ארכיון יומי: 16 בנובמבר 2014


נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

 

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"לרבי דוד עובדיה 2 -בגיל הבינה

ב. כשאין כהנים בבית הכנסת והש״ץ אומר פרשת ברכת כהנים, היו הצבור עונים כיה״ר אחרי כל פסוק ועיין בספר יכין ובועז סי׳ כ״ה שהביא מהגאון שלא היה אומר ומי שאומר אמן אין מונעין אותו, ועי׳ בס׳ נתיבי עם סי׳ קכ׳׳ז דמצד הדין אסור לענות אמן.

ג. כשאין כהנים הש״ץ היה ממשיך פרשת ברכת כהנים עם הפסוק ושמו את שמי וגו׳ עד ואני אברכם כדעת הש״ע או״ח סי׳ קכ״ז ס״ב והרמב״ם והסמ״ג והרוק״ח ורבינו סעדיה ה״ד הרב שערי תפלה דל״ד ע״א.

ד. כשיש שני כהנים או יותר מתחילין הכהנים במלת יברכך גם בלי שיקרא אותה הש״ץ, כדעת הש״ע סי׳ קכ״ה סי״ג, ורק כשיש כהן אחד הש״ץ מקריא גם יברכך כדעת מהר״ם מינץ סי׳ י״ב והר״ז אות כ״א. ועיין בספר נתיבי עם שם, וע״ע בס׳ כף החיים שם ס״ק פ״ג.

ה.   כהן רוק לא היה נושא כפיו, ומתחיל לישא כפיו רק ביום הראשון לחתונתו כסברת הרמ״א בסי׳ קכ״ח סמ״ד והוא מנהג בני בבל ועיין ביש״ש סוף בב״ק בקונט׳ לקוטי

מנהגים. ועיי׳ בזוה״ק במדבר קמ״ה ע״ב שכתב שאין השכינה שורה על רוק ועיי׳ בשו׳׳ת הרשב״א ח׳׳א סי׳ פ״ה שב׳ שחומרא זו אין לה מקום בתלמוד.

ו. הכהנים היו נושאים כפיהם גם במקום שאין ס״ת כשהיו מתפללין בבית ביום הברית וביום החופה בבית החתן לפני סידור הקדושין, ודלא כמו שנסתפק בשיירי כנה״ג סי׳ אות א׳ אלא כמ״ש הא״ר אות ב׳ והפר״ח אות יו״ד ועיין להכפ״א בסי׳ קכ״ח אות ב׳.

תחנון ונפילת אפים

א. חסידים ואנשי מעשה היו מטים עצמן על צד שמאל בנפילת אפים כמנהג שהזכיר מרן בסי׳ קל״א ס״א ועיין כה״ח שם סק״ל ונתיבי עם שם.

ב. אחרי התקופה — כששים יום אחרי חג הסוכות ביום שמתחילין ברד עלינו כמנהג חו״ל לא היינו אומרים תחנון, וכן היה מנהג עיר ג׳ירבא. וע״ש שכתב הטעם ע״פ מ״ש במס׳ תענית דף ח ע״ב גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות.

ג. נהגו שלא להגיד תחנון בביהכ״ן כשיש בר מצוה ועיי׳ בספר ציץ אליעזר חי׳׳א סי׳ י״ז שהביא מה שכתב בספר משפטי עוזיאל חאו״ח מהדו״ת סי׳ י״א שדבר זה שלא לומר תחנון ביום בר מצוה, אין לו יסוד בדברי הפוס׳ הראשונים והאחרונים וכו׳ ובס׳ נהר מצרים כתב שמנהג עיה״ק ירושלים שאין נופלים ביום שיש בו בר מצוה וכתב, על זה מנהג ישראל תורה, ועיי׳ בס׳ מים חיים למהר״י משאש ז״ל סי׳ כ״ב שהשוה הבר מצוה לחתנים וברית מילה שהביא מור״ם בסי׳ קל״ה ס״א. וכתב וז״ל דה״ה בר מצוד. נמי דמאי שנא וכן נתפשט המנהג בכל המקומות שאין אומרים תחנון לכבוד בר מצוה כמו לכבוד החתן ובעל ברית יעו׳׳ש, והרב ציץ אליעזר שם כתב דאין לאדם לנטוש מנהג אבותיו בזה. ואחרי כן מצאתי בזוהר חדש פ׳ בראשית שחובה על הצדיקים לשמוח ביום בר מצוד, כיום כניסה לחופה.

ד. בענין תחנון בחדש סיון לא היו אומרים עד י״ד בסיון וי״ד בכלל דעצרת יש לו תשלומין כל שבעה ובחו״ל שיש ספיקא דיומא גם יום י״ד בכלל, עי׳ בספר אליה רבה סי׳ תצ״ד ובס׳ עיקרי הד״ט או״ח סי׳ ד׳ אות מ״ד, ועיי׳ בספר ויאמר יצחק בלקו״ד הלכות תפילה אות כ״ה ואות כ״ו.

ה.   נהגו שלא ליפול על פניהם מיום שאחרי כפור עד ר״ח מרחשון ועי׳ לג״ע החיד״א בספרו חיים שאל ח״ב סי׳ ל״ה שאלה ב׳ שכ׳ שכן מנהג ירושלים ואין לתמוה על מנהג זה באתריה דמה ז״ל וזה שלא כדעתו יעו״ש שהאריך.

קריאת התורה

א. מנהגינו מי שמכניס ספר תורה לבית הכנסת מתנה שלא יחול עליו שם הקדש, וכל שלא כתב התנאי בעדים איהו אפסד אנפשיה ואמרינן דלשם הקדש הניחו בבית הכנסת ולא מצי הוא עצמו וכ״ש יורשיו להוציאה מאותה בית הכנסת אבני שיש ח״א סי׳ נייד.

ב. נהגו לצרף למנין ג׳ בעלית ס״ת בשני וחמישי ביום שמתחנן־למצות תפלין, גם אם לא הגיע לי״ג שנה (רוב המתחנכים היו פחות מי״ג שנה) ובספר מנחת העומר או״ח סי׳ ז׳ הדפסתי מה ששמעתי משמו של הרב עמור אביטבול ז״ל שהביא סמוכות למנהג זה ומ״ש הוא עצמו מן הצד בספר ערך השולחן משם שו"ת מהר״ם ב״ב, והרשב״ץ בספר חוט המשולש, והיא דעת הרמב״ם ז״ל, יעו״ש, וכעת יצא לאור הספר ״לפי ספרי״ לאחד מרבני דורו של הרעמ״א ז״ל וכתב במערכת ב׳ אות כ״ח וז״ל נהירנא כד הוינא טליא כשהיה השד״ר הרב כמוהר״ר רפאל הלוי זצוק״ל, ואירע ביום ב׳ היה שנתחנך בן קטן למצות תפילין, ועלה לס״ת שלישי כאשר המנהג עד השתא, וקרא תגר על המנהג שהוא הפך דעת מרן ז״ל ולא ענו אותו דבר, ומרן מלכא כמוהר״ר עמור אביטבול זצוק״ל, חפש ומצא תשובת כמהר״א טואה זצוק״ל שהביא דעת הרשב״ץ ז״ל דס״ל דקטן עולה לכל מנין, וז״ל בספר חו״ה שאלה ל״א, ועל מה ששאלת אם קטן עולה למנין ג' או אינו עולה רק למנין ז', גם כאן אירע מעשה בקטן פחות מי״ג וכוי, ועוד שהרמב״ם ז״ל כתב, קטן היודע לקרות עולה ממנין הקרואים הוא עולה למנין בין שהם ז׳ או ג׳, וכן כתבו הגמ״י בפירוש דקטן עולה למנין ג׳. אח״ך מצאתי לא״ז הרשב״ץ ז״ל שכתב בתיקון החזנים שעשה וז״ל קטן עולה בין למנין ז׳ בין למנין ג' ואמרתי זה לאותם שגמגמו ולא ענו עוד עכ״ד ע״ש, וכן משמע בשו"ת מהר״ם ב״ב ז״ל סי׳ ק״ה וז״ל ופירש רבעו שמחה זצ״ל לאו דוקא למנין ז׳ אלא אפילו למנין ג׳ וכו׳ ע״ש עכ״ל.

ג. העולה בתורה לא היה הופך פניו מהס״ת בשעת הברכה, עיין להב״ח בסי׳ קל״ט שכתב וז״ל ולפי ענ״ד הגון שיהיה פתוח בשעת ברכה לגמרי ולא יהפוך פניו כלל דכך היא דעת הפוס׳ והגאונים המפורסמים וכן אני נוהג. ושכן היה נוהג השכנה״ג הגהב״י אות יו״ד ועיין הבאה׳׳ט סי׳ קל״ט סק״ז, וכמ״ש מהריק״ש סי׳ ק״ל, וע״ע להרב דרך ישרה שכתב כי הכל יודעים שאין ברכות כתובות בתורה.

קו לקו. אסופת מאמרים

אחת מתשובות רבי אהרן אבן חיים – משה עמארמראכש 000000

ואפילו ממדת חסידות ליכא לאפרושי מהאי, שכן מצעו שהר״ן ז״ל בריש

פ״ק דע״ז אחר שהביא כל הטעמים ללמד דעכשו מותר לשאת ולתת עמהם, אמר ולפי ענ״ד בעל נפש ימעט, וכן כתב הרמב״ם״ ומייתי ראיה דכל היכא דאיכא [לאישתמוטי] לא שרינן. ואחר זה כתב ומיהו להלוותם ברבית כתב ר״ת דמותר אפי׳ לדינה דגמי דלעולם מצר הוא ולא אזיל ומודי, ע״כ. הא לך דאמר דלשאת ולתת עמהם דבעל נפש ימעט, הוציא מזה ההלואה ברבית ואמר ומיהו להלוותם ברבית מותר. ואין צריך לבעל נפש למעט כיון דהוא מצר לו. והרב הפוסק כיון שלחצתהו הסכמת הפוסקים כולם לדברי ר׳׳ת, בקש צדדים להפריד להרי״ף ולהרמב״ם מהם בטעמים חלושים. דברישא א׳ דכיון דלא חלקו בחלוקת ההלואה אלא כתבו המשנה בצורתה, ודאי סברי דבכל אופן אסור להלוותם. ולחזק זה אמר אחר דהרי״ף הביא חלוק ברישא דמתני׳ בחלוקת אסור לשאת ולתת עמהן, ובסיפא דמתני׳ באסור הפרעון, ולא חלק באמצעיתם באסור ההלואה, דבודאי סברי דבהאי חלוקה אין לחלק, אלו תורף דבריו. ואף אלו מודינא ליה בהא, אין זה אלא ביום האיד בלבד או לפניו ג׳ ימים בארץ ישראל דבהא איירי התנא. אבל כל השנה כולה אליבא דכ״ע מותר כדא׳ לעיל.

אמנם במעט העיון יראה דגם בהא לא צדק משום דהאי קושיא אינה קושיא, לפי שסתם ההלואה בלא לווי אינה אלא הלואה דג״ח , דאם היא ברבית לא תקרא הלואה סתם אלא בלווי ברבית. ואם כן פשיטא דמתני׳ [איירי] אלא בהלוואת חסד בחנם, דומיא דלהשאילן ולישאל מהם שאין בכאן רבית. וראה כי גם בחלוקת לפרוע או ליפרע מהם דאמרו בגמ׳  אמר ריב״ל מלוה על פה נפרעין מהם מפני שהוא כמציל מידם. אמר הרא״ש״ על זה: פי׳ כי דהאידנא דבר ידוע הוא דאפי׳ מלוה בשטר כספק מלוה הוא דידם תקיפא ובקל מעלילים להפקיע אפילו מלוה בשטר. ועוד אני או׳ דכל פרעון והלוואות דמתני׳ איי׳  בלא רבית אלא בהלואה דג״ח, הילכך מלוה בשטר לא חשיב כמציל מידם. אבל מלוה בשטר ברבית כל מחשבותם להפקיע הכל כמציל מפי ארי חשיב׳, ע״כ ״. הא לך בהדיא דאמר סתם הלואר. דמתני׳ אינה ברבית. ואם כן להכי לא אצטריך תלמודא לפרש, והרי״ף והרמב״ם אזלי בשטתו. ואני מוסיף בזה ואומר דבמלת לשאת ולתת עמהם, ששם משותף הוא לכל מיני משא ומתן בין בדבר המתקיים ובין בדבר שאינו מתקיים, הוצרכו לחלוק ביניהם מה שחוייב להם כפי הטעם. וכן בענין

הפרעון דגם הוא מלה משותפת בין למלוה בשטר ובין למלוה ע׳׳פ הוצרך לחלוק ביניהם. אבל בהלואה דסתם הלואה היא הלואת חן לא הוצרך לחלוק ביניהם, דסתם הלואה אינה ברבית. וזה דבר מוכרח דלזה לא חש ר״ת למאי דחלק תלמודא ברישא ובסיפא דמתני׳ ולא חלק באמצעיתה, דבודאי אין זה אלא מהאי טעמא דאמרינן. ואם כן היוצא לנו מזה דבהלואה אין צריך לחלק דסתמו כפירושו.

ואחד זה פלפל הרב פלפול חריף, ואמר דמאחר דהרמב״ם» סבירא ליה שאסור ליקח מהם אפי׳ דבר המתקיים, וטעמא דמלתא משום דאע״ג דהמוכר עצב עכ״ז ישמח ביום אידו מפאת המעות אשר בידו ומודה עליהם, ולא חש הדמב״ם לעצימת הנולד לו מפאת המכירה, גם בעציבות הרבית לא יחוש דכיון דהמעות מצויין בידו אזיל ומודי, אלו תורף דבריו. ובודאי דאגב חורפא שבשתא כי הקיש הקש במה שאין דומה לו, דהתם אם הוא עצב על המכירה יש לו נחמה במעות שבידו, ואלו עציבותו אינו אלא על החפץ בלבד כי דמי החפץ בידו הם ולא הפסיד דבר, אמנם ברבית שהוא מפסיד מעותיו ברבית שצריך ליתן, אין לו במה להתנחם על הפסד זה כי לא ישוב עוד לידו אדרבא כל העצבון הולך ומתמעט. וזה אבל גדול אליו שכל זמן ההלואה הרבית נושך בו, ומה זה אשר ינחמהו על זה עד שנחוש שיודה לאלהיו. וראה דהאי טעמא דמצר לו אמרה ר׳ יהודה במתני׳ דאמר דנפרעים מהם מפני שמצר לו. ולא דחו רבנן טעמא אלא משום דהאי צרה אינה תמידית, כי כן אמרו לו אעפ״י שמצר עכשו שמח הוא לאחר זמן. וא׳ רש״י ז״ל לאחד זמן, למחר. לומר שאין עצבונו מת™ כלל, אבל ברבית שצרתו עליו תמידית מצד הפסד מעותיו, לא יספיק המצאת המעות בידו להתנחם על זה ולא יודה על זה. ובודאי דבזה (דברי) הרמב״ם גם הוא יודה דמותר להלוותם ברבית גם ביום אידם. משום שהוא מצר ואינו שמח, כיון שהמעות שבידו באו לו על ידי הפסד.

וגם מה שאמר שאסור משום דאנו מחזיקים בידי עע״ז», גם בזה לא דק, דגם אם אנו נותנים להם מעות כתבו התוספות בסוף דבור המתחיל אסור לשאת ולתת עמד,ם״, וזה לשונו: ולפי פי׳ ר״ח אין לתמוה על מנהגנו שהרי אין עושים שום תקרובת אלא במעות ובזה לא שייך הדוחה דהרבה מעות מצוי להם לאותו דבר, ע״כ. ועוד שמה שאנו נותנים לגלחים ולכומרים אינו ממש לע״ז אלא לצורך הנאתם. [ועוד] כתבו התוספות באותו דבור כי גם שיאמר הגוי הלויני מעות לשקר״י שקורין אופרי״ר שר׳ אלחנן אמר שאין שום איסור במה שאנו נותנים להם לגלחים ולכומרים, כי אינו ממש לצורך ע״ז אלא לצורך הנאתם. [וגם] מה שאמר שאנו מעלים אותם במעות שאנו נותנים להם, כי בזה אנו נותנים להם החיים, ודינא הוי [דהמינים] מורידים אותם ומונעים מהם סבות החיים, ע״ב. בודאי שכל העם יודעים שאין חיותם תלוי במעותינו, כי גם אם נמנע מליתן אותם להם לא מפני זה ימותו, שיש להם מקומות רבים אשר יתנו להם [כל] מה שהם צריכים ונהיר. ביוקר יותר אינם מקפידים בזה, כי לא יעזבו עצמם למות ברעב בשביל [זה]. אם כן אין אנו מחיים אותם במעותינו וגם לא נסיר חיותם כאשד לא נלוה אותם. וגם מה שאמר [שכל] שמדות שאירעו לאבותינו היו בשביל איסור הלואתם לגויים ברבית. ח״ו כי לא היה מפאת לקיחת [רבית] מהם, כי אדרבה מצוד, להלוותם ולחסר ממונם. ואם אינה מצוד., התורה התירה אותו לאמרה [לנכרי] תשיך. וגם איסור מדרבנן משום שמא ילמדו, ליתא כמו שאמרנו לעיל. אבל כל רעתם לא בא להם כי אם גרמה אותה ההלואה אלא משום קנאה מהם, שהמה היו הולכים ודלים ובני עמנו הולכים ומתעשרים [ומראים] עשרם לכל, כמו שהוא ידוע ואין לנו להאריך בזה.

אם כן בהא סלקינן ובהא נחתינן ולא אשכחנא שום צד איסור בהלואה לגר ברבית, לא משום רבית ולא משום לתא דע״ז. ולמה נאסור אנחנו מד, שהתירו רבותינו הגאונים מטעמים נכונים וישרים לבקש [מבני] ישראל המעונים ומדובים בגלות, אשר אין להם שדות וכרמים להחיות עצמם ולהתפרנס מהם וכ״ש [בי] תשלים תוב״ב שהפרנסה בדוחק, ותו לא מידי.

וזה נראה לי זעירא דמן חבריא אהרן בן חיים

הועתק אות באות מגוף פסק הח׳ השלם המורה הנז' ולראיה חתמנו שמותינו פה אחד בשבת חמשה עשר לחדש סיון, שנת חמשת אלפים ושלש מאות ושמונים וארבע ליצירה, פה ירושלים תוב״ב. — 

תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغربתאגר אל סולטאן

מכתב מספר 13 

מוסא אבן אחמד מבקש מהאחים קורקוס לשלוח לבית המלוכה את המכתבה שהמלך הזמיו מאירופה באמצעותם.

15.1.1859

الحمد للاه وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

1 – من عبد ربه تعلي موسى بن احمد لطف الله به الى خديم سيدنا التاجر قلقوز نسال

מאת עבד רבונו יתעלה, מוסא אבן אחמד, יעניק לו האל חסד, אל משרת אדוננו הסוחר קלקוז ( כך מובא במקור ) אנו דורשים בשלומך

הערת המחבר : מוסא בן אחמד מהאישים החשובים ביותר במרוקו במאה התשע עשרה. הוא צאצא של משפחה שמוצאה מחיל העבדים ה " עביד אל בוח'ארי " ששירתו את המלכים המרוקאים מסוף המאה השבע עשרה. בתור " שומר הסף " של מולאי עבד אלחמאן ומאוחר יותר בתור וזיר גדול של בנו של מולאי מחמד הוא צבר כוח רב. בתקופת כהונתו הוא נימנה עם מחנה ה " שמרנים " שהתנגדו לפתיחת מרוקו להשפעת אירופה

2 – عنك وعن تعلقاتك بوجود مولانا بالله وبعد فقد تخبرنا بوصول المكتب

ובשלום קרוביך בנוכחות אדוננו, נצחונו באל. לעצם העניין : התבשרנו שהגיעה המכתבה

3 – التي كلفك مولنا بجلبها من بلاد النصاري علمه الشريف بوصولها

אשר אדוננו ביקש ממך להביא מארץ הנוצרים. הודענו להוד מלכותו כי הגיעה

4 – اليك فامر اعزه الله بدفعها للقائد الحاج محمد بن زاكور وكلفه بحملها واصلة

אליך, והוא – יפארנו האל – מצווה להעביר אותה לידי הקאיד אל חאג' מחמד בו זאכור אשר נצטווה להביאה אל

הערת המחבר : מוחמד ן' עבד אלסלאם זאכור ממשפחה של מלומדים ופקידי המח'זן מפאס. הוא שימש בתפקיד עאמל, מושל על נמל מוגאדור בין השנים 1857 – 1859

5 – لحضرته الشريف محفوظة من الافات فبوصوله اليك ادفعها له ولا بد والتمام

הוד מלכותו במצב תקין. מסור לו אותה לכשיגיע אליך. זו פקודה. סוף.

6 – في 10 جمده الثاني 1275

10 ג'מדה אלת'אני, שנת 1275

הספרייה הפרטית של אלי פילו-ממזרח וממערב כרך שני בעריכת אליעזר בשן, אברהם רובינשטיין, שמעון שווצפוקס

ממזרח וממערב כרך שני

בעריכת אליעזר בשן, אברהם רובינשטיין, שמעון שווצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

רמת גן ….תש"מ…..1980ממזרח וממערב - כרך שני

תוכן העניינים
י. א. וידה: מבנה גוף האדם לפי פירוש ״ספר יצירה״ לדבי דונש

בן תמים מקירואן 9

מ. ע. פרידמן: גירושין ביזמת האשד. בארץ ישראל, מצרים

וצפון אפריקה על פי תעודות הגניזה 19

א. בשן: עמדותיהם של חכמי שאלוניקי במאות ה־ט״ז—י״ח בעימות

על רקע משקלו של מיעוט עשירים בהכרעות ציבוריות 27

מ. ליטמן: תשובה אחת משו״ת ר׳ חיים כפוסי 53

י. טובי: פיוטי מעמדות לנפטר לרבי שלום שבזי 67

י. רצהבי: שליחות ר׳ אברהם אלנדאף זצ״ל לתימן 87

א. הטל: על הדפוס העברי במגרב 121

ח. בנטוב: משפחת הלוי אבן יולי 131

א. שטאל: שבחי רבי יעקב אביחצירא — דמות הצדיק

ומשמעותה החינוכית 159

א. חיים: שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו 171

מ. חלמיש: המקובלים במארוקו 205

תקצירים באנגלית

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

נובמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר