אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות
שמעון שרביט
איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס
האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב
שו״ת תשב״ץ (ספרד ואלגי׳ר, המאה ה־י״ד): ״שאלת, שמנהג ארצכם לתרגם קצת הפטרות של פסח ושל עצרת בלשון ארמי ושירת דבורה בלשון הגרי… ותמהת על זה, מה לי כשהוא בלשון ארמית מה לי כשהוא מתרגם בלשון הגרי שעזרא ובית דינו התקינו להעמיד מתורגמן היתה דעתם כדי שיבינו העם מה שהם קורים. יראה מזה שבכל מקום צריך שיתרגם המתורגמן כפי הלשון שהם מכירים…
תשובה: דע, כי בימי חכמי התלמוד היו מתרגמין… והיו מתרגמין ארמית, כדי שיבינו העם ולשונם היה לשון ארמית, אבל לא היה מנהג בימיהם בכל המקומות… משמע גם בימי התלמוד היו מקומות שלא היו מתרגמין… ואם תאמר שאין אנו מדברים בלשון ארמית מה יועיל לעמי הארץ לתרגם בלשון ארמית. יש לומר דשאני תרגום אונקלוס שנתקן ברוח הקודש כדאמרינן בנדרים… ואם מתרגמין בלשון הגרי שמכירים אותו כשר הדבר…״(ח״ג סימן קכא). כללו של דבר – המנהג לתרגם את הפרשה בשבת בבית הכנסת נדחק והלך עד שנעלם כליל. תחילה הוא נתבטל באשכנז ולימים גם בספרד ובבבל. ואפשר לקבוע בוודאות, שקהילת בני תימן היא היחידה שקיימה אותו עד היום הזה.״ התאג׳ התימני(=הכתר, כלומר החומש) מציג לצד הטקסט העברי את תרגום אונקלוס, ואת התפסיר של רס״ג בערבית. ויש מהדורות שבהן הם נדפסים פסוק עברי, פסוק ארמי ופסוק ערבי. אמנם גם בקהילת בני תימן לא נשמר מעמדו של התרגום, והראיה שילדים ונערים הם המתרגמים את הפרשה.
בקהילת מרוקו נשתמר המנהג לתרגם בציבור רק לעתים נדירות. בתורה: שירת הים ועשרת הדיברות ובשבת חתן פרשת ״ואברהם זקן בא בימים״(בראשית כד1) ובהפטרות מיוחדות, על פי הנדפס במחזורים ועל פי הספר ״ארבעה גביעים״, חמישה ימים בפסח (ראשון ושני, שבת חול המועד, שביעי ושמיני) ויומיים בשבועות. לחלקם נוסף תפסיר ערבי.
3. מנהג הקריאה ״שניים מקרא ואחד תרגום״
במקביל לדרישה לתרגם את התורה בציבור נתפתחה בתקופת התלמוד מסגרת נוספת המחייבת את הפרט: ״אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבן, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו…״(ברבות ח ע״א). ובסדר רב עמרם גאון: ״ויתבין צבורא ומסדרין פרשה דענינא דיומא שנים מקרא ואחד תרגום… ובמוסף מוציאין ס״ת…״. מה עלה לו למנהג זה בקהילות ישראל במהלך הדורות?
ספר העתים(ספרד, ראשית המאה ה־י״ב): ״ונהגו השתא נמי בשבתות וימים טובים… ומשלים כל אחד ואחד פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואח״ב הולכין לבתי כנסיות…והאי מנהגא נמי לא שפיר למעבד … אבל מה שראוי לעשות האידנא ומנהג מעולה ושנהגו בו בעיירות ובכפרים … עד עושה שלום במרומיו, ויושבין הצבור כולן ומסדרין פרשה דענינא דיומא שנים מקרא ואחד תרגום.״״(סימן קעד, עמי 253).
ראבי״ה (מגנצא, המאה ה־י״ב): ״״. וצריך לקרות שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות וריבון שאין לו תרגום אלא תרגום ירושלמי יקראנו ב׳ פעמים מקרא ואחד תרגום אף אם אינו אלא תרגום הירושלמי. שנים מקרא להודיע על חשיבותו ואחד תרגום להודיע הפירוש״(ברכות, סימן כב).
מחזור ויטרי(צרפת, המאה ה-י״ב): ״עוסק בדיני התרגום, ומצטט את דברי נטרונאי גאון על החובה לתרגם את הפרשה״(סימן קכז). ובסעיף אחר: ״ועוד מצינו במסכת מגילה שהתרגום ניתן בסיני אלא שכחוהו וחזרו ויסדוהו. ולפיכך זכה תרגום שאמרו חכמים להשלים פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום, מה שאין כן בכל מקום …״ (סימן תכד). ואף לאחר שנתבטל מנהג קריאתו של התרגום בבית הכנסת, נתקיים בצרפת המנהג לתרגם הפטרות מסוימות: ״וביום טוב שנהגו לומר תרגום של הפטרה או׳ המפטיר ג׳ פסוקים ואחר יאמר המתרגם רשויות ואילו הן…״(עמי 158). תרגום של הפטרות של פסח(עמי 171-165).