ארכיון יומי: 10 בנובמבר 2014


החתונה היהו. המסורתית במרוקו י.ש

 

החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה הבדתית-תרבותיתחתונה יהודית מרוקאית 1111

יוסף שיטרית

3.1.3 ההביטום התרבותי הקהילתי כמבנה כלאיים

בעניין החתונה היהודית במרוקו כלל ההביטוס הקהילתי צורות חיים, נהלים, נורמות וערבים שקבעו את דפוסי האירועים והטקסים שכוננו את החתונה, כפי שניתן לעמוד על כך בפרקי התיאור והתיעוד השונים המרכיבים חלק עיקרי בספר זה וכפי שניתן לעמוד עליהם ממקורות רבים נוספים" כמו בכל הקהילות היהודיות הרבניות חלק מסוים מן ההביטוס הקהילתי מונחה על פי צווי ההלכה היהודית ופרשנותה הרחבה והמוסמכת, ובכלל זה מצוות הנישואין עצמה, כללי ההתחברות המשפטית בין בני הזוג דרך הכתובה והקידושין, טבילת הכלה במקווה לפני ההתייחדות עם החתן, וכן אווירת הצניעות והרצינות, וכתוצאה מכן חוסר ההוללות, ששרתה בבל טקסי החתונה המסורתית על אף השתייה של משקאות חריפים שהתלוותה לאירועים אלה. אולם גם מקטעים חשובים אלה של החתונה המטופלים בהלכה אין ההלכה מפורשת במלואה לגביהם, כאמור; מערכים שונים של התנהגויות, עמדות ואסטרטגיות פעולה הקובעים את ניהול הטקסים האלה ואת ביצועם הממשי שייכים להביטוס הקהילתי ושונים משום בך מקהילה לקהילה. יתר על כן, גם ביצועם של המקטעים ההלכתיים עצמם אינו אחיד, אלא תלוי במסורת הקהילתית ובמסורותיהן של קבוצות שונות בקהילה, כגון תנאי הכתובה על פי מסורת קהל התושבים ומסורת קהל המגורשים (מנהג קסטיליה) או הנוהג לרשום ״מדאורייתא״ או ״מדרבנן״ בכתובה.

כך גם בעניין הבתולים של הכלה, שהיה ערך חשוב כל כך בקהילות ישראל מתקופת המקרא עד לעידן המודרני ורשום ומפורש כל כך במקורות ההלכה היהודית מן התורה ועד לשולחן ערוך ולקובצי ההלכה שהתחברו לאחר מכן בקהילות מרוקו עצמן. מרכזיותו של ערך זה במערכת השיקולים והטקסים של החתונה היהודית במרוקו אינה נובעת, כאמור, מכיבוד צווי ההלכה בלבד, אלא גם משום ההשפעה שהיתה לחברה המוסלמית ולחברה הברברית, שבקרבן שכנו הקהילות ואשר הקפידו גם הן על עניין זה.

הקפדה יתרה זו על הצגת הבתולים של הכלה, כמו מנהגים וטקסים רבים אחרים, מצביעה על כך שההביטוס התרבותי של הקהילות היהודיות – במרוקו וברחבי העולם היהודי בכלל – היה מושפע מן התרבויות הלא־יהודיות השכנות. חלק גדול מן הטקסים של החתונה היהודית במרוקו מקורם, כאמור, בתרבות הברברית ובתרבות הערבית־מוסלמית השכנות, החל בטקס החינה, הטקס השני בחשיבותו אחרי טקס החופה והקידושין, שקודם לו ונערך תמיד בבית הכלה, וכלה בנוהג ליווי החתן והכלה בידי השושבינים והשושבינות בשבוע החתונה.

הערת המחבר : על אף הסבריו והשערותיו של מאיר מלול במאמרו באן בעניין מקורו הקדום של מוסד השושבינים וקיומו הרצוף בקרב יהודי מרוקו מאז העת העתיקה קשה מאוד להסכים אתו. סביר יותר להניח שהיהודים שאלו נוהג זה במו פעולות, מנהגים וטקסים רבים נוספים מתוך שכנותם האינטימית עם האוכלוסיות הברבריות של מרוקו. על מוסד השושבין בקרב הברברים ראו גם לאוסט, כלולות

סימן מובהק לכך הם המונחים הערביים או הברבריים הרבים המפנים אל הטקסים השונים שאינם שייכים במקורם למסורת היהודית הקדומה, בה בשעה שהטקסים היהודיים המובהקים שמרו על יסודות עבריים בתוך השמות שלהם, במו טקס שבע ברכות .,siba^ braxut לעיון טקס החופה והקידושין או טבילה  at-tbila וכן מקוה, הנהגה  el-miqwi בתארודאנת ^91-meqva בקהילת מכנאס, לציון הרחצה של הכלה במקווה הטהרה לפני הכנסתה לחופה. מדרך הטבע תרבות אחת הנמצאת בשכנות ובמגע עם תרבות אחרת סופגת ממנה יסודות תרבותיים שונים ומטמיעה אותם בתוך מכלול יסודותיה שלה. הטמעה זו אינה פשוטה ואוטומטית כלל, אלא תלויה היא בגורמים רבים ומפוזרים; היא ברובה לרוב בהסתכלות חדשה על היסוד שנשאל מן התרבות הזרה ובמתן ערכים סמיוטיים חדשים לקיומו במערכת התרבותית הקולטת. כפי שהראיתי במקום אחר" תהליכי הכלאה תרבותית באלה הם חלק מהותי בהתהוותן ובהתפתחותן של כלל התרבויות הבאות במגע, גם כשהמנהיגות האינטלקטואלית והרוחנית מתנגדת להם ועושה כל שבידה כדי למנוע אותם. הטמעתם הסמיוטית של יסודות זרים בהביטוס התרבותי הקולט מטשטשת בהדרגה עבור הפועלים לפיו את מקורם הזר עד כדי כך שלאחר תקופת־מה, בלתי מוגדרת במהותה, אלה אינם מודעים כלל למקורו הזר של יסוד זה או זה בתרבותם, ולעתים אף מסרבים בתוקף לקבל אפשרות כזו כשמעמידים אותם על כך.

תוספת מבבילון : סֶמְיוֹטִיקָה

[מיוונית: semeion סימן] [בלוגיקה, בבלשנות] תּוֹרַת הַסִּימָנִים, חֵקֶר הַמַּשְׁמָעֻיּוֹת הַמְּיֻחָסוֹת לַסִּימָנִים הַשּׁוֹנִים בַּלָּשׁוֹן שֶׁבְּעַל פֶּה אוֹ שֶׁבִּכְתָב. הַסֶּמְיוֹטִיקָה כּוֹלֶלֶת שְׁלוֹשָׁה עֲנָפִים עִקָּרִיִּים: סִינְטַקְטִיקָה (יַחֲסֵיהֶם הַהֲדָדִיִּים שֶׁל הַסִּימָנִים); סֵמַנְטִיקָה (מַשְׁמָעֻיּוֹת שֶׁל הַסִּימָנִים אוֹ שֶׁל הַמִּלִּים וְהִתְפַּתְּחוּתָן); פְּרַגְמָטִיקָה (הַיְּחָסִים בֵּין הַסִּימָנִים וּבֵין הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם).

הכלאה טבעית זאת המעצבת את ההביטום התרבותי היא גם המקור להשתנותה ההדרגתית של כל מסורת קהילתית, כך שגם בתרבויות מסורתיות מובהקות היציבות התרבותית מתקיימת לתקופת־מה בלבד, ארוכה או קערה. תרבויות מקומיות, אזוריות, ארעיות ואף בין־לאומיות אינן מתקיימות לעולם בבועות מבודדות, אלא נתונות להשפעות בלתי פוסקות מעדן של תרבויות סמוכות, ובמיוחד אם התרבות שמדובר בה שייכת לקבועת מיעוט. כך התהוו והתפתחו התרבויות הקהילתיות השונות במרוקו; כך גם התהוו והתפתחו טקסי החתונה הרבים שלהן, אלא ששחזור שלביה השונים של התפתחות זו אינו אפשרי כיום מחוסר תיעוד מתאים על חוליות מגע רבות שהתקיימו בין התרבות הקהילתית היהודית לתרבויות השכנות ומשום שגם תרבויות שכנות אלו עצמן לא נשארו יציבות לאורך הזמן אלא ידעו תמורות ושינויים גם הן. עצמתן של התמורות בטקסי החתונה גברה כתוצאה מן המגע של התרבויות הקהילתיות עם התרבות האירופית לאחר השתלטות צרפת וספרד על מרוקו; הן הגיעו לשיאן, עד כדי גרימת מהפכה רבתי בהן, לאחר התפזרות הקהילות ושיבושם המלא של סדרי הקהילות בני מאות השנים. מצב זה הביא במיוחד לביטול תחושת הלכידות הטבעית של ההביטוס הקהילתי ולהשארת רישומו הזיכרוני בלבד, ההולך ומתעמעם גם הוא, במסורת של המשפחות השונות.

עמוד 43

אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו-אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל

אוצר גנזים

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנואוצר גנזים

צמיד אשר יצר עלי אזרוע

האין לעפרה ממך מרגוע

אולי אני עבד אסיר האהבה

כי הן שנינו תפצענה פצוע

גם הם לעונתה לא חטא חומסים

העת תפזז קרבה לכרוע

תטה ותנשא ואין זה כי אמיר בשרם

ברוח נשבה ינוע

כה יאמרו רואים בטרם יחזו

דלת שערה פרעה פרוע

בלא אשר תכתוש עלי בחמה ועצ-

מותי במכתש אהבה תרוע

תזנח ותשכח כי מְתֵי האהבה

מֻכֶּה מְעֻנֶה נחלה נגוע

יתנכרו פני בשמעי את נעים

זכרי ואמרי כל אנוש מדוע ……

 

 בגדי בחורות אלבשה אחרי אשר

בידי זמני נקרעו קרוע

ולמאלפיה אשמעה שמוע

ויט חדרך נעוראים ויהי

גלוי לבינתו וגם ידוע

עוקד עלי דלת נבונים שמעה

רועה כסילים באמת ירוע

מי ממליצים יהיה נדיב ואל

יפגע במשה הגביר פגוע

לאמור הלו יתרון עלי כל מעשים

היות נשמה קרבה לגוע

 

על כן חסדים כעבדים נכבשו

אליו ואזנם רצעו רצוע

לום לרב משה שפתי אל רע-

בים אל תבונה שבעו שבוע

אלו במותניה למזח קשרה……………….

רבי יצחק בן שעדי

שיר יפה זה רשום עליו, שחיברו רבי יצחק בן שעדי ונדפס ב״שפתי׳ רננות״, מחזור טריפולי, ובכמה מחזורים אחרים!. וראיתיו גם בכמה כתבי יד בצפון אפריקה צונץ, כפי שהובא בשמו ב״כנסת ישראל״ מרש״י פין, עמ׳ 666 , וב״מבחר השירה לעברית" לבראדי, עמ' רמא, סובר, שר״י בן סעדיה זה איננו רבי יצחק ן׳ סעדיה הכהן הנזכר בתשב״ץ, חלק ב׳ סי׳-רא, אף על סי שגם הוא היה משורר, אלא ר"י בן סעדיה אחר, שנראה,-שחי בצרפת, בסוף המאה התשיעית. ומה שכתוב בסוף השיר ״איך שונאי

טהרה ישבו בציון״ המכוון על נוסעי הצלב בתקופת שלטונם בארץ ישראל. ואמנם, במארוקו סיפרו לי, שמקובל אצלם, שר״י בן סעדיה; מחבר שיר זה, חי בצפון־אפריקה וכי את שירו זה חיבר לרגל מקרה שקרה,שהוא היה קולו ערב מאוד ומשורר בבית הכנסת והמוסלימים התקנאו בו והפצירו בו שימיר את דתו כדי לשיר בקולו את שירי תפילתם מעל״ המגדל שעל יד המסגד שלהם. וכשראה שאין מנוס מהם, המיר למראית. העין וכשעלה על המגדל חיבר את שירו זה ושר אותו בקולו הערב מעל המגדל. וכשגמר הפיל את עצמו מעל המגדל ומת על ייחוד ה׳.

בשורה 22 הוא כותב :  " ובכיתי מעול גלות משא ומשמע " נראה שהוא רומז על עיר מכה של המוסלמים. כמו שמפרש רס"ג בביאורו וכן מה שכתב : איך סבוני בני קדר קתרוני דרך ושבא האומרים על הנביא : השקר שניבא וכו' מוכיח גם כן שמדבר על המוסלמים שחי בתוכם.

ואולי מתכוון אל האונס, שאנסוהו להמיר ולשיר שירי תפילתם. גם מלשון־ השיר נראה, שמחםדו אינו צרפתי. לכן יש ליחסו׳ לד״י בן סעדיה הנזכר־ בתשב״ץ, שחי בצפון אפריקה בסוף המאה הי״ד. גם המלה שעדי בשין מוכיחה שחי בצפון אפריקה׳ ,שרובם אינם מבדילים במבטאס בין שין לסמך.

הנוסח המוצג לפנינו העתקתי מאחד מכתבי־היד שבמארוקו והקורא יראה, שיש בו שינויים חשובים מהנדפס במחזורים וגם מן הנוסח המתוקן שהדפים בראדי. ורק על זה יש להעיד, שבמחזור ״שפתי רננות״ מיוחס השיר לרבי לצחק בן שנדי, בנו״ן במקום עי״ן. וזה מפני שבשורה 59 כתוב ״והמה נשיאים עשירים״ וכוי, אך בכתב־היד הנוסח ? ״והמה עשירים נשיאים״ וכן'. השם הוא אפוא שעדי ולא שנדי, כי הסימן יצחק בן שעדי חזק נמצא בתיבה השנייה שבששת הבתים האחרונים של השיר.

המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר

הקדמה לראיון שנערך עם פרופסור אלימלך וסטרייך על המסורת המשפטית של חכמי מרוקו

התפרסם בחוברת הברית תשס"זהמשפט העברי

איסור הביגמיה בתקנות פאס והגבלתו לזיווג ראשון.

מעיקר הדין האיש רשאי לשאת כמה נשים. אולם האישה אינה אוהבת לחיות עם צרה בצדה, לכן היו נשים שהתחכמו והתנו על הבעל לפני החתונה, שלא יוכל לשאת עליהן אישה אחרת, ותנאי כזה תקף מצד ההלכה. דומה כי נוהג זה הלך ופשט עד שהפך נורמה מקובלת בקהילות שונות, במקרה שאין לזוג ילדים הבעל נקלע לדילמה, מחד גיסא קיימת התחייבותו לאשתו שלא לשאת אישה אחרת עליה. לעומת זאת האישה אינה חייבת במצוות " פרו ורבו ".

חכמים קבעו עשר שנים כזמן סביר לאישה ללדת, ואם עבר זמן זה ולא הביאה ילדים קלושים סיכוייה להרות ולכן חובה על הבעל לשאת אישה אחרת על הראשונה או לגרש הראשונה ולקחת אחרת. אפילו התחייב לה בשבועה שלא לשאת אחרת עליה. התקופה של עשר שנים הועתקה מחכמי המשנה.

בקהילות אשכנז קיימת תקנה דומה המיוחסת לרבנו גרשום מאור הגולה ( נפטר סביב 1028 ) האוסרת לשאת שתי נשים, והיא תקפה גם במקרה שאין לזוג ילדים או במקרה של ייבום.

אף שיהודי ספרד וצפון אפריקה לא קיבלו עליהם תקנות רבנו גרשום, האוסרות את הביגמיה, נהגו בקהילות ספרד לחייב את החתן בשעת החופה שלא לשאת אישה על אישתו ללא הסכמתה. בדרך כלל תנאים אלו, נכתבו בנספח לכתובות. המגורשים הביאו אתם מנהג זה למרוקו, ובין התחייבויות החתן לכלה המפורטות בכתובה שנהגו בפאס מצוייה גם התחייבות " שלא ישא אישה אחרת עליה בחייה, אלא על פי רצונה ".

את ההתחייבויות הכתובה היה מקבל עליו החתן בקניין ובשבועה, ושם נכתב שאם יעבור הבעל על אחד מתנאי הכתובה, מתחייב הוא לפרוע לה כל סכי כתובתה ויפטרנה בגט. המגורשים נתנו תוקף להתחייבות זו, גם במקרים שאין לזוג ילדים או במקרה של ייבום.

במרוצת השנים נמצאו בפאס הרבה זוגות שמתו עריריים בגלל השבועה, כי האישה הראשונה התנגדה בדרך כלל שייקח בעלה אישה עליה גם כשלא היו לזוג ילדים, וגירוש הראשונה היה כרוך בתשלום כל סכי כתובתה, דבר שלא כל אחד יכול לעמוד בו.

לכן בשנת 1593 , ישבו חכמי פאס על מדוכה זו ותקנו תקנה המפקיעה את התחייבות השבועה לאחר עשר שנות נישואין. באחד המקרים אם נפלה לפניו אשת אחיו לייבום או שלא היה לו זרע בין זכר או בין נקבה, כלומר במקרה שיש לזוג בת נותרה התחייבות הבעל בתוקפה.

לאור האמור או הנכתב לעי"ל, אין ספק שפרופסור אלימלך וסטרייך, ידע מה שהוא אומר, הנה כי כן רואים אנו לפנינו, שלפני יותר מארבע מאות שנה, את פסיקותיהם החכמות של חכמי מרוקו, ראשית לא סתם נתנו תוקף לפי ההלכה ואסרו מכל, ביגמיה, אלא היה זה הדבר בהסכמה, מותנה בהתחייבות, ותחום בזמן הסביר, אף הרחיקו לכת שבמידה ויש לזוג בת, אזי  התחייבות הבעל תקפה, ולכן עלייך לאמץ את זכרונך ולהביא את דבריו של הפרופסור המכובד הזה. 

וזה נוסח פסק דין שנמצא על הענין הנז״ל.

מ. לפנינו ב״ד חתומים, התרעם יעקב בר שמואל בן סוסאן הלוי באומרו, שלא זכה להבנות מאשתו רבקה בת ה״ר יהודה חטראג׳י נ״ע, כי זה לו כעשר שנים בקירוב נשוי עמה, והיא משכלת מה שיולדה, וקצתם מתים במעיה. ובכן תבע שורת הדין לפנינו, להרשותו לקחת לו אשה אחרת, אולי יבנה ממנה. ובראותינו תביעתו הנכונה כפי התקנה האחרונה, פטרנוהו מתנאי שלא ישא וכוי, שהחזיק לה על עצמו בכתובתה. וגם התרנו לו שבועתו שנשבע לקיים התנאי ההוא, אעפ״י שקדמה הכתובה הנז׳ לתקנה, שכך היתה התקנה אף לנישואין קודם לה. ולראיה וזכות בידו ח״פ בעישור אמצעי לאב יה״ל, שנת בשמ״ך לפ״קעב״ל. וחתו׳ עליו הרבנים, כמוה״ר סעדיה בן ריבוח זלה״ה, ובמוה׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה, וכמוה״ר וידאל הצרפתי זלה״ה.

מ״א. טופס פסק דין א׳ שייך לענין הנ״ל בין היבם והיבמה.

בענין התקנה החדשה אשר התקינו בה, שאם נפלה לו אשת אחיו ליבום, שיכול ליבם ואפי׳ תוך עשר שנים, ואפי׳ יהיה לו זרע. כתב מורינו ה״ה הדיין המצויין כמהר״ר יעקב אבן צור ז ׳ל, בשאלה ששאלו חכמי פ׳אס יע״א, בענין יבמה שנפלה לפני יבם, ואין היבמה רוצה להתייבם מכמה אמתלאות, כאשר כתוב בשאלה בארוכה ואחת מהם שאין לו במה לפרנס, וגם הוא נשוי אשה. והכריח שם שכיון שהוא נשוי אשה, מצות חליצה קודמת, אבל מטעם זה לבדו אין כופין, אלא בצירוף טענת שאין לה במה לפרנס, וכאשר כתוב שם בארוכה. וכתב ואעפ״י שבספר תקנות קדמונינו נמצאת תקנה שתיקנו בשנת גש״ן, לקיים מצות יבום אפי׳ בנשוי, ואפי׳ תוך עשר שנים לנישואין, ואפילו היה לו זרע מאשתו הראשונה לא באו בזה לחלוק על הריב״ש ולומר, דאפי׳ בכגון דא, מצות יבום קודם. (פי׳ שאין לו במה לפרנס) דכל עצמם לא באו לתקן, אלא על מה שנוגע ליבם עם אשתו ראשונה, שקודם התקנה היתה יכולה לעכב עליו, שלא לייבם על דברת שבועת אלהים אשר נשבע לה בעת נישואיה, שלא ישא אשה אחרת עליה, וכמו שמבואר בפוסקים דחיילא נמי שבועה איבמה בכולל, ולפיכך תיקנו דמשם והלאה יבררו בשבועה, שלא ישא אלא עפ״י התקנה. שבזה לא תחול כלל שבועה איבמה, ולא תוכל אשתו ראשונה לעכב עליו בשום אופן. אבל הדין אשר בין היבמה עצמה והיבם כדקאי קאי, ולא דברו בו חכמי התקנה כלל. וזה מוכרח בלשון התקנה שכן כתוב וז״ל, עוד תיקנו וכו׳ שמכאן ולהבא כל הנושא אשה ונפלה לו אשת אחיו וכו׳ ככתוב בתקנה לעיל, ומוכח מתוך לשון התקנה שלא באו אלא לגרוע כח אשתו ראשונה, לא לגרוע כח היבמה. וא״ב עכ״ל דלא מיירו חכמי התקנה, אלא כשהיבם והיבמה שניהם חפצים ביבום, אבל כשאחד מהם מעכב, ישאר הדבר למה שיתן הדין. וכבר נתבאר דריב״ש ומרן ריק״א, כתבו בפסח להדייא, דכזה אפי׳ להרי״ף והרמב״ם מצות חליצה קודם. (וא״ב ראוי הוא להביא ראיה מהרא״ש שכתב, דבאין לו במה לפרנס כופין לחלוץ, אע״ג דס״ל דמצות חליצה קודמת, כיון דבנדון דידן, היבם נשוי אשה. וכבר כתבנו דבנשוי אשה כ״ע מודו דמצות חליצה קודמת). וא״ב כשהיבמה רוצה בחליצה, לה שומעין, שאמרה כהלכה, אלא שאין לכוף בטענה זו לבד, אלא בהצטרף עמה טענת הנאמרת מהרא״ש ז״ל, כמבואר בלשון תשובת מרן מוהר״י קארו ז״ל, שהעתיק מהר״י הלוי וכנז׳ לעיל. וא״ב בנדון דידן דאיכא טענת אין לו במה לפרנס מצורף להיותו נשוי, ודאי ילפינן מהרא״ש ז״ל, דכופין, וכפי מה שפי׳ מוהר״ם אלשיך ז״ל בדבריו עכ״ל. ומוכח מתוך דברי השאלה, גם מתוך דברי מוהר״ם אלשיך ז״ל, בסימן  י״א דבאין לו לפרנס כנז״ל, אפי׳ אינו נשוי אשה, אפילו לדידן דס״ל דמצות יבום קודמת, כופין לחלוץ.

חשון שס"ג

יהדות פורטוגל במוקד-י.ט.עסיס, מ. אורפלי

יהודי קסטיליה בפורטוג

ר׳ יצחק אבוהב היה מבעלי היזמהיהדות פורטוגל במוקד לפתיחת משא ומתן עם המלך ז׳ואאו השני להתיר את קליטתם של מגורשי קסטיליה. בראשות משלחת בת שלושים איש ממנהיגי יהדות קסטיליה ביקש ר׳ יצחק אבוהב לברר את תנאי קליטתם של יהודים מקסטיליה. ז'ואאו השני קיבל את פניהם יפה והציע תנאים נוחים. דובר על 600 משפחות יהודיות אמידות אשר תמורת כניסתן לממלכה תשלמנה שמונה אסקודוס זהב כל אחת. כמו כן הוצע לקבוצת שלושים האישים שנתלוו לר׳ יצחק אבוהב להתיישב עם משפחותיהם ברחוב סאן מיגיל בעיר פורטו, במקום שבו היה בית הכנסת הישן. כל מגורש נדרש לשלם 50 מרבדים לשנה לעירייה.

ז׳ואאו השני קיים התייעצות בסינטרה בעניין קליטת יהודים מקסטיליה. הדיונים היו סוערים מאוד והנושא פילג את יועצי המלך: רובם היו נגד קבלת היהודים המגורשים מקסטיליה. לפי דברי ר׳ גדליה אבן יחיא, היו גם יהודים פורטוגלים שהתנגדו לבואם של יהודים קסטיליאנים יהודים אלה חששו להיפגע כלכליתוחברתית מהתיישבות יהודית חדשה בעלת מעמד רם והון רב. כנגד עדותו של ר׳ גדליה אבן יחיא יש להזכיר את דברי השבח שהביע ר׳ דוד ב״ר שלמה אבן יחיא על יהודי ליסבון, באמרו כי ״כל הקהל כאחד היו עוזרים לנגרשים בכל אופני העזר״. על אף התנגדות יועציו החליט המלך להתיר את כניסת המגורשים.

שיקוליו של המלך היו שונים מאלו של יועציו והכריעו לטובת המגורשים, או בעצם לטובת המלך. החלטתו התבססה על ההערכה, שהתיישבותם של יהודים מקסטיליה בארצו תתרום לכלכלת הממלכה, לפיתוחה ולחיזוקה. הוא ציפה גם לתרומה נכבדה בתחומי התרבות, המדע והטכנולוגיה.

כאמור, המלך החליט להתיר את כניסת המגורשים לארצו ולקיים את הבטחתו ליצחק אבוהב. נקבעו ערי הספר שדרכם אמורים היו המגורשים לחצות את הגבול: אוליבנסה (01ivenca), ארונצ׳יס (Arronches), קסטיליו רודריגו(Casteiio Rodrigo), ברגנסה (Braganca) ומלגאסו(Melgaco). רבים ודאי חצו את הגבול בסתר ושהותם בפורטוגל הייתה בלתי חוקית או בלתי רשמית. מספר יהודי קסטיליה שהתיישבו בפורטוגל היה רב מאוד והם הטביעו את חותמם על יהדות פורטוגל, לא רק בגלל מספרם אלא בעיקר בגלל כוחם הכלכלי ורמתם התרבותית.

לפי דברי זכות, נכנסו לפורטוגל מעל 120,000 נפש. ואלה דבריו: ״אבל עיקר קסטיליה נכנם לפורטוגאל, מפני שלא היו יכולין ליכנס בים ולזרז עצמן ונתנו מעשר מכל ממונם. ועוד, על כל נפש דוקאדו אחד חוץ משליש דוקאדו בעבור לעבור דרך המדינות, ועוד נתנו רביע כל הממון שהכניסו ומהם קרוב לשליש, ואפילו מי שלא היה לו ממון כלל נתן כופר נפש ח׳ דוקאטוש ואם לאו שהיה שבוי. ויכלה הזמן ולא יכלה מלספור דברי פורטוגאל שנכנסו יותר מק״כ אלף נפשות ולא נשארו אלא מעט, מהם במגפה ומהם שבויים שלקחו בניהם והוליכום באיי הים, ומהם שהמירו דתם מרוב הצרות עד שבא נז״ר לאחור.״ המספר שהביא זכות קרוב למספרים שנתקבלו ממקורות פורטוגליים.53 דמיאאו דה גוס, הכרוניקאי של המלך מנואל, מזכיר למעלה מ־20,000 משפחות מקסטיליה שנכנסו לפורטוגל. מספר דומה סיפק ברנאלדיס אשר תיעד את אירועי הגירוש בהיותו פקיד הממשל ומקורב לשלטונות. הוא מסר את מספר המגורשים שעברו דרך חמש הערים שהיו בקרבת הגבול: מבנבנטי(Benavento) לברגנסה (3,000 – (Braganca, מזמורה (Zamora) למירנדה דו דורו (30,000 – (Miranda do Douro, מסיאודד דה טריגו (Ciudad de Trigo) לוילאר פורמוזה (35,000 – (Viliar Formosa, מאלקנטרה (Alcantara) למרבאו (15,000 – (Marvao, ומבאדאג׳וס (Badajos) לאלבם (10,000 – (Elvas, בסך הכל מעל ל־93,000 יהודים.

מקורות אחרים, וביניהם שמואל אושקי, אבוהב והרקולאנו, מתייחסים ל־600 משפחות העשירים שהתחייבו לשלם 60,000 קרוזאדוס מזהב תמורת אישור כניסה. יתר היהודים היו אמורים לשלם 8 קרוזאדוס עבור אשרת כניסה ושהות של שמונה חודשים.

יהא מספרם אשר יהא, התוספת הזאת שינתה לחלוטין את פניה של יהדות פורטוגל. יש להדגיש כי אלפי המגורשים אשר נכנסו לפורטוגל היו סלתה ושמנה של יהדות קסטיליה. אלה היו היהודים שלא ויתרו על זהותם היהודית בשום תנאי והשאירו מאחוריהם נכסים, קרובים וידידים ויצאו ליעדים בלתי ידועים כדי להישאר נאמנים לעמם ולאמונתם.

המלך התיר לאנשי הכנסייה לקיים פעילות מיסיונרית בקרב מגורשי קסטיליה. אלה הורשו לשאת דרשות ליהודים, אף בבתי הכנסת. במקומות אחדים נישאו הדרשות בימים ובמקומות מסוימים. בטומר מקום הדרשה היה בקרבת כנסיית ס׳ מריה דוס אוליבאס (S. Maria dos olivaes), שם הייתה במה מאבן. סבלם של המגורשים היה רב, ושיא האכזריות היה בתחילת 1493 כאשר ז׳ואאו השני הורה על תפישת ילדי היהודים בין הגילים 10-2 שנים והגלייתם לאיי ס׳ טומה (S. Tome) ופרדידאס(Perdidas). זו הייתה פרשה מזעזעת שגרמה אסון בקרב הקהילה היהודית בכלל ובקרב המשפחות שנפגעו בפרט. ילדים רבים מתו בדרך, בלב ים, ואלה ששרדו הגיעו לאיים מלאים פושעים. הם הותירו מאחוריהם משפחות אבלות, הורים שאיבדו את ילדיהם, לפעמים אף את כל ילדיהם. המלך ביקש לשבור את רוחם של היהודים וציפה להמרתם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

נובמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר