ארכיון יומי: 6 בנובמבר 2014


קריאה בתורה אצל י.מרוקו

 

הפטרת וירא בנוסח יהודי מרוקו, מפטיר והפטרה

 

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

ג. המנהג לברך בברכות השחר הנותן ליעף כח, וברכה זו נזכרת בסידורי אשכנז, ומרן בשו״ע או״ת סי׳ מ״ו ס״ו כתב דאין דבריהן נראין, אך הרמ״א בהגה סיים והמנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה עכ״ל, וכן נהגנו לאומרה, וכ׳׳ד רבינו האר״י, וכ״כ משמו הברכ״י, ואלמלא ראה מרן הב״י דעת קדוש האר״י, היה מודה לו, ולפי דברי הכנה״ג הדר ביה מרן בסוף ימיו.

ד. ברכת שעשה לי כל צרכי, כך נקד הרב יעב״ץ בכתב ידו בספר תפלה שלו, הצד״י קמוצה והכף בחיריק.

ה. בנוסח היה״ר שבברכת המעביר חבלי שינה, אומרים בל׳ רבים שתרגילנו ותדבקנו, ולא בלשון יחיד וכוי עולת תמיד סי׳ מ״ו, וכן הגיה מוהריב״ץ ז״ל בסידור תפילה שלו, ועיי׳ בגט׳ ברכות דף כ״ט ע״ב אמר אביי לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי צבורא וכוי.

ו. קודם התפלה מתחילין ותתפלל חנה וגו׳ כמ״ש הרב עבודת התמיד דל״ג ע״ב ושהאומרו כורת את החיצונים, ובשבת לא היינו אומרים.

ז. לפני תפלת שחרית היינו נוהגים להתחיל ביהי רצון, ושמעתי שיצאה מתחת ידו של הגאון רבינו סעדיה ז״ל, ונדפסה בספר אהבת הקדמונים נוסח תפלות לתושבים בעיר פאס יע״א: יהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי אבותינו שתניח לנו מכל מגורתינו, ותרפא את כל מכאובינו, ותכונן את כל מעשה ידינו, ותצילנו מיד אויבינו ומכף כל רודפינו ושונאינו, ולא ישמע קול נהי ולא בכי ולא צעקה בבתינו, ולא שוד ושבר בגבולינו, ונהיה אנחנו מיראי שמך ומעושי רצונך, ותשכילנו בשכל טוב מלפניך, למען נשכיל בכל אשר נעשה, ובכל אשר נפנה שם, עד היום אשר תאספנו אליך לאורך ימים ושנים, ותוציאנו משלום לשלום, ומזן לא זן לטובה, ומאפילה לאורה, ונמצא מנוחה לאור באור החיים.

ח. הגירסא אצלנו בתפלה בפסקת ״כי כל מעשינו תוהו״, ולא רוב מעשינו, וזוהי סברת מהרי״ל. והיא גרסת רבינו בר יקר וא״ח, והברכ״י כתב שכן עיקר הנוסחא.

ט. ברוך המקדש שמו ברבים, ולא ׳׳שמך״, כ״כ הרב יעב״ץ בסדורו.

י. בתוך התפלה: אתה ה׳ לבדך עליון לכל ממלכות הארץ, בתוספת מלת ״עליון״ בתוך הפסוק ישעיה ל״ז, שכ״ד הרב מנח״א, והרב סדר היום כתב שאין לחוש להוסיף עליון, שאנו מתפללין ע״ד הפסוק, אבל לא בלשונו, עיין להרב שערי תפלה דף י״ז.

יא. נהגו לומר אביי מסדר הוה, ולא אביי הוה מסדר, להתרחק מחשש הוגה את ה׳ באותיותיו, עיי׳ להרב קמח סולת שכתב שצריך להפסיק בין מלת אביי ל־הוה, ושכך שמע מרבינו האר״י ז״ל, הב״ד הרב שערי תפלה י״ח ע״ב, ועיי׳ להרב פתה״ד ח״א דף ע׳ שכתב משם אביו ז״ל דאין לחוש גם אם יאמר אביי הוה בלי הפסק, כיון שאינו מכווין לשם, וע״צ היותר טוב יפסיק מעט, ולגרסתנו ניחא.

יב. מפורסם בהרבה מקומות שבית המקדש יבנה על יד הב״ה עצמו, ועיי׳ בזוה״ק פרשת פנחס דף רכ״א ע״א והחיד״א ז״ל כתב שם שמטעם זה הרמד״ל כתב שיש לומר יהר׳׳מ שתבנה ביהמ׳׳ק ב״ב, וכך היינו נוהגים לומר, ועיין רש״י ותוס׳ סוכה דף מ״א ע״א ד״ה אי נמי. ותוס׳ שבועות דט״ו ע״ב ד״ה אין בנין ובפירש״י ר״ה דף ל׳ ע״א ד״ה אי נמי.

יג. היינו נוהגים להגיד פרשת קדש לי כל בכור קודם ה׳ מלך, כמ׳׳ש בס׳ אור צדיקים משם הרמב״ן ומהרח״ו, שחייב אדם לומר ד׳׳פ של תפילין בכל יום בעודן עליו, וכו׳ קודם ברוך שאמר וכו׳ ועיין להרב שערי תפלה די״ד ע״ב. ונהגו להגיד פרשת קדש גם במנחה של יום ט׳ באב אחרי שמניחים תפלין ואין זה חשש כלומד תורה אלא אומרם בתורת סדר תפילת מנחה. כן ראיתי בספרי השו׳׳ת.

טו. נהגו לנענע את גופם בתפלה, כ״כ הרב לפי ספרי ערך תפלה אות קי״ג, והכנה״ג או״ח סימן צ״ה הביא מהמדרש ומספר מנורת המאור וספר חסידים שחייב האדם לנענע גופו בשעת התפלה שנא׳ כל עצמותי תאמרנה וגו׳.יד. נוהגים שאחד מסדר כל הזמירות מראש ועד סוף, וכלם עונים אחריו בכדי שישמיע לאזניו, ומה טוב המנהג הזה לפי מה שהובא במדרש הרב דעת קדושים חא׳׳ח אות קוף שבשעה שהשכינה באה לבהכ״ן ורואה אותם אומרים הזמירות, מקצתן מקדימין ומקצתן מאחרין, מיד היא מסתלקת, נמצא כתוב בכתב יד של הרב רפאל אבן צור ז״ל.

טז. לא היינו אומרים מזמור לתודה לא בשבת ולא ביום טוב. והטעם משום שאומרים אותו בחול על קרבן תודה, ולכן בשבת ויו״ט שקרבן תודה שהוא קרבן יחיד ולא קריב בהן אין אומרים אותו, ובערבי פסח ובחוה״מ פסח. לא היה נאמר, מההוא טעמא, שלחמי תודה היו חמץ, ואפילו בערב פסח אסור להקריב, שיבואו לידי נותר שהרי נתמעט זמן אכילתו, ועיין בשערי תפלה דף כ׳׳ג ע״ב.

יז. הש״ץ שהיה מסדר קריאת שמע בשחרית ומעריב, היה אומר בקול רם הפסוקים וחרה אף ה׳, כשאר הפסוקים, ולא בלחש, עיי׳ בספר שערי תפלה דף ל׳ ע״ב שכתב דלאו שפיר עבדי הללו שאומרים בלחש.

יח. נהגו להתפלל תפילת מנחה ומוסף של ר״ח בלי חזרה, והש״ץ היה אומר עם הצבור שלש ברכות וקדושה בקול רם, דהוי כשעה דחוקה שכתב מרן באו׳׳ה סי׳ רל״ב ס״א, וכמו שכתב הכפ״ה בסי׳ רל״ד סק״ה וז״ל אבל הספרדים אין נוהגין לחזור ש״ץ התפילה במנחה וכוי. ע״כ. וכן בתפלת מוסף דר״ח, שהעם יוצאים למלאכתן, לא היה הש״ץ חוזר התפלה, ועיי׳ להרדב״ז ח״ד סי׳ צ״ד ובסי׳ ה׳ מ״ש באורך על המנהג הזה דאומר הש״ץ האמצעיות בלחש, שאינו מדין הגמרא, ולא מתקנת הרמב״ם, שתקן במצרים שלא לחזור על התפילה מהרבה טעמים יעו״ש, ועי׳ בהערה מהרב מוהר״ב טולידאנו ז״ל מ״ש בזה בספרו קצור שו׳׳ע הנד״מ.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז.שבט יהודה 001

החיבורים ההיסטוריוגראפיים העברים ששרדו

מהדורות הקודמים אינם מרובים, ובין המועטים שהגיעו לידינו הספר ״ שבט יהודה ״ לרבי שלמה אבן וירגה הוא אהד המצויינים מכמה ובמה בחינות. הוא הספר ההיסטוריו-גראפי הראשון מתקופת הריניסאנס.

עיקרו של ספד זה סיפורי זיכרונות מחיי היהדות הספרדית שלפני הגירוש. הוא נכתב כשלושים שנה לאחר הגירוש, ומחברו אחד מבני העלייה של יהדות זו. המחבר מעביר לפנינו באספק­לריה מיוחדת את הפרשה הארוכה של סבלות עמו עד לתקופתו שלו, והוא הראשון בסופרי ישראל, שתהה על הסיבות הריאליות, הכלכליות, החברתיות והדתיות, של שנאת ישראל בכללותה ושל גירוש ספרד בפרט.

'הוא גם עשה את הניסיון הראשון לנתח את תופעות הגלות ניתוח סוציולוגי. תכנו של הספר הוא כעין רומאן היסטורי, שמעורבים בו דברי אמת וחזון. אין כוונת המחבר לספר את המעשים כהווייתם, כי אם לחשוף את הרקע של המאורעות ולגלות את סיבותיהם.

 והוא עושה כן מתוך תפיסה, שמרובה בה מידת הביקורת וההסתכלות בתהליכים היסטוריים בלא משוא פנים ובלי זיקה להסברים הדתיים המקובלים על בני דורו. מבחינה זו יש בו חידוש מופלג לעומת המקורות הספרותיים העברים של אותה תקופה, אף־על־פי ששקד מחברו להלבישו בלבושם הרגיל של ספרי המוסר. 

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

תורת אמך ◆ פרשת וירא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום (יח, א).

כתב החסיד הרב ברוך סבאג זצ"ל רב ודיין בעיר אספי, בספרו ראשי בשמים, רומז למי שיש לו הדברים הללו ראוי שתשרה עליו שכינה: א. "באלני ממרא" , שיהא תקיף וחזק להמרות פה יצר הרע, כמ"ש (באבות, ד,א), איזהו גיבור הכובש את יצרו, והוא "באלוני ממרא" מלשון אלוני הבשן שהוא לשון חוזק,שתקיף להיות ממרא פה יצה"ר. ב. "והוא יושב פתח האהל", שיושב בקביעות באוהלה של תורה. ג. "כחום היום", שיושב ולומד אפילו הוא דחוק, שיש לו דוחק וצער לא ימיש מתוך האהל, שמצטער כמו האדם מחום היום.
וישא עינו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האל וישתחו ארצה (יח, ב).
כתב הגאון רבי יהודה אבן דאנן זצ"ל (ה'תרצ"ה), בספרו מנחת יהודה. איתא במדרש נעלם, אמר רב יהודה: בשעת פטירתו של אדם, הוא יום הדין הגדול שהנשמה נפרדת מן הגוף, ולא נפטר אדם מן העולם עד שרואה את השכינה, כדכתיב (שמות לג, כ), " כי לא יראני האדם וחי". ובאים עם השכינה שלשה מלאכי השרת לקבל נשמתו של הצדיק, ונרמז " וירא אליו ה' באלוני ממרא", "וישא עיניו" – הצדיק בשעת המיתה, "וירא והנה שלשה אנשים", שלשה מלאכי השרת הבאים עם השכינה לקבל נשמתו (זוהר ח"א, עט), "נצבים עליו", כדי לקבל נשמתו בשעה שתצא. וכשהגיע זמנה לצאת "וירא", זאת אומרת באותה שעה רואה פני שכינה, וכיון שרואה פני שכינה אי אפשר לחיות, שכתוב "כי לא יראני האדם וחי" (זוהר ח"ג נג), ולכן תיכף "וירץ לקראתם" לקראת השלשה מלאכי השרת המקבלים נשמתו, "מפתח האהל", שהוא בית הבליעה, ששם מתוודה כל מה שעשה הגוף עמה בעולם הזה (זוהר ח"ג לג), ואז נשמת הצדיק שמחה במעשיה ושמחה על פקדונה, ואז "וישתחו ארצה" לנגד השכינה.
ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך(יח, ג).
כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו מי מנוחות, "אל נא תעבור מעל עבדך" אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז), הטעם לכך, כי בהכנסת אורחים הוא מתדמה ממש לשכינה, כי כשם שה' יתברך זן ומפרנס לכל העולם, כן זה זן ומפרנס לאחרים. והוא יותר מן הצדקה, כי הצדקה בממון ואין מכניסו בצל קורתו, וזה מתוך שמקב הנאתו ומכניסו לבית. ואברהם אבינו עליו השלום, היה גם כן מכניסם תחת כנפי השכינה. לכן לגביו זה יותר מהקבלת פני השכינה, כי בזה גורם לאחרים להקביל פני שכינה, ויותר יתגדל כבודו יתברך בזה מלהקביל פניו.
הקשו המפרשים מנין ידע אברהם אבינו שנלמד מהפסוק ""אל נא תעבור מעל עבדך", שזה סובב על מצוות הכנסת אורחים, והסביר סדנא בבא סאלי זצ"ל, ע"פ רש"י (בראשית יח, א), "ד"ה והוא יושב", ישב כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקב"ה: שב ואני אעמוד. והנה מלשון ביקש לעמוד, משמע שאברהם אבינו ע"ה, התאמץ מאד כדי לעמוד בפני הקב"ה ולא יכל, עד שאמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד. אמנם אח"כ כתוב בפסוק (בראשית יח, ב), והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם, משמע שמיד כאשר ראה אותם קיבל כוחות ורץ, ומזה למד אברהם שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני השכינה, שהרי בהקבלת פני השכינה התאמץ לעמוד ולא יכל, ובאורחים קיבל כוחות ומיד רץ (סידנא בבא סאלי ח"א).
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).
כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, צריך לדעת כי "יוקח" ע"י שליח, יש שדורשים לגנאי ויש דורשים לשבח. ויש לדקדק, מה ראה בלקיחת מים על ידי שליח ובפת ע"י עצמו. וצריך לומר שכוונת אברהם אבינו ע"ה היתה רצויה, ומזריזותו במצות האורחים, לא רצה להשהותן כל כך עד שיעשה כל צורכי הסעודה ע"י עצמו. לכן כל מה שהיה אפשר באחר, היה עושה ע"י עצמו. ולכן המים שאפשר על ידי שליח נתנם לעשות, מה שאין הפת שאם היה שולח ע"י שליח לשרה לעשות, וכל שכן שכוונתו היה לשנות משאר הימים, שהיה רגיל לעשות לאורחים קמח, שבזה מצאה שרה מענה לומר קמח, והיום (כדברי המדרש), אחר שמל ופירושו ממנו לא היו באים אורחים, רצה לעשות להם סולת. ואם היה ע"י שליח אחר, שהאשה עיניה צרה באורחים, שמא תעה קמח, לכן נשתלח הוא על ענין הלחם, ואחר שכוונתו רצויה, לפיכך שילם ה' לבניו בבאר.
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).
בא להזהיר למי שאינו יכול ללמוד כל היום, שלפחות "יקח נא מעט מים", דהיינו לקבוע עיתים לתורה, ובתנאי שיהרהר בתשובה בלבו לפני כן, וכן "ורחצו רגליכם", שירחץ ויטהר מטינוף מעשיו, כי הטנופת והרגלים הם כנוי לעוונות. ואם לא יכול כן, יחזיק ביד לומדי התורה (ראשי בשמים).
ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת(יח, ה).
התורה נקראת לחם, כדכתיב (משלי ט, ד), "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי", שיקנה התורה בממונו. "וסעדו לבכם", שעל ידי עסק התורה יהיה לו סעד וסיוע נגד היצר שיושב בין מפתי הלב. "אחר תעבורו", שצריך לעבור על מידותיו, כמו שאמר התנא (אבות ו, א), והוה צנוע, וארך רוח {ארך אפים}, ומול על עלבונו {מעביר על מידותיו, מרוב ענוה}. ומגדלו {התורה}, ומרוממתו על כל המעשים {שברא בתבל, ונותנת לו מלכות וממשלה}. (ראשי בשמים).
ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל(יח, ט).
כתב הגאון החסיד רבי יחיא שניאור זצ"ל רבה שכונת מוסררה בי"ם, מחבר הספר יש מאין, איתא בגמרא(ב"מ פז), יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא כדי לחבבה על בעלה. רש"י כתב, להודיע שהיא צנועה משאר חברותיה, שאינה נראית וצריך לשאול אחריה. אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר לה כוס של ברכה ע"כ. הקשה לי ת"ח אחד, הרי אין כוס של ברכה שייך אלא אם בירכו ברכת המזון, וכאן כתב רש"י ז"ל, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, ולחם לא הביא לפניהם לפי שפירסה שרה נדה ונטמאת העיסה, ולפי זה אין כאן ברכת המזון, ואיך אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר כוס של ברכה, והשבתי לו תיכף שאפשר לתרץ, כמו שאמרו חז"ל (ברכות מד), רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלוש ברכות שהיא ברכת המזון, וכן כאן כיון שקבעו סעודתם על חמאה וחלב וכו' וזהו מזונם, אז בודאי בירכו ברכת המזון ומובן למה שגר כוס ברכה.
וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את אשתך ואת שתי בנתיך הנמצאת פן תספה בעון העיר (יט, טו).
כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה בספרו אוצר המכתבים (ח"א), " וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח" גם כאן מילת "לאמר", באה להורות על כפל הדברים למהר לקחת את אשתו וכו', ואפשר עוד, כי רצה לומר, כאשר עלה השחר ולוט היה עדיין שוכב על מטתו, "ויאיצו המלאכים בלוט", דהיינו ויציקו, כמו שאמר הראב"ע ז"ל שם. ור"ל שהתחילו להציק לו בידיהם, זה מנענעו מכאן וזה מכאן כדי להקיצו משנתו. גם הוסיפו "לאמר" אליו בפיהם, קום מהר וקח את אשתך ואת שתי בנותיך.
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות: a0527145147@gmail.com

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

נובמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר