ארכיון יומי: 12 באוגוסט 2015


הספרייה הפרטית של אלי פילו-יהדות המגרב

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון מסורות ומנהגים במחזור השנה

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מסורות ומנהגים במחזור השנה

יהדות המגרב

מסורות ומנהגים במחזור השנה

רפאל בן שמחון

בשערי הספד

מאת

ד״ר יששכר בן־עמי

ספרו הראשון של רפאל בן שמחון ״יהדות מרוקו ־ הווי ומסורת״ שיצא בתשנ״ד זכה לקבלת פנים נלהבת. לראשונה נפרשה יריעה רחבה ומרתקת החושפת מכמני המנהגים הקשורים למחזור החיים של יהודי מרוקו. הצגת מנהגיהם ואמונותיהם של יהודי מרוקו מהעריסה עד הקבר חייבת השלמה שהמחבר מציג לפנינו היום ביחס למחזור השנה של יהדות המגרב. עדויותיהם של נוסעים ועדים למיניהם במאות שעברו, יהודים ולא יהודים, מציינות את יחסם המיוחד של יהודי מרוקו לחגים. יחס זה בא לידי ביטוי בהכנות הרבות והאינטנסיביות שלקראת החג וכן החגיגיות הרבה המאפיינת ימים מיוחדים אלה. תאוריו המענינים של החוקר ל. אדיסון (1703-1632) שפרסם ספר על יהודי המגרב ב־1676 והקדיש כשבעים עמודים על חגיהם, דרך תיאוריהם הרבים של כותבי ההיסטוריה של יהודי מרוקו (מואט, ברוק, למפרייר, פלוב, וינדוס, קונרינג, גודר, פוקו ועוד רבים אחרים), מציגים תמונה מיוחדת על אופיים של מועדי יהודי מרוקו. בדומה לתאורו של מחזור החיים בספרו הראשון, מציג המחבר גם כאן עדות המסכמת הסתכלות ומעקב במשך עשרות שנים. ניתן לציין שגם בספרו החדש ניכרת טביעת עין החדה של המחבר ונשימתו הארוכה והסבלנית באיסוף שקדני ויסודי של מנהגים רבים הממלאים את חגיהם של יהודי מרוקו.

אין אנו עשירים בכלל בתיאור חגיהם של היהודים בתפוצות השונות וגם לא בספרי מחקר המנתחים סוגיות שונות בתולדות חגי ומועדי ישראל והתפתחותם. לראשונה עומד לפנינו תאור מפורט ומדויק של עד ראייה ועד שמיעה המקיף מנהגים, אמונות והווי של חגיהם ומועדיהם של יהודי מרוקו, חג חג והוויתו, חג חג וסימניו המיוחדים, חג חג ומאפייניו הרבים. התמונה הכוללת העולה מספר זה חושפת לא רק תיאור ומסורות דתיות של החגים במגרב, אלא מכלול שלם וסוחף ברב גווניותו של קטעי חיים שלמים וחשובים של מגזרים שלמים של הקיבוץ היהודי במרוקו מטף ועד זקן.

חיי היום־יום נמדדים רק ביחס לימים המיוחדים המסדירים את קצב הימים של כל שנה ושנה. בלעדיהם אין עומק לחיי הפרט והחברה ואין אחיזה בכלל בזמן החולף. מועדים מיוחדים אלה יונקים ממסורת רבת שנים של ההלכה היהודית לדורותיה ומן ההתפתחות המיוחדת המאפיינת כל קיבוץ יהודי בארץ מוצאו וזיקתו לסביבה ולנופה האנושי. החגיגיות המיוחדת בה ציינו יהודי מרוקו את חגיהם לא נבעה רק מצו דתי שבודאי היה מאוד מקובל אלא גם כאיזון לחיי השגרה הקשים ולמאורעות הזמן המכבידים וכן כביטוי לרצון לבניית חברה ערכית ומלוכדת. מכאן חשיבותה המיוחדת של המונוגרפיה המונומנטלית שמציג לנו רפאל בן־שמחון למדעי היהדות בכלל ולחברה קרובה של מורשתם של יהודי מרוקו בפרט. אין ספק שחברת חלק כה משמעותי בחייהם של יהודי מרוקו תורמת תרומה חשובה וחיונית בהבנת כוחה וליכודה של המשפחה היהודית במרוקו וכן חוסנו של שבט זה שעמד בפני מבחנים חמורים מאוד ויכל להם. פתגם נפוץ בקרב המוסלמים במרוקו טוען שהנוצרים מבזבזים את כספם במשפטים, היהודים בחגים והמוסלמים בחתונות. המוסלמים הכירו היטב את מנהגי היהודים בחגים השונים וחלקם כמו ביחס למימונה ניכר. תקוותנו ואיחולינו הם שהמחבר ימשיך בתנופתו המחקרית והספרותית המבורכת ויאיר עוד פנות חשובות במורשת רבת הפנים ורבת השנים של יהודי מרוקו.

יששכר בן־עמי האוניברסיטה העברית ירושלים

ערב ראש השנה תשנ״ח

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

בחזרה לשום מקום

 

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

וככל שנפתחו לנו מסילות ללבותיהם של מרוקנים, וככל שגילוי המשותף בינינו קירב אותנו אהדדי-  (תה"פ) (גִטין סח.), זֶה עַל (אֶת) זֶה, כְּאֶחָד.

 לבלתי הכר – אף במפתיע מעבר לחציצות בינינו כביכול, באשר אנו שני צדדים לוחמים, או למצער עוינים איש את רעהו – כך אולצנו לשוב ולהעמיד את השאלות שהציקו לנו שלא במודע כל ימי חלדנו, אך מעולם לא נזדמנו לנו השעה והמקום והנסיבות לתנות את אשר העיק עלינו, והטבנו להסתירו מן הזולת ואף מעצמנו. כי באורח פרדוקסלי, אשר שימח את מארחינו היה לנו למקור אי־נחת, היות ושאלנו את עצמנו וזה את זה: מה אירע שההכרה שבה אנו זוכים כאן בין הערבים נמנעה מאתנו שם בין בני עמנו?

האם כי כאן היינו ראש לשועלים ושם זנב לאריות? ומי פסק כי אלה אריות ואלה שועלים? ובכלל, אמרנו, מדוע היה עלינו להרחיק עד ארץ נכר (שעוד אוסרת מלחמה עלינו ונספחה לאויבינו) כדי שגאוותנו, ביטחוננו בעצמנו והאגו התרבותי שלנו יצוצו ויעלו מחדש דווקא כאן, לאחר שנות חביון, בדיכוי ובזלזול להרע, בהתעלמות ובבורות למצער.

ויהי ערב באחד מימי סיור החלומות הזה והם זימנו אותנו לחפלה מסורתית, שבה מוזיקאים ורקדנים מנעימים זמנם של הבאים תוך כדי סביאה שעל צד הגוזמה. ואז נגולה בפנינו הסתירה הזו שכה הרבינו להפוך בה ולהפוך. מקום המסיבה הוא ערבי, בערבית, לערבים, ואילו בעליו ומפעיליו הם האחים אבוטבול היהודים, והם גם הבדרנים הראשיים והמושכים בחוטי תכנית הערב כולה. מקום החלומות הזה היה בחורש טבעי שבמבואות טנג׳יר, והתקינוהו מי שהיו בקיאים ב״סיפורי אלף לילה ולילה״ עליהם גדלנו(בלי לדעת שכך הם נקראים או ידועים בתבל כולה). הייתה שם תערובת של חלום ומציאות, מעט מן העולם הזה והרבה מן הבא, כי רבו גחמותיו ופיתוייו של המקום ונתמעטו קשריו ואזכוריו אל העולם. מי שבא בשערי גן העדן הזה ידע כי הוא נמלט מצרות טורדות, מאנשים מציקים, מחברים ובני משפחה מעיקים, מהתנזרות וממוסדות, ממקובלות ומפיקוח, מפחד מה יאמרו ומחשש מה יספרו. כל־כולו קודש לשכחה, להתרחקות, להינתקות, להתפקרות, למחיקת התודעה. ואדם שבא בשער, מיד משתנות גם אישיותו ואורחותיו. הוא משתחרר מאזיקים של חליפות שרד, גולש לתוך גלבייה מפולשת ונינוחה, מניח הצדה את נעליו הלוחצות ותוחב רגליו לזוג נעלי עור (בלע'ה) צהובות או לבנות מצהיבות, ואץ להשתרע על ספות נמוכות עטורות כרים ליד רעיו שהכיר או שלא הכיר, שנזדמנו באקראי או שנועדו מראש. ישיבת רעים זאת הופכתם לשותפי סוד, שכל אשר נעשה להם ובהם שם, במקום בלתי מציאותי זה, יישאר כמוס ביניהם. סודו של זה תלוי בסודו של זה, אשר על כן סמוכים כולם שגם כשנכנס יין לא יצא סוד.

האחים אבוטבול לא חדלו להפתיע: קידמו אותנו בברכת ״שלום״ עברית מהדהדת שוודאי הייתה לזרא אצל לקוחותיהם הערבים, מקומיים ובאי־חוץ. הם גם מתרברבים בקשריהם עם ישראל ועם יהודיה יוצאי מרוקו, והכול נראים כמקבלים את הדברים כמנהגו של עולם. ומספרים על ישראלים יוצאי מרוקו שלא פעם מביאים את האחים הללו לשמחותיהם בארץ, בין אם לאירועים ציבוריים ובין אם בצנעת חגיגות משפחתיות. ונראה שערי דרום הארץ באשדוד ובאשקלון שקלטו רבים מיוצאי מרוקו הן גם המצטיינות בסוג קשרים זה: שם נערכות מימונות המוניות, שם אפילו קראו לכיכר ציבורית על־שם מוחמר החמישי מלך מרוקו, וגם קמה שם ופועלת בכל רחבי הארץ התזמורת האנדלוסית, שנאבקת לא רק לשמר את מורשת המוזיקה של מרוקו־ספרד, אלא גם להנחילה לדורות החדשים בסדרות של קונצרטים המחברות מוזיקה מרוקנית־ספרדית עם פיוטים יהודיים. אותו לילה בטנג׳יר ערב שבת היה, שהוסיף למוזרות האירוע: יהודים שרים שירים ערביים מרוקניים בערב שבת, בליווי מוזיקה אנדלוסית, על כלים מרוקניים, בפני ערבים מקומיים וחיצוניים ובנוכחות יהודים ישראלים ומן הסתם גם אחרים. לולא הסכנו לתופעה היינו ממשיכים להיות אחוזי תדהמה על כי יהודים מספקים את המוזיקה והבידור, הנחשבים למשובחים ביותר אצל אניני הטעם, לאליטות הערביות הבאות לשעשע עצמן. לולא הטעם לפגם של ערב שבת, שבו יהודי אמור לשבת בביתו, להנעים זמירות ישראל ולברך על החלה והיין, כמעט היינו משתבחים בחיזיון הזה. גם שאלנו את עצמנו: האם זה מצביע על פתיחותם וסובלנותם של הערבים, שאין נפקא מנה מי המנגן כל עוד יערבו הצלילים לאוזניהם, או שמא היה נוח לערבים למקם יהודים דווקא במעמד הבדרנים, לרבות זמרים, רקדנים ונגנים, שאליהם הגו תמיד עירוב רגשות של הערצת המונים מחד גיסא וזלזול מצד הערכאות הדתיות מאידך גיסא היות והם מסיחים דעתם של מאמינים מדרך הקוראן. בימינו העניין מורכב פי כמה כי אמן כזה הנישא על כפיים גובר בקלילות על הסתייגותו של הממסד הדתי, אך הוא או היא גם מעמידים עצמם בסכנה – אם יסור חנם, או ישתנו העתים, או תגבר ידו של המון משולהב.

קרב שלושת המלכים.ח.ז.הירשברג

תולדות. הירשברג

בני סעד – 1554 – 1660

את פעילותו של השריף מוּחמד אל שייך, מייסד השושלת של בני סעד, שמרביתה כרובה במאבקו עם אחרוני בני ואטאס, סקרנו בפרק השביעי, ובו הצבענו גל על השינוי שחל בעמדתו כלפי היהודים משנעשה שליטה של מרוקו כולה.

אחר מותו של מוחמד אל שייך העביר בנו עבדאללאה 1557 – 1574 את בירתו למראכש. וכאן ובאספי  ( סאפי ), נמלו של דרום הארץ, התחילו להתרקם קשרי מסחר בין מרוקו ובין ארצות אירופה המערבית, שבהם נטלו היהודים חלק פעיל ביותר.

היסטוריונים אירופאים נוטים לקבל הטענה כאילו הסעדים השתמשו לביצוע מדיניותם במומרים נוצרים שהתאסלמו ( עלוג'י ) ביהודים ובהרפתקנים אירופאים. העניינים יתלבנו בהמשך מחקרנו.

לאחר מותו של עבד אללה התחילה מלחמה על כיסא המלוכה בין בנו ויורשו מוחמד ובין שני אחי אביו, עבד אל מלך ואחמד שנמלטו אל התורכים כשעלה עבד אללה לשלטון.

במלחמתו נגד מוחמד נתמך עבד אל מלך על ידי פאשה אל – ג'יר תמיכה צבאית, שאותה קנה בכספים וסחט מיהודים ולא יהודים בפאס ובמראקש בצורת היטלים והלוואות.

קרב שלושת המלכים.

ההכרעה בהתמודדות על שלטון במרוקו נפלה בקרב המפורסם בשם " קרב שלושת המלכים " שנערך ב- 4 באוגוסט 1578 ליד קצר אל כביר בין מוחמד ובעל בריתו סבאסטיאן מלך פורטוגל לבין עבד אל מלך, ושבו מתו שלושתם. אחמד הוא שקצר את פרי הניצחון על בן אחיו והפורטוגזים, ונעשה מלך מרוקו.

להלן תיאור המאורעות לפי "דברי הימים ".

מלחמת סבאסטיאן. עוד כותב החכם החשוב מורנו כבוד הרב שמואל אבן דנאן זצו"ל : שנת שלו"ה – 1576 בארמנותיך ליצירה נתקיים בנו בעוונותינו הרבים של"ו הייתהי ויפרפרני(איוב טז, יב). בא מולאי עבד אלמלאך ירום הודו ממדינות אלגאזאייר בחיל מעט עם קצת תוגרמא (תורקים) ונלחם עמו מולאי מחמד אבן עבד אללאה יזכר לטוב. ועם שהיה מחנהו כבד ממנו כמו מאת אלף ארמא (חיילים שכירים, שייתכן והיו מצוידים בנשק חם), ניצח אותו מולאי עבד אלמאליך. וברוך הוא אשר לו נתכנו עלילות ומסבב הסיבות שאירע מקרה אחד משרי הארמא במולאי מחמד והוא היה משרי ארמא לאנדלוז ונקרא שמו אדגאל שחיק טמיא. ואחר כך נס המלך מולאי מחמד בשברון מתנים ובחלחלה בליל ב' של פסח, ונשארנו כצאן בלי רועה ואחר כך נכנס אלמדינא מולאי עבד אלמאליך וברח מולאי מחמד למראקס. ונתנו קהילות פאס עם הנגיד אברהם רותי יצ"ו כמו מאה וארבעים אלף אוקיות.

ויהי המס כבד על הקהילות. ואחר כך הלך מולאי עבד אלמאליך למראקס ונלחם גם כן מלחמה חזקה עם מולאי מחמד, סמוך לצלא ומתו הרבה מחייליו ושריו ונכנס מולאי עבד אלמאליך למדינת מראקס בכבוד גדול ושלח אצל החכמים להחזיר הקהל ששים אלף ממה שנתנו לו, וכן עשה. והי"ז בנגידות החכם רבי יוסף אלמושני. ואחר כך באה השמועה אל המלך שמולאי מחמד מדלג על ההרים והלך עוד להלחם עמו. וכשהלך הוא בדרך אחרת בא מולאי מחמד אל מדינת מראקס ועשה כמה נקמות ביהודים של מראקס ובספרי תורה השם ינקום נקמתם. ולולי רחמי השם שגברו שלא נכנסו האובים לאלקצבא ולא יכלו עלינו, כמעט שלא היה שארית לשארית ישראל הנשארה. וכתבו אלינו משם ממראקס שהתמדת הגירוש שעבר עליהם אחד עשר יום והסימן אחד עשר יום מחורב.

והגירוש הזה היה בחודש אדר והששים אלף של הקהל כלה הלכה לאבדון כשנכנס מולאי מחמד לשם. ואחר כך באה שמועה לכאן ונמס כל לב ורפו כל ידים בליל פסח, והכריזו החכמים על הקהילות שבל יעשה תבשיל של דבש כלל ולא תבשיל של אורז. ואני ראיתי לאדוני אבי אבא מארי זצ"ל בוכה ומבכה בליל פסח כמו בליל ט' באב. על חורבן שאירע במדינת מראקס, ואחר עבור חג הפסח גזרו חכמים על הקהילות וקראו כמה קינות וכמה תוכחות. ובאותה שנה גם כן אירע לכמה קהילות מהמערב כמה צרות עם מולאי מחמד הנזכר. ואחר כך בשנת השל"ה בראש חודש כסלו עבר מולאי מחמד עלינו ביום ז' והצילנו ה' יתברך מידו. ונשאר משוטט על כל הארצות ולא שקט ולא נח עד שחלף הלך לו למדינת אדום לישבואה עם מולאי עבד אלמאליך. ובא מולאי עבד אלמאליך ממראקס בחיל כבד והכריזו בכל גבולי המלכות שילכו לעשות נקמה באדום והייתה המלחמה כבדה עד מאוד סמוך לאלקצאר (אל קציר אלכביר). ואף על פי שמת מולאי עבד אלמאליך ולא ידענו סיבת מיתתו, הנה קצת מנעריו העלימו הסוד, והיו אומרים חי.

ובאותו יום מתו ג' מלכים : מולאי עבד אלמאליך והביאוהו לכאן וקברוהו ; ומולאי מחמד ועשו לו בזיון גדול, והפשיטו עורו מעל בשרו ומלאו בתבן ושלחו אותו לכל הארצות המערב לראותו, לפי שהיו אומרים שעדיין הוא קיים. ושבאסטטין מלך לישבואה, שבח לאל ותודה לבורא, והשם יתברך הצילנו מידו. והייתה המלחמה חזקה עד מאוד בשנת השל"ח– 1578 יום ב' לראש חודש אלול – 4 באוגוסט 1578, לכן נתקבצו החכמים יצ"ו וקיימו על נפשם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עד שיבוא משיחנו בקרוב.

אותו סיפור נמצא גם בתיאור מסעו של נוצרי אלמוני משנת 1596 וכן ב "אהבת הקדמונים" , סידור התפילות כמנהג התושבים בפאס, ב "סדר פורים קטן" הנערך ביום ב' של ראש חודש אלול והכולל את סיפורו של שמואל אבן דנאן בתוספת פיוטים ולקט פסוקים ומזמורים. תיאור חוֹליו של עבד אל מלך, שגרם למותו בשעת הקרב, ושל הקרב עצמו, פרי עטו של רופאו היהודי של עבד אל מלך שליווה אותו במערכה, נתגלגל למשרד המסמכים של אנגליה. הייתה זו כנראה הרעלת קיבה, ולדבריו הבחין הרופא מיד, כי המלך לא יתגבר עליה. הוא הודיע על רצינות המצב למולאי אחמד, אחיו של המלך. זה ציווה לרופא לשמור בסוד את המחלה, והתחיל לתת את הפקודות הדרושות. בזמן ההכנות לקרב ותחילתו ניסה עבד אל מלך להתגבר על חולשתו כדי להשתתף בו, והוא הוציא את נשמתו רכוב על סוסו.

הרופא השכיב מיד את הגופה על אלונקה וכיסה אותה באפריון, באמתלה שהמלך התעלף ; אף העמיד פנים כאילו מגיש הוא לו משהו לשתות מדי פעם ושוחח עמו. הפיקוד על חיילי עבד אל מלך היה ביד מולאי אחמד, שהראה מעשי גבורה והכריע את גדודי האויבים, וחייליו לא ידעו כי מת המלך. יריביו, המלך מוחמד ברח משדה הקטל וטבע בנהר, ומך פורטוגל מת מפצעיו, הרופא המשיך לתאר את תבוסתם של הפורטוגזים, וגם את האבידות שסבלו, וגם כיציד עלה אחמד לשלטון, כשהרופא מלווה אותו לפאס.

תמוהה העובדה כי התיאור ב "דברי הימים" של פאס אינו מזכיר את רופאו היהודי של המלך ואת תפקידו בזמן הקרב ואחיו. אחמד מלך עשרים וחמש שנה 1578 – 1603. הוא כּונה אל מנצור, המנצח וגם אל ד'הבי, המוּפז, בשל אוצרות הזהב של הסודאן המערבי, שעליהם השתלט.

עמוד 214

מקובלי דרעה-רחל אליאור

 

דראע העמקאגרת תימן של הרמב"ם, המתייחסת למאורעות שהתרחשו בשנות העשרים של המאה ה-12 מלמדת אף היא בעקיפין על יישוב יהודי בדרעא, שמנה תלמידי חכמים בתקופה זו. באגרתו כותב הרמב"ם : " כי לפני חמישים שנה כיום הזה או קרוב לכך בא אדם חסיד ומעולה חכם מחכמי ישראל ושמו כמ"ר משה דרעי בא מדרעא אל ארץ אל אנדלס ללמוד תורה מפי רבי יוסף הלוי אבן מיגאש.

אותה פריחה כלכלית ורוחנית של היישוב היהודי בדרעא הגיעה לקיצה במאבקים שבין המוראביטון והאלמווחידון במאה ה-12. בקינה הידועה של רבי אברהם אבן עזרא " אהה ירד על ספרד רע מן השמים ". בנוסחה מן הגניזה שפרסם שירמן, מוקדשות כשלושים שורות לקהילת דרעא :

איך נחרב המערב / ורפו כל ידים / ואוי ירד / על ספרד / רע מן השמים / עיני עיני יורדה מים / ימי רעה על דרעא / אשר באו בתחילה ביום בא צר / חושך צר / עליה ואבלה ולכד עיר / ויעיר / חמתו על קהילות / קהלת אל / ישראל / סגולת שוכן מעלה / קהל ישרים / וכשרים / הוד תורה וגדולה / וחיש צדם / ולכדם / ביום זעם וחלחלה.

עוד נזכרים בקינה זו ויכוחים דתיים ונסיונות השמד של המייחדים המוסלמים ונמנים נסיונות קידוש השם, רדיפה וטבח. במכתב משנת 1148, שנמצא בגניזה, כתב שלמה הכהן בפוסטאט, שרוביו מאזור סג'למאסה נמלטו לדרעא, שכן מכל ערי המורביטון שהצטרפו למרד נותרו רק דרעא ומכנאס.

במכתב נאמר " מר יעקב …אחי אבי, ומר יהודה בר מר פרחון ואחיו והם כעת בדרעא, לאחר שלקחו כלן שמה שהיה עמהם. ואין אנו יודעים לאחר מכן מה היה גורלם ולא נותרו בכל הארצות המראבטים ליתר החאראגים מלבד דרעא ומכנסה. ".

האלמוואחידון החריבו את הקהילות היהודיות בדרעא ובתאפילאלת, וגורל היהודים באזורים אלה היה לוט בערפל. יש היסטוריונים הגורסים, שכל הקהילות היהודיות באזור הוכרחו להתאסלם, ורק עם ראשית שלטון המרינים בשלהי המאה ה-13 חזרו המתאסלמים האנוסים ליהדותם, אולם טענה זו והיקף תלותה לא הוכחו די הצורך.

ויש מקום לסברה שנותר יישוב יהודי רצוף בדרום המגרב גם אחרי גזירת המייחדים. כידוע, חקר ההיסטוריה של קהילות ישראל בדרום המגרב מתאפין בחוסר איזון בולט – מחד גיסא יש עיסוק רחב בראשית הנוכחות היהודית באזור בתקופת הפריחה של היישוב היהודי עד מחצית המאה ה-12, ומאידך גיסא שוררת דממה מן המאה ה-13 ואילך.

אין בידינו מחקר היסטורי על אודות התקופה שבין חורבן הקהילות בידי האלמואחידין, ששלטו בשנות 1146 עד 1269, ובין בואם של גולי ספרד בשנת 1391 ובשנת 1492. גם עיקר המחקר על התקופה שלאחר הגירושים מתייחס לצפון המגרב ומכרזו וכמעט אינו דן בדרומו.

לפיכך, השאלה בדבר קיומו של יישוב יהודי רצוף באזור זה מן המאה ה-12 ואילך בעינה עומדת. בסג'למסה – תאפילאלת, שאינה רחוקה מדרעא, היו יהודים במאה ה-13. כפי שעולה מידיעות עקיפות ממקורות מוסלמיים ונוצריים. ויתכן שניתן להקריש מכך אף על יישוב יהודי שהיה בדרעא בתקופה זו.

הגיאוגראף יאקוט כתב, כאמוק, שבשנות 1200 – 1220 רוב הסוחרים שבדרעא היו יהודים. מכאן שנותרה קהילה יהודית מובחנת גם אחרי הגזירות, במאה ה-13. ידוע על רבי יצחק דרעי שבא בשנת 1285 מדרעא לברצלונה. ועובדה זו מאשרת את קיום הזיקה והקשר בין דרעא לספרד בתקופה זו, קשר שראשיתו במאה ה-11 וה-12. עוד ידוע שמו של המשורר היהודי יהודה בן שמואל בן דראע, שחי כנראה במאה ה-13 או בראשית המאה ה-14.

הירשברג ציין שבמקורות שונים שוב נזכרים יהודים בדרעא החל מן המאה ה-16. ואנו יכולים להוסיף בוודאות שגם מן המאה ה-15. אין כל סיבה להניח אלה היו מתיישבים חדשים. אלא קרובה יותר ההשערה שהיה בדרעא יישוב יהודי רצוף מורכב מצאצאיהם של הנרדפים.

ידועות אף עדויות ספורות, שיחוסן הכרונולוגי אינו ברור כל צרכו, המתייחסות לישוב היהודי אחרי חרבן הקהילות בידי האלחמואחידין, אולם ניתוח התעודות מזמן בואם של מגורשי ספרד למרוקו מעלה בבירור את עובדת קיומו של ישוב יהודי ותיק בדרום המגרב שתושביו אינם נמנים עם המגורשים.

יתכן שהעדות המאוחרת ביותר על אותה תקופה, שאין עליה כמעט שום ידיעה, מצויה בקינה אנונימית ממחזור מנהג פאס שפרסם שירמן, ועיקרה מוקדש לכיבוש אוראן בידי הספרדים בשנת 1509. כדרכם של מקוננים מתחיל המשורר המקונן בתיאורן של גזירות קודמות וסוקר את רדיפות היהודים בספרד, פורטוגל ומרוקו, שקדמו לכיבוש אוראן.

מנהגים שונים בליל מוצאי־ שבת-רפאל בן שמחון

סעודת מלווה מלכה

מיד לאחר טכס ההבדלה, מתיישבת כל המשפחה לסעודת ״מלווה מלכה״ או סעודת דוד המלך״. וכשם שנהגו לייחד את שלוש הסעודות של שבת לשלוש האבות, כך ייחדו את הסעודה הרביעית לדוד המלך.

יהודי לוב מכנים סעודה זו בשם ״סעודת רבי חידקא״ כמסופר בתלמוד:

תנו רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת? שלוש, ר׳ חידקא אומר: ארבע. (שבת, קיז, ע״ב). על ר׳ חידקא מסופר:

״חידקא, יהודי צנוע, חי במאה השניה, היה יוצא ונכנס לישיבה הגדולה של התנאים לשמוע תורתם. היו לו ארבע בנות יפות ומאד חשקה נפשו להשיאן לתלמידי־חכמים, אולם עני היה ולא השיגה ידו לכבוד כזה. פעם השיח מרת נפשו לפני התנא ראש הישיבה. יעץ לו התנא: תלבש בשבת הבאה גלימה של תלמיד־חכם ותשב לידי. תשמיע קצת דברי תורה ואני אתמוך בדבריך, על־ידי זה תתעלה בעיני כולם ותחשב גם־כן לתלמיד־חכם, כאחד מאתנו, ואז יבואו תלמידי־החכמים הצעירים לבקש ממך ידי בנותיך, וכן היה, משנכנסו כולם לשמוע דברי תורה, שאל התנא את החכמים שבבית המדרש: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבתי ענו כולם בבת אחת: שלוש סעודות. ואתה ר׳ חידקא, פנה הרב אל שכנו, מה דעתך? ארבע סעודות חייב אדם לאכול בשבת, ענה ר׳ חידקא בקיצור. נהרו פניו של הרב והחל להסביר לכל הקהל מה רבה חשיבותה של הסעודה הרביעית ומה רב הכבוד שאנו רוחשים לשבת המלכה, כשאנו מלווים אותה בשיר וזמר, במאכל ובמשקה. פשט מאז המנהג להרבות בסעודה הרביעית ולקרוא לה על־שם התנא החדש, ר׳ חידקא. מובן מאליו שתוך זמן קצר השיא את כל בנותיו לתלמידי־חכמים״. . (מפי העם)

מסורת עתיקת יומין לערוך ״סעודת דוד המלך״ במוצאי־שבת קיימת ברוב קהילות ישראל במרוקו, הרוב מכנה אותה בשם ״סעודת מלווה מלכה״ . בארץ חודשה מסורת זו אצל משפחת צאצאי ר׳ חיים פינטו זיע״א באשדוד. קורות יהודי לוב, עמי 190.

מנהגים שונים בליל מוצאי־ שבת

יין של הקידוש

יש שנוהגים להסתכל בציפורן במוצאי־שבת ולהוסיף מים בכוס של ההבדלה, וגם להעביר מהם על הפנים. אחרים נוהגים עד היום לשפוך את יין ההבדלה שנשאר אחרי הכניסה של הבית ואומרים שזה, לסימן טוב והצלחה.

המנהג אצל יהודי תוניסיה הוא שבעל הבית, לפני הקידוש של ליל מוצאי־שבת, הוא מוזג מעט מים בכוס ההבדלה, אבל אם נשפכים מהם החוצא, כל הנוכחים מגיבים בתשואות ואומרים " מעומה" היינו ״שפע״ בשפת המדינה.

בצלים במוצאי־שבת

יש הנוהגים לאכול בצלים בסעודת ליל מוצאי־שבת. מכינים תבשיל של בצלים עם בשר, ובוחרים בבצל אדום אל בסלא לחמרא, כי אומרים שבמוצאי־שבת נפשו של האדם עגומה עליו בגלל הסתלקות הנשמה היתרה שהיתה לו בשבת, לכן כדי להחזיר את השמחה למעונו של האיש ולהסיר ממנו את כל הדאגות, טוב לאכול בצלים שהם משמחים כמו שהיין משמח. יש גם האוכלים הבצלים בסעודה השלישית של שבת.

לא טועמים ביצים

בו בזמן שאחדים נוהגים לאכול בצלים במוצאי־שבת, רבים אחרים נמנעים מלאכול ביצים במוצאי־שבת, הם גם לא יעלו ביצה על שולחנם בערב זה, לא יסתכלו עליה ולא יזכירו את שמה בכלל "מא כא נסמעוס בחססא" יאמרו: ״שמה לא יישמע ולא ייזכר״, זאת בגלל שהביצה נאכלת במיוחד בסעודת הבראה או בסעודה המפסקת, ומאחר וזה ליל מוצאי־שבת, לכן אינם מעוניינים וגם לא רוצים להתחיל את השבוע בדברי ״אבילות״.

״ ״ כידוע שהביצה אוכלים אותה בסעודת הבראה או בסעודה המפסקת, לכן מתרחקים מזה, כי לא סימן טוב הוא. גם לא אוכלים זיתים בליל מוצאי־שבת; נוהג בחכמה, בהקדמה, עמי ז.

אין משאילים דבר לשכנים

מנהג מאד שכיח בקרב יהודי המגרב הוא, שאין להוציא דבר וחצי דבר מן הבית במוצאי־שבת. בעלת־הבית לא תיתן ולא תרשה לשכנתה ליטול גחלים מהכירה שלה במוצאי־שבת: "מא כא נכ'ררזוס פלילת לחד" לא מוציאים דבר מן הבית בליל מוצאי־שבת, תאמר לשכנתה. זוהי אמונה מושרשת בקרב יהודי המגרב, האומרת: המוציא דבר כלשהו מביתו, בליל מוצאי־שבת, גורם לסילוק ה״ברכה״ מביתו. עקרת־הבית לא תיתן גם מים חמים לשכנתה, אם זו תזדקק להם. גם נר או גפרור, אם תבקש אותו, היא תיתקל בסירוב מוחלט. יש משפחות שלא יכבו את האורות במוצאי־שבת, גם הכירה או התנור לא יכבו, כי עלולים הן לכבות את מקור הברכה שבבית. יש גם המקפידים, לא לכתוב אגרת במוצאי־שבת, ובוודאי ובוודאי לא יוציאו כסף מהבית וגם מהכיס, לשם תשלום כלשהו, אפילו הנדבה שהבעל נידב בבית־הכנסת לא ישלמנה במוצאי־שבת.

ש. רומאנלי, נוסע מפורסם אשר שהה במרוקו במאה ה־18 כתב על מה שראו עיניו שם. בין היתר מספר בספרו ״משא בערב׳׳ עמי 52 : ׳׳נדעך נרי בחדרי, הוצאתיו להדליקו, שחקו עלי, דלקתי נרי בבית שכני ולא הניחני להוציאו, חשבתיו כמשחק בשומעי הסיבה, מלאתי־פי שחוק״. . .

הלימוד בבתים

ברוב קהילות ישראל במרוקו, נהגו לקיים לימוד בבתים בליל מוצאי שבת. במכנאס נהגו שאחרי ההבדלה וסעודת מלווה מלכה, הגברים לקחו את ילדיהם והלכו לשמוע דברי מוסר ואגדה "לקראייא די לילת לחד" – הלימוד של ליל מוצאי־שבת. לימוד זה התקיים בדרך־כלל בבתים פרטיים ולא בבתי־ כנסת.

היו גם חברות ביחוד חברה קדישא, או חברת רשב״י, על־שם ר׳ שמעון בר יוחאי. אנשי החברה למדו הזוהר. בנוסף היו גם כמה בעלי־בתים בעיר שנהגו לקיים בבתיהם בכל מוצאי־שבת, חוג של לומדי תורה, כל בעל־בית היה לו חוג משלו, מורכב מקהל מסוייס, בדרך־כלל ממתפללי בית־הכנסת שלו. אותם בעלי בתים קיימו את הלימוד גם בלילות שישי, בהן למדו במיוחד מספר הזוהר. בעל־הבית המארח סיפק לאורחיו במשך כל זמן הלימוד: תה וכיבוד קל. בכלל, הלימוד של ליל מוצאי־שבת, של לילות שישי ושל ימי חול המועד, היה מאוד נפוץ ומפותח.

אחד מבעלי־בתים במכנאס שנהג לקיים את הלימוד בביתו, באופן קבוע, היה מרדכי מריג׳ין ז״ל. כילד הייתי הולך בכל מוצאי־שבת לביתו לשמוע גם אני דברי אגדה ומוסר מפי הרב. (בכל מבוא בשכונה ובכל פינה התקיימו לימודים במוצאי־שבת בבתים.

ראוי לציין כאן פעולת צדיק גדול בשם ר׳ יהושע אדרעי ז״ל (נתבש״מ יב אלול תרפ״ג) אשר אזר חלציו והגדיל לימוד התורה במכנאס, ובזכותו נוסדו בעיר הזאת ארבעים ושתיים חברות של לומדי תורה.

ואחר עמל רב, כונן חברה גדולה מכל צורפי זהב וכסף ונחושת שבעיר הם ובניהם ותלמידיהם, ללמוד בכל מוצאי שבת קודש, מאחר ערבית עד שעה עשירית בלילה, י״ח פרקי משנה, ושו״ע, או״ח ומוסר, ואני הצעיר עמדתי בראשם לנהלם ולפרש כל הלימודים בערבית המדוברת… וכך קבענו הלימוד שנים רבות ונגדלה החברה עד קרוב למאה נפש… ועוד הוספנו ללמוד בכל ליל שישי עד הבוקר, זהר, ומוסר, תהלים ותיקון חצות ובקשות ותפילה. עוד קבענו ללמוד בכל יום שבת קודש אחר סעודת שחרית עד מנחה מאוחרת, חק לישראל עם פרוש, ספר המאור, רש״י על התורה… החברה הלכה וגדלה ונוסדו חברות נוספות. . . והרב יהושע אדרעי, הקים בכל רחוב ובכל שכונה חברות נוספות ללומדי תורה במוצאי־שבת וקבע חכמים לנהל את החברות הנ״ל עד שהגיע מספר החברות לארבעים ושתיים כנגד״ ודברת ב״ם״. הרב הנ״ל קבע עוד בכל בתי כנסיות, הקהל ילמד ביחד פרשת השבוע בכל יום שבת אחר תפילת שחרית, שניים מקרא ואחד תרגום.

הציטוט הובא כאן עם כמה השמטות קלות.

אוצר המכתבים ח,א, סי' ריז

הספרייה הפרטית של אלי פילו -Contes populaires-racontes par des Juifs du Maroc


Dipertion et unite 

Contes populaires

Racontes par des juifs du Maroc

Publie et annotes par

Dr Dov Noy

Jerusalem 1965

AVANT-PROPOS

Les 71 contes et légendes réunis dans ce livre ont été rapportés par 32 narrateurs, tous originaires du Maroc; ils ont été enregis­trés par écrit dans la période allant de 1955 à 1962, par 13 vo­lontaires d'origines diverses, qui avaient réussi à communiquer aux narrateurs leur conviction que l'enregistrement par écrit de ces petites oeuvres littéraires constituait une mission importante

Les manuscrits de ces contes et légendes ont été confiés aux Ar­chives Israéliennes du Conte Populaire, rattachées au Musée d'Ethnologie et de Folklore de Haifa. Parmi les 5.800 contes collec­tionnés dans ces archives jusqu'à la fin de 1963, 270 furent rap­portés par des immigrants du Maroc et le matériel présenté ici, appartient à cette section des archives

Dans les deux décennies qui se situent entre la Première et la Deuxième Guerres mondiales, les plus importants contes populaires d'Europe orientale, transmis de génération en génération dans la langue parlée par les masses juives — le yiddish — avaient été enregistrés par écrit. L'Institut Scientifique Yiddish (YIVO) à Mina et différentes institutions scientifiques en URSS et aux Etats-Unis, ont réalisé un magnifique travail dans ce domaine par­ticulier. Mais toutes ces activités prirent fin au début de la Deu­xième Guerre mondiale. Aujourd'hui, dans les villes et villages qui, avant la guerre, étaient peuplés par des millions de Juifs, les narra­teurs traditionnels de contes juifs ont complètement disparu

Les activités déployées, dans le passé, pour collectionner et con­server pour les générations futures les contes et légendes des dif­férentes communautés qui constituent la population bigarrée d'Is­raël furent des plus modestes et pratiquement rien n'a été fait pour mettre ce matériel à la disposition des savants et des cher­cheurs, dans un cadre scientifique. Depuis la fondation, il y a huit ans, des Archives Israéliennes du Conte Populaire une équipe d'en­registreurs de contes, qui considèrent leur travail comme une mis­sion sacrée, s'efforcent de leur mieux de sauvegarder les trésors folkloriques pour les chercheurs et les écrivains d'aujourd'hui et de demain. Inspirés par un idéal commun, ces hommes et femmes se rencontrent régulièrement à l'occasion de journées d'études où ils ont la possibilité d'échanger des idées sur leur travail et de comparer les résultats obtenus.

Une partie de ce volume (page 191-205) est consacré à des notes sur les narrateurs et ceux qui ont enregistré les contes et lé­gendes.

C'est surtout grâce aux efforts de ces 300 narrateurs et enre­gistreurs, qui se sont mis au service des Archives Israéliennes du Conte Populaire, que cette institution a pu réunir sa magnifique collection, qui comprend des récits de toutes les communautés israéliennes et notamment 1.200 contes et légendes d'Europe orientale, 800 du Yémen, 500 d'Irak, 230 d'Afghanistan et 210 de Tunisie. Cette collection comprend également des contes arabes, bédouins et druzes qui ont tous été enregistrés par écrit en Israël. Le matériel réuni par les Archives augmente sans cesse, à une moyenne de 100 histoires et légendes par mois.

Trois institutions ont fourni des contributions majeures à cette entreprise et je suis heureux de leur exprimer ici mes remercie­ments les plus sincères. Ces institutions sont:

(1) L'Université Hébraïque de Jérusalem qui, en m'accordant le Prix Warburg, m'a permis de me libérer, pendant une période de cinq ans, de certaines de mes fonctions académiques pour con­sacrer une grande partie de mon temps et de mon énergie au dé­veloppement du Musée et des Archives, à la formation et à l'or­ganisation d'une équipe d'enregistreurs. Un grand nombre de ceux- ci avaient été mes élèves aux cours d'hébreu et de littérature hé­braïque et yiddish, à ׳l'Université. Les Professeurs Chimone Halkin et Dov Sadan, qui dirigent ces cours, ont encouragé l'inclusion de la matière "Littérature orale et populaire" au programme des études.

 Les rédacteurs de Omer, le quotidien hébraïque publié à Tel-Aviv, qui ont introduit et développé la rubrique hebdomadaire Mipi Haam ("De la bouche du peuple").

Plus de 700 contes populaires, la plupart tirés de la collection de nos archives — ont été publiés dans les suppléments de Samedi et des jours de fêtes de ce journal. Feu Dan Pinès, l'ancien di­recteur de Omer, qui fut aussi un savant distingué, s'occupa per­sonnellement, avec beaucoup de dévouement, de cette rubrique, depuis son introduction en 1955. Il demeura jusqu'à sa mort un ami fidèle des Archives. Son successeur, le Dr Zvi Rotem, con­tinue cette tradition.

Le Conseil municipal de Haifa qui, avec le concours actif de M. Aba Khouchi, Maire de la ville, a créé le Musée d'Eth­nologie et de Folklore dont les Archives Israéliennes du Conte Po­pulaire constituent une partie intégrante. M. Khouchi a fait preu­ve de beaucoup de compréhension pour le travail scientifique réalisé par les Archives.

Je tiens également à exprimer ma gratitude à M. Alexandre Prag, Directeur de la Section des Recherches du Département d'Organisation de l'Organisation Sioniste Mondiale, qui a sur­monté toutes les difficultés liées à la publication du présent volume le premier, je l'espère, d'une série de livres où toutes nos commu­nautés seront représentées. Ce genre de littérature a constitué, des siècles durant, la nourriture spirituelle de nombreuses branches du peuple juif et mérite de trouver sa place dans la culture israélienne en voie de développement.

La collection que nous présentons ici a été préparée avec la collaboration dévouée d'Aliza Bloch, Chochana Kadouri, Elichéva Schoenfeld et Otto Schnitzler, qui font tous partie du personnel des Archives.

Je tiens à remercier particulièrement Mme Heda Jason pour l'aide qu'elle m'a fournie dans le choix du matériel et M. Robert Attal, de l'Institut Ben Zvi, dont l'aide compétente m'a été d'un grand secours.

Dov Noy

Université Hébraïque de Jérusalem Décembre 1964

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר