ארכיון יומי: 8 באוגוסט 2015


מקבלים עול של מצוום ואומרים – ״ שמע ישראל"..בתיה כרמי

 

סוד הפמוט - בתיה כרמימקבלים עול של מצוום ואומרים – ״שמע ישראל"..

על הצטרפותו לבית-הדין לגיור בבלמונטה, שמענו מדב הכהן, שהוא חוקר היסטוריה של עם ישראל במכון ״יד בן-צבי״. מספר דב הכהן – דודי ר׳ שמואל הכהן, עובד במשרד הדתות ומטפל בנושא הגיור. את הרב סבג, רבה של בלמונטה, הכיר בהיותו בברזיל. כשביקש הרב סבג, לגייר את אנשי הקהילה שלו, בבלמונטה, התקשר עם ר׳ שמואל הכהן ועם הרב אליהו אביחיל וביקש שיבואו לבלמונטה, כדי שיהיו שלושה יהודים כשרים, שישמשו כבית-דין לגיור אנשי הקהילה. לפי ההלכה, כל יהודי שומר-מצוות, יכול לשמש כחבר בית-דין לגיור. לכן, מכיוון שדודי לא יכול היה לנסוע, הוא התקשר אלי ושאל אותי, אם אני מוכן לנסוע במקומו. הסכמתי ונסעתי. למרות שאני עוסק בחקר תולדות עם-ישראל, חשבתי תמיד, שאנוסים כיום, הם אנשים מתבוללים, שאין להם, שום זיקה ליהדות ורק ידוע להם שאבות אבותיהם היו יהודים שנאלצו להתנצר.

כשהגעתי לשם, ראיתי שאין זה כך כלל. נוכחתי לדעת, שצאצאי האנוסים, הם יהודים ממש, ששמרו על יהדותם במשך 500 שנה. הצורך להסתיר את יהדותם, שיבש חלק מהמנהגים שלהם, כמו, הדלקת נרות בסתר, מנהג שהפך להם כיום לחוק והם חושבים שאסור להדליק נר שלא בתוך כד. לקח לנו הרבה זמן לשכנע אותם, שאין צורך להסתיר את הנרות.

הגענו לבלמונטה בשעה אחת אחר-חצות. חיפשנו את ביתו של אחד מאנשי הקהילה.

היינו עייפים וראיתי שאין אפשרות אחרת, מאשר לשאול את אחד העוברים ושבים מתושבי בלמונטה.

בשעה אחת וחצי, עברה מכונית. עצרתי אותה ושאלתי את הנהג בפורטוגזית, אם הוא יודע היכן גר האיש שאני מחפש. הוא השיב לי – תסלח לי על הביטוי, אבל האם הוא יהודי ? הוא חשב שהוא צריך להתנצל על כך שהוא מזכיר את המלה ־ יהודי. אמרתי – כן, הוא יהודי והוא הראה לנו את ביתו.

על אף שחלפו 500 שנה, הגויים שם יודעים להצביע – כאן גר יהודי, כאן גר גוי…

זה עורר בי שוב את התחושה, שהאנוסים כיום, הם יהודים הממשיכים לשמור על יהדותם בסתר, אם כי לפני עשר שנים, היה מצבם גרוע יותר, כששמרו באופן חיצוני, על אורח חיים נוצרי. עדויות לכפילות הדתית, ניתן לראות אפילו בבית-הקברות, שם נמצאת, למשל מציבה, שעליה יש גם צלב וגם מגן-דוד.

כשהגענו, היה זה יום רביעי בלילה. למחרת, הכרנו את אנשי הקהילה ומוסדותיה. הם שכרו דירה מאחד אנשי הקהילה והיא משמשת להם כבית-כנסת.

את ספר-התורה, הביאו מתורכיה. ראינו קהילה המתרכזת מסביב לרב סבג, שהצליח להפוך אותם, אכן, לקהילה. ביום חמישי בערב, הכרנו אנשים נוספים. ארגנו אותם בקבוצות והתחלנו ללמד אותם הלכות שבת וברכות.

החל מהמגע הראשון ומסקירת עבודתו של הרב סבג, הבנו שכל אדם בקבוצה זו, הרוצה להתגייר ־מצווה לגיירו. נסענו לשם לימים אחדים בלבד ולכן מיהרנו. שלב ראשון של הגיור היה – קבלת עול מצוות.

הכוונה הייתה, שכל אחד מהם, יאמר בפנינו, שהוא מקבל עול מצוות, עול מלכות שמים ושהוא יקיים את כל הכתוב בתורה. לאחר מכן, אמר כל אחד מהם – ״שמע ישראל״…

הקבוצה הראשונה שמנתה 23 איש, עברה את הגיור כבר ביום חמישי. בחרנו באנשים אלו, כקבוצה ראשונה, על פי קריטריון שהיצבנו לנו ־ מי שקרוב יותר לקהילה ולבית-הכנסת ומגיע לכל האירועים שהרב סבג מארגן, יגוייר בקבוצה הראשונה. ביום שישי בבוקר, התפללנו יחד עם אנשי הקבוצה. לקראת אחר-הצהרים, באו האנשים עם מגבות בידיהם, לטבילה במקווה. הנשים לבשו חלוקים וכך טבלו גם הן בפנינו, כשהן חוזרות ואומרות, שהן מקבלות עליהן עול מצוות.

הגיור שלהם היה ״גיור לחומרה״. כפי שמגיירים יהודים שנתרחקו מהמצוות ולא כפי שמגיירים גויים. הטבילה הייתה ללא ברכה. אצל הנשים הגיור כלל ־ תחילה קבלת עול מצוות ואחר־כך, טבילה ללא ברכה. אחרי שהנשים יצאו, נכנסו הגברים.

אצל הגברים, קיימת גם הבעיה של ברית-מילה, אבל התברר שלכל הגברים שבאו להתגייר, כבר נערכה ברית־מילה. מל אותם, דר׳ יהושע רוח שהוא רופא אורולוג וראש הקהילה בליסבון. בשנים האחרונות, הוא מבקר בבלמונטה ומל שם את כל הגברים.

יהדות המגרב רפאל בן שמחון – טעמו של חמין השבת

טעמו של חמין השבת

החמין של שבת הוא מאוד טעים וגם ריחו מיוחד בגלל התבלינים הרבים שבו. על התבשילין בכלל של שבת מספר התלמוד:

אמר לו קיסר לר׳ חנניה: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? אמר לו: תבל אחד יש לנו ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף. אמר לו: תן לנו הימנו. אמר לו: כל המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו (שבת, קיט, ע״א).

על החמין של שבת חוברו פיוטים רבים וקצידות בעברית ובערבית. אנו מביאים כאן בפעם ראשונה קצידה (פארודיה) בערבית על ה״שכ׳נא״.

על חמין שבת חיבר ר׳ זרחיה הלוי בעל המאור את השיר הבא:

כל מי שאינו אוכל בשבת חמין,

צריך לעשות בדיקה אם הוא מין.

ואם מת יתעסקו בו עממין,

ויש מן האומרים על שמאל שהוא ימין,

וכל המימין להבשיל ולהטמין,

הוא המאמין ויזכה לראות בקץ הימין.

 (ספר המועדים, כרך שבת, עמי 259).

"קצידה דסכינא " נמצאת ברשותי, ואעתיק אותה ואביאה בפניכם, ביום אחר

דרשת הרבנים

״לא נתנה השבת אלא לתלמוד תורה״

השבת הינה לא רק יום של מנוחת הגוף, אלא גם יום מנוחת הנפש. אם בכל השבוע היה היהודי המוגרבי טרוד בעבודה ואין פנאי לעיין בספר או לשמוע דברי תורה מפי הרב, השבת נתנה לו הזדמנות נאותה להיפטר מכל עיסוקיו ואיפשרה לו להתפנות לעצמו ולילדיו ובמיוחד לצרכיו הרוחניים.

אחר סעודת הצהרים, רוב תושבי ה־מללאח, נהרו בהמוניהם לבתי־כנסת על מנת לשמוע דברי תורה ומוסר מפי רבני העיר וחכמיה. במכנאס היה הרב ברוך טולידאנו ז״ל משמיע דרשות בנדון בבית־הכנסת שלו, משעה שתיים אחר הצהרים עד שעה מאוחרת. רוב דרשותיו נסבו על דברי מוסר ותוכחה. לרב ברוך טולידאנו היו חסידים רבים.

הרב השני שהשמיע דרשות בשבת ושאליו נהרו המונים, הוא הרב יוסף משאש ז״ל. לדרשותיו של רב זה, באו לרוב, בני נוער וצעירים רבים, חוץ מן, הזקנים ובני עמך.

הערת המחבר; הרב יוסף משאש ז״ל (תרנ״ב־תשל״ד) כיהן כרב ראשי בתלמסן שבאלגי׳ריה במשך שבע־עשרה שנה משנת תרפד. בשנת 1941 הוא חוזר למכנאס ומתמנה דיין. שימש גם ראש אב בית־דין לענייני שררה במרוקו. בשנת תשכ״ד עלה לארץ ונבחר לתפקיד רב־ראשי לחיפה והמחוז, מישרה בה החזיק עד יומו האחרון בשנת תשל״ד. הרב משאש למד ולימד, כתב וערך, חיבר כארבעים ושמונה ספרים אשר חלקם יצא כבר לאור עוד בחייו, ויתרם יוצא עתה על־יד בנו יחידו. פני הרב משאש היו כאור פני החמה (אור פני שכינה) ובצדק הגויים כינוהו בחו״ל ״ הרב הוורוד ״(Le Rabbin rose). קהל שומעיו שתה בצמא את דרשותיו והאנשים היו נאלצים לבוא תמיד שעות לפני הזמן על־מנת לתפוס מקום ולשמוע את דבריו ודרשותיו המעניינים והמרתקים. דרשותיו התקיימו בבית־כנסת החדש המכונה ״א־סלא־זדידה״.

רב נוסף אליו נהרו רבים על מנת לשמוע ממנו דברי מוסר, הוא הזקן החסיד ר׳ יעקב כהן זצ״ל. לרב זה, היו חסידים קבועים שהיו מתקבצים בצילו ערב ערב ושומעים דברי מוסר, מדרש ואגדה. ביום שבת היו נקבצים אליו חסידיו הקבועים והיו לומדים עימו או״ח שו״ע ומדרש־רבה ובסביבות השעה ארבע אחר הצהרים היה מגיע הרב חיים בירדוגו זצ״ל אליו הצטטרפו כרגיל כמה מחסידיו־תלמידיו, שרובם היו תלמידי־חכמים ולמדו כולם ביחד גם אחרי תפילת מנחה.

[1]   ר׳ יעקב כהן זצ״ל היה אחד מתלמידי־חכמים הנערצים ביותר במכנאס, היה חסיד גדול ודרשן בחסד, כל ימיו חי בצניעות, דרשותיו התקיימו ערב ערב בימות השבוע וכן בשבתות ובחול המועד של פסח וסוכות . זכה לשכון כבוד בארצנו ונטמן בהר המנוחות בירושלים.

[1]               הרב חיים בירדוגו זצ״ל (1944־1864) היה אחד הרבנים הגדולים במכנאס ורוב רבני העיר יצקו מים על ידיו. היה ראש ישיבת ׳׳עץ חיים״ ממנה יצאו רוב רובם של הרבנים.

שמחה בנת למלך

אשה רבת מעלות בשם שמחה בנת למלך שהייתה גרה בסמוך לבית הכנסת, סיפקה בהתנדבות ועל חשבונה, תה וגם קפה לכל מי שהיה חפץ בכך. הלימוד עם הרב ח. בירדוגו היה מתקיים בבית הכנסת ע״ש ר׳ שמואל בן וואעיש ז״ל, הנמצא ״בדרב א־סכווילא״ (רח׳ בית הספר). היו עוד בתי־כנסת נוספים בהם אנשים תמימים קראו פרקי תהלים או למדו פרקי אבות עם ילדיהם. כך קיים היהודי בגולה את השבת כהלכתה: וקראת לשבת ענג.

רשימה ארוכה של רבנים נוספים נהגו להשמיע דרשות בשבת אחר הצהרים, היו גם שלימדו הלכות או נתנו שיעורי תורה, הבאנו רק ארבעה מהבולטים והמוכרים לכלל הציבור.

נשים יהודיות במרוקו-א.בשן-היחסים בין מוסלמים ליהודים במישור העממי.

נשים יהודיות

היחסים בין מוסלמים ליהודים במישור העממי.

ביחסי האנוש שבין היהודים למוסלמים היו מגמות שליליות וחיוביות. אחד מכינויי הגנאי המקובלים לאדם שהמוסלמי בז לו הוא " יהודי ". בתודעה העממית היה דמיון בין היהודי והנוצרי לאישה המוסלמית. כשם שזו, נחשבה לחלשה, למושפלת, למפוחדת ולטמאה, כך גם היהודי והנוצרי נחשבו לטמאים, ונגיעה בהם עלולה להבריח את ה " ברכה " ולחלל מה שנחשב קדוש.

נאסר עליהם להיכנס לגורן, לגעת במזון. מצויים פתגמים, אמרות וסיפורים בגנות היהודי כגון : " היהודי מטמא את הים ", " היהודים מקוללים ומלוכלכים ואין לתת בהם אמון ". עם זאת, היהודי נחשב לפיקח ולמצליח. ההצלחה הכלכלית של היהודים ותדמית העשירים המלווים בריבית שהוצמדה להם הוסיפה שמן למדורת הקנה והעוינות.

דימוי המוסלמים בעיני היהודי היה גם הוא שלילי וחיובי כאחד. הדבר התבטא בפתגמים כמו : " העושה טובה לערבי משול לזורה מים על פני החול ". בסיפור העממי תוארו המוסלמים כרודפים, אך גם כמגנים, כנוכלים אבל גם כעושי נפלאות.

מהסטריאוטיפים הדו צדדיים של המוסלמים והיהודים ניתן להסיק כי הם בזו זה לזה, אבל גם היו זקוקים זה לזה. עם זאת במישור האישי ובאמונות העממיות משותפות היה דו קיום בין יהודים למוסלמים. בעתות של צרה, מגפות ומכות מידי שמים היו מוסלמים פונים לצדיקים יהודים בבקשה שיתפללו למענם כדי לפתוח שערי שמים. מצויים קברים קדושים המשותפים ליהודים ולמוסלמים. .

חיי הקהילה.

במרכז החיים עמד בית הכנסת. הוא היה בדרך כלל בבעלות פרטית, וכך עקפו את האיסור על פתיחת בתי כנסת ציבוריים. שם גם למדו הילדים תורה, ובמקומות אחדים נערכו בבית הכנסת גם ישיבות של בית דין. בראשה הקהילה עמד " נגיד " שנבחר מתוך " טובי הקהל ".

הוא ייצג את האינטרסים של הקהילה כלפי השלטונות, ואלה ראו בו את האחראי  לתשלום מס הגולגולת לשלטונות ולמילוי " תנאי עומר ". היו לו סמכויות ענישה כלפי העבריינים, והוא השתתף בהתקנת תקנות עם בית הדין. משך כהונתם של הנגידים לא היה קבוע, וניתן לפטרם ולבחור אדם אחר.

בית הדין דן בכל תחומי החיים, ונחשב לבית הדין הגדול, כלומר לא היה אפשר לערער בפני בית דין אחר. לדיין היו סמכויות ענישה, המלקות היו תחליף לעונש מוות. הקהילה גבתה מסים ישירים ועקיפים שהיו מוטלים על מצרכים כשרים.

היה זה נושא לוויכוחים באשר תלמידי חכמים היו פטורים ממסים גם אם היו אמידים. והיו שהתקוממו נגד פטור זה. על הקהילה היה לדאוג לעניים המקומיים ולפליטים, לפדיונם של שבויים ולשלוחי ארץ ישראל שקיבצו תרומות לערי הקודש.

החינוך המסורתי.

בנים נשלחו ל " צלא " – המקביל ל " חדר " באירופה , שהיה בבעלות פרטית, בהגיעם לגיל 3 עד 5, ולמדו בו כמה שנים עד שידעו להתפלל ולקרוא בתורה. ההורים היו משלמים שכר לימוד למלמד לפי יכולתם, ובעד ילדים יתומים שילמה הקהילה.

התנאים הפיזיים של הצלא יו עלובים, והישגי הילדים – דלים. בתקנה במכנאס בשנת תפ"א – 1721 נאמר שבגלל לחץ כלכלי הוציאו הורים את ילדיהם מבית הספר קודם שידעו לקרוא " קריאת שמע " ולהתפלל, אבל התקנה אסרה אומנים להעסיק ילדים " עד שיתחנכו במצוות ציצית ותפילין ".

השינוי במערכת החינוך חל ביומתה של חברת " כל ישראל חברים " בשנת 1862 בתיטואן ובשנים שלאחר מכן בשאר הערים. עד 1912 הוקמו בתי ספר ב – 15 ערים. כדי לקבל את תמיכת ההורים והחכמים שולבו לימודי קודש בתוכנית הלימודים. המורים והמנהלים ראו את עצמם שליחי הציוויליזציה ולחמו, בין השאר, בנישואי בוסר ובאמונות תפלות.

עולם התורה.

רק תלמידים מעטים המשיכו בישיבות. לימוד תורה ברמה גבוהה היה בדרך כלל נחלתן של משפחות חכמים, ומסורת הלימוד עברה מדור לדור. החכמים עסקו בדיינו, בהרבצת תורה ובכתיבת חיבורים. הם היו בדרך כלל אנשי אשכולות וחיברו פירושים לתנ"ך ולתלמוד, תשובות ושאלות בהלכה תיאור מנהגים, דברי קבלה, פיוטים ועוד.

חיבוריהם הודפסו באיטליה ובמקומות אחרים באירופה, ורק בתחילת המאה ה – 20 הוחל בהדפסת ספרים עבריים במרוקו.

מנהגים עממיים.

בחברה הייתה השפעה רבה של הקבלה, ובעקבותיה רווחו מנהגים שונים. נפוצה הייתה האמונה בכוחם של צדיקים בחייהם וגם אחרי מותם. אנשים ונשים היו פונים אליהם בעת מצוקתם : חולים שביקשו רפואה, נערה שחיפשה חתן, נשואה שביקשה פרי בטן.

בימי הזיכרון לפטירתם, או בל"ג בעומר אם יום הפטירה אינו ידוע, היו רבים עולים עם נשותיהם וילדיהם לקברם גם אם הוא רחוק, ושוהים במקום ימים או שבועות. גם אמונה בשדים ובעין רעה הייתה נפוצה, ונדרשו אמצעים להגנה מפניהם, בין היתר – קמעות.

הספרייה הפרטית של אלי פילו- האנסוים-ירמיהו יובֵל

האנוסים-ירמיהו יובל

 

האנוסים – זהות כפולה ועליית המודרניות

ירמיהו יובֵל

הסאגה המרתקת של אנוסי ספרד ופורטוגל – יהודים שדתם הומרה בכפייה לנצרות – משתרעת על פני כמה מאות שנים וחמש יבשות. בספר זה מספר ירמיהו יובֵל את סיפורם היוצא דופן ומהרהר בהשלכותיו על שאלות מודרניות של זהות.

הספר שואב ממחקרים היסטוריים, רשומות האינקוויזיציה ויצירות ספרות, שירה ועיון בנות הזמן.

ירמיהו יובל הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים New School for Social Research בניו־ יורק, ויושב־ראש מכון שפינוזה בירושלים. פרסם ספרים רבים על פילוסופיה והיסטוריה, וכן תרגם לעברית כתבי יסוד של שפינוזה,

קאנט והגל.

* * *

״הספר הזה, העשיר והחשוב עד מאוד, הוא מסמך בעל משקל מכריע בניסיוננו להבין את עצמנו.״ — צ׳רלס טיילור, מונטריאול

״הספר מצליח באופן מזהיר במטרתו הכפולה: הוא מציע נראטיב מרתק של תולדות האנוסים, שזור דוגמאות מאירות עיניים של גוני החוויה הדתית(והחילונית) שאפיינו אותם… וכן הוא מספק ניתוח פילוסופי מעמיק ־ וגם משכנע! – של הסובייקטיביות, הספקנות, והאירוניה המראנית כהטרמה – הקדמה – של התודעה המודרנית.״ — מייקל וולצר, המכון ללימודים מתקדמים, פרינסטון

״היש לכם זהות? לאומית, אתנית, דתית, מינית? לא ממש? אל תחששו: קראו את ספרו של ירמיהו יובל. בכתיבה ערנית ומלאת השראה הוא חוצה את הגבולות שבין היסטוריה, סוציולוגיה, פילוסופיה ואמנות הסיפור. חוקר גדול זה של שפינוזה מגלה למומחים ולמשכילים כלליים כאחד, כיצד הסובייקטיביות המודרנית הומצאה על ידי יהודים ספרדיים שהומרו בכפייה לנצרות לפני שש מאות שנה… וההנאה כולה שלנו.״ — ז׳וליה קריסטבה, פריס

 

הקדמה

הספר הזה מספר את סיפורם של האנוסים, ומשתמש בו לצורך ניתוח פילוסופי רחב יותר. האנוסים(שנקראים גם מראנוס, קונברסוס ו״נוצרים חרשים״) הם יהודים לשעבר בספרד ובפורטוגל – יהודים שהמירו את דתם לנצרות בכפייה או עקב לחץ כבד – וצאצאיהם בדורות שלאחר מכן.

בפעם הראשונה בבגרותי נתקלתי בנושא האנוסים בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. הייתי פרופסור אורח זוטר בפרינסטון והוזמנתי לאירוע כלשהו במיאמי ביץ׳. מארחי השאיל לי מכונית, ואני החניתי אותה ליד חוף הים והלכתי לשחות עם אשתי. כשחזרנו התברר לנו שהמכונית נפרצה וכל חפצינו נגנבו, ובהם שעון יקר שקיבלתי במתנה. לא הרחק משם ראיתי חבורה של צעירים מקומיים, מן הסוג שמשוטט באתרי תיירות ונופש. חשדתי בהם. ניגשתי אל אחד מהם שנראה כמנהיגם ושאלתי באירוניה מתגרה אם ״במקרה״ יש לו מושג מי פרץ למכוניתי(הטבע חנן אותי בגוף חזק ובגאווה גברית מטופשת). קיבלתי את המגיע לי: הבחור הכחיש בנעימה קוראת תיגר והישיר אלי מבט נוקב. חבריו התקבצו סביבנו. התפתח עימות מסוכן, שאיים לגלוש לאלימות. פתאום נפל מבטי על מדליון מוזהב, שהיה תלוי על צווארו, וצורתו מגן דוד שצלב משובץ במרכזו. הופתעתי וסקרנותי התעוררה, ובן רגע נהפכתי ממאצ׳ו צעיר לאנתרופולוג חובב. ״סלח לי, מה הדבר הזה?״ שאלתי בנעימה חדשה, מעשית, כמעט ידידותית, והוא הופתע והתרכך. המתח פג. הבחור הסביר שהמדליון הוא משהו מיוחד במינו – משפחתו באה מאיי הים הקריבי, ויש שם נוצרים שהם גם יהודים, קשה להסביר אבל זו עובדה, והכול החל לפני שנים רבות מאוד שבהן קרה כך וכך – והצעיר נתן לי הרצאה קצרה ומבולבלת על תולדות האנוסים. נפרדנו כידידים. את הגנבים לא מצאתי מעולם(המאפיה של מיאמי ביץ׳ עדיין חייבת לי שעון.)

את הסיפור המאלף הבא, שמדגיש את כל האירוניה בשניותם של האנוסים – נושא שעובר כחוט השני בספר הזה – סיפר לי חברי ועמיתי הפרופסור עדי צמח. בימי לימודיו התגורר עדי בניו יורק עם סטודנט אחר לפילוסופיה, ביל שמו, שהתפרנס בתור מדריך תיירים בעיר. יום אחד הביא ביל קבוצה של תיירים מספרד אל קתדרלת סנט ג׳ון דה דיוויין, והבחין שאחד מהם, ספרדי צעיר לבוש בהידור, מלמל משהו מוזר בשעה שהתווה את אות הצלב עם כניסתו לכנסייה. כשהסתיים הביקור העז ביל לשאול את האיש מה הדבר. ״אה, זה סתם מנהג עתיק במשפחה שלנו,״ ענה האיש. ״אנחנו קתולים אדוקים, וכשאנחנו נכנסים לכנסייה אנחנו אומרים ברכה מיוחדת בתור סימן לאדיקות יתרה.״ – ״ומה אתם אומרים, אם מותר לי לשאול?״ – ״אני לא ממש מבין את זה, זה קצת מעורפל, איזו נוסחה מיסטית; אבל אני יכול לרשום לך.״ והוא שרבט על פיסת נייר שורה של אותיות:  SAKESTESAKSENU

ביל הראה את הפתק לעדי, וזה הרהר בדבר זמן מה עד שזכה להארה פתאומית: זה היה הביטוי המקראי ״שקץ תשקצנו״(דברים ז, כו). במילים האלה משה מורה לבני ישראל לתעב כל מה שקשור בעבודת אלילים. הקתולי הספרדי האדוק, כסימן לאדיקותו היתרה, היה חוזר על נוסחה עתיקה ששימשה את אבותיו האנוסים כדי לקלל ולנאץ את הכנסייה שנכנסו אליה בתור אתר של עבודת אלילים.

תוספת שלי : כו וְלֹא-תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל-בֵּיתֶךָ, וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ; שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ, כִּי-חֵרֶם הוּא.

בתרגום אונקולוס וְלָא תַּעֵיל דִּמְרַחַק לְבֵיתָךְ, וּתְהֵי חֶרְמָא כְּוָתֵיהּ; שַׁקָּצָא תְּשַׁקְּצִנֵּיהּ וְרַחָקָא תְּרַחֲקִנֵּיהּ, אֲרֵי חֶרְמָא הוּא.  {פ}

מצד אחד יש תיעוב במקור, ומצד שני יש הוראה ברורה שהיא הרחקת הדבר כי חרם הוא. עד כאן

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 178 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר