ארכיון יומי: 20 באוגוסט 2015


טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לספר דברים – פרשת שופטי

Asilah

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לספר דברים – פרשת שופטים.

מאת : הרב משה שמיר אסולין

"שופטים ושוטרים תתן לך – בכל  ש-ע-ר-י-ך" (דברים טז יח).

ש-ע-ר-י-ך –  שבעת השערים הנמצאים בפנים והם:

שתי עיניים – שתי אוזניים –  שני נחיריים – והפה,

המסמלים את שבע הספירות.

 "בן אדם מה לך נרדם": מחובתך לשמש כשופט ושוטר בשמירת שעריך, בכך שתראה, תשמע ותדבר, רק בתורה ובדברים מותרים, ובפרט בחודש א-ל-ו-ל.

 

 שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך…,

ושפטו את העם משפט צדק… צדק צדק תרדוף".

"אם ישפטו על פי התורה אשר ציווה ה', {בכך} שיזכו הראוי לזכות וכו', הנה הם שופטים {לפי} המשפט עצמו ששפט בית דין עליון הנקרא צדק"  {רבנו אוה"ח הק' דברים טז יח}.

פרשת שופטים עוסקת בנושאים ציבוריים המקיפים את כל מערכת השלטון בעם ישראל, וחותרת לכך שהנהגת הציבור תהיה מבוססת על פי חוקי התורה הק'.

 הפרשה עוסקת בראש ובראשונה במינוי שופטים כשרים המהווים ערובה לשמירת הסדר הציבורי על פי חוקי התורה, וכבסיס לגאולה. זהו השלב השלישי בתהליך הגאולה כפי שמופיע בתפילת שמונה עשרה: "השיבה שופטינו כבראשונה". כל זאת, לאחר קיום שני השלבים הקודמים: "ברכת הארץ" הנותנת פירותיה בשפע כפי שאכן קורה, ו"ברכת קיבוץ גלויות בא"י", לה אנו עדים כיום.

 רבנו "אור החיים" הק' מסביר מדוע חשוב לשפוט את העם לפי חוקי התורה.

"ובדרך רמז ירמוז, על דרך אומרו: "ישפוט תבל בצדק – ידין לאומים במישרים" (תהלים ט, ט). ואמרו אנשי אמת: כי בית דין עליון יקרא צדק. ואמרו חז"ל: כי בראש השנה מזונותיו של אדם קבועים {קצובים} לו מראש השנה ועד יום הכיפורים… (ביצה טז ע"א). הנה, כשיפול ההפרש על הממון בין {בני} אדם ועמדו לפני השופט, אם ישפוט על פי התורה אשר ציווה ה' – כשיזכו הראוי לזכות וכו', הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט בית דין עליון הנקרא צדק. פירוש, ששפט בית דין העליון שנקרא צדק", כדברי קודשו.

כלומר, כאשר שופטים בעולם הזה בין בני אדם לפי משפט התורה, אנו מקיימים הלכה למעשה את המשפט האלוקי כפי שנקבע לכל אחד מהמדיינים בראש השנה. לעומת זאת, אם לא נפעל לפי דין תורה, עלולים אנו לחייב את הזכאי בניגוד למה שנקבע בבית הדין העליון. {עיין בסיפור הבעש"ט בסוף המאמר}.

"ציון במשפט תפדה – ושביה בצדקה" (ישעיה א, כו).

"כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים – להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם" {רש"י}

רש"י הקדוש אומר על הפסוק: "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' נותן לך" – כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם" (שופטים טז' כ'). כלומר, חיים בארץ מתוך שלווה, תלויים במשפט צדק על פי דיני התורה.  גם הנביאים הזהירו על משפט צדק כדברי הנביא ישעיה: "דרשו משפט… שפטו יתום, ריבו אלמנה", ורק אז נזכה לנבואת הגאולה באחרית הימים: "ואשיבה שופטיך כבראשונה", כדברי הנביא ישעיה. (ישעיה א' כו-כז).

להפטרת היום הקדוש יום כיפור, בחרו חכמינו את הפרק מישעיה הנביא הדן במשפט צדק, ובפרט כלפי החלש:

 "ישאלוני משפטי צדק – קרבת אלוקים יחפצון. למה צמנו ולא ראית…? {תשובת ה'}: הן לריב ומצה תצומו, ולהכות באגרוף רשע… הכזה יהיה צום אבחרהו…? {הצום הרצוי בפני ה'}: הלוא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה, ושלח רצוצים חופשים, וכל מוטה תנתקו. הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו, ומבשרך לא תתעלם. אז – יבקע כשחר אורך… והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך. אז תקרא וה' יענה – תשווע ויאמר הנני" (ישעיה נח ב-ט).

כאשר מורידים את שתי האותיות המרכזיות – רפ – מהמילים "שו-פ-טים ושוט-ר-ים", מקבלים את המלה המשותפת שוטים, דבר הרומז לכך שכאשר השופטים והשוטרים רפים במלאכת השיפוט והשיטור, ואינם מקיימים את הכתוב: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (דברים יג טו), הם הופכים להיות שוטים, ובכך מעכבים את הגאולה, כפי שרואים בתפילת שמונה עשרה, בה רמוז תהליך הגאולה:

 1.ברכת הארץ = "ברך עלינו". השבח לא-ל שארץ ישראל נותנת פריה בשפע.

  1. קיבוץ גלויות = "תקע בשופר". הודו לה' כי טוב – מיליוני יהודים נקבצו ועלו לארץ קודשנו.
  2. משפט עברי = "השיבה שופטנו". כאן מתעוררת הבעיה, היות ואין עדיין משפט עברי מחייב בארץ הקודש.

"כי תבא אל הארץ… ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך…". (דברים יז, יד- כ).

מינוי מלך בישראל – רשות או חובה?

הנושא השני בפרשתנו הוא: מינוי מלך שיהיה שונה מהמקובל אצל הגויים ככתוב: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך", והתורה מגבילה אותו בכך ש"לא ירבה לו סוסים, לא ירבה לו נשים, וכסף וזהב לא ירבה לו", כדי שיבטח בה' ולא על כוחו הצבאי {"סוסים"} והכלכלי {"כסף וזהב"}, וכן שלא יהיה פרוץ במעשי זימה {"נשים"}.

התורה גם מחייבת אותו לכתוב ספר תורה בו "יקרא כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלוקיך לשמור את כל דברי התורה הזאת". (דברים יז, טו – כ). בעצם, מלך מושלם כזה הוא מלך המשיח.

רבי יהודה ורבי נהוראי חולקים בנושא מינוי מלך. רשות או חובה?

רבי יהודה אומר שישראל נצטוו שלוש מצוות בכניסתם לארץ. א. להעמיד להם מלך. ב. להכרית זרעו של עמלק. ג. לבנות להם את בית הבחירה. רבי נהוראי חולק על רבי יהודה, וכך דברי קודשו: "לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך וכו'". (סנהדרין כ' ע"ב).   כלומר, רבי נהוראי סובר שמינוי מלך הוא רשות.

הפרשנים חלוקים בנושא:  רבי אברהם אבן עזרא, רבי יצחק אברבנאל והספורנו סוברים כרבי נהוראי שזה רשות.

רבי יוסף בכור שור: "שום תשים עליך מלך – זו מצות עשה, כי וודאי צריך שיהיה מלך שלא יעשה כל אחד הישר בעיניו" (דברים יז, טז). רמב"ן: "… והיא מצות עשה שיחייב אותנו לומר כן, אחר ירושה וישיבה…". (דברים יז, יד).

רבנו "אור החיים" הק' הולך בדרכו של רבי יהודה האומר שזו מצות עשה וכך דברי קודשו: "ודברינו עולים לדברי רבי יהודה, ולא לדברי רבי נהוראי".

רבנו אוה"ח הק' מנסה ליישב את סברת רבי נהוראי, ולהלן דברי קודשו: "פשט אומרו "שום תשים", יגיד שמצות ה' לשים מלך. ואפשר לומר כי אם ישראל יהיו כשרים ולא ישאלו מלך, והיה ה' למלך עליהם. כדרך אומרו "וה' אלוקיכם מלככם (שמ"א יב יב)… אבל אם ישראל יכנסו בגדר שאלה שחפצים במלך עליהם, אז מצות המלך עליהם לעשותו כאומרו "שום תשים", ולזה לא אמר הכתוב "שום תשים", אלא אחר מאמר "ואמרת אשימה עלי מלך". וכפי זה אפילו אליבא דרבי נהוראי, יפרש "שום תשים" – מצוה, אחר שיאמרו אשימה עלי מלך".

הרמב"ם  פוסק להלכה שזו מצות עשה כדעת רבי יהודה: "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך שנאמר "שום תשים עליך מלך", ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר "תמחה את זכר עמלק", ולבנות  בית הבחירה שנאמר "לשכנו תדרשו – ובאת שמה". (רמב"ם הלכות מלכים פ"א ה"א).

 

תרגום אונקלוס אומר על הפסוק "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (דברים יב ה). "… לבית שכינתה תתבעון – ותיתון לתמן". כלומר, עלינו גם בימינו, לתבוע ולדרוש את בניין בית המקדש.

"כי תצא למלחמה על אויבך, וראית

סוס ורכב עם רב ממך –

 לא תירא מהם כי ה' אלוקיך עמך" (שופטים כ' א').

רבנו אוה"ח הק' נותן לנו מרשם בדוק ומנוסה – למלחמה ביצר הרע.

 

 רבנו "אור החיים" הק' נותן לנו מרשם איך אפשר לצאת למלחמת היצר, נגד "הסוס הטרויאני" שהוא היצר הרע שאינו מרפה מאתנו, וכן נגד "עם רב" של מלאכי חבלה שנוצרו ממעשינו הרעים.

פרשת "שופטים" נקראת במהלך חודש אלול – חודש ההכנות ליום הדין, ובמקביל ישנה פרשה נפרדת לעניין מלחמה אותה נקרא בשבוע הבא, הלא היא פרשת "כי תצא". לכן, מחליט רבנו "אוה"ח הק' להסביר ברוח קודשו את הפסוקים הנ"ל לדרכים בהן נשתמש במלחמתנו נגד היצר הרע, ובכך נינצל מהאויבים, ולהלן דברי קודשו: "אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבו מורך {פחד}, ואמר "כי תצא למלחמה" –  היות והיצר הרע מלומד בתכסיסי מלחמה ויושב על האדם מבוקר ועד ערב, וכן מצד האדם עצמו שנפשו חושקת בעשיית רע, ככתוב: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ולהלן דרכי המלחמה ביצר הרע לדעת רבנו אוה"ח הק':

  1. סוס" רומז ליצר הרע המוכן למלחמה תמידית כמו סוס השש אלי קרב, בניגוד לאדם שהוא מאופק יותר. מצד שני, על האדם להאמין שאם ינסה להילחם ביצר הרע, הקב"ה בכבודו ובעצמו יעזור לו להצליח כדברי שלמה המלך: "סוס מוכן ליום מלחמה – ולה' התשועה" (משלי כא' לא').

"מצודת דוד" ורלב"ג מסבירים את פשט הפסוק הנ"ל כך: על האדם להאמין שתשועת הניצחון תלויה רק בקב"ה, ולא יעזרו לאדם סוסי מלחמה המסמלים טנקים וטילים וכו'.

  1. "רכב" גוף האדם מורכב מתכונות רבות. בעצם, הוא מהווה גן חיות מהלך כדברי הזוהר הק' לכתוב: "נעשה אדם כצלמנו כדמותנו". בבריאת האדם השתתפו כל החיות, וכל אחת נתנה תכונה משלה לאדם. לדוגמא : הנמר – העזות, האריה – הגבורה, וכו'. על האדם לעדן את מידותיו ולרסן את תאוותיו בכך שילמד בספרי מוסר כמו "מסילת ישרים" לרמח"ל, "חובות הלבבות" לרבנו בחיי אבן פקודא הספרדי וכו'.
  1. "עם רב ממך" – כאשר אדם חוטא, הוא יוצר לעצמו "עם רב" של קטגורים המהווים מלאכי חבלה שנבראו "ממך", כדברי המשנה: "העובר עבירה אחת, קונה לו קטגור אחד" (אבות ד' יא') דבר האוטם את לבו, ומונע ממנו לשמוע לדבר ה'.
  1. "לא תירא מהם – כי ה' אלוקיך עמך"- משה רבינו מלמד אותנו שגם כאשר עשית עבירות, יש לאל ידך להיטהר כדברי רבי שמעון בן לקיש לפסוק: "אם ללצים הוא יליץ, ולענווים יתן חן" (משלי, ג' לד). בא להיטמא פותחים לו, בא להיטהר מסייעים אותו" (שבת קד ע"ב). בידי כל אדם לשוב אל אלוקיו.

 

                         "תמים תהיה – עם ה' אלוקיך" (דברים יח' יג')           


       "אם תהיה עם ה' – לא יחסר לך דבר, ואין מה שיגיד המזל עליך"" (רבנו אוה"ח הק')

הקב"ה מציב תמרור אזהרה שנאמין רק בו יתברך בבואנו לא"י, ולא נפנה אל מגידי עתידות ככתוב: "לא ימצא בך… קוסם קסמים, מאונן, מנחש ומכשף… ושואל אוב וידעוני ודורש על המתים" (דברים יח' י-יא). במילים אחרות, אסור לפנות למגידי עתידות, ולכל מיני "באבות" עטויי גלימות ומחלצות. אלא יש לנהוג בתמימות = בשלמות, ולהאמין רק בקדוש ברוך הוא.

יעקב אבינו הצטיין בהיותו "איש תם יושב אהלים". גם אצל נח נאמר "צדיק תמים" והתרגום מפרש "גבר זכאי שלים. גם אצל אברהם נאמר "התהלך לפני ואהיה תמים".

 יוצא מפה שהביטוי תמים = שלם. שנזכה להיות שלמים באמונתנו – בבוראנו מלכנו.

 

  1. רש"י הקדוש: "תמים תהיה – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו. לא תחקור אחרי העתידות, אלא כל מה שיבוא אליך, קבל בתמימות – ואז תהיה עמו ולחלקו".

דעת רש"י מבוססת על פי הזוהר הקדוש האומר שאם תתנהג בתמימות ובשלמות – שכרך יהיה: "תהיה עם ה' אלוקיך". כלומר, הביטוי תמים, מוסב על המלים: "עם ה' אלקך". וזה שכרך, וזה השכר בה' הידיעה.

 

  1. הרמב"ן: "שנצטווינו להיות לבבנו תמיד עמו יתברך, והוא שנאמר "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". וענין הצוואה הזאת, שנייחד לבבנו אליו לבדו יתברך, ושנאמין שהוא לבדו עושה כל. והוא היודע אמתות כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש, הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו… ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבותנו לעבודתו… ולשון ספרי: אם עשית כל האמור בעניין, הרי אתה תם לה' אלוקיך…". (השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין מצוה שמינית).

 

  1. רבנו "אור החיים" הק' מסביר: אם "תהיה תמים עם ה' אלוקיך" ותאמין בו בשלמות, שכרך יהיה: שתהיה תמים ושלם בכל אשר לך, ולא יחסר לך דבר. כלומר, הביטוי "תהיה" מוסב על המילה "תמים" שבאה לפני, וגם לביטוי "עם ה' אלוקיך" אחרי. רבנו אוה"ח הק' מדגיש שהמאמין בה', גם המזל לא יוכל להרע לו. כדוגמא, הוא מציין אברהם אבינו שלא יכל להוליד מבחינת מזלו, אבל בגלל שבטח בה', השתנה מזלו וילד את יצחק.

פועל יוצא מכך: אם  אני, את, אתה –  נהיה שלמים באמונתנו בקב"ה ולא נפנה למגידי עתידות, מעוננים וקוסמים, ונבטח רק בקב"ה בכל מה שקורה לנו, שכרנו יהיה שנהיה שלמים, ולא יחסר לנו דבר. וכדברי קודשו: "אם תהיה עם ה' – תמים תהיה – לא יחסר לך דבר".

 

רבנו יונתן בן עוזיאל, הרמב"ן, וכן דעת זקנים אומרים על הכתוב: "הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם – ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (האזינו לב, כא): עתיד ה' לגרות בעם ישראל כנופיות טרור שמעולם לא היו עם, כפי שרואים בחמאס מדרום, וחיזבאלה מצפון המטווחים בטילים את ערי אלוקינו. כל זאת בגלל חוסר אמונה תמימה בה', דבר המכעיס את הקב"ה בבחינת: "קנאוני" {הכעיסו} אותי כאילו חלילא לא קיים הא-ל.  רבנו יונתן בן עוזיאל כותב: "ואנא אקנינון באומא דלא אומא". רמב"ן: "ואני אקניאם בלא עם… העם  שלא היה נחשב לגוי". דעת זקנים: "והם קרויים לא עם, שהרי הם בזויים". ולא הזכרנו את דע"ש שהגיעו משום מקום…

 

לסיכום: הביטחון הכלכלי והביטחוני, תלוי באמונתנו התמימה בקב"ה בבחינת "תמים תהיה עם ה' אלוקיך".

 על הפסוק  "וצדיק באמונתו – יחיה", (חבקוק ב, ד) הרומז לגאולה בימות המשיח, אומר רבנו "אור החיים" הק': רק אנשי אמונה בה', יזכו לעלות לרכבת הגאולה.

בעצם, "כל מצוותיך אמונה". (תהלים קיט פו). כמו כן, המצוה הראשונה שניתנה לאדם הראשון היא מצוות האמונה בה' שלא לאכול מעץ הדעת. כנ"ל הדיבר הראשון בעשרת הדברות "אנוכי ה' אלוקיך" וכו'.

 

"אראנו נפלאות"

לרבי ישראל בעל שם טוב ותלמידו המגיד ממזריטש –

"צדק צדק תרדוף" – משפט צדק בשמים ובארץ,

לאור פירוש רבנו "אור החיים" הק' בסוד הגלגול.

 

על הפסוק הראשון בפרשת משפטים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", אומר רבי שמעון בר יוחאי: "רזא דגלגולא". פירוש: סוד הגלגול בו חוזר האדם בגלגול, במידה ופגם באחת מ-גן' מצוות של בין אדם לחברו הפרוסות בפרשה. כנ"ל בפרשתנו הפותחת במשפט "ושפטו את העם משפט צדק… צדק צדק תרדוף". להלן מעשה בנידון.

המגיד ממזריטש – רבי דב בער ממזריטש ביקש מרבו הבעש"ט, לדעת את סוד "תורת הגלגול".

הבעש"ט ביקש מתלמידו להתייצב למחרת ליד הנהר, שם ימצא לו פינת מסתור מאחורי אחד העצים, ממנה יערוך תצפית על המתרחש במעבר הנהר, מבלי להתערב. המגיד אכן עשה כמצוות רבו, ולמחרת התייצב על משמרתו. תוך פרק זמן קצר, הוא רואה "סוס ורוכבו" נעמדים בשפת הנהר. האיש שנראה כאיש מכובד הנושא תיק יקר, הניח את תיקו הנוצץ ליד העץ, והרווה את צימאונו ממימיו הזכים של הנהר. האיש עלה על "רכבו", ותוך דקות הם נעלמו אל מעבר לאופק. המגיד ממזריטש נדהם לגלות שהתיק הנוצץ של האדון, נשכח ליד אחד העצים.

חלפו רק דקות, והנה עוד נווד מגיע כדי לחצות את הנהר. לעיניו של הנווד, הגיעו קרני אור מפינותיו המוזהבות של התיק. האיש שלנו לא איבד את עשתונותיו, ותוך דקה, תכולתו של התיק נפרשה אל מול עיניו הפעורות. לתדהמתו, הוא רואה שהתיק מרופד ברובלים ויהלומים, מראה שהתגלה גם למגיד ממזריטש הצופה ממסתורו על המחזה הנורא. האיש שלנו לא בזבז את זמנו. וחיש מהר הוא סגר את התיק, אותו נשא בריצה אל עברו השני של הנהר, כאילו זה היה שלו מימים ימימה. תוך כדי שהמגיד מנסה לעכל את המחזה, מגיע לאיטו אדם עייף הנראה כאיש שהשעה לא שיחקה לו, הרווה את צימאונו ממי הנהר, ונשכב בצל אחד העצים, לתנומה קלה.

 

מרחוק, הגיעה לאזני המגיד ממזריטש צהלת סוס הדוהר לכיוון הנהר. ממרחק של כמאתיים מטר, התגלו ה"סוס ורוכבו" כ"חברים" מוכרים מהבוקר, היות ורק לא מזמן היו פה. הרוכב קפץ מ"רכבו" והחל בחיפושים קדחתניים אחרי התיק המוזהב והנכסף, אבל לשווא. את עינו של מיודענו, צדה דמותו של האיש הישן שנת ישרים. בעל הסוס התנהג בתזזיות הזויה, וחיש מהר התנפל על העני השוכב בצל העץ. בצעקות מחרידות, הוא ניער את האיש אותו האשים בגניבת התיק.  העני ביקש והתחנן מבעל הסוס שיעזוב אותו במנוחה,  היות והוא לא ראה ולא גנב שום תיק, אבל בעל התיק הפליא בו את מכותיו ללא רחם, ואפילו ללא סיבה הנראית לעין.

 

בערב בתום מעריב, חזר המגיד לרבו הבעש"ט, וביקש את פתרון המחזה. הבעש"ט הסביר לו את פשר המחזה: שלושת האנשים הנ"ל חזרו בגלגול לעולם הזה, כדי לתקן פגם של אי צדק בעברם. העני שחטף מכות כביכול על לא עוול בכפו, שימש כדיין בגלגולו הקודם, ואילו בעל הסוס וגונב הארנק, הם באו להתדיין בפניו. הדיין התרשל בדין, ולא קיים את הכתוב: "וחקרת ודרשת ושאלת היטב", כך שזיכה את בעל הסוס למרות שהוא היה חייב, והשני גונב הארנק, היה זכאי. הם חזרו בגלגול לעולם הזה, כדי לתקן את המעוות מהגלגול הקודם, כך שהחוב חזר לבעליו האמתיים, והדיין נענש והתבזה כביכול "על לא עוול בכפו".

מוסר השכל: שום אדם איננו חסין בפני הצדק האלוקי.

גלגול: אנו מאמינים שמוות האדם איננו סופי, אלא מעבר למציאות אחרת בעולמות העליונים שם נשפט האדם על מעשיו. אחת האפשרויות היא, היגלמות נשמת המת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם כדי לתקן את אשר עיוות בגלגול הקודם כדברי רבנו "אור החיים" הק' לפסוק "ויאמר אלוקים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובבהמה, ובכל הארץ, ובכל הרמש הרומש על הארץ". (בראשית א כו). להלן דברי קודשו:

"כי ירידה המיועדת לנפשות הרמות כי יחטאו – היא שתרד נפשם להתגלגל בדגים… ואח"כ אמר ירידה הפחותה ממנה והוא גלגול הנפש בעוף. וזה יצטער צער יתר על הדגים… ואח"כ אמר ירידה בבהמה שהיא בחינה גרועה יותר, וצערו מרובה… ואח"כ אמר ירידה שהיא בדומם וצומח… וכל אלו הם ירידות הנפשות אשר ישנם בתקוות התיקון לשוב לקדמותם. כי מהדומם יעלה לצומח, ומהצומח יכנס בבעל חי בלתי מדבר, ומב"ח בלתי מדבר, יעלה לב"ח מדבר. וישנו עוד בירידה פחותה – והוא כליון שאין אחריו תקוה, והוא ירידה לבחינת שקצים ורמשים – זה אבדה תקוותו, והם בחינת הרשעים הממירים דתם פושעי ישראל אשר הפליאו לעשות".

 

לע"נ: א"מ זוהרה בת חנה, חנה בת מרים. עליה בת מרים. חניני בת עליה. בתיה בת קנדוב. שרה בת שושנה. רבי ישעיהו עמיאל.

אמו"ר הצדיק רבי יוסף בר עליה. הרה"צ סבא קדישא רבי אברהם בן המלוב"ן סבא רבא פרישא רבי מסעוד אסולין זיע"א. 

שבת שלום –  משה אסולין שמיר נ"י   – ירושלים תובב"א.    shamir240298@gmail.com

מפטיר והפטרה פרשת שופטים בנוסח יהודי מרוקו-איתמר מלכא

 

 

מפטיר והפטרה פרשת שופטים בנוסח יהודי מרוקו

איתמר מלכא

תולדות חייהם ומשנתם של רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח- שמעון ואנונו

 


ארזי הלבנוןרבי אברהם אביקציץ

בן כהר״ר מסעוד אביקציץ מחכמי מראקש אשר חי במאה ה-ו'

רבי אברהם אבן דנאן

נולד בסביבות שנת ת״כ [1660] בפאס שבמרוקו.

הרב אברהם אבן דנאן בה״ר שאול כיהן בדיינות עם הרבנים הריב״ע, שמואל הצרפתי, היעב״ץ ועוד. חתימותיו על פס״ד, בין השנים התס״ה התפ״ב", לא ידוע אם חיבר חיבורים כל שהם. ביחס הכתובה שביד זרעו מתואר ״…אותו צדיק האשל הגדול אשר ברמה, כל רז לא אניס ליה וכל תעלומה, הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדו״מ כמוהר״ר…״ מבניו ידוע לנו רבי מנשה. אחיו הוא רבי שמואל מחבר ספר ״דברי הימים של פאס״.

נתבש״ם בערך בשנת ת״ץ [1730].

מבוא לשו״ת"צדקה ומשפט כיעקב", ירושלים תשמ״א

רבי אברהם אבן חנניה

 נולד בשנת שס״ה. רב גאון ומקובל מפורסם בדורו. היה רב בבלגרד. בתי״ד עלה לירושלים בתכ״ג רב ברמלה. חזר לירושלים. נפטר ת״ל. מחבר ספר: ברית אברהם.

אוצר הרעים, עמוד 9

רבי אברהם אבן חסאן הלוי

מחכמי טורקיה בזמנו של הגאון רבי אליהו מזרחי [בעל ה״מזרחי״]. כתב חיבור על התורה, שנדפס בונציה בשנת ה׳רע״ז [1517] ובו מצוות מסודורות לפי מנין ימי השבוע, במקראות גדולות.

רבי אברהם אבן טאווה

רבי אברהם בן טאווה היה מצאצאי הרשב״ץ והרמב"ן עמד בראש הישיבה באלג׳יר ונתפרסם בה כדרשן וכשליח ציבור פיוטיו נמצאים בספר קרוב״ץ מנהג אלג׳יר.

היה מגדולי פוסקי ההלכה באלג׳יר וממרביצי התורה שם.

דיינים מקהילות שונות באלג׳יריה ראו בו גדול בתורה ווהכירו בסמכותו כפוסק ופנו אליו בשאלות. תשובותיו נקבצו בשני ספרים האחד, נדפס בטור השלישי של הספר ״חוט המשולש״ שהמדפיסים צירפוהו כחלק רביעי לתשב״ץ. הספר השני נקרא ״נפך״, בגימטריה 150 שהוא מספר התשובות בספר. הספר עדיין בכתב יד. רבי אברהם בן טאווה, בתשובותיו בא למחלוקת עם הדיינים האחרים באלג׳יר רבי יוסף אצבי ורבי משה אצבי.

הרב חי בשנים ר״ע-ש״מ לערך [1580-1510].

נחלי האחרונים, עמוד 238

רבי אברהם אבן יעיש

מחכמי פורטוגל שעברו בזמן הגירוש משנת ה׳רנ״ז [1497] לטורקיה. השתקע בקושטא. הוראותיו בהלכה היו מקובלות על בני דורו. אחדות מתשובותיו מובאות בשו״ת הרא״ם [רבי אליהו מזרחי]. הפליג בזקנה ונפטר יחד עם נכדו, שנשא את שמו.

אטלס עץ חיים

רבי אברהם אבן מוחא

הרב הגאון רבי אברהם זצ״ל, כיהן כרב ודיין בעיר מראכש, ומאוחר יותר השתקע בירושלים וקנה לו שם בין חכמי עיר הקדש כאשר יעידון יגידון הסכמות הרבנים הגאונים מהר״י בן נון זצ״ל ומהר״א חזן זצ״ל אשר שבחוהו בשבח המגיע לכתפים, מקום מנוחתו בהר הזיתים בקרבת יד אבשלום, אך כאשר באו צוררים ויחללוה, לא ידע איש את קבורתו.

פרפראות לחכמה, במבוא

סדר התרת נדרים לפי מנהגי יהדות מרוקו – רפאל בן שמחון

%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%92%d7%a8%d7%91-%d7%a8%d7%a4%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%9f-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%9fסדר התרת נדרים

במשך הדורות קיבל ראש־השנה צורות ודפוסים משלו וכל אחת מן התקופות הטביעה את חותמה עליו וכך נוספו לתוכנו מנהגים נוספים כגון ״סדר התרת נדרים״, ״סדר קדרת הירקות״, ״סדר תשליך״ ועוד.

טכס ״התרת נדרים״ הראשון נערך בעשרים לחודש אב, שהוא ארבעים יום לפני ראש־השנה. התרת נדרים השניה, בראש־חודש אלול, שהוא ארבעים יום לפני יום כיפור, בערב ראש־השנה וכן בערב יום הכיפורים לאחר הסליחות. אחרי תפילת שחרית עושים את התרת נדרים האחרונה. הטכס נערך בבית־ הכנסת לפני מנין רבנים. אם אין מנין רבנים, מסתפקים גם בשלושה רבנים המשמשים כעין בית־דין, לפניהם עומד קהל המתפללים לקבל התרה של נדרים, שבועות, חרמות ואיסרים שנעשו במשך השנה ושיהיו עתה בטלין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין לקראת השנה החדשה. אח״כ בית דין מכריז כלפי הנאספים שלוש פעמים:

כולם מותרים לכם! כולם מחולים לכם! כולם שרויים לכם! ״אין כאן לא נדרים ולא שבועות, לא קבלות ולא הסכמות, לא חרמים ולא איסורים, אכל יש כאן מחילה וסליחה וכפרה, וכשם שהסכימו והתירו לכם בית דין של מטה כך יסכימו ויתירו לכם בית דין של מעלה, וסר עוונכם וחטאתכם תכופר.

בגמר ההתרה מחלקים צדקה או סכום מסויים לבית־הכנסת, כ״דמי ההתרה״ ומיד אח״כ סרים הביתה כדי להתיר גם לנשים, אבל כאן מתחילות ״הבעיות״. מאחר ואחינו בני ישראל גרו תמיד בצפיפות (מספר משפחות בחצר אחת, עם מטבח ושירותים משותפים), לכן ריב ומדנים לא חסרו אף פעם בין דיירי הבתים ללא יוצא מן הכלל וערב ראש השנה היה היום המתאים להשלים בין הניצים, למחול ולסלוח על כל מה שהצטבר במשך השנה.

הערת המחבר : ״דמי ההתרה״-זהו מנהג חדש שאומץ פה בארץ ונתקבל ברצון. גבאי בתי־ כנסת גובים מכל מתפלל סכום מסויים, מוחלט ובזה מתבטלים כל הנדרים שנעשו במשך השנה. גם אלה שלא באים תדיר לבית־הכנסת משתתפים בשמחה במבצע התשלום הזה. את כל הכספים הנכנסים מההתרות, מועברים לישיבות.

הגברים נהגו אז לאסוף את הנשים השכנות הגרות באותה חצר ולדרוש מכל אחת מהן להשלים ולסלוח לשכנתה, אולם ברוב המקרים היה קורה שמרוב ויכוחים על סיבת הריב הראשון, היה מתפתח ויכוח חדש וחריף יותר אשר לפעמים היה מסתיים בריב רציני וחילופי דברים חריפים. הגברים גייסו את סבלנותם והשתדלו להחזיר את הסדר והשקט על כנם, כקדם.

בנוסף לסדר ״התרת נדרים״, היה גם סדר ״התרת קללות״ וחלומות רעים. היו גם קהילות שנהגו לערוך סדר ״נזיפה״ למקבל ההתרה כשהוא יושב על הארץ כמנודה. קהילות אחרות נהגו לערוך סדר ״פדיון נפש״ ואת כספי הפדיון חולק לעניי העיר ולנצרכים. בכמה קהילות בצפון־אפריקה, נהגו למסור הודעה לפני הרבנים בצורת ״אני מאמין בשלושה עשר עיקרים ובתורה שבעל־פה״.

יהודי לוב נוהגים שאחרי התרת נדרים, שוחטים תרנגולים בעד כל נפש, תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה.

סדר המלקות

אחרי ההתרה רבים נהגו ללקות בערב ראש־השנה ט״ל מלקיות ויש שהשאירו את זה לערב יום כיפור. האנשים שהתמידו לקיים את סדר קבלת המלקות, היו אלה שחיו כל השנה בכפרים הערביים וזאת לרגל מסחרם עם הגויים. בערבי החגים, יהודים אלה היו עולים העירה ומאחר והיו בדרך־כלל אנשים בריאים, הם היו המתנדבים הראשונים לקבלת המלקות.

מקבל המלקות היה פושט את בגדיו ושוכב חצי ערום על אחד הספסלים בבית הכנסת. שמש בית־הכנסת קשר לו את שתי ידיו, הימנית על השמאלית, כופף לו את ראשו בין זרועותיו ובשעת הקשירה קרא לפניו את הפסוקים:

מוסר ה׳ בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח וכאב את בן ירצה״ (משלי ג, יא־יב).

הרב נוטל רצועת עור ומצליף על גופו של הנילקה לפי סדר מסויים ואומר: ״והוא רחום יכפר־עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו (תהלים עח, לח)״. בגמר המלקות מוסיף הרב ואומר : וסר עוונך וחטאתך תכופר:

כל־כלי יוצר עליך לא יצלח וכל־לשון תקום־אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה׳ וצדקתם מאתי נאום ה׳ (ישעיה, נד, יז).

מיד אחרי ״סדר המלקות״ הולך מקבלם למקווה לטבול כדי לקיים את הכתוב: ״באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה״ (תהלים סו, יב).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר