ארכיון יומי: 26 באוגוסט 2015


מנהגי ראש השנה אצל יהודי המגרב-רפאל בן שמחון

ראש השנה

ראש־השנה

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

חודש תשרי

שלושה שמות לחודש הזה: תשרי, ירח האיתנים, החודש השביעי .

מקור שם חודש תשרי, מאכדית־״תשרית״ שפירושו: התחלה. תשרי הוא גם החודש הראשון למנין השנה. מזלו של חודש זה מאזנים, כי בו מתאזנים היום והלילה. כמו־כן, לפי המסורת נדון העולם בחודש זה ומעשה בני אדם נשקלים בו. במקרא נקרא חודש זה גם בשם ״ירח איתנים״ על־פי הכתוב: ״ויקהלו אל המלך שלמה כל־איש ישראל בירח האיתנים בחג, הוא החודש השביעי (מלכים א, ח־ב). תשרי הוא החודש הראשון למנין בריאת העולם והחודש השביעי למנין יציאת מצרים. התורה קראתו בכל מקום החודש השביעי, לפי שהוא שביעי למנין החודשים שמתחיל תמיד מניסן. בדרך־כלל, המספר שבע הוא תמיד חביב וחכמינו אמרו: ״כל השביעיות חביבים למעלה״.

קביעת ״ראש השנה״

על התואר ״ראש־השנה״, מתחרים שני חודשים ־ניסן ותשרי, מי ביניהם יזכה ב״כתר״ זה ויעמוד בראש. החודש ניסן הוא ״ראש חודשים״ ואלו חודש תשרי הוא למעשה ״ראש־השנה״ אף על־פי שבתורה לא נזכר השם ״ראש השנה״. עם־זאת, חודש תשרי הוא גם ״ראש־השנה לשנים ולשמיטין, לנטיעות ולירקות (ראש־השנה, פרק א, משנה א).

הערת המחבר : המלה ״ראש השנה״ מופיעה פעם אחת ביחזקאל מ. א ולא מדובר שם על החג ממש, כי אם על תקופת החג. ״בראש השנה״ בעשור לחודש. בתורה הוא נקרא פעם ״יום תרועה״ (במדבר כט, א) ופעם ״יום זכרון תרועה״(ויקרא כג, כד). בספר נחמיה ח, ט) כתוב ״היום קדוש הוא, או יום אחד לחודש השביעי״ ולא ראש השנה, רק במשנה מצויין ״ראש השנה״.

ערב ראש השנה

ההכנות לראש־השנה הן בעיקר נפשיות, לכן היראים נהגו להתענות בערב ראש־השנה, זאת בהסתמך על המדרשים שזכות גדולה לו לאדם וזכות לו שיוותרו לו על שליש מעוונותיו. נהגו גם לעלות לבית החיים אחר המקווה ואחר סדר המלקות כדי להשתטח על קברי הצדיקים ולבקש רחמים, מסתפרים ומרבים בצדקה, בראש־השנה ויום הכיפורים היו שנהגו ללבוש בגדים לבנים, אך לא בגדים חדשים.

גם באלג׳יריה השכנה, אין לובשים בגד חדש בראש־השנה. (מנחה לאברהם).

ליל התנור

יהודי לוב נהגו שבליל ערב ראש־השנה וכן בליל ערב יום הכיפורים, עוד לפני שקיעת החמה, מטגנים ברחובות השכונה היהודית, סופגניות או לביבות הנקראות בערבית ״ספנז״׳ לביבות אלה נמכרות בכמויות גדולות מתחילת הערב ובמשך כל הלילה עד למחרת היום, כל ראש משפחה קונה כמויות ומביא לביתו ועקרת הבית מחלקת מהן לבני המשפחה הקרובים. לילה זה נקרא ״ליל התנור״.

כרטיסי ברכה

יהודי מרוקו לא נהגו להשתמש בכרטיסי ברכה בראש־השנה, אולם כאשר ועד הקהילה שלח אגרות או הוראות לבתי־כנסת לפני ראש־השנה, הוא חתם את האיגרת בתוספת הברכה ״תכתבו בספר חיים טובים ושלום״. גם כאשר מישהו שלח מכתב לקרובו, הוא ציין בראש האגרת ״לשנה טובה תכתב״

קבלת החג

תפילת ערבית

אוירת חג מיוחדת שרתה תמיד בשכונת ה־מללאח בימי החגים. כל רחובותיה לבשו צורה הדורה של חג. התושבים מלובשים בבגדי יום־טוב, הלכו בחיפזון לבתי־כנסת כשלצידם או מאחוריהם פוסעים ילדיהם, מלובשים אף הם בבגדי חג וכשהם נושאים תחת בית־השחי סידורים ומחזורים.

בימים הנוראים, כל בתי־כנסת המו מתפללים, זקנים וצעירים נפגשו כאן לתפילת שני ימי ראש־השנה, הלא הם ימי הדין בהם עומרים כל בני מרון, ולכן איש לא נעדר.

תפילת ערבית נפתחת בפזמון:

אחות קטנה תפלותיה, עורכה ועונה תהלותיה, אל נא רפא נא למחלותיה, תכלה שנה וקללותיה.

אולם בליל שני, נהגו בעירי מכנאס להתחיל שבמקום ״אחות קטנה״ התחילו בפזמון:

חון תחון על בניך לך שבים, ובפחד לפניך נצבים״…

ה״רנטא״ (ההכנסה)

בתי־הכנסת במכנאס היו רובם ככולם הקדש משפחתי מדורי דורות והבעלים התפרנסו מההכנסות או נעזרו באופן חלקי, ובתמורה, הם מילאו את התפקיד של שליחי־ציבור. לא נהגו למכור בכל שבת וחג את ״העליות לתורה״, במקום זה נמכרו העליות פעמיים בשנה, תחת השם ״רנט״א״ (הכנסה).

כמו־כן במרוקו לא נהגו למכור מקומות תפילה בימים הנוראים, גם לא שמעו אף־פעם על זה. תשלום ה״רנטא״ כלל הכל, גם שליח־ציבור ועוזריו, השמש ומסדר התפילות, ראו בתפקידם מטרה נעלה ומצוה גדולה ולא גבו כל תמורה או דמי־שירות מהמתפללים, זולת דמי ה״רנטא״, אולם כהכרת תודה מצד המתפללים, הקהל התנדב סכומי כסף לשליח־ציבור ולשמש בהזדמנויות שונות, בחגים ובשמחות כגון: ברית מילה, בר מצווה, חתונות וכדומה.

הערת המחבר : ״רנט״א״-מלה ספרדית שפירושה הכנסה. את העליות בשבתות ובמועדים לא נמכרו, זאת כדי לא לעשות הפסקות באמצע התפילה, לכן פעמיים בשנה, ביום האחרון של חג הפסח וביום הראשון של חג הסוכות נמכרה ה״רנט״א״.

Le mariage trad. chez les juifs marocains…I.B.Ami

Vallée du Todra. Mercredi matin, le père de la mariée invite la famille du marié, des amis et la plupart des habitants du mellah à déjeuner. Les sosbinim installent le marié sur une mule décorée par eux. Ils paradent, accompagnés des tamzwaràt qui chantent et dansent, dans le village, avant d'arriver chez le beau-père pour le déjeuner. On sert aux invités de la viande grillée et "les seaux de mahia parlent". L'après-midi, les sosbinim emmènent le marié au ruisseau. La fiancée, chargée sur le dos de sa mère et accompagnée des femmes qui chantent et dansent et font des fumigations d'encens, est aussi conduite au ruisseau. Pendant la cérémonie nuptiale, les mariés sont recouverts d'un drap et ne se voient pas. Le verre de vin est brisé par un ami du marié. La mariée est conduite à sa nouvelle maison. En route, les gens lui offrent du petit lait et du miel. Sa belle-mère l'acueille avec du lait et du miel, en lui disant : "hâk torbëh, hâk torbch" (tiens, réussis).

lmeghrane. Mardi soir, les tamzwaràt viennent laver la mariée, lui couper les ongles et l'épiler. Le lendemain matin, la mère de la jeune fille sert du barkuks à toute la qbîla ou tribu. Tous ceux qui prennent part à ce repas déposent, en partant, dans un seau une grarna, que les parents gardent ou donnent à leur fille. Les rabbins évaluent le trousseau. Ils demandent trois fois au marié s'il consent à épouser la fille. A cette occasion, elle reçoit un bijou de son futur mari. L'après-midi, les mariés sont emmenés au ruisseau. La jeune fille est tenue d'ôter tous ses vieux habits et de mettre seulement du neuf. On lui applique du henné dans les cheveux et on enduit son corps d'un parfum, dit hwat. Les mariés sont ceints d'un hzâm. Les islan accompagnent le jeune homme, qui monte une mule, en tirant des coups de fusil. Quand le fiancé arrive près de sa maison, une tamzwarà prend une bouteil­le pleine de hwat et danse avec, trois ou cinq fois autour de lui, et ensuite, autour de la mule. Les islan vont chercher la mariée, à laquelle une des tamzwarât a mis un foulard autour de la bouche, afin de l’empêcher de parler. En arrivant chez le marié, un des islan lui fait faire trois fois le tour de la maison, pendant qu'elle est encore sur la mule, Les tamzwarât dansent autour d'elle, tout en tenant la bouteille de parfum. Sa belle-mère lui offre une grenade. Elle la trempe dans le lait et la projette sur le mur. Un des islan soulève la jeune fille et la dépose sur la table. On lui met sur la tête un oeuf, un qdndïl et du sel; sa soeur prend soin à ce qu'aucun objet ne tombe. Après la cérémonie nuptiale, la soeur s’empresse de déposer le qandïl dans la chambre des mariés. La lampe doit brûler jusqu'au bout. Dès que les invités terminent leur repas, on sert les mêmes mets aux mariés

            On prépare le hwat avec du "nowwer" (poudre des fleurs), du "bhor" (un produit pour fumigation) et du "rëhân" (myrte). On fait bouillir le mélange et on laisse décanter pendant 4-5 jours

Dans le Sous. A Taroudant, mercredi après-midi, deux islan emportent le marié sur leurs épaules etl’emmènent au mikvé. Quand ils reviennent, les femmes conduisent la mariée. Elles la peignent et lui mettent du 'kart et se débarrassent ensuite du peigne, du miroir et du 'ker, en disant: "Tu ne verras jamais le mal, sois bénie pour ton mari! ". La cérémonie nuptiale a lieu chez le fiancé. Les hahaminaccompagnent la mariée, qui est soulevée par lesislan. A l'entrée de la maison des bêaux-parents, on lui offre de la menthe et du lait. Pendant la cérémonie, une vieille femme tient par dessus la tête de la marié une "rabtâ dal hbâq" (bouquet de basilic); on lui offre après une grama. C'est le marié qui brise le verre. Après la bénédiction, les mariés entrent dans leur chambre, où les islan leur apportent des pigeons farcis, de la langue (indispensable afin qu'ils soient bons), des oeufs, des amandes et des noix. Ils ne peuvent manger que dans la chambre. On leur donne aussi de la "mahia mtsqla".Dès que le mari déflore la jeune fille, il quitte la chambre et rejoint ses amis

A Tiznit, mercredi, "yom el'araba" (le jour du fleuve), on emmène la mariée à la source, et le marié, au ruisseau. Après que les femmes lavent la mariée et l'enduisent de musc, elles jettent sa vieille robe et lui mettent de nouveaux habits. Les islan chargent le marié sur leurs épaules et le ramènent à la maison. A l'entrée, une tamzwarà danse autour de lui en battant du bendir. C'est le seh islan qui soulève la mariée et la conduit à la maison, pendant que les jeunes gens tirent des coups de fusil. En arrivant, le jeune homme offre à sa fiancée du lait, dont elle doit boire cinq gorgées. 11 en profite, pour lui écraser le pied, afin de la dominer. Il lui dit : "Tu viendras à moi avec des enfants, je viendrai à toi avec de l'argent", et la femme répond : "je te vaincrai avec des enfants .et non avec de l'argent". Le reste de la tasse de lait est déposé près de la porte. Personne n'y touchera. Le lendemain, quelqu'un de la famille se débarrassera du liquide. Après la bénédiction, les mariés entrent dans leur chambre. Ils y trouvent un enfant sur leur lit, qui restera là jusqu'à la fin de leur repas. C'est alors que le seh islan dit au couple: "farho, forho! " (soyez heureux ),־et les islan crient: " 'baha, 'bato" (il l'a eue, elle l'a eu). Ils quittent ensuite la chambre et laissent le couple seul

פעמים מספר 4-פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח יוסף שטרית

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

פעמים מספר 4 חורף תש"ם – 1980

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח

יוסף שטרית

בְַּת יוסף מְיָחֶלֶת,

הטוב ממך שואלת,

מהר ארצה תהי נוחֶלֶת

 מיָד הישמעלי.

 

אבי, ברוֹב רחמיך,

החֵש מושיע עמך,

ועשה למען שמך,

כל חטא מחול לי.

 

בוראי, רַחם יחידתי,

  צורי, חַזק קהלתי.

 והַעֲלני לארץ חמדתי

וְאַקֵטר כְּלִילִי.

 

בתוך רבים אֲהַלְלֶנו,

דגלו יָרים בְּאָהֳלֵינו.

  הפלא חסדך אֵלֵינו,

 וְּרֵצה חֵן זֶה קוֹלי

תורת אמך ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת כי תבא ◆

תורת אמך
◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת כי תבא ◆
אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה
מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין
והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת
בה)כו, א(.
כתב הגאון החסיד רבי יעיש קריספין זצ"ל )התרס"ה(. בספרו פרח שושנה, ידוע כי "והיה" לשון שמחה, והוא שאמר הכתוב )משלי טו, כג(, שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב. יובן על פי המדרש )בר"ר א, ד(, לא נברא העולם אלא בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר )במשלי א, כב(, ה' קנני ראשית דרכו. והנה עיקר ביאת האדם האדם לזה העולם, הוא על לימוד התורה כדי לדמות צורה ליוצרה, כמו שהשם יתברך בצרוף אותיות התורה ברא כל העולמות וכל אשר בהם )ברכות נה(, והווה כל הוי"ה, וכמו שאמרו הכתוב )שם ח, ל(, ואהיה אצלו אמון, ודרשורבותינו ז"ל )תנחומא בראשית א(, אל תקרי אמון אלא אומן, כן האדם על ידי לימוד התורה מקיים כל העולמות ושמים וארץ, כדכתיב )ירמיה לג כה(, אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, הרי כי על ידי לימוד התורה מקיים כל העולמות.. וזה כוונת "והיה" לשון שמחה, ונתן טעם "כי תבא אל הארץ" הזאת, ארץ חפץ זו עולם הזה שבו זכינו לקבלת התורה שנקראת אור, מה שלא זכו המלאכים העליונים, וזה אומרו "אשר", אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו לזכיה זו, "ה' אלהיך נתן לך" תמיד, כי בכל דור מתחדשים רזין עלאין בתורה. "נחלה", כמו שאמר הכתוב )דברים לג, ד(, תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא לאומות העולם )סנהדרין נט(. "וירשת וישבת בה" תשתדל להיותה לך ירושה אמיתית, כדי לפנות מכל העסקים ולהיות כל חפצך וחשקך בה. "וישבת בה", תקבע לך לישיבה כדי להתיישב בה ולהבין ולהורות מה יעשה ישראל, כי עיקר ביאתך לעולם הזה הוא כדי ללמוד תורה, כי שלושה מעידים זה על זה: הקב"ה והתורה וישראל, והם חוט המשולש אשר לא ינתק לעולמי עד.אבל צריך אתה להשתדל כדי לחדש חידושי תורה להשוות צורה ליוצרה, כי זה עיר ביאתך לעולם הזה.

והיה כי תבוא אל הארץ אשרה' אלהיך נתן לך נחלה…
כתב מרן רבנו יעקב אבוחצירא זצ"ל בספרו מחשוף הלבן, רמז דהבאת הביכורים שציוה הקב"ה, הוא לתקנת רפ"ח ניצוצות לבררם ולהעלותם מעמקי הקליפות. דידוע מה שכתה רבנו האר"י ז"ל, דהניצוצות נתפזרו בכל מה שברא הקב"ה בעולמו באדם ובבהמות ובפירות וירקות, ואנו מלקטים ומבררים אותם ע"י אכילה שאנו אוכלים ומברכים עליהם. והנה דהביכורים הוא בירור גדול בהבאתם לכהן… ומכאן תוכחת כאשר יש לפני מיני מאכל, ואינם יודעים מה ברכתו, אז אומרים שברכת שהכל פוטר הכל, ובמקום שיכול לברר, בודאי שיברר. והיה מעה במאן דהו שהגיע למקובל הרב יהודה פתיה זצ"ל, הרב ראה במצחו שאינו תיקן ענין המאכל, שאלו הרב לפשר הדבר, ואז סיפר שפגש פרי ולא ידע האם ברכתו אדמה או עץ? ואז בירך האדמה, שגם על הצד שהפרי היינו עץ, הוא נפטר בברכת אדמה, שהרי העץ גדל מהאדמה, ואז הרב אמר לו
אומנם כך נפסק בהלכה, אך הניצוצות המגולגלות בפרי לא באו לתיקונם, שצריך את הברכה שלה דיקא, וכוונת המברך, ולכן ראש הישיבה הרב יהודה צדקה זצ"ל היה אומר כל ברכה צריך לחלקה לשלוש חלקים, לדוגמא ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, בורא פרי האדמה. ולחיבת מילי דברכות הוסיף ברכת שהחיינו אין מברכים על פירות וירקות בשימורים, ולא על פירות יבשים, ולא על פירות רגילים או על ירקות קפואים, היות ולא ניכר שהם גידול מהשנה, מלבד למי שמגדלם בחצירו, או תפוח עץ הנקרא ענה שנמצא זמן מועט בשוק ואין דרך לאחסנו בקירור, וכן שעועית ירוקה וכדומה. }להסיר מכשול, ברכת אננס בורא פרי האדמה{.
ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמר גדל ובמרא ובאותות
ובמופתים )כו, ח(.
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש הישיבה כנסת הגדולה, והיה די לכתוב ויוציאנו ממצרים ביד חזקה, אלא "ויוציאנו ה' ממצרים", זו הצלה שמצילנו מיצר הרע וכוחותיו המצרים אותנו, כמו שאמרו חז"ל )סוכה נב:(, לולי ה' עוזר לאדם כנגד יצר הרע אין אדם שליט להינצל ממנו, דכתיב )תהלים לז, לב(,צופה רשע – זה יצר הרע, לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו בידו. "ביד חזקה" זו תורה שניתנה מימינו של הקב"ה, דכתיב )דברים לג, ב(, מימינו אש דת למו, וגם ניתנה בגבורות מתוך האש. ועל ידי התורה ניצול האדם מיצר הרע, כדברי חז"ל )קידושין ל:(, אמר הקב"ה בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. ואח"כ רמז לג' דברים שבאמצעותם ניצול האדם מיצה"ר, כמאמר חז"ל )מנחות מג:(, כל שישלו תפילין בראשו ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, לא במהרה הוא חוטא. "בזרוע נטויה", כנגד תפילין של יד. "ובמורא גדול" כנגד תפילין של ראש )שנותנים מורא על רואיהם(, שנאמר )דברים כח, י(, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא ליך ויראו ממך, ואמרו חז"ל )ברכות ו(, אלו תפילין שבראש "ובאותות" אלו הציצית, כי הם סימן לנו ואות שאנו עובדי ה', "ובמופתים", כנגד המזוזה כמשמעה, וגם תקרא המזוזה מופת להיותה מופת לזוז מות ישראל, כאומרם
בספר הזוהר הקדוש, שכמה כתות הקליפות נרתעות בראותם שם שד"י על פתח בית ישראל.
ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך )כו, יא(.
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש הישיבה כנסת הגדולה, ירמוז "בכל הטוב", אל התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל )ברכות ה(,אין טוב אלא תורה, שנאמר )משלי ד, ב(, "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו – שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם. "ולביתך", כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב, אלא גם לבית הנשמה, שהיא רוח ונפש, שהם משכן הנשמה, כל אחד יתעדן כפי יכולתו.
ואמרת לפני ה' לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי )כו, יג(.
כתב הגאון הדין הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל, בספרו אמרי ברוך, אפשר לבאר בדרך רמז, ע"פ מאמר חז"ל שמי שאינו מעשר מתבואתו באים העכברים, ואוכלים מתבואתו, עוד מצינו שאמרו חז"ל שהאוכל מאוכל שאכלו ממנו עכברים שוכח תלמודו. והזה שרמזה התורה בנוסח הוידוי, לא עברתי ממצותיך דהיינו שלא לתת מעשר אלא נתתי, ועל כן לא באו עכברים לאכול מתבואתי, ודין גרמא שלא שכחתי תלמודי.
וה' האמירך היום להיות לו לעם כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו )כו, יח(.
כתב הגאון רבי מימון בן עטר זצ"ל )התרכ"ז – התשי"ח(. בספרו טעמי המקרא, אפשר לומר, כי כל המיוחד בעם ישראל שהוא עם סגולה, תלוי בשמירת מצוותיו. ואמנם עינינו ראו, שאלו שעזבו את מצוות התורה התערבו בגויים ולמדו מעשיהם, במשך שנות הנדודים הארוכות של עם ישראל, היו מבניו שנמשכו אחר תורות והשקפות שהמציאות אומות העולם ואשר חשבו לתקן בהם את העולם. אולם ברבות הימים נחלו אותם יהודים אכזבות מרות, בראותם את התנהגותם של בעלי התורות הנאורות כלפיהם בעבותות הפרעות והשמד. רק דרך התורה היא הדרך שיבור לו האדם, שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. ואומנם כך ממשיך הכתוב ואומר )דברים כו, יט(, ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, לתהילה לשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך, כאשר דיבר.
ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם)כז, כו(.

כתב הגאון רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם )התק"ז – התקפ"ב(, נאמר
בכתוב יקים ולא יקיים לומר, שצריך כל אחד מישראל להחזיק ביד לומדי תורה.
ומשמעות "יקים", יחזיק ביד אחרים. וזו תשובה לדור הזה, מלבד שאינן מחזיקים
ביד לומדי תורה, אדרבא שונאים אותם שנאה עצמית ובזוים בעיניהם. ולפני כן,
החשובים שבהם היו רודפים בגופם וממונם ללמד תורה לבניהם, שיזכו לבנים
תלמידי חכמים. ובזמן הזה מוציאים אותם לחוץ, ומלמדים אותם חכמות
חיצוניות ללמוד מלאכה לעשות משא ומתן. ונמשך מזה הרבה תקלות, עד
שיוצאים לתרבות רעה ויתערבו בגויים עד שיצאו מן הכלל.
הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה)כח, מג(.
כתב החסיד רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה )התרמ"ו – התשל"ו(, יובן בהקדים מה שכתב הזוהר )זו"ח שיה"ש כד:(, שיש בתורה שישים ריבוא אותיות, כנגד שישים ריבוא שבישראל, שכל אחד אוחז באות אחת, והתגין שעל האותיות רומזים לגרים. ולפי זה קשה, כיצד יתכן שיהיו ישראל למטה והגרים עומדים עליהם מלמעלה, וכי יתכן שיהיו ישראל יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ויש לומר, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, נאחזים הגרים בישראל ובטלים
בהם כמו התג שאוחז באות ובטל בו, ואז ישראל הם העיקריים. אבל אם ח"ו אין ישראל עושים רצונו של מקום, אז הגרים עומדים מישראל כדרך התג העומד מעל האות. ומעתה אתי שפיר כוונת הפסוק "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה
מעלה", לפי דקאי הכא באל מקום. והזהיר ה' יתברך את ישראל שאם לא יעשו רצונו של מקום, אז תהיה מעלת הגר למעלה ממעלת ישראל, וממילא ישראל "תרד מטה מטה" ח"ו.
מילי דמנהג: מנהגנו בכל מילי דברכות לענות ברוך הוא וברוך שמו, גם
על ברכות שיוצאים בהם ידי חובה. וכתב הרא"ש המקור לכך במסכת יומא )עמוד לז(, תניא רבי אומר "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהנו" )דברים לב, ג(, אמר להם משה לישראל – בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר. "זכר צדיק לברכה" )משלי י, ז(, אמר להם נביא לישראל. בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה.
ובשו"ת יפה שעה )או"ח סימן יט(, כתב שהוא מנהג תאפילאלת הם ואבותיהם, ואבות אבותיהם ורבותיהם זצ"ל וזיע"א. וכך כתב סבא דמשפטים הגאון הרב יעקב אביחצירא בספרו שערי ארוכה )אות כג(. וכ"כ בשו"ת מעט מים עטיה
שמנהגנו לענות ב"ה וב"ש, גם בברכות שיוצאים ידי חובה. וכ"כ בשו"ת מקוה המים )ח"ו או"ח סימן יד(, וכן בספרו השיב משה )סימן י עמוד 64 (, וז"ל שהעיקר כדעת מרן )או"ח סימן קכד ס"ה(, וז"ל על ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר ברוך הוא וברוך שמו. והם דברי הטור בשם אביו יעו"ש, ודלא כדברי המגן אברהם, שכתב שדוקא ברכה שאינו יוצא בה ידי חובה. אלא על כל ברכה שאדם שומע חייב לענות ב"ה וב"ש, שכן מורה דיוק דבריו ז"ל שהאריך לכתוב. על כל ברכה שאדם
שומע בכל מקום אומר ב"ה וב"ש ולא היה מספיק לומר על ברכה עונה ב"ה וב"ש, אלא הוסיף להדגיש שאדם שומע בכל מקום וכו'. ובספר נתיבי עם )סימן קסז(, וז"ל ואנן בדידן מנהגנו בירושלים לענות על כל ברכה גם על המוציא, וקידוש, גם על שופר ומגילה, כיון שמרן פסק להלכה שצריך לענות בהוב"ש בכל ברכה.
וידוע המעשה שסיפרו מרן הראש"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהוזמן לחתן את נכד הצדיק בבא סאלי, קודם החופה הרב אליהו ביקש מהחתן שלא יענה ברוך הוא וברוך שמו, והנה הרב החל בסידור חופה וקידושין, והצדיק בבא סאלי ראה שהחתן דנן לא עונה ב"ה וב"ש, והבבא סאלי החליט לצאת מהחופה, הרב אליהו הבין את הרמז וסימן לחתן לענות ב"ה וב"ש, לאחר
החופה שאל הרב אליהו את בבא סאלי, והלא ישנה מחלוקת בין הפוסקים האם ענית זו הפסק ולכאורה שב ואל תעשה עדיף, ענה לו בבא סאלי סבי כך פסק וכתב בספרו לענות ובודאי שאינו חשיב הפסק, שאלו הרב אליהו, הסבא באיזה ספר כתב פסק זה, אמר הבבא סאלי כבודו יחפש וימצא, לאחר תקופה נפגשו הצדיקים הרב אליהו שח לבבא סאלי שלא מצא פסק זה בספרי מרן אביר יעקב, בבא סאלי אמר לרב אליהו, כבודו יחפש וימצא, במפגש הבא סיפר הרב אליהו לבבא סאלי שמצא, ענה בבא סאלי, ברוך המשיב אבידה לבעליה.
מנהגנו שעונים אמן גם אחר התינוקות, ושמעתי מהרה"ג אברהם מוגרבי מחה"ס מעשה ניסים, שראה את סידנא בבא סאלי, נתן לקטן לברך על מאכל ועונה ב"ה וב"ש, ובסיומה עונה אמן, וכך פסק השו"ע )סימן רטו סעיף ג(, תינוקות בשעה שהם מברכין לפטור עצמם עונים אחריהם אמן, כיון דבני חינוך הם. והמשנה ברורה )ס"ק טז(, משמע דעל ברכה שמברך על אכילה וכהאי גוונא קודם שהגיע לחינוך, אין לענות אמן )פרי מגדים בחידושיו על מסכת ברכות(, וכתב הרב בן איש חי )מסעי אות טז(, וז"ל ילמד בניו הקטנים שיענו אמן, דמיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא, ותינוקות אשר מברכים חייב האדם לענות אחריהם אמן. והליכות עולם )ח"ב מסעי עמוד קלב הערה ח'(, כתב בשו"ת לבושי מרדכי מח"ה )ס"ס קפד(, לצדד אם מותר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי, ובשו"ת מת ידי מה"ת )סימן ט(, העלה להתיר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי או שעורתיו מגולה, שעכ"פ יש בו משום חינוך. ולכן הנראה לענ"ד יש שתי ענית אמן, חדא דחיוב, וענית אמן מדין חינוך כמנהגנו.

שבת שלום הרב אברהם אסולין
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת

לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקה a0527145147@gmail.com

מילי דמנהג: מנהגנו בכל מילי דברכות לענות ברוך הוא וברוך שמו,

מילי דמנהג: מנהגנו בכל מילי דברכות לענות ברוך הוא וברוך שמו, 
על ברכות שיוצאים בהם ידי חובה. וכתב הרא"ש המקור לכך במסכת יומא (עמוד לז), תניא רבי אומר "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהנו" (דברים לב, ג), אמר להם משה לישראל – בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר. "זכר צדיק לברכה"(משלי י, ז), אמר להם נביא לישראל. בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה.
ובשו"ת יפה שעה (או"ח סימן יט), כתב שהוא מנהג תאפילאלת הם ואבותיהם, ואבות אבותיהם ורבותיהם זצ"ל וזיע"א. וכך כתב סבא דמשפטים הגאון הרב יעקב אביחצירא בספרו שערי ארוכה (אות כג). וכ"כ בשו"ת מעט מים עטיה
שמנהגנו לענות ב"ה וב"ש, גם בברכות שיוצאים ידי חובה. וכ"כ בשו"ת מקוה המים (ח"ו או"ח סימן יד), וכן בספרו השיב משה (סימן י עמוד 64 ), וז"ל שהעיקר כדעת מרן (או"ח סימן קכד ס"ה), וז"ל על ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר ברוך הוא וברוך שמו. והם דברי הטור בשם אביו יעו"ש, ודלא כדברי המגן אברהם, שכתב שדוקא ברכה שאינו יוצא בה ידי חובה. אלא על כל ברכה שאדם שומע חייב לענות ב"ה וב"ש, שכן מורה דיוק דבריו ז"ל שהאריך לכתוב. על כל ברכה שאדם
שומע בכל מקום אומר ב"ה וב"ש ולא היה מספיק לומר על ברכה עונה ב"ה וב"ש, אלא הוסיף להדגיש שאדם שומע בכל מקום וכו'. ובספר נתיבי עם (סימן קסז), וז"ל ואנן בדידן מנהגנו בירושלים לענות על כל ברכה גם על המוציא, וקידוש, גם על שופר ומגילה, כיון שמרן פסק להלכה שצריך לענות בהוב"ש בכל ברכה.
וידוע המעשה שסיפרו מרן הראש"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל,

שהוזמן לחתן את נכד הצדיק בבא סאלי, קודם החופה הרב אליהו ביקש מהחתן שלא יענה ברוך הוא וברוך שמו, והנה הרב החל בסידור חופה וקידושין, והצדיק בבא סאלי ראה שהחתן דנן לא עונה ב"ה וב"ש, והבבא סאלי החליט לצאת מהחופה, הרב אליהו הבין את הרמז וסימן לחתן לענות ב"ה וב"ש, לאחר
החופה שאל הרב אליהו את בבא סאלי, והלא ישנה מחלוקת בין הפוסקים האם ענית זו הפסק ולכאורה שב ואל תעשה עדיף, ענה לו בבא סאלי סבי כך פסק וכתב בספרו לענות ובודאי שאינו חשיב הפסק, שאלו הרב אליהו, הסבא באיזה ספר כתב פסק זה, אמר הבבא סאלי כבודו יחפש וימצא, לאחר תקופה נפגשו הצדיקים הרב אליהו שח לבבא סאלי שלא מצא פסק זה בספרי מרן אביר יעקב, בבא סאלי אמר לרב אליהו, כבודו יחפש וימצא, במפגש הבא סיפר הרב אליהו לבבא סאלי שמצא, ענה בבא סאלי, ברוך המשיב אבידה לבעליה.
מנהגנו שעונים אמן גם אחר התינוקות, ושמעתי מהרה"ג אברהם מוגרבי מחה"ס מעשה ניסים, שראה את סידנא בבא סאלי, נתן לקטן לברך על מאכל ועונה ב"ה וב"ש, ובסיומה עונה אמן, וכך פסק השו"ע (סימן רטו סעיף ג), תינוקות בשעה שהם מברכין לפטור עצמם עונים אחריהם אמן, כיון דבני חינוך הם. והמשנה ברורה (ס"ק טז), משמע דעל ברכה שמברך על אכילה וכהאי גוונא קודם שהגיע לחינוך, אין לענות אמן (פרי מגדים בחידושיו על מסכת ברכות), וכתב הרב בן איש חי (מסעי אות טז), וז"ל ילמד בניו הקטנים שיענו אמן, דמיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא, ותינוקות אשר מברכים חייב האדם לענות אחריהם אמן. והליכות עולם (ח"ב מסעי עמוד קלב הערה ח'), כתב בשו"ת לבושי מרדכי מח"ה (ס"ס קפד), לצדד אם מותר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי, ובשו"ת מת ידי מה"ת (סימן ט), העלה להתיר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי או שעורתיו מגולה, שעכ"פ יש בו משום חינוך. ולכן הנראה לענ"ד יש שתי ענית אמן, חדא דחיוב, וענית אמן מדין חינוך כמנהגנו.

שבת שלום הרב אברהם אסולין
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר