליה הביא אותי להחלטה לפנות אליך, ואני מעז לקוות שאם קיימת דרך לעשות צדק עם אחותי האומללה, רק אתה תוכל להשיג זאת בסיום המכתב הדוד מביע את רחשי הכבוד כלפי מונטיפיורי (תעודה מס׳ 18 )

לא מצאנו את תגובתו של מונטיפיורי, אבל נמצאה בארכיון טיוטה של מכתב התשובה שנשלח לדוד ממשרד החוץ מ־3 ביולי 1845. במכתב נכתב שהמכתב שכתב הדוד ב-30 בחודש הגיע לשר החוץ, הרוזן מאברדין, ושלמחרת אותו היום קיבל השר את העתק מכתבו של מ׳ דרמון, שמונטיפיורי שלח לשר. כבר ב־14 בחודש הקודם ( יוני )  הורה שר החוץ לכתוב מכתב למר דרמון ולהביע בו את צערו שאין לו  כסף למסור לאם, שיוכל להקל על חיי אמו של דרמון שממרוקו(תעודה מם׳ 19).״

היו עוד מקרים בשנים שלאחר מכן, שלמשרד החוץ של בריטניה פנו אלמנות של יהודים ששירתו את הקונסולים הבריטיים במרוקו, והתשובות היו שליליות.

הערת המחבר : מרים היא אלמנתו של חיים בן דוד סיקסו, שכיהן במשך 35 שנים בתפקיד תורגמן בשגרירות בריטניה בטנג'יר משנת 1856. בן סיקסו נפטר בשנת 1894. אלמנתו פנתה ב-3 בספטמבר לשגריר בריטניה כדי לקבל סיוע לבנותיה היתומות….השגריר הפנה את בקשתה לשר החוץ, והתשובה הייתה שלילית.

הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו בכלל ובמוגדור בפרט בשנת 1845

הימים היו ימי שלטונו של הסלטאן עבד אלרחמאן השני (שלט מ־30 בנובמבר 1822 עד 28 באוגוסט 1859). ממשלו של הסלטאן סבל ממרידות של שבטים שונים, בהם אלו שבפאס. בימי שלטונו ניכרה החולשה של הממשל המרוקאי מול מדינות אירופה. בדוגמאות האלה הדבר מתבטא: בשנת 1828 הטיל הצי של בריטניה מצור על העיר טנג׳יר, מכיוון שהסלטאן סירב להפסיק את פעולות הפיראטים (לפי תעודות מ 24 בנובמבר ומה־27 בנובמבר 1828: 52/30 F0). בשנת 1829 הפגיז הצי של אוסטריה את הערים תיטואן, ארזילה, לאראש ורבאט בתגובה להתקפות של פיראטים מרוקאים על אוניותיה. לאחר שדרש הסלטאן פיצויים על הנזק שנגרם מההפגזות, נשלחה משלחת מאוסטריה כדי לשאת ולתת על הסכם שלום, והוא נחתם בשנת 1810 . חתם עליו יהודה בן עוליל מגיברלטר, שכיהן בגיברלטר בתור הקונסול של הסלטאן הקודם, סלימאן השני (שלט בשנים 1822-1792). בן עוליל חתם בשם הסלטאן על הסכמים מסחריים עם פורטוגל בשנת 1823, עם בריטניה בשנת 1824, עם צרפת, עם ספרד ועם סרדיניה בשנת 1825, עם אוסטריה בשנת 1830, עם ארה״ב בשנת 1836, עם שוודיה ועם דנמרק בשנת 1844. בשנת 1846 נשא ונתן על הסכם מסחרי בין מרוקו ובין בלגיה.

בספטמבר 1836 הוציא הסלטאן פקודה שאוסרת להעסיק יהודים בתור סוכנים קונסולריים של מדינות זרות. שר החוץ של בריטניה, לורד פלמרסטון, הורה לשגרירו במרוקו למחות על הוראה זו, שסותרת סעיף בהסכם שנחתם בין שתי המדינות בשנת 1824. הסלטאן ענה ב־14 במאי 1837 שמאחר שגורמים זרים העסיקו יהודים, נעשו היהודים גסים כלפי המוסלמים. הסלטאן חזר על האיסור בשנת 1855, אף על פי כן הועסקו יהודים בתור תורגמנים וסוכנים קונסולריים. בשנת 1836 פנו יהודי פאס לסלטאן בבקשה לקבל רשות לבנות בית מרחץ ציבורי, הואיל ואין הם מורשים לרחוץ בבית המרחץ של המוסלמים. בעקבות חוות דעתם של חכמי האסלאם הייתה תשובת הסלטאן שלילית.

הרקע למלחמה של צרפת במרוקו בשנת 1844

בשנת 1830 כבשה צרפת את אלג׳יריה לאחר שלחמו זו בזו במשך שלוש שנים. בנובמבר 1839 נחתם הסכם בין צרפת ובין עבד אלקאדר (1883-1808), שהוא יהיה המושל במערבה של אלג׳יריה. ההסכם הופר, ובשל כך ארגן עבד אלקאדר מרד בממשל הצרפתי. בעקבות המרד גברה המתיחות בין צרפת ובין מרוקו. לכן שלח עבד אלקאדר מכתב לעלמא [=חכמי הדת] שבפאס שיוציאו פסק הלכה שקורא לג׳האד נגד צרפת. לסלטאן לא הייתה ברירה, אלא להצטרף לג׳האד. הוא שלח למורדים נשק, לוחמים, בגדים ומזון. לפי השריעה, על המוסלמים לעזוב את ארצם לאחר שכופרים כבשו אותה מהם, ולכן היו אלג׳יראים שברחו למרוקו, בייחוד לתיטואן. בעקבות הצלחה זמנית של המורדים פתח צבא צרפת בהתקפה נגדית, ועבד אלקאדר ולוחמים ממחנהו מצאו מקלט במרוקו. המאורעות הללו העיבו על הקשרים של מרוקו עם צרפת, שמלך בה לואי פילים הראשון(בשנים 1848-1830). בריטניה לא ראתה בעין יפה את התפשטותה של צרפת, אך לא התערבה. בריטניה הידקה את קשריה עם מרוקו מתוך אינטרס כלכלי. קונסול בריטניה בטנג׳יר, אדוארד ויליאם אוריאול האי (Edward William Auriol Hay) (חי בשנים 1845-1785. החל לשמש קונסול בשנת 1829 עד למותו.) התקבל בכבוד אצל מושל העיר, וביקר גם אצל הסלטאן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

נובמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר