ארכיון יומי: 31 באוגוסט 2015


שנהיה לראש ולא לזנב-פרי הדש-מנהגי ראש השנה אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון

ראש השנה

פרי הדש

בליל שני של ראש־השנה, נוהגים לטעום פרי חדש שביכר זה עתה ומעדיפים במקרה זה את הזית שהוא עדיין מר, מברכים עליו שהחיינו ואומרים:

״יהי רצון. . . שיהיו מזונותינו מרורים כזית הזה ומסורים בידיך, ואל יהיו מתוקים כדבש ותלויין בידי בשר ודם: ואני כזית רענן בבית אלהים בטחתי בחסד אלהים עולם ועד״, אמן.

הרימון – פרי נוסף שרוב העם נוהג לטעום בליל השני של ראש השנה הוא הרימון, משום שמסורת עתיקה אומרת כי הרימון מכיל תרי״ג גרגירים, כמנין תרי׳׳ג מצוות, לפיכך מסמל הרימון את האדם מישראל והתלמוד מוסיף: ״אפילו ריקנים שבך מלאים כרימון (ברכות נז. עא)

שנהיה לראש ולא לזנב

מנהג לסיים את ״הסדר״ באכילת ראש איל, זכר לאילו של יצחק אבינו. אם לא נמצא ראש איל, לוקחים ראש כבש ובשעת הדחק, מסתפקים גם בראש תרנגול, אולם יהודי מרוקו לא יוותרו על ראש איל או לפחות ראש כבש וישלמו כל מחיר שיידרש מהם ובלבד שיזכו לברך ״שנהיה לראש ולא לזנב״, לכן היו משפחות שהיו מתארגנות ביניהן וקונות במשותף כבש ומחלקות את ראש הכבש ביניהן כדי שלא יפסידו את המצווה.

ריאה – יש גם הנוהגים לאכול את הריאה בראש השנה ולפני אכילתה אומרים:

ראה נא בעניינו וריבה ריבנו ומהר לגאלינו גאולה שלמה וקרובה למען שמך, והאר עינינו במאור תורתך, אמן.

אליה ־ לא קונים אליה בראש השנה מפני שהיא ״זנב כבשה״. אנו רוצים להיות דווקא לראש ולא לזנב.

ראשי־דגים – גם מקומו של הדג לא נעדר מעל השולחן בליל ראש השנה משום שמצווה לאכול דגים כדי לפרות ולרבות כדגים ״וידגו לרוב בקרב הארץ״ ועליו אומרים:

״יהי רצון שירבו זכיותינו כדגים״, אך יש הנמנעים מלאוכלם כמו המשפחות המיוחסות באלג׳יריה ולא מעלים אותם כלל על שולחנם, כי הדג נקרא גם ״דאג״ מלשון דאגה (נחמיה יג, מו). גם הגזר לא זוכה לעלות על שולחן ראש השנה, משום שהמילה גזר מזכירה גזרות. כ״כ יהודי מרוקו מחמירים ולא אוכלים בכלל חזרת, כי היא מביאה חרון־אף. גם האגוז לא אוכלים, משום דמוליד כיח וניע (לחה).

שומים – ״קדרת הירקות״ של יהודי תוניסיה מכילה גם את השום החריף אשר טובלים בקערות הדבש ואוכלים. על השום אומרים: יהי רצון שיתמו אויבינו ושונאינו, ברכה שאנו אומרים על התמר בדרך כלל.

רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.-נר המערב

נר המערב

רבי שמואל חאגיז, אולי אחיו או בנו של רבי אברהם חאגיז הנזכר מת סביב לשנת ש"ל, רבי אברהם אלמושנינו, רבי אברהם ביטון, מת סביב לשנת ש"ל, רבי אברהם אוגווילום ( מת לפני שנת שכ"ג, רבי יצחק בן פישי, רבי משה אבן טשטיאל ( שניהם מתו סביב לשנת ש"ל ), רבי שמואל בן גיקאטיליא ) מת סביב שלנת ש"ל ), רבי אברהם בחאנסי, כנראה בנו של רבי משה בלאנסי הנזכר למעלה, ורבי דו בן סלימאן בן סמחון, שניהים היו סופרי הבית דין, והנגידים היו :

רבי שם טוב בן רבי אברהם שהובר מנגידותו אחר כך בשנת רפ"ז, בערב חג הסוכות, ורבי שאול בן שם טוב בן רמוך שנמנה תחתיו, ואחריו רבי אברהם רותי.

אלה הם גדולי הרבנים וממוני העדה של המגורשים שחיו אז סדור הראשון להתיישבותם בפאס, מחצי המאה השלישית ועד הרבע הראשון של המאה הרביעית. זולת אלה ידענו כבר שמות הרבנים רבי שם טוב לארמה – לירמא, רבי אברהם סבע ורבי יעקב לואל שלשלת המגורשים מפורטוגל שבאו לפאס ומגדולי התושבים שבדור הזה ודענו גם שמות הרבנים האלה רבי חיים גאגין, רבי שמואל בן רבי מימון אבן דנאן, רבי יחייא בר רבי אברהם בן חמו, הדיין של התושבים רבי שאול בן שלמה דאנינו.

מכל הרבנים שזכרנו, שהיו בתור ראשי וגדולי המגורשים והתושבים בדור הזה, אין עוד אתנו יודע עד כה מתולדותם ומפעולתם בשדה התורה החשובה, ורק אודות אחדין מהם הננו נותנים פה את הידיעות אשר נודעו לנו.

רבי חיים גאגין, זולת ספרו " עץ החיים " שחיברו על אודות מחלוקת הנפיחה אשר את תוכנו העתקנו בפרק הקודם, נמצא ממנו עוד בכתב יד איזה קטעים והם " פירוש על משנת ערוגה, וקינות אחדות, ומזה יש לשפוט כי חיבר איזה ספרים שנאבדו כבר, לפי הנראה  כי אחרי שנת רצ"ה שבה גמר את ספרו " עץ חיים ", לא נשאר עוד בחיים כל כך.

ואם נכונה השערתנו שכתבנו למעלה, כי יציאת רבי חיים גאגין בימי נעוריו מפאס הייתה בשנת רכ"ה, יהיה לפי זה ימי חיין בערך שמונים שנה פחות או יותר מעט לצאצאו הרב הזה ותייחשו בני משפחת גאגין שישבו בירושלים בהמאה הי"ט. רבי חיים גאגין שהיה ראשון לציון בירשלם בהקדמת ספרו " מנחה טהורה " ובהקדמת בנו לשאלות ותשובות " ישמח לב " 

רבי שם טוב לארמה או לרימא, חיבר קונטריסים על שאלות ותשובות וחידושי דינים, ונזכרו אצל אחד מרבני פאס בדור שאחריו, רבי שאול סירירו, הרב הנזכר בספרו " אורים ותומים " כתב יד, העתיק הקבה דוגמאות ועניינים מספר הקונטריסים הזהשל רבי שם טוב לארמא ביחוד בענייני האנוסים ודיניהם, כמו מומר שקידש בת ישראל.

מילת בן שפחה שנתגירה, וכדומה, ומדבריו שמה נוכח לדעת גם כן כי היה גדול כבודו בעיני החכמים מקשטיליא, שיזכור אותם לפעמים ושהיו מכבר בפאס שבא לפני הוא רבי שם טוב לארמא מפורטוגל, וכפי הנראה כי ספר הקונטריסים הלזה, אבד זכרו כבר, ממשפחתו זאת ידענו כימ חי עוד רב אחד בפאס או באחת מערי מרוקו, ושמו רבי משה לארמא, הוא חיבר ביאור על כל התנ"ך, ודרשות, כתב יד ומהם אפשר שם עוד יסופר כי בשנת :

ש"ב נלכדה העיר תלמסאן בידי עכו"ם ושפט ה' באותו הקהל בכל מיני שפטים רעים, ונהרגו ונשבו היהודים כמו אלף וחמש מאות נפשות וקצתם הלכו לפאס לבקש מהקהלות הקדושות פדיון ולא יכלו מלט משא כל העם הזה עליהם, לרבוי השוביים וליוקר המעות יותר משווין, וקצת מהשבוים ברחו קודם שנשבו אולי יצילו את נפשם ונלכדו אחר כך.

כי ישובי המקום שברחו שם מכרום לעכו"ם ההגידה שבגדו בם…וקצתם נתעצלו ולא ברחו ולא זזו ממקום עש שתפשום בידים, ובעת בואם לפני החכם הרב יוסף עוזיאל ז"ל יצא משפט מלפניו כי אותם שברחו ועשו יכלתם גם בחור וגם בתולה, הכל יוקדמו בפדייה ואותם שהועד עליהם שהתעצלו יתאחרו עד עת קץ.

השבי של יהודי תלמסאן, זה נזכר בדברי הימים לרבי יוסף הכהן , " וגם היהודים אשר היו בתלמסאן שם לרוב ניתנו לשלל בעת ההיא וימכרום לעבדים ולשפחות בחודש אדר ש"ג בארבע נכנפות הארץ מהם נגאלו באוראן ומהם נגאלו בפיס ומהם הלכו שבי בארץ ספרד טימירו דתם וכו…על פי זה נראה כח התנפלות הספרדים על תלמסאן הייתה בסוף שהת ש"ב ונמשך השלל עד אדר ש"ג.

על פי הסיפור הזה נתברר לנו כי נשאר רבי יוסף עוזיאל חי עוד עד שנת ש"ב, ובכן כפי מה שכתבנו עוד למעלה כי בשנת ש"ה כבר לא היה בחיים, יוצא כי גוע וימת בין שנות ש"ב – ש"ה.

רבי נחמן בן סונבאל, בא במשא ומתן של הלכה עם רבי צמח דטראן שהיה רב באלג'יר בדור הזה, וזה חלק לרבי נחמן כבוד גדול ויחשב לקטן מקטני תלמידיו הוא רבי נחמן, וכן אחדים מהרבנים שהזכרנו, והם רבי אברהם די ליאון רבי יצחק נהון, רבי שם טוב אמיגו, רבי שמואל חאגיז ורבי יצחק בן פישי חיברו – כנראה – איזה ספרים בביאורי תנ"ך

רבי אברהם אדריטאיל ידענוהו מספרו שחיבר לתשלום ספר הקבלה מהרבא"ד ושבו השאיר לנו זכרונות חקרים לקורות גדולי ספרד במארוקו בני דורו, וכפי שסיפר הוא בעצמו היה אז בשנת הגירוש כבן עשר שנים, ובפאס למד לפני רבי יעקב לואל המגורש מפורטוגל.

ובשנת ר"ע בהיותו בן כ"ח שנה חיבר ספרו ההוא אשר שב בשנת רפ"ה וישת עליו נוספות שהם לא נראו אלינו. בשנת רפ"ו מצאנוהו כבר נמנה בין רבני המגורשים בפאס, וכפי שזכרנו כי מת רבי אברהם אדרוטאיל לפני שנת ש"ה, נדע אם כן כי חי בערך ששים שנה פחות או יותר מעט.

רבי אברהם עוזיאל, נזכר בכבוד גדול בתשובת הרב שמעון דוראן, לבנו של רבי אברהם, רבי יצחק עוזיאל הנזכר בדור שאחר זה. שם יאמר ולאבותינו הקדושים אראלים ותרשישים…למקחוק שמענו…כלם יעידון יגידון כי אברהם ע"ה הנערב אשר היה פאר הדור והדרו ונשיאו, ממזרח שמש עד מבואו הוליד את יצחק….

ומדברי רבי שמעון דוראן שם מבואר רבי אברהם עוזיאל עם רבני פאס החליפו שאלות ותשובות עם רבני אלג'יר ויהי שם רבי אברהם עוזיאל ביחוד נערץ אצלם ביותר. גם רבי אברהם גבישון שהיה מגולי ספרד באלג'יריין היה ידי ורע לרבי אברהם עוזיאל ויחליף אתו תמיד מכתבים ושירים שבם הרבה לספר בשבחו של רבי אברהם עוזיאל ויפזר לו כבוד ויקר. לדוגמא נציג את החרוזים האלה שכתב לט רבי אברהם גאבישון לרבי אברהם עוזיאל.

הן דבר רוח קדושה בך גבור. ערבי נבואות וחזונות החלום

קומה עבור לפני מתי חכמה לשר, ולפה היה להם ואת עדים בלום.

ולפי הנראה שחבר רבי אברהם עוזיאל איזה ספרים שנאבדו כבר.

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית לידתה של עיירה.

נהוראי שיטרית

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

הקהילה נתברכה ברבנים ותלמידי־חכמים. את הכשרתם קבלו כולם בישיבת ״בית־אבוחצירה״ שבעיר תאפילאלת אשר הוקם עוד מתקופתו של הרב הגאון יעקב אבוחצירה. בין הרבנים בלטו הרב יעקב לוי המכונה באבא־ יגו, הרב מסעוד הלוי המכונה באבא־ענא, אחיו יעקב לוי המכונה באבא־יגו חזן, הרב מכלוף שטרית המכונה חזן ילו ובנו הצעיר, הרב יהודה. אולם, את עבודת־החזנות, חינוך־הילדים, שחיטה ובדיקה, עשה הרב דוד לחיאני המכונה באבא־דודו חזן אשר שימש בין השאר גם כמוהל. רב מוכשר זה היה גם דרשן מעולה והיה מנהיג רוחני ליהודי־העיירה. הוא חינך ולימד עשרות מילדי־הקהילה וסבלנותו כלפיהם לא ידעה גבול. עליו אמרו כולם שמילדים טפשים עשה תלמידי חכמים. הוא לימד בתוך בית־הכנסת כשכל החניכים יושבים על מחצלות או שטיחים בלויים ומחולקים לקבוצות.

בני קבוצת המתחילים, גילאי חמש ושש שנים, היו כל היום מחזיקים בידיהם לוחות־עץ ועליהם היו מודבקים דפי־נייר. מעל דפים אלה למדו הילדים הקטנים אותיות א׳ ב׳ בכתב יד גדול של המחנך עצמו, אשר כתב בדיו שחורה. קמח מעורבב במים ומורתח על האש שימש לו כדבק, ובו השתמש גם לכריכת ספרים קרועים ובלויים. קבוצת־ילדים אחרת בגיל הבר־מצווה, לימד הרב השקדן תפילות, פרשת־השבוע, תהילים ופרקי־אבות. התלמידים הגדולים המתקרבים לגיל החופה, היו לומדים גמרא, זוהר, רש״י, ותנ״ך.

כל הילדים והבחורים היו לבושים בעבאיות וחבשו לראשם כיפות־צמר שחורות וגדולות. הרב המחנך לימד אותם תוך כדי עבודה בכריכת־ספרים כשהוא עובר מקבוצה לקבוצה, מתקן לזה, מדריך אחר, גוער בשני ובנרדמים בועט קלות ברגלו. כאשר בא אליו יום אחד דוד לחיאני הגבוה, מייצר הסבון הטוב של העיירה, כדי לשאול על נכדיו יצחק ושמעון, ענה לו הרב: ״נכדיך קבלו ממני את כל מה שיש לי לתת והם חוזרים כעת על חומר שכבר למדו״. ״ומה הלאה״ ? הקשה דוד לחיאני על המחנך. ״הם צריכים להמשיך במקום אחר וחבל על כל יום שהם מוסיפים לשבת פה״, פסק באבא־דודו חזן. שמעון ויצחק הצעירים סיימו את לימודיהם, איפוא, וכל עוד לא נמצאה להם דרך אחרת להמשיך בלימודיהם, הלכו לעבוד בשדות־הסבא המסור. סיפורם של יצחק ושמעון עצוב. אביהם התייאש מחיי־העיירה וחיפש עתיד טוב יותר במקומות אחרים, וכשלא מצא אותו, נדד לאלג׳יריה השכנה בלי לחוס על יצחק הקטן ושמעון שהיה עדיין בבטן אמו ״חניני״. הסבא דוד לקח אותם לביתו עם אמם וגידל אותם במסירות כבניו הוא, והם למעשה לא הכירו מעולם את אביהם מולידם וקראו לסבם ״אבא״. הסבא דוד העניק להם חום ואהבה בנוסף על תנאי־קיום טובים, ופינק אותם יותר מבנותיו שלו, אשר נולדו לו משלושת נשותיו. הסבא דוד ניסה להביא בנים לעולם וזאת עשה כשהוא מתגרש מזו ונושא אחרת. רק האישה השלישית, מרים, העניקה לו בך זקונים, משה, כשדוד היה כבר בן שמונים.

יום אחד החליט הרב באבא־דודו חזן לעזוב את העיירה גוראמה ולעבור לשרת את העיירה תאלסינט הנמצאת במרחק של שבעים קילומטר. השמועות סיפרו שהרב התאהב בבחורה צעירה ורצה לשאתה לאשה על פני אשתו הראשונה שבינתיים התעוורה. מנהיגי הקהילה ובראשם דודו ישועה הגדול, לא ראו בעיין יפה את מעשה הרב ואסרו עליו זאת. הם טענו שבחורה זו אינה הולמת איש חכם כמו הרב. אולם, הרב המאוהב נכנע ליצרו, ועל אף חוכמתו הגדולה, עזב את אשתו העיוורת ויצא את העיירה עם אהובתו. בעיירה תאלסינט קבלו אותו בשמחה ולא פשפשו במעשיו, ושם נשאר עד יום מותו. בגוראמה נשארו בנותיו ובנו ״ענא״, שאף הוא היה תלמיד חכם.

וויכוחים רבים היו בין יהודי־הקהילה על חינוך הילדים אחרי עזיבת הרב דודו חזן, אולם נמצא תמיד מי שהתנדב והמשיך לשאת בעול החינוך, בכדי להקנות תורה וחוכמת־ישראל לבני־האומה המפוזרת. למרבה הצער, לא לכולם נתאפשר ללמוד תורה מפי הרב דודו חזן וגם לא מרבנים מחנכים אחרים. כי רבים היו טרודים במאבק היומיומי על הקיום. לא לכולם היו עסקי־מסחר ולא כולם הרוויחו למחייתם בקלות. צרות רבות היו ועוני רב, וכל אלה לא פסחו על היהודים. רבים מהם טעמו טעם מר בחיים הקשים ועמלו קשות כל ימות־השבוע כדי להתרווח מעט ביום שבת. כך נותרו רבים ללא תורה, ועל אף שהיו משכימים קום לתפילת שחרית ומעריבים בתפילת ערבית, לא לקחו הם לידיהם סידור תפילה ונאלצו להסתפק בברכה קלה ובאמירת־אמן. למרבה הפלא, דווקא מעטים אלה שלא למדו כלל, היו אדוקים והקפידו לקיים על כל מה ששמעו מפי רבנים ואנשי־דת. וכך קרה שבאחד הימים, נתקל יוסף דהאן המכונה ״יסו רחמה״ בעיתון שבו ״היכיר״ את האות א. היה זה יום שני שבו מתקיים שוק העיירה, ואחרי שיסו רחמה שיפשף את עיניו שוב ושוב, נדמה לו שאינו טועה והעיתונים ששימשו אותו לאריזות מרכולתו, אינם אלא דפי־ספר תפילה כלשהו שנפל לידיו בטעות. יסו רחמה הזדרז לפתוח את כל אריזותיו ואחרי שאימץ את עיניו ״היכיר״ גם את האות הגדולה ל. אז החליט לאסוף את העיתונים ובתום היום ילך לברר מה פשר אותיות אלה על גבי עיתוני אריזה. לפנות ערב התרוקן השוק מההמון הרב שהיה בו ויסו רחמה ארז את שארית־מרכולתו שהייתה פרושה על שמיכה תחת כיפת־השמיים, ורץ אל בן אחיו יצחק הסנדלר. יצחק דרעי המכונה חאקי יחיה היה מתלמידיו הטובים של באבא־דודו חזן ועליו היטיל יסו רחמה לבדוק את עיתוניו. חאקי בחן בעיון רב את הכתוב ולא הבין אף מילה אחת.

״הכל כתוב כאן בלשון הקודש אך השפה לא מובנת״ אמר חאקי דרעי לדודו, יסו רחמה. ללב חאקי דרעי התגנב חשש שמא קיימת עוד אומה המשתמשת באותיות לשון הקודש ועל כך לא ידוע ליהודים. או שמא, היהודים בעצמם המציאו שפה אחרת בגלותם במקום לשון הקודש, כפי שיהודי מרוקו משתמשים בכתב רש״י לניהול עסקיהם בשפה הערבית. גם מכתבים, איגרות ושטרות חוב נכתבים בכתב רש״י כאשר השפה היא ערבית עממית של מרוקו. פרשת העיתונים בלשון הקודש העסיקה את יהודי העיירה ושימשה זמן רב מקור לניחושים וויכוחים ביניהם. מישהו דאג לשמור על העיתונים במקום ״קדוש״ שבו שמורים ספרים ישנים ובלתי שמישים. אך התעלומה של עיתונים אלה נותרה ללא פיתרון עד שיום אחד היגיע לעיירה ״כולל״ מירושלים. הכולל מעדת אשכנז הגיע למטרת־איסוף־כספים לישיבות. בעיירה לא נמצא איש שהיה מסוגל לדבר איתו, פרט לרב באבא ענא. הכולל הרב דיבר עברית שוטפת ואילו באבא ענא הרבה בשאלות כדי להבין את דבריו, ולבסוף נוצרה ביניהם הבנה. כשהתחילו לחייך אחד אל השני, הכל הבינו שהרב מבין את הכולל. באבא ענא תירגם לערבית את דברי־הכולל וסיפר להם מעט על מצב ירושלים החרבה, על חברון ועל צפת וטבריה הכבושות בידי נוכרים. כולם השתוקקו לשמוע וכולם בלעו כל מילה וציפו לעוד מילה של חדשות מארץ הקודש. כאשר הוצגו העיתונים המוזרים בפני הכולל הירושלמי, הציץ בהם במבט חטוף ואמר: ״אידיש״.

״ומה זה אידיש?״ היקשה באבא ענא.

״זאת שפת היהודים בכל אירופה ואסיה במקום לשון הקודש שאסורה בשימוש. הסביר הכולל ההדור בלבושו השחור וזקן שחור לבן מעטר את פניו. ״ומי המציא שפה זו, כלומר, מאיזו לשון לקוחה?״. הקשה עוד באבא ענא.

הכולל היסס קמעא והשיב:

״שפת אידיש דומה לשפה הגרמנית״. סתם ולא פירש.

באבא ענא הפך מנהיגה הרוחני של הקהילה ומאז עזב הרב דודו חזן את העיירה, נוסף לו גם תפקיד של חזן ושוחט בבית־הכנסת.

1860-1859 – מלחמת ספרד בתיטואן והסיוע של מונטיפיורי לפליטים

מונטיפיורי

פרק ג

1860-1859 – מלחמת ספרד בתיטואן והסיוע של מונטיפיורי לפליטים

בשל הגורמים הללו סייעו מוסדות יהודיים באירופה ובארה״ב ליהודי מרוקו: המלחמה שהתחוללה בין ספרד ובין מרוקו בשנת 1859 ; כיבוש צבא ספרד את תיטואן והחזרתה לסלטאן: בריחת יהודים מתיטואן ומטנג׳יר ושובם. בפעם הראשונה סייעו קהילות רחוקות גם מחוץ לאירופה ליהודי מרוקו בעת מצוקה. ועד שלוחי הקהילות, שמונטיפיורי עמד בראשה, ארגונים יהודיים בצרפת, באיטליה, בארה״ב ובאוסטרליה ארגנו מגבית לסיועם. בעקבות המאורע הזה נוסדה באנגליה בשנת 1860 קרן חדשה ושמה The Morocco Relief Fund, וניהלה אותה מועצה מיוחדת. לאחר שהפליטים שוקמו ונותר כסף, הוא הוקצב למטרות חינוך בכמה קהילות במרוקו.

הרקע למלחמה, מהלכה ותוצאותיה לגבי היהודים

לאחר שנפטר הסלטאן עבד אלרחמאן באוגוסט 1859, עלה על כסאו בנו מחמד הרביעי, והוא שלט עד 30 בספטמבר 1873. בתחילת מלכותו התקיפו שבטי הריף את הערים סבתה (Ceuta) ומלילה (Melilia), שהיו בידי ספרד, ותפסו אנייה ספרדית. ספרד חששה שמא ההסכם בין מרוקו ובין בריטניה יעניק לבריטניה יתרונות פוליטיים וכלכליים. יש סבורים שצרפת עודדה את ספרד לצאת למלחמה. ולכן הציגה תביעות לסלטאן, ומשלא נענתה, פתחה במלחמה. בספטמבר 1859 תקף צבא ספרד בפיקודו של הגנרל דא׳ונל (D'Onnel) את חוף מרוקו, אבל נסוג לאחר אבדות. בפברואר 1860 כבש צבא ספרד את תיטואן, והחזיק בה למשך 27 חודשים עד 2 במאי 1862. בשל הצלחתה של ספרד במלחמה נחשפה חולשתה של מרוקו.

בריטניה חששה מהישגיה של ספרד יריבתה, ולכן תיווכה לסיום המלחמה. ב־23 במארס 1862 נחתם הסכם שלום בין מרוקו ובין ספרד, והוא אושר ב־26 במאי.

 

מרוקו הכירה בזכותה של ספרד על שטח שמסביב לעיר מלילה ועל סנטה קרוז, הקרובה לעיר אגאדיר. ב־5 באוקטובר כתב משרד החוץ של בריטניה לאדמירליות שנוכח המלחמה תיתן הממשלה הגנה לא רק לנוצרים, אלא גם ליהודים תושבי מרוקו, אם כי חובתה הראשונית להעניק הגנה לבריטים לפי מקור אנגלי, ניספו במלחמה הזאת 15 אלף בני אדם, ובהם כ־400 יהודים, והיא עלתה כ־3 מיליון לי״ש. תיטואן הוחזרה למרוקו במארס 1862 תמורת תשלום של 20 מיליון דורוס (כ־5 מיליון פרנקים זהב או 4 מיליון לי״ש), שהלוותה בריטניה לסלטאן באמצעות בעלי הון פרטיים, והתשלום הוחזר עד 1883. בריטניה עשתה מחווה זו, מפני שהיא סברה שהיא תגרוף רווחים כלכליים במרוקו, אם תסולק ספרד אויבתה מתיטואן. מרוקו נקלעה לקשיים כספיים לא רק בגלל המלחמה, אלא גם מפני שהכנסותיה מעטו בגלל בצורת, מגפות ומרידות, ובשל תביעתה של ספרד על זכויות מסחריות של אזרחיה במרוקו. בשל כך הטיל הסלטאן מס מיוחד על סחורות יבוא, ונאלץ למשכן את תקבולי המכס, שמחציתם גבתה ספרד ומחציתם גבו נציגי בריטניה. כמו כן הטיל הסלטאן מס על שערי הערים, שנועד ׳לחזק את האסלאם׳, אך הוא בוטל בשנת 1885.

ב־20 בנובמבר 1861 נחתם הסכם מסחרי בין ספרד ובין מרוקו, ובו יתרונות כלכליים לספרד. נוכחותה של ספרד במרוקו הורחבה. בשנות ה־60 חוזקו גם הקשרים בין מרוקו ובין צרפת. בכמה דרכים ההתחזקות הזאת מתבטאת, ואלו הן: ביולי 1865 נשלחה משלחת ממרוקו לצרפת: דודו של הסלטאן ביקר אצל נפוליון השלישי; וצרפתים התישבו במרוקו. אחרי המלחמה השתדלו המאורים למחוק כל זכר לכיבוש ספרד את העיר. יש רואים במלחמה זו תחילתה של העת החדשה במרוקו והתחלת פתיחותה למערב, ששיאה הוא שצרפת הטילה את חסותה על מרוקו בשנת.1912

הקהילה היהודית בתיטואן והשפעת המלחמה עליה

תושבי תיטואן הם מוסלמים, ומהם מוסלמים שהגיעו לשם לאחר שצרפת כבשה את אלג׳יר, ויהודים, ומהם יהודים שגורשו מספרד אחרי 1492. באשר למספר היהודים בתיטואן יש הערכות שונות: לפי תעודה משנת 1860 חיו בתיטואן כ־6000 יהודים, ולהם 17 בתי כנסת. לפי אומדנים אחרים, חיו בה בין 4000 משפחות ל־14 אלף, כלומר כעשרת אלפים נפש, שהם כשליש מן האוכלוסין.

היהודים קיבלו את צבא ספרד באהדה. שר הצבא, שכבש את העיר, מינה את היהודי ל. קאזס לראש השופטים בעיר. הדוגמאות הבאות משקפות את העוינות כלפי היהודים והנוצרים בעיר לאחר המלחמה: יהודים נאשמו בשוד בתי מוסלמים בעת הזאת. לפי עדותו של אדם שביקר בתיטואן בפברואר 1860, עקב נסיגתו של צבא ספרד, פגעו המאורים המקומיים ברכוש היהודים ונשקפה סכנה לחייהם. העוינות כלפי הנוצרים גברה לאחר שחולל קבר קדוש מוסלמי ולאחר שהפכו הספרדים מסגד לכנסייה, כמו שדיווח קונסול בריטניה בטנג׳יר, דרומונד האי, ב־3 במאי 1860 המוסלמים האשימו את היהודים שנשארו בתיטואן כסיוע לאויב. התסיסה והקנאות המוסלמית גברו עקב כשלונה של מרוקו מול הנוצרים, וחציה הופנו גם נגד היהודים.

דרומונד האי חשש שמא לאחר המלחמה יישחטו הנוצרים ויישדדו היהודים, ולכן ניסה לשכנע את הממשל המרוקאי לשמור על חיי היהודים ועל רכושם, ועל כך מצויה התכתבות מ־6 באפריל עד 29 באוגוסט.1860 בעת המלחמה נפגעו המוסלמים והיהודים כאחד. ב־7 בפברואר 1860 כתב דרומונד האי לשר החוץ של בריטניה, הרוזן ראסל, שהחיילים שדדו את הרובע המוסלמי והיהודי. על שוד הרובע היהודי בתיטואן ועל שוד ביתו הפרטי בעת המלחמה כתב התורגמן שלמה נהון לדרומונד האי ב־14 במארס 1865. ב־23 בדצמבר 1886 כתב דונלד מקנזי על הנספים היהודים במלחמה ועל מצבם לאחריה (תעודה מס׳ 120). בעקבות המלחמה ברחו רבים מ־4500 יהודי טנג׳יר למקומות שונים, בעיקר לגיברלטר, מחשש שמא יתקיף צבא ספרד את העיר, אף כי טנג׳יר לא הותקפה כלל. ואכן, ב־2 בנובמבר 1859 כתב דרומונד האי לשר החוץ של בריטניה, הרוזן ראסל, על נשים וילדים יהודים שעוזבים את טנג׳יר מחשש שמא תותקף העיר. יהודים עזבו ברשות הממשל, כי בדרך כלל היה אסור להם לעזוב את הארץ בלא רשות מן השלטונות. לפי תעודה מ־30 באוקטובר 1859, רבים מיהודי טנג׳יר עזבו לגיברלטר. ואולם היו יהודים שברחו לאוראן. האמידים ברחו לאוראן כמו שכתב פיצ׳יוטו. ומאחר שרבים מהבורחים היו מעשירי היהודים, היה קשה לנשארים בעיר להחזיק את מוסדות הקהילה.

5 – תולדות הקהילה הספרדית בבואנוס איירס בשנים 1930 – 1945 – מרגלית בז'רנו

יחס התנועה ליהודים

בואנוס איירס-בית כנסת

בואנוס איירס-בית כנסת

רבים בתנועה הציונית חשבו תחילה כי הטורקים הצעירים יעניקו אוטונומיה ליהודים בארץ ישראל, אולם מחשבות אלו התבדו מהר כאשר התנועה גילתה יחס אנטי- ציוני מובהק. מצב זה החמיר במלחמת העולם הראשונה כשהטורקים ראו בעולים היהודים (שהחזיקו ברובם באזרחות רוסית ) אויבים והפעילו נגדם גזירות: בין היתר כפו עליהם לקבל אזרחות טורקית, וגירשו את יהודי יפו ותל אביב צפונה אל השרון והגליל בטענה שהצבא הבריטי מתקרב ליפו.

יהודי העיר איזמיר, שממנה באו רבים מחברי הקהילה הספרדית של בואנס איירס, היו נתונים בתקופת השלטון היווני 1918 – 1922 לרדיפות מצד האוכלוסייה היוונית, ואלפים נמלטו מן העיר. מתוך 35.000 יהודים שהיו באיזמיר בשנת 1914 נותרו בה בשנת 1927 רק 16.500.

ארגנטינה הייתה רק אחד מיעדי ההגירה של היהודים הספרדים. הקירבה הלשונית שבין הלאדינו והספרדית הקלה על ההגירה לאמריקה הלטינית, ואולי אף עודדה אותה, אולם למעשה גברה ההגירה לאחר סגירת שערי ארצות הברית, בעקבות חוקי המכסה של ראשית שנות העשרים, ושנים אלו נחשבות לשנות השיא של ההגירה היהודית לארגנטינה.

מאז שנת 1930 החלה ארגנטינה להגביל את ההגירה אליה, עד שערב מלחמת העולם השנייה נעצרה ההגירה כליל. בתקופת המלחמה הגיעו לארגנטינה יהודים מארצות הכיבוש הגרמני – ובהם ספרדים מיוגוסלביה, מבולגריה, מיוון ומאיטליה.

מקום המגורים הראשון של הספרדים בבואנוס איירס היה ברובע סנטרו הסמוך לנמל, ואחר כך ברובע ויז'יה קרספו. בשנת 1914 התכנסו עשרה מילידי איזמיר, שהתגוררו בויז'ה קרספט, והכריזו על הקמת הארגון " קהל קדוש ותלמוד תורה לָה הֵרמַנדַד ספרדי ".

שנים אחדות לאחר מכן פנו חברי הארגון אל השלטונות הארגנטינאיים וביקשו מהם הכרה משפטית. השלטונות היתנו את הכרתם בהתחייבותו של הארגון לדאוג לחבריו הנצרכים ובשינוי שם הארגון " לארגון קהילתי יהודי ספרדי של בואנוס איירס "

ב – 9.2.1919 התכנסה אסיפת הייסוד של " הארגון הקהילתי היהודי ספרדי " שבה אושר התקנון, התקף – בשינויים קלים – עד היום. לפי התקנון נקבעו לארגון חמש מטרות :

א. לעזור ולהגן על האחים לדת החולים והנצרכים.

ב. להעניק חינוך יהודי

ג. לבנות מרפאה.

ד. לרכוש קרקע לבית קברות.

ה. לקיים פולחן יהודי לפי המנהג הספרדי.

התקנון זכה לאישורם של השלטונות ב- 5.1.1920 והקהילה הספרדית קנתה את הבניין ברחוב קָמָרְגוֹ 870 – בו שוכן בניין הקהילה עד היום. באותה שנה נמנו עליה 284 משפחות חברים.

במשך שנות העשרים הלך וגדל מספרם של חברי הקהילה עד לכאלף משפחות בתחילת שנות השלושים. הסיבה לכך הייתה הריכוז הגדל והולך של מהגרים מתורכיה ברובע חיז'ה קרספו. יש לציין, כי הציבור ברובע זה היה ברובו דל אמצעים וגם מנהיגי הארגון הקהילתי לא הצטיינו ברווחה כלכלית.

שונה מזה היה גורלם של בני רודוס, שלאחר שעשו את צעדיהם הראשונים ברובע סמטרו, התבססו מבחינה כלכלית והעתיקו את מגוריהם לרובע קולחיאלס, שם הקימו בשנת 1929 את בית הכנסת ואת הקלוב – " שלום " – שבהם התרכזו החיים החברתיים של יוצאי רודוס.

בקהילה זו נמצאו כמה אנשים שהתעשרו וקנו לעצמם שם של פילנתרופים גדולים, כשהם עוזרים לא רק לבני קהילתם, אלא לכל הציבור הספרדי. בעוד שהמנהיגים של רובע ויז'ה קרספו ניהלו באורח שוטף את הארגון הקהילתי שלהם והיו מקובלים על " עמך " של יוצאי איזמיר, היוו הנדבנים הגדולים – גדולי הסוחרים והתעשיינים הספרדים – מעין אריסטוקרטיה, ותרומתם לארגון הקהילתי הספרדי היוותה רק חלק ממסכת פעילותם הציבורית.

קשה מאוד לדבר על מנהיגות רוחנית דתית בקרב הציבור הספרדי של בואנוס איירס. בין המהגרים הספרדים לא נמצאו אנשים שזכו לסמיכות רבנית, וכמעט שלא נמצאו ביניהם כלי קודש. התקופה היחידה, שבה היה לקהילה רב של ממש, היו השנים 1929 – 1931, בעת כהונת הרב ג'אין, שליח " ההתאחדות העולמית של הקהילות הספרדיות " בירושלים.

הרב ג'אין כיהן תקופה קצרה כרב הקהילה המרוקנית\ כרב הקהילה הספרדית וכרב הקהילה הירושלמית הקטנה, שהתקיימה באותה עת בבואנוס איירס, אך הוא לא הצליח להשתלב בחיי הציבור הספרדי בארגנטינה ועזב אותה באכזבה גלויה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר