ארכיון יומי: 2 באוגוסט 2015


מקור ההכנסות וההוצאות של הקהילה-יהדות המגרב- רפאל בן שמחון

הערת המחבר :    הנשים שטיפלו באיסוף הקמח (ה־תמיד), היו בדרך־כלל המיילדות שמילאו תפקידים רבים ובהתנדבות. הן היו גם פעילות בחברת גומלי־חסדים (חברת רשב״י). לצידן היו הגברים, אנשי החברה(חברה קדישא) שעזרו להן. חלוקת התמיד היא מסורת עוד מספרד. ראה: מהרשד״מ, –  רבי שמואל דה מדינה (ידוע בכינוי מהרשד"םה'רס"ו1506 – ה'ש"ן1589) היה מגדולי חכמי סלוניקי,יוון. י"ד, סי׳ קס״ב הכותב כי מנהג זה היה קיים גם בקהילות שאלוניקי וקושטא: קהילת צפרו, חלק גי, עמ' 56.

שאריות השמן

מנהג נאה היה קיים מקדמת דנא במרוקו ובמיוחד בעיר הגדולה מראכש שבדרום, שם היו נוהגים החנוונים להחזיק בחנותם פח־ברזל לבן הנקרא ״טאררו״ בערבית המדוברת, בו תקוע משפך.

לתוך הפח הזה נהג כל חנווני להטיף את מעט טיפות השמן הנשארות בכל פעם לאחר שהוריק לכלי של הקונה את מידת השמן.

השמן שהתאסף בדרך זו, טיפין טיפין נשמר בקפדנות ופעם בחודש בערך, עבר המשגיח מטעם גזבר ועד הקהל, אסף את הפחים שבחלקם נתמלאו, במיוחד בעיר מראכש הגדולה בעלת אוכלוסייה של למעלה מעשרת אלפים יהודים. המשגיח ריכז את השמן ואחסן אותו בוועד הקהילה ויום שישי חילק אותו לעניי העיר.

מקור ההכנסות וההוצאות של הקהילה

לאור ההוצאות הרבות שהיו לכל מוסד קהילתי במרוקו, כל ועד קהילה (Le comité) כיסה הוצאותיו באמצעות הטלת מסים שהטיל על מספר מצרכים שונים. לוועד הקהילה של מכנאס היו בנוסף לעזרה שהגיש לנצרכים (חילוק או פרס), היו לו עוד הוצאות נוספות כגון: עזרה כמעין תמיכה בתלמידי חכמים מיעוטי יכולת על־ידי הגדלת סכום החילוק השבועי, עזרה בנישואי בנות יתומות (עזרת נישואין), עזרה בחגים למשפחות הנזקקים וחסרי אמצעים, עזרה לעוברי־אורח והחזרתם לייעדם על־חשבון הקהילה סיעוד ליולדות ולחולים השוכבים על ערש־דווי, בהבאת רופאים ורכישת תרופות (ע״י ביקור חולים). בימינו אנו, האיש שהגיש עזרא לחולים ולזקנים, היה מר נסים חיון ז״ל שמילא תפקיד זה במסירות ונאמנות. נסים חיון ז״ל היה נשיא ביקור חולים במשך ארבעים וחמש שנה. ועד הקהילה של מכנאס כיסא הוצאות אלה או רובן ע״י הטלת מסים ומגביות שערך תמיד לפני החגים פסח וסוכות.

הערת המחבר :  עוברי־אורח היו בדרך־כלל, תלמידי־חכמים נזקקים שעמדו לחתן בן או בת במשפחה והיו זקוקים לעזרה, או עמדו להדפיס איזה חיבור (ספר) שכתבו ובאו לבקש עזרה ותמיכה להוצאת כתביהם. סוג אחר של עוברי־אורח היה מורכב מעניים נודדים שנהגו כל הזמן לתור בארץ, מכפר לכפר, ומעיר לעיר. לסוג זה של עוברי־אורח, היה משגיח מטעם הקהילה, אליו היו פונים והוא היה קונה להם גס כרטיס נסיעה־בחזרה לייעדם.

ראה: תקנות חכמי מכנאס: תקנה ב׳ משנת התקי״ז, היא בעד הגבלת סכום הנדבות לנצרכים הבאים לעיר כדי לדפוק על דלתי הנדיבים.

בינתיים, רוב העוברי־אורח היו מתארחים ב־״אכסניית העניים״ (דאר לעניים) או ״אכסניית האורחים״ –  דאר לוראחים –  אכסנייה זו הייתה קיימת עד ימינו בכניסה ל־מללאח הישן שבמכנאס, והיהודי שטיפל בעוברי־אורח אלה, היה יצחק טפיירו ז״ל, יהודי נאמן ומכובד בעיר.

ההכנסות

נדבת החג

לפני החגים נהגו חברי ועד הקהילה להכין רשימת תורמים, אחר־כך ביקרו ערב ערב בבתי העשירים ובבתי מסחר והטילו על כל אחד לתרום לקופת הקהל סכום כספי שהוועד קבע לתורם, בדרך כלל אף אחד לא היה מסרב, היו שהתנגדו לגובה הסכום שהוטל עליהם ולבסוף כל אחד תרם בשמחה וברצון. סכום התרומה היה תמיד נקבע לפי מעמדו ומצבו של האיש התורם.

כדאי לציין שהנדבה של פסח הייתה תמיד יותר גבוהה מזו של חג הסוכות.

הקדשות

לקהילה היו בתים וחנויות בשכונה היהודית הישנה – ה־מללאח, ואלו היו נכסים שהוקדשו לטובת הקהילה על־ידי אנשים יחידים, על־פי רוב אנשים חשוכי בנים ושלא היו להם יורשים. הבתים היו ברובם תפוסים על־ידי תלמידי־חכמים נזקקים, אלמנות ומשפחות חסרי אמצעים.

הערת המחבר : חלק גדול מבתי מגורים וחנויות ברובע היהודי במכנאס הם ישנים לפני מאות שנים וגם היו רכוש של ״ההקדש״. נכסים אלה היו תפוסים ברובם הגדול על־ידי תלמידי־חכמים ומשפחות מרובות ילדים וחסרי־אמצעים. הם דרו בהם כמעט כל ימי־חייהם מבלי שאיש יוציא אותם מהם. על עניין נכסי־ההקדש תפוסים, ראה: אוצר המכתבים, ח. א. סי׳ רמג.

אצל המוסלמים במרוקו, ההקדש נקרא ״לחבוס״ שם מקביל ל״וואקף״. לפי חוקי האיסלם, ״מאל אל־מוקאטיעין״ (רכוש של חשוכי־בנים), עובר לאוצר בית המלוכה, אך הקהל השתדל תמיד להסתיר דבר מותם של אלו על־ידי מתן שוחד לממונים ולפקידים המטפלים בדבר. ראה: קהילת צפרו, ח. ג, עמי 54.

אוצר המכתבים לברי יוסף משאש זצ"ל חלק א'

רמג

ניסן.

למעלת תפארת ישראל, ראש גולת אריאל, אדמו״ר כמוהר״ר רפאל אנקאווה יחש״ל, בקידה על אפים, אני אומר שלום, שלום.

אור ישראל! מירח תמוז תער״ב לפ״ק, שפכתי את שיחי לפני כסא כבודו בגליוני הארוך, אודות הבית שאנחנו מסתופפים בצלו, כי קם עליו ערער וכו' וכו', והודות לה׳, כי נשתקק המקטרג, ונמסר הדבר לחלוטין ביד טובי העיר, ולא יספו דבר עמי עוד בדבר הזה, והנני שוקט במכוני כמאז, תהלה לאל, ואך עתה, שמעתי מאחורי הפרגוד, כי בקרב ימים יהיה חוזר וניעור, הערעור, ובכן אבקשה מאדוני, למהר יחישה מעשהו אשר כבר התחיל, כאשר הודיעני במכתבו הבהיר, להיות הכל מוכן בידי לעת מצא, ושכמ״ה, ושלום.

דל ורזה, היו״ם הזה, ס״ט

שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-הרב חיים פינטו ורוכלי סואירה

Asilah

רושם זלמן בהרב – מספר יעקב אלון

  1. הרב חיים פינטו ורוכלי סואירה

השייך של סואירה ערך סעודה גדולה לרגל נישואי בנו. הרוכלים שבשוק העירוני החליטו להביא מתנות לארמונו של השייך. כל אחד מהם לקח תרנגול־הודו שמן על שכמו וכולם יצאו בצוותא, בתהלוכה עליזה, ברחובות העיר. השעה היתה שעת צהריים, והשמש להטה על ראשי הרוכלים. פתאום ראו הצועדים את הרב חיים פינטו, רבה של העיר, הולך בצלם של הבתים. הם דחפו אותו באומרם:— לך מכאן, יהודי מזוהם, המקלקל את ריח העיר הקדושה. יותר מדי מתקרב אתה אל בתי המאמינים, עבדי אללה ומוחמד נביאו.

הסתכל הרב בבעלי הכנף, ואלה נתפגרו מיד, כי לא נשארה בהם רוח חיה. אותה שעה יצא השייך אל הרחוב, ראה את הרוכלים ועל כתפיהם תרנגולי־הודו מתים. הוא התחיל להכות בהם בפרגולו והם סיפרו לו על סיבת הדבר. מיד נפל השייך על ברכיו, שם את המאכלת על צווארו, וביקש סליחה ומחילה מאת הרב. והרב חיים פינטו הודיע לו כי אין לו מה לדאוג ייקח נא את התרנגולים לבית המטבחיים, שם ישחוט אותם השוחט היהודי לפי דיני ישראל.— אז אמחול לך. ואל תכה את האנשים. הבט וראה! התרנגולים חיים!— סיים הרב פינטו את דבריו.

עשה השייך כמצוות הרב. ואכן, רוח־החיים חזרה אל גופם של התרנגולים.

מאז גדל כבוד הרב פינטו בעיני השייך של העיר ובעיני כל התושבים. מובן שגם בני עדתו נהנו מכבוד רב.

רושם זלמן בהרב – מספר יעקב אלון

  1. מדוע רחמנים בני סואירה

רגיל היה רבי חיים פינטו לשבת ליד שערי העיר סואירה בימים שבין פורים לפסח ולבקש כל יהודי העובר ברחוב לתרום ל״קמחא דפסחא״ של הקהילה היהודית.

ארבעה ימים לפני חג הפסה עבר ליד ישיבתו של רבי חייא יהודי עשיר, שהיה מפורסם בסביבה כולה כקמצן גדול. ביקש ממנו הרב חמישה ריאלים־זהב, צדקה לעניים. אך הגביר לא רצה לתת מכספו לנצרכי העיר, על אף תחנוניו של רבי חיים. ציווה הרב על שמשו:— לך בעקבותיו של הכילי, שאין רחמים בלבו, וכאשר ייכנס אל ביתו, היכנס אתה אחריו, אמור שלוש פעמים את ״שמע ישראל״ וצא משם.

עשה השמש כמצוות הרב, ושעה שעזב את ביתו של העשיר, מת בעל הבית. כאשר הביאו בני העיר את הקמצן לקבורה, נשא הרב פינטו נאום הספד על קברו. ואלה היו דבריו:— ידעתי, כי עשיר זה עומד למות, וביקשתי ממנו שינדב צדקה, כדי שיינצל בזכות הצדקה מן המוות. אך הוא לא רצה לשמוע בקולי, ובעוונו מת האיש. לכן ירבה כל יהודי במתן צדקה לעניים, ובזכות הצדקה יהיו לו חיים טובים וארוכים.

חרתו יהודי העיר סואירה את דברי הרב פינטו על לוח לבם, ומכאן האמרה המפורסמת בכל מדינת מארוקו! ״יהודי סואירה רחמנים בני רחמנים הם״.

סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה

סאלי וחכמיה

קורות חיי הרב

אור החיים הקדוש, נולד בשנת התנ״ו, לאביו רבי משה. בילדותו ובנעוריו, כפי שהזכרנו, למד מסבו חק״ו רבי חיים בן עטר הקדמון ועל ברכי קדושתו נתגדל.

בחיק משפחתו, נזדמנה לו אשתו ונתקיימו בו שני חלקי הפסוק ״הון ועושר נחלת אבות ומה׳ אישה משכלת״. הנערה הצדקת פאדוניה, היתה ביתו של דודנו, הנגיד רבי משה בן עטר.

ברוב קדושתה ותבונתה, פנתה אל אחי סבה, הרב חיים בן עטר הקדמון בבקשה נועזת – שיתיר לה להניח תפילין. הוא התיר לה ואכן היא (בצנעה, בטהרה, בחדרי חדרים, בהדרכת פוסק,) הניחה תפילין לשם שמים, כמיכל בת שאול ודומה היתה לה גם בכך שלא היו לה ילדים.

עם אביו וסבו גלה לזמן קצר לעיר מכנאס. בשובם נשא את הצדקת פאדוניה והיה סמוך על שולחן חותנו הנגיד רבי משה בן עטר. כך יכול היה לעסוק בתורה, ללא הטרדה אלא שבשנת התפ״ד, מת חותנו ואז החלו הצרות, הרדיפות והגלות הקשה של רבי חיים בן עטר – אוהחה״ק. בני המשפחה תבעו את חלקם בירושה ולא תמיד בצדק, נושים מדומים קפצו על המציאה ונוכלים רבים ניצלו את תמימותו של רחב״ע. במשך שבע שנים רעות נרדף אוהחה״ק ואף נאסר במאסר. גם ביהכנ״ס אותו רצה לקבוע כבימ״ד, נלקח ממנו עד שנתרושש מכל נכסיו והונו. עתה נסמך על שולחנו של אביו ונעזר בו. כך מצא הדרך להמשיך לעסוק בתורה, ללמוד וללמד.

הזכרנו כי מורו ורבו המובהק היה רבי חיים בן עטר הזקן – סבו.

מעיון בתקופה, בעיר ובחכמיה ניתן להניח שלמד אצל זקני תורה בעיר, כפי שציין בפירושו(ציטוט שהוזכר לעיל).

חכמי סאלי וזקניה בדורו היו:

 הרב משה בן צור שהזכרנו.(א)

רבי אהרן הסבעוני(א) שכתב הגהות לספר ״היכל הקודש״ לרמב״ם – אלבז.

הרב חיים ביבאם.(ב)

הרב משה בוזאגלו – (ב> אביו של הרב שלם במגלו, מחבר ״מקדש מלך׳ מגדולי הפירושים על הזוה״ק על אביו אבותיו כתב בהקדמתו ל״מקדש מלך״ ״בן יכבד אב ורבו המובהק, למד ולימד. אמרינן כי הרביץ תורה בישראל כל ימי חייו והשאיר אחריו ברכת חברת תלמידיו, אשר אור תורתם זורח היום במבצר מתא (העיר) סאלי יע״א, הוא מעלת כבוד אדוני אבי, רכב ישראל ופרשיו כמוהר״ר משה זלהה עלה אל האלקים והיתה מנוחתו כבוד. בן לאותו צדיק חסיד ישר ונאמן, זקן בא בימים כמוהר״ר שלום זלה״ה, בן בנו של אותו זקן שקנה חכמה איש חיל רב פעלים החכם השלם, הדיין המצוין כמהר״ר משה זלה״ה״.

דברים אלו מבארים ומדגישים כיצד ישב אוהחה״ק בעיר שכולה תורה, קדושה, פוסקים ומקובלים.

הרב משה אלנקאוה (ג) שימש כרבה של סאלי ורבים מצאצאיו שימשו כרבנים גדולים בעיר זו.

קורות הרב והנהגותיו

כניעת האריות

הסיפור המופלא שהיה עימו, מעיד על גדלותו, על דבקותו בתורה ועל קדושתו ששמרה עליו מכל משמר.

ידוע שהחכמים בדורות עברו, היו לומדים רוב שעות היום, מלמדים ומשמשים ברבנות ובדיינות ובכמה שעות מועטות ביום, היו מתפרנסים ממלאכה או מכירה בחנות, כמאמר רבותינו שמשחרב בית המקדש, גלה הסנהדרין לחנויות.

רבינו חיים בן עטר התפרנס למחייתו משדרת רקמת זהב לבגדים. מאחר ועשה מלאכתו נאמנה, ובחכמתו הכיר היטב את האומנות הזו, נודע שמו כרוקם זהב, (דבר שסימל את עטרת הזהב שעיטר לשכינה ולתורה). אוהחה״ק הגביל את עבודתו לזמן מועט ביום – חוק ולא יעבור.

מושל העיר סאלי התכונן לחופת ביתו. בשומעו על רבינו, ציוה לשלוח אליו את שמלת הכלולות של ביתו, ע״מ שרבינו ירקום רקמת זהב מיוחדת. זו היתה הזדמנות פז לרווח גדול ולפרסום חשוב, אך רבינו לא חשב על כך. התורה היקרה מפנינים, היתה חשובה לו יותר. כך כששקע בים התורה, שכח את שמלת הכלולות. בהגיע היום המיועד, באו שליחי המושל ולאכזבתם השמלה לא היתה מוכנה. המושל זעם וציוה להכין מקום מיוחד אליו הוכנסו אריות רעבים.

רבינו הוכנס אל המקום בשלוות נפש, ביושבו על אחת מאבני המקום, כשהוא הוגה בתורה. הכפירים שאגו לטרף, אך משראו את רבינו, השפילו ראשיהם ביראה. המושל נדהם וציוה להוציא את רבינו בכבוד מלכים ופקד להיזהר בכבודו.

בשנת התצ״ב -בהיותו בעיר סאלי, כתב את ספרו ״חפץ ה׳״.

בשנים התצ״ג – התצ״ח התיישב בעיר פז ולימד תורה.

פירות לימודו היו הספר ״פרי תואר״ והפירוש הנודע ״אור החיים״.

כאשר רעב כבד פקד את מחוז פז, גלה עם רעייתו וחלק מתלמידיו לתיטואן, שבחבל הספרדי של מרוקו, עירו של רבי יצחק ואליד, אין ספק בכך ששהותו הקצרה בתיטואן, הותירה את רישומה הגדול. בשנת התצ״ט הגיע לאלג׳יר. בעיר זו פעלו רבי יצחק שוארקי ורבי יהודה עייאש. שניהם קיבלוהו ונתנו לו הסכמה לשני ספריו – ״אור החיים״ ו״פרי תואר״.

היצירה הפייטנית של משה אבן צור-יוסף גבאי

 

משכיל שיר הידידותהיצירה הפייטנית של משה אבן צור

משפחת אבן צור באה לפאס עם מגורשי ספרד. השם אבן צור מורה כנראה שמוצא המשפחה הוא מן העיר צור בחבל פונטודרה שבספרד. ידועים לנו ארבעה חכמים ששמם משה אבן צור. הראשון מכונה אברהם העברי. על פי כינוי זה נראה שהיה מן האנוסים שהגיעו לפאס, ולאחר זמן מה שב ליהדותו ונחשב לאחד מהחכמים הגדולים שבעיר. אברהם סבע פגש בו ואף העיד שקיבל ממנו דברי תורה וחוכמה. משה אבן צור השני הוא סבו של פייטננו, והוא נזכר בהקדמת ׳מערת שדה המכפלה׳.השלישי הוא מחברם של אזהרות ׳משכיל שיר הידידות׳, נושא מחקרנו זה. והרביעי הוא אביו של רבי שלום אבן צור, שעליו קונן יעב״ץ.

ר׳ משה אבן צור (רמב״ץ), השלישי בשושלת הרבנים שנזכרה, כותב כי הוא משתייך למגורשי קאשטיליא. בהקדמתו לספרו ׳מערת שדה המכפלה׳ כתב: ׳אמר הצעיר משה בן לא״א … כה״ר ר׳ יצחק ז״ל בן החסיד העניו… כמה״ר משה זלה״ה ו ממגורשי ק״ק קאשטיליא הי״ן׳.על שורשיו המשפחתיים אנו למדים גם מהכתובות בלאדינו, המופיעות בספרו ׳צלצלי שמע׳. תאריכי לידתו ופטירתו אינם ידועים לנו, אך ידועים לנו תאריכים בחייו שנזכרו ביצירותיו, ועל פיהם עולה כי חי בסוף המאה השבע עשרה ובראשית המאה השמונה עשרה. כך בסוף הקדמתו לספר ׳צלצלי שמע׳ הוא כותב: ׳היום ג׳ בשבת אך טוב לאדר שנת חסד אל כל היום׳, היא שנת התע״ב(1712). בסוף האזהרות ׳משכיל שיר הידידות׳, שעניינן דיני התפילות לימי החול, שבת ומועדים, הוא מזכיר את שנת חיבורן: ׳נכתב ונחתם פה העירה פאס רבתי יע״א, ביום ה׳ בשבת שלושה ימים לחודש סיון המכובד שנת ידך תרום ימינך׳,היא שנת התע״ז (1717). תאריך נוסף נזכר בספרו ׳מערת שדה המכפלה׳: ׳נשלם בשנת התע״ט ליצירה בעיר פאס יע״א׳ ( שנת 1719).

רמב״ץ חי בסאלי, וכן בערים מכנאס ופאס, שכן אנו מוצאים שחיבר בהן קינות. אחת מהן נתחברה בפאס, לרגל מותו של שמואל הצרפתי זלה״ה. תחילתה של קינה זו ׳מהרו שאו נא קינים חדשים׳. קינה נוספת נכתבה על מותם של ר׳ משה הכהן ואחיו בני מכנאס, ותחילתה ׳מספד כתנים אעשה ואהימה׳. מתוך ספר שיריו ׳צלצלי שמע׳, וכן מתוך ׳מערת שדה המכפלה׳, הלא הוא ספר שיטתי של קבלה בפרוזה, ומאזהרות ׳משכיל שיר הידידות׳, עולה דמות של פייטן, תלמיד חכם ומקובל. ספר שיריו ׳צלצלי שמע׳ נדפס בנא אמון בשנת תרנ״ב(1892), ושירתו הקבלית ׳מערת שדה המכפלה׳ נדפסה בירושלים בשנת תר״ע (1910). ולעומת זאת אזהרות ׳משכיל שיר הידידות׳ נשארו בכתב יד ולא נדפסו, ובמחקרנו נדפסו לראשונה על פי כתבי יד. להלן נסקור את יצירותיו.

פיוטי רמב"ץ לתפילה ולמועדים ־ צלצלי שמע

׳צלצלי שמע׳ הנו ספר הפיוטים של רמב״ץ. אמנם הוא מציין כי הספר מחולק לשלושה מדורים (משבצות זהב, שערי זמרה וישיר משה), אלא שלאחריהם הוסיף עוד שני מדורים (זכר לחורבן ושערי תשובה). שלושת המדורים הראשונים מקיפים את מעגל חייו של היהודי, ובהם פיוטים למועדים, רשויות לקדיש בכלל ולקדיש למועדים מוגדרים כמו פסח ושבועות, פיוטים לאירועים דתיים כמו חניכת ספר תורה, סיום מסכת ועוד. בפיוטי גלות וגאולה הוא משלב כמקובל בז׳אנר זה בקשה לגאולה, כמו המשוררים שקדמו לו וכדרך בן דודו יעקב אבן צור. בחלק הקינות הוא מקונן על מותם של חכמים בקהילה, וגם קינה על מותה של אשתו הראשונה, וכך כתב עליה:

מאהבת נשים נִפְלְאַתָה / אהבתך לי וגם נעמת מאיֹד

 ועתה לעפר מַטָּה / הורידוך ולבדי נשארתי

לחלק האחרון של הספר קרא ׳שערי תשובה׳, ובו נמצא תוכחות לאדם שיתגבר על היצר המדיח אותו לדרך הרעה. בקיאותו בקבלה השפיעה גם על השירה שאינה קשורה במישרין לתורת הסוד. בכותרת האהבה ׳מי זאת עולה׳ כתב: ׳אהבה טובה ורמוז בה קצת מדרך הסוד׳. דוגמה נוספת נמצאת בתוכחה ׳אמנה אנכי חטאתי׳ שבכותרתה נכתב: יעל דבר פשע ביריד ספירות הקודש׳.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר