עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

החברה היישובית נזקקה לכוח אדם רב על מנת לעמוד במשימות הכלכליות, הביטחוניות והפוליטיות שעמדו בפניה. רק עלייה גדולה ומתמדת יכולה הייתה להבטיח זאת. אולם ליישוב לא היו כמעט אמצעים מוסדיים לסיוע בקליטת העלייה. רצונם של העולים לבוא ולהישאר היה מותנה  ברצונם הטוב של יחדים וארגונים שונים לקלוט את הבאים.

השאיפה לצמיחה ופיתוח עמדה בסתירה לכושר הקליטה הממשי של המשק הארצי-ישראלי, עקב העדר הון ואפשריות פיתוח מיידית.. מציאות כלכלית זו גררה משברים וקשיי קליטה. אפשרויותיהם של הארגונים השונים לספק עבודה ופרנסה היו מצומצמות ובמיוחד היה קשה מצבם של העולים שהתארגנו בערים.

המסגרת הארגונית החזקה ביותר שטיפלה בקליטת העולים בערים הייתה הסתדרות העובדים הכללית. היא קיימה מוסדות עזרה הדדית כמו קופת חולים ומטבחי פועלים ויזמה פעולות חינוך ותרבות מצד דאגה לעבודה וזכויות הפועל. עלייתם וקליטתם של עולי צפרו בארץ שונה מהדפוסים הכלליים שהצגתי לעיל והכך, אולי, יימצא הסבר לחלק מקשיי הקליטה עליהם אעמוד בפרק זה.

עולי צפרו התארגנו לעלייה בקבוצה שבין רוב חבריה היה קשר משפחתי ( וזהו אחד המאפיינים של חברה מסורתית ). לא היה להם כל קשר לארגונים ארצי-ישראלים או למוסדות קיימים לפני עלייתם ארצה. הקבוצה נחלקה לשניים, כאשר מטרתה של הקבוצה הראשונה ( או לפחות לחלק מחבריה ) היה להכשיר את הקרקע לעליית רובה של הקבוצה האמורה להגיע כחצי שנה אחריהם.

בארץ מצטרפים העולים לעדה המערבית, אולם, במקביל משתדלים גם לשמור על ייחודם כיוצאי צפרו, בהיות רובם מבוססים מבחינה כלכלית הם מנותקים מן המוסדות היישוביים ומנסים להסתדר בכוחות עצמם במציאות הארצי-ישראלית. לתהליך זה היו השלכות מעשיות וחברתיות בעלות השפעות ארוכות טווח על קליטתם של יהודי המזרח, ובכלל זה העולים מצפרו בארץ ישראל……

היביטים חברתיים של הקליטה בארץ

דימוי העולים המזרחיים בעיני האשכנזים

העולים מארצות המזרח הגיעו לארץ המשנה את אופייה הדמוגרפי, לא עוד יישוב חרדי א יהודים ספרדים היושבים בארת דורות רבים, אלא ארץ אשר רוב תושביה היהודים הינם עולים חדשים שהגיעו ברובם מארצות מזרח אירופה החל מתקופת העלייה הראשונה. עולים אלו גם שינו את מפת ההתיישבות ברחבי הארץ, לא עוד ריכוזים יהודיים בערים מעורבות אלא מושבות, קיבוצים, מושבים, וקבוצות המתפרנסים מעבודת האדמה. רבים מתושביה היהודים של הארץ הם מורדים בדת ובמסורת וחסרי כל ידע או קשר לקהילות ישראל בארצות המזרח.

בתהליך החברתי שהתרחש בין היהודים האשכנזים ליהודי המזרח, נוצרו דימויים הדדיים אשר השפיעו רבות על הקשרים העתידיים בין שתי הקבוצות.

כיצד ראו האשכנזים את העולים מארצות המזרח ? הנקודה הראשונה שיכולה הייתה לייצור ניכור היא המראה החיצוני, וכך מתאר את עולי המזרח אחד מחלוצי העלייה השלישית  " אחינו וחברינו הפועלים מבני עדות המזרח שמרו עוד באותם הימים על תלבושתם המסורתית שהביאו עמם מארצות מוצאם.

חלוק הפסים על צוארונו הסגור ושרווליו הארוכים, בחגור אבנט רחב האברקים  והתרבוש האדום, לא תמיד ידענו להבחין בינם לבין בני ישמעאל "

אַבְרָקַיִם

אַבְרָקַֽיִם , אברקיים (ז"ז) [מיוונית: brakai ; לטינית: bracae ] מִכְנָסַיִם רְחָבִים: "מִקְטֹרֶן… וּשְׁנֵי אַבְרָקִין" (ירושלמי שבת טו ד). "הַשְּׁבִיעִי – אַבְרָקָיו אֲדֻמִּים וּתְרֻגִּים" (אלתרמן, התיבה 149). אַבְרָקַיִם שֶׁל פָּרָשִׁים.

יש להניח כי היותם של רוב העולים מזרחיים מסורתיים, ולעתים אף חרדים, הביאה ל " מיקומם במחנה היישוב הישן ותרמה גם היא לניכור בין היישוב החילוני – אשכנזי לבין העולים מבני ארצות המזרח.