הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

אם ילדה זכר – לא יישא אשה שנייה

ר׳ רפאל בירדוגו דן בשלוש שאלות אלה:

מי ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה והתירו לו בית הדין לישא אשה ולא הספיק לישא אשה עד שנתעברה אשתו וילדה בן זכר, אם בהיתר קאי [האם חל עליו ההיתר לשאת אשה שנייה] ויכול לישא או לא. התשובה שלילית, כי ״יש לו זרע זכר אסור, דכך היתה התקנה שכאשר יהיה לו ממנה זרע זכר לא ישא – והרי יש לו״(׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ קמב).

בשאלה אחרת שנשאל אותו חכם מדובר באדם שנשא אשה שנייה, ״וילדה לו זכר ולא התנה עמה שלא יישא אחרת עליה או מתה, אם יכול לישא אחרת״. התשובה שלילית, כי ״סוף סוף יש לו זרע זכר ממנה״(שם, סי׳ קמג).

השאלה האחרונה בנושא זה התייחסה לאדם ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, והותר לו לישא אחרת. ואחר כך נתעברה אשתו הראשונה. השאלה האם יכול לישא את האשה השנייה לפני הלידה של הראשונה או לא. התשובה שמותר לו, כי יש חשש שמא תלד נפל, ואם תלד חי ״שמא נקבה״ (שם, סי׳ קמד).

כל המקורות שלעיל מלמדים שכדי להוליד בן מותר לגבר לשאת אשה נוספת.

ר׳ יוסף בירדוגו דן בכמה מתשובותיו בנושא זה: ההנחה היא שאם במשך עשר שנים לא ילדה, מותר לו לשאת אשה שנייה. השאלה היא האם לנישואי קטנה כבת שש־שבע מונים עשר שנים מיום הנישואין, או מזמן שהיא ראויה לילד. החכם ענה כי לפי חכמי פאס הראשונים אם עברו עשר שנים ״ובן אין לו רשאי לישא אשה אחרת עליה״ (׳דברי יוסף׳, חו״ם, סי׳ ב).

היו מצבים בהם הותר לישא אשה נוספת כבר אחרי חמש שנים. החכם הנ״ל דן באשה שעד גיל 46 – גיל בו רוב הנשים כבר אינן יולדות – לא ילדה זכר. בעלה רצה לשאת אשה נוספת עליה. חכמי פאס פסקו שאם אחרי חמש שנים לא ילדה זכר, מתירים לו שבועתו שלא יישא שנייה, משום: ״בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך״(קהלת י, 6). כלומר, על האדם להוליד גם בגיל מתקדם. לשם כך, מותר לו אפוא לשאת אשה שנייה (שם, אהע״ז, סי׳ ד).

לעומת זאת, מי שיש לו זרע זכר מאשה אחרת, ואין לו מאשתו הנוכחית, אינו רשאי לשאת אשה אחרת עליה, כי יש לו כבר בן (שם, אהע״ז, סי׳ ו).

שאלה אחרת דנה במי שלא היה לו בן בסוף עשר שנות נישואין ואשתו מעוברת. האם מותר לו לשאת אשה אחרת עליה? לפי ר׳ יוסף בירדוגו הנ״ל, היו כמה חכמים שפסקו כי יישא עליה אשה נוספת. כי אם תלד ״ספק חי ספק נפל, ואם תמצי לומר חי, שמא בת״. אבל למרות זאת מסקנתו שלא ישא אחרת כי ״רוב הנשים יולדות חי ומספק שמא זכר שמא נקבה חד ספיקא [ספק אחד] אין לו לישא״(שם, אהע״ז, סי׳ ג).

פסיקה שונה הייתה במקדה הבא. יצחק בן יעקב אזולאי מתושבי העיר סלא Sla, מול רבאט], היה נשוי עם מרים בת שלמה אדרעי ובמשך ארבע עשרה שנים משנישאה לו, לא נבנה ממנה בזרע זכר כי אם בבנות. נוסף לכך היא חולה. ר׳ יעקב בן יקותיאל בירדוגו ענה בשנת תא״ר (1841) כי הוא רשאי לשאת אשה נוספת עליה (׳שופריה דיעקב׳, אהע״ז, סי׳ עא).

בוארזאזאת Quarzazat, בדרומה של מרוקו] היה יהודי שנדד מעיר לעיר לפרנסתו, וחשש לחזור לעירו בגלל סכנה לביטחונו. הוא עדיין לא נבנה בזרע זכר, ורצה לשאת אשה שנייה בתקוה שזו תלד לו בן. הוא אינו רוצה לגרש את אשתו הראשונה, ויש לו עדים כי הוא בעל יכולת כלכלית לפרנס שתי נשים. ר׳ רפאל משה אלבאז ענה כי ״הדין עמו ויכול לישא אשה לקיום המין כי לא תוהו בראה״. וכיוון שיש סכנת נפשות אם יחזור לביתו ולאשתו הראשונה, מותר לו לשאת שנייה (׳הלכה למשה׳, אהע״ז, סי׳ לז).

אשה נתעברה אחדי עשר שנות נישואין. לאחר שהותר לבעל לשאת אשה נוספת, התעברה אשתו הראשונה. השאלה שדן בה ר׳ שלמה אבן דנאן האם רשאי לשאת את השנייה לפני הלידה של הראשונה או לא. תשובתו חיובית, כי יש ספק שמא תלד נפל או תלד נקבה, והוא רוצה בן (׳אשר לשלמה׳, דף קלט ע״ב, אות נון).

לפי תשובה משנת תש״ו (1946) התיר ר׳ שלמה אצבאן הכהן לאדם לשאת אשה נוספת לאחר עשר שנות נישואין, כי אשתו ילדה לו רק בנות והוא טוען כי עדיין לא קיים מצות פריה ורביה. ״אשתו מעכבתו מטעם שעדיין היא ילדה ויולדת, ומן השמים ירחמו עליה ותלד הזכרים״. החכם ביסס את ההיתר שלו לשאת אשה שנייה, בהתבססו על התקנה בפאס בשנת גש״ן שהוזכרה לעיל, ודחה את טיעונה של האשה כי היא עדיין צעירה ״וראויה לילד ואינה משכלת ואין בה מום״ (׳מעלות לשלמה׳, אהע״ז, סי׳ ס).

ר׳ שאול אבן דנאן ענה, בהסתמכו על הנאמר בתשובות יעב״ץ ח ״ב, סי׳ כח, כי ״אפילו יש לו כמה בנים זכרים חיים מאשה אחרת, רשאי לשאת אשה על אשתו בת בנים, ואין זה בכלל שבועה שלא ישא אשה״. ולכן אם אין לו בן זכר מאותה אשה לאחר עשר שנים, מותר לו לשאת אשה נוספת (׳הגם שאול׳, סי׳ פ, דף עו ע״ב).

במאה ה־20 היה מעשה ביהודי שבמשך 28 שנות נישואין אשתו לא ילדה לו בנים. למרות שיש לו בנים ובנות נשואים מאשה אחרת, הוא רצה עוד בנים. בית הדין המקומי ובית הדין הגבוה [בית הדין העליון] במרוקו אישרו לו לשאת אשה נוספת, בהתאם לבקשתו(׳תבואות שמ״ש׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ א).

בג׳רבה אם אין לו בנים ־ אין כופים אותו לשאת אשה שנייה

ר׳ כלפון משה הכהן נשאל בשנת תרפ״ב (1922), על אלמן אשר ״עדיין לא קיים מצות פריה ורביה, שאין לו רק בנות, האם מתירים לו לשאת אשה תוך ג׳ רגלים לאחר פטירת אשתו״.

לפי הדין ביור״ד סי׳ שצב, ס״ק ב: ״מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליה שלש רגלים… ואם לא קיים מצות פריה ורביה… או אין לו מי שישמשנו מותר לקדש מיד ולכנוס אחר שבעה״.

החכם השיב שלא זו בלבד שמותר לו, אלא בית הדין צריכים להתיר לו כיון דמדינא [מהדין] הוא מחויב במצות פריה ורביה, ומן הדין היה ראוי לכופו לקיימה כמבואר באהע״ז סי׳ א, ס״ק ג: ״ומי שעברו עליו כ׳ שנה ואינו רוצה לישא בית דין כופין אותו״. אלא דלא נהגו לכוף, אך כשהוא עצמו בא לקיים המצוה, לא די שאין למונעו, אלא שיש לייעץ לו לישא (׳שואל ונשאל׳, ח״א, יור״ד סי׳ קפב). החכם ציטט את ר׳ יעקב בן נאיים, שו״ת ׳זרע יעקב׳: אנן בדידן [אנחנו] נוהגים דאין מניחים לאדם לישא אשה אחרת על אשתו כי אם בשביל איזה סיבה מוכרחת. ומקרוב רצה איש אחד לישא אשה על אשתו מפני שאין לו בנים אלא בנות ואשתו עדיין ראויה לילד. והסכמנו אנחנו ולא הנחנוהו, ואז נתפייס עם אשתו והולידה לו בנים זכרים (׳ברית כהונה השלם׳, אהע״ז, דף שס).

בספרותנו מצויים שירים, תפילות, ברכות ואיחולים שיזכו לבנים, וסגולות ללידת בנים, וכן פתגמים עממיים המבטאים את העדפת הבנים. בעת הנישואין היו שרים:

 ישמח חתן עם הכלה

 בבנים יחידי סגלה

 (יעקב בירדוגו, ׳קול יעקב׳, דף עב).