ארכיון יומי: 6 באוגוסט 2015


כיבוי אורות החשמל בשבת, במכנאס-יהדות המגרב-רפאל בן שמחון

כיבוי אורות החשמל בשבת, במכנאסיהדות המגרב-רפאל בן שמחון

אף כי יהדות העיר מכנאס הייתה ברובה נמנית על שומרי מסורת ומצוות, וגם נקראה בפי ההמון ״עיר של חכמים וסופרים״, אף על־פי־כן, לא נעדרו ממנה גם מנהגים שלא היו לרוחם של רבניה ופרנסיה. אחד המנהגים המוזרים שהיה במכנאס ובעוד קהילות נוספות במרוקו, הוא מנהג ״כיבוי החשמל בשבת״ על ידי גוי (אמירה לגוי).

בליל שבת אחרי שהיהודי המרוקאי קיים את מצוות אכילת דגים וכל הסעודה כהלכתה, מילא את חובתו לבוראו בתפילות, שירים וזמירות שבקעו גם מכל בית יהודי, עלה אחר־כך על יצועו לתענוג האחרון־השינה, לקיים: שינה בשבת תענוג , אולם לפני כן, יש לכבות את האורות, ומאחר וזה אסור, אז גם כאן לא נעדר מקומם של אילוצים לקרוא לגוי לכבות את האורות. (שעון חשמל לא היה אז בשנות השלושים והארבעים).

בלילות שבת, הסתובבו ב־מללאח, עשרות נערים ערביים ייכאץ" טרארחא " (שוליות נחתום) והכריזו בקולי־קולות בכל רחוב ובכל מבוא: " אדפיוו א-דאוו א-רומי " (כעין הצעה ליהודים לכבות להם את החשמל). כל יהודי שנזקק לשירותיו של הטרראח קרא לו, הכניסו לביתו, וזה כיבא את האורות שבבית. בתמורה, קיבל הגוי פרוסת לחם או שיורי אוכל שנשארו. מאחר וה־טרארחא (בריבוי) האלו היו זאטוטים קטנים בני עשר בערך, לכן ברוב המקרים, על מנת שילד כזה יגיע למונה החשמל שהיה די גבוה, היה צורך להרים אותו מעלה מעלה עד המונה. גם את ״הטובה״ הזאת עשה אותה היהודי עם הגוי וברצון. מאידך רואים אנו הסתירה־כיבוי אורות (חילול שבת) אחרי קיום מצוות סעודת השבת כהלכתה, וכאן אפשר לומר שזה מצביע דווקא על כוחה של מסורת והשתרשותה בקרב היהודי המרוקאי. קשה אם כן להגדיר את היהודי המוגרבי כאיש חילוני וגם קשה להגדירו כדתי מובהק (חרדי), שכן כולם היו דתיים מסורתיים, סובלנים ולא מחמירים, והמקרה דנן מעיד ומאשר זאת.

אף על־פי־כן, הרבנים עשו רבות למניעת ״ההתבוללות הזאת״ שהתחילה בזמנו, להגיע לשכונה היהודית ועשו כל שביכולתם על־מנת שהנוער לא יעבור את ״הקווים האדומים״ ואין פלא שעד היום מצוי ציבור יהודי כה דבק במסורת אבות ובאותו הזמן גם סובלני בענייני הדת, כייהודי המגרב, וזוהי אחת התופעות המעניינות ביותר המצוייה ביהדות המגרב, היא המסורת אשר היא חלק אינטגראלי מחיי יומיום של היהודי המוגרבי, הוא סופג אותה בבית, או בבית־הכנסת, מיום בואו לעולם ועד יומו האחרון והיא כה שורשית אצלו, עד כי אין הוא חושש מעירעור מעמדה על־ידי הליכה בגלוי־ראש, או כיבוי חשמל בשבת על־ידי אמירה לגוי. עם זאת, יש להדגיש שהיהודי המרוקאי, גם החופשי ביותר בדעותיו ובאורח חיים שלו, לא יוותר על ערכים דתיים מקודשים כמו השבת, החגים וכן הטכסים הדתיים המשפחתיים למיניהם, גם הצעירים הזונחים לפעמים ערכים אלה חוזרים אליהם אחרי טעיה של תקופת מה, ורואים את זה היום גם בארץ.

מיחם המים של השבת

כל עקרת־בית נהגה להכין לה לפני קבלת השבת, מיחם מלא מים רותחים, אשר שימשו להכנת התה בשבת ומהם גם הוסיפה לתבשילים הרבים המונחים על הכירה " א-נאפאך "  כשאלה התחילו להתייבש על האש. גם כאן התחילו פרצות בחומת הדת. עקרות הבית שלא הספיקו להכין את מיחם המים של שבת, החלו לשלוח את ילדיהם לתנור הציבורי שבשכונה " אל פרראן "  והמנוהל על־ידי גוי, ותמורת פרוסת לחם או חתיכת סוכר, סיפק הגוי הממונה במקום, מים חמים לכל דורש. . . ושוב הרבנים התחילו להתריע באגרות שהיו נשלחות בשבתות לכל בתי־כנסת, אך כאשר המצב החמיר והאנשים לא נרתעו, פנו ראשי הקהל לראש הרבנים בעיר, במכתב בו נתבקש ליתן את דעתו על נושא זה הקשור בחילול השבת ועל עוד דברים אשר שומעם לא הגיע אליו:

מפי השמועה למדנו, שיש הרבה הדיוטות, שמביאים בכל שבת בבוקר ובערב, מים חמין מהתנורים, שבשלו הגוים בשבת רק בשביל ישראל, כי אין ברחובותינו רק ישראל, ואין זר אתנו, גם משלמים בעדם, יש חתיכות סוקאר, ויש חתיכות פת, ויש בורים שמשלמים להם כסף מלא, ובכל אופן אסור.

תפילת שחרית של שבת

בשבת בבוקר, משכים ראש המשפחה לקום ראשון במידה ולא השכים קום ל״בקשות ליל שבת״ (אם זה חורף), מעיר את בני הבית ולאחר ששותים קפה או תה עם נענע, יוצא הוא עם בניו לבית הכנסת. גם השכונה היהודית הומה כולה. האנשים נחפזים ללכת עם ילדיהם לתפילת שחרית.

בית־כנסת מלא מתפללים ורגש של קדושה תוסס בקרבם, ממש הכל חגיגי. ביום השבת גם העני שבעניים לובש צורה אחרת, צורה חגיגית וכאילו פנים חדשות, נשמה יתרה נכנסת בכל אחד מהם ומשפיעה עליהם מקדושתה. ליד כל הורה יושבים בניו הקטנים. אין משפחה שאין בה שמונה ותשע נפשות כן־ירבו, ומה יפה ונחמד לראות כרובים קטנים אלו ליד כל הורה, כשבידיהם סידורי תפילה וכולם יודעים להתפלל. תפילת השבת היא כולה חגיגית ונאמרת בניחותא. קטעים רבים ממנה נאמרים בצוותא ובלחנים מיוחדים כמו: הודו להיקראו בשמו, ה' מלך, ברוך שאמר, שירת הים, היוצר והקדושה , כל אלו נאמרים בהטעמה ובלחן מיוחדים. אם יש שמחה בבית־ הכנסת: ברית מילה, בר מצווה, או חתונה, מפסיקים לפני ״ברוך שאמר״ והפייטן מנעים את התפילה והאוירה בשירי קודש מיוחדים לכל מאורע. לפני שקמים ל׳׳ברוך שאמר״ כל הקהל שר בצוותא את הפיוט ״יגדל אלהים חי״ אחר־כך אחד המתפללים הממלא תפקיד של ״מסדר״, הוא מסדר את רוב קטעי התפילה, במיוחד הזמירות והיוצר.

Presence des Juifs du Maroc au Canada.. Dr Sonia Sarah LIPSYC Directrice de ALEPH

Dr Sonia Sarah LIPSYC

Directrice de ALEPH, sociologue et dramaturge

ALEPH, un centre singulier d'études juives contemporaines au cœur de la cité francophone de Montréal

J’emprunte l'idée de relater le parcours de ALEPH en me référant aux cinq livres de la Torah et au beau roman, « Le second rouleau » d'Abraham Moses Klein (1909-1972), l'un des auteurs (juifs) anglophone, québécois et montréalais, le plus important de la littérature canadienne

GENESE

  • « Je rêverais de créer un Institut de pensée juive, ouvert et indépendant, mais je ne sais pas avec qui le faire… »
  • Peut-être avec la personne que vous avez en face de vous » ai-je rétorqué au directeur de la communauté sépharade unifiée du Québec (CSUQ), Robert Abitbol avec qui je conversais

Je me trouvai à Montréal en cet hiver de janvier 2008 à l'invitation de la CSUQ pour préparer une série de conférences sur « Femmes et Judaïsme » dans le cadre de la Quinzaine sépharade qui devait se dérouler au début de l'été. Je venais, en quelque sorte, en éclaireuse pour mieux connaître cette communauté à laquelle un groupe de femmes et moi- même allions plus tard nous adresser. J'avais demandé, au cours de mon séjour d'une dizaine de jours, à rencontrer quelques-uns des protagonistes essentiels ou représentatifs de la communauté sépharade. Je fis ainsi connaissance avec des rabbins (Moise Ohana, de la congrégation d'Or Hayim ou le rabbin David Banon en charge des divorces comme juge au Tribunal rabbinique de la ville), des pédagogues (comme les responsables de l'Ecole sépharade Maimonide), des acteurs sociaux (Diane Sasson, la directrice de l'Auberge Shalom qui accueille des femmes de tout milieu qui fuient la violence conjugale), le groupe des femmes juives francophones ou des intellectuels comme Perla Serfaty- Garzon ou Jo Gabay, etc

Mais seriez-vous prête à venir séjourner ici ?

Pas tout de suite mais d'ici un an, pourquoi pas, si nous avançons dans ce projet.

Et c'est que nous fîmes avec, bien sûr, la collaboration de David Bensoussan alors président de la CSUQ. Je suis venue cette année-là trois fois dans cette « belle province » du Québec, moi qui n'avais jamais mis les pieds, auparavant, au Canada mais qui songeais avec plaisir à Montréal, cette enclave francophone au milieu de l'Amérique du nord anglophone. Montréal une ville bâtie sur une île, tout autour d'une montagne, où l'on entend les mouettes ; Hochelaga, de son vrai nom indien. Une ville qui avait accueilli, au cours des XIXe et XXe siècles, des Juifs d'Europe centrale – le Yiddish a été ainsi la troisième langue parlée dans la citée après l'Anglais et le Français – et depuis les années cinquante des Juifs d'Orient et d'Afrique du nord, des Egyptiens, des Irakiens, des Libanais et surtout des Marocains. Montréal compte approximativement aujourd'hui une population juive de 90.000 âmes dont 60.000 sont d'origine ashkénaze et anglophones alors que 30.000 sont d'origine sépharade, et ont hérité du Français comme langue maternelle mâtinée d'Espagnol pour certains d'entre eux. Partis quelques milliers de leurs terres natales, ils devinrent des dizaines de milliers sur le nouveau continent

EXODE

Intellectuelle et artiste, née française au Maroc, à Casablanca, d'un père ashkénaze et d'une mère sépharade, j'avais jusqu'alors principalement vécu en France (Strasbourg et Paris) mais aussi en Israël. L'étude juive est ma passion et j'ai été l'élève de maîtres, hommes ou femmes, principalement orthodoxes comme Claude-Annie Gugenheim, Nehamah Leibowitz (1905-1997), Liliane (1938-2007) et Henri Ackerman3 et des rabbins Elyaou Abitbol, Alain Lévy, Daniel Epstein et Léon Askénazi dit Manitou dont j'ai eu le privilège d'être une année la secrétaire personnelle, à Maayanot, le lieu d'études juives qu'il dirigea à Jérusalem. Mais si l'étude juive est d'abord une initiation, le limoud, cette confrontation permanente avec les textes y tient une place centrale. Ce limoud s'exerce seul(e), en groupe et surtout avec des havroutot, compagnes ou compagnons d'étude. Et j'ai eu le plaisir d'échanger dans ce cadre-là avec des hommes et des femmes d'envergure parmi eux le rabbin Marc Kujawski ou l'écrivaine Barbara Honigmann. Chaque être humain est décrit dans le Talmud de Babylone comme un rouleau de Torah, depuis sa naissance (traité Niddah 30b), qui aspire encore et toujours à se déployer. Et dans ce cheminement, toutes les rencontres voire la diversité des disciplines, comptent. J'appartiens à un Judaïsme ouvert qui aime les conjugaisons de savoir et qui respecte toutes les sensibilités ou courants qui composent notre tradition et notre histoire. Je suis habitée par cet impératif de la connaissance qui me pousse à partager. L'étude juive, c'est une connaissance à la fois ancrée dans le temps et nomade car chaque génération se doit de la transmettre et de la renouveler. Aussi, après avoir enseigné en France et en Israël, tant dans des institutions qu'à la télévision et des cercles privés, j'étais prête à poursuivre cette route en acceptant la responsabilité que l'on me confiait : créer un centre d'études juives indépendant d'une congrégation, ouvert à tout un chacun(e), affilié ou non, de notre communauté, et bien au-delà. De tous les titres proposés, ALEPH fut retenu, il résonnait aussi bien en Hébreu qu'en Français et symboliquement abritait en ses lettres l'itinéraire de l'apprentissage. ALEPH Centre d'études juives contemporaines en est la dénomination complète car elle vient souligner à la fois l'héritage de la tradition et le souci de l'interroger au regard de plusieurs disciplines comme l'histoire, la sociologie, l'art, etc. La création de ALEPH fut le fruit d'un dialogue constant avec les dirigeants de la CSUQ, notamment avec son directeur Robert Abitbol. Et plus de deux ans plus tard, il l'est toujours, comme si l'existence même de ce lieu exigeait cet échange, cette havroutah dont je parlais précédemment. A Montréal, je rencontrais une communauté sépharade vivante, diversifiée et courageuse – il en fallait pour quitter les bords de la Méditerranée pour les horizons enneigés du Québec. Troisième communauté sépharade au monde après Israël et la France dans une cité qui serait la deuxième métropole francophone sur la planète, elle est légitimement préoccupée par la transmission et le renouvellement de son patrimoine.

ALEPH venait ainsi s'inscrire aux côtés de l'Institut d'Etudes Sépharades présidé par Judah Castiel. Cependant sa vocation était de proposer à un public francophone at large l'accès aux connaissances juives de façon traditionnelle, pluridisciplinaire, plurielle et para académique

Je proposais d’emblée des journées thématiques durant lesquelles les femmes comme les hommes viendraient étudier plusieurs heures, sous forme de cours, de conférences, de causeries et de façon pluridisciplinaire (histoire, sociologie, étude des textes), un sujet ayant trait au monde juif. La suggestion étonna – y aurait-il un public ? J'en étais persuadée – et l'équipe dirigeante de la CSUQ me fit confiance. Pour la première journée thématique « Talmud, enquête dans un monde très secret » et l'inauguration de ALEPH en mars 2009, je demandais à un ami, le cinéaste, conteur, écrivain et enseignant Pierre-Henri Salfati de venir nous donner cours et présenter son film et livre éponyme. Une table ronde, le soir, intitulée « Le Talmud aujourd'hui à quoi ca sert ? » donna le ton de ce qu'est ALEPH. Une pluralité puisqu'il y eut des orthodoxes et un rabbin "conservative", une mixité puisque une femme était conviée à s'exprimer sur son rapport au Talmud et une liberté de pensée car le débat fut animé en toute cordialité

Même si les nouvelles générations de la communauté juive montréalaise sont bilingues avec une préférence pour l'Anglais et que les mariages entre Sépharades et Ashkénazes existent, il reste que ces « deux solitudes » pour reprendre une expression courante au Québec, persistent en particulier dans la méconnaissance de l'histoire ou des us et coutumes de l'une et de l'autre. C'est pourquoi, en même temps que nous créions ALEPH, je proposais à Bryna Wasserman, directrice artistique de la Compagnie Yiddish Dora Wasserman et du Centre Segal des Arts et de la Scène, d'ouvrir un atelier de théâtre juif francophone. Quinze femmes s'y inscrivirent et je leur fis découvrir la pièce du « Dibbouk » de Anski (1863-1920) originellement écrite en Yiddish avant d'être traduite en Hébreu. J'écrivis une pièce en Français, « Dibbouk Skoun Ada – Dibbouk qu'est ce que c'est ça ?» – qui raconta comment ces femmes sépharades découvrirent ce chef d'œuvre du théâtre juif. Cette pièce dans laquelle, elles jouaient, chantaient et dansaient, fut programmée dans le cadre du Premier festival international de théâtre yiddish à Montréal. Nombre de ces femmes sont devenues des membres assidus du public de ALEPH. Elles inaugurèrent par là même, la dimension culturelle de ce centre d'études juives.

מפתחות לתטואן

  • הטרילוגיה התטואנית
  • אבא, חזרת, אני כל-כך שמח שחזרת,
  • היה מסוכן קצת בני, אבל הכול בסדר,
  • מכרת את כל הבתים?
  • כן, אפילו האחרון, אני צריך רק למסור את המפתח לקונה כאן בסאוטה והוא ייתן לי את הכסף, אחר-כך ניסע באנייה.
  • באנייה? חשבתי במטוס,
  • קודם באנייה לאַלְחָסִירַס, אנחנו נוסעים לישראל, פה כבר אפשר לומר את המילה ישראל, אחר-כך כשנגיע למרסיי נטוס במטוס,
  • ואיך יהיה שם אבא,
  • כולם יהיו יהודים, כמונו,
  • ואיך אנחנו?
  • כמוהם, כל הילדים בבית-הספר יהיו יהודים, כל החנויות יהיו של יהודים, כל האנשים ברחוב יהיו יהודים, אף אחד לא יקרא לך יהודי יותר, כי כולם יהיו יהודים,
  • טוב, אבא,
  • אל תדאג בני, הייתי שם לפני שנתיים וזה משהו נפלא, כל האנשים שם הם באמת יהודים,
  • אין ערבים בכלל?
  • אין ערבים בכלל. כולם יהודים, ועכשיו אתה יכול ללכת לישון, מחר מחכה לנו יום ארוך.

Benzimrao

אני לא יודע מה קורה לכם לבוא לבקר אותי ולראיין אותי כאן, בנזימראו, בסך-הכול כפר קטן באמזונס, שבט קטן, ללא עתיד, הנה, הם כמו כולם הולכים ועוזבים את המקום, הם הולכים ללמוד רפואה, אומרים שבמשפחה הזאת זורם דם של רופאים שכבר אלי בן זמרה במאה השש-עשרה היה רופא, וכשהוא הגיע עם אחיו לתטואן, כן שם בצפון מרוקו ליד ספרד, הוא הביא את אחיו על גבו כי הוא מת לו

בדרך, אהר-כך היה למרפא בעיירה המוקמת באותם ימים, זמנים רחוקים, אתה שואל על הקמת השבט, הדבר הוא די פשוט, זה קרה ב1850-, מואיסֶס בן זמרה הגיע לברזיל מתטואן על מנת להביא כסף למשפחתו, ובאחת מן העבודות הגיע למקום הזה, זימראו, כך הוא נקרא היום, כאן הוא החליט לחיות, מדי שנתיים-שלוש היה עוזב ונוסע לעירו וחוזר, כאן הוא נשא עשרים ואחת נשים מן המקום, ונולדו לו מאה

ילדים, זו התחלת השבט, כל הילדים עוברים טכס ברית-מילה, ולבכור תמיד קוראים מואיס, לא, לא מואיסס, כי מואיסס יש רק אחד, והוא אב השבט, בגיל שישים הוא נעלם ולא חזר יותר, הוא אמר לנו שיחזור ביום מן הימים ואנחנו עדיין מחכים לו, הוא היה איש חזק מאוד ודיבר שפה מיוחדת אותה אנחנו מדברים עד היום, סוג של ספרדית מתובלת עם פורטוגזית, קוראים לשתפנו חַגֵטַאו, אבל היום כבר כולם מדברים פורטוגזית, עשינו כאן בית-ספר ששמו אליאנסה, כי כך הוא ציווה לנו באחד מן המסעות שמהם חזר, והוא אמר לנו להתכונן יום אחד לנסוע לירושלים, כן, לירושלים, לא לתטואן, הוא תמיד אמר שהעתיד הוא ירושלים, כך עובדת התורה שלו מדור לדור במקום הזה, המקום המיוחד הזה בו אף פעם אין הצפות של גשם, כאשר כמה מטרים מכאן הכול הופך לנהרות, אני לא יודע איך הוא מצא את השטח הקטן הזה, קורה שאנחנו מוקפים מים לפעמים כמה חודשים, פעם זה נמשך יותר משנתיים, אבל כמובן הכול גדל כאן בעצים האלה, ואוכל אף פעם לא חסר לנו, כמו בתטואן, כך אמרו לי שתמיד שם היה אוכל לכולם, או כמעט תמיד, כנראה שמואיסס הגדול הביא לכאן את הברכה שלו, ראיתי באמת שם, כשהייתי בתטואן את פסאז' בן זמרה, מן הבתים שבנו בני משפחתו שם, אתה אומר שאתה ממשפחת בן זמרה, אתה

נולדת בתטואן, זה מאוד מעניין, אבל בשבילנו כל העניין הזה הוא היסטוריה, אני לא יכול להבין למה אדם יעזוב אדמה פורייה כמו שלנו כדי ללכת לעיר כלשהי, לברזיליה, או לסאו פאולו, אבל זה מה שקורה

לבני שבטי, הם הולכים ואחרי כמה שנים חוזרים עם תואר של רופא, היית מאמין, בשביל מה בן-אדם צריך תואר של רופא, והם רוצים לרפא אותי אני לא יודע ממה, אני כבר בן שמונים וחמש, ואם אני חולה

או מישהו מבני השבט חולים אנחנו לוקחים כמה עלים מערבבים אותם עם המנגו הטהור ומכינים לנו משקה לרפואה, אבל כל המלומדים שלנו נהיים להם רופאים כאלה חשובים, יש להם עניבות במקום חצים, והם כמובן נורא חכמים, אם אנחנו מתנגדים למשטר הקיים זה מפני שהם פשוט רוצים לחסל את הג׳ונגל, הם רוצים לחסל את כל האינדיאנים, האינדיאנים די תמימים כאן בין העצים, הם לא מבינים את האיש הלבן, הם באמת חושבים שאם יישארו במקומם הדחפורים, הריסוסים, החיסונים והתרופות לא יבואו להרוג אותם, הם חושבים שהם יחזירו להם טובה תחת טובה, האינדיאנים הולכים ונעלמים, הולכים ונחנקים, אני יודע שיש שמועות שאני אחראי לפעולות טרור, זה לא נכון, איני אחראי ואיני מצדיק אותן, אך אני בהחלט מבין אותן, ואם מישהו יעשה פעולה כזאת אתן לו מחסה בשבטי, ואם זה יהיה בן שלי לא אסגיר אותו למשטרה, או לצבא, יש יותר ויותר צבא, כאן בזימראו, שם בברזיליה ובסאו פאולו הם מדברים על דמוקרטיה ועל חופש הפרט ועל התחממות כדור הארץ אך ברגע שאתה יוצא מן הפרברים של הערים האלה מה נשאר לך? כלום?

לא על זה אתה רוצה לשמוע, את חושב שאני נושא איזה סוד כמוס על תטואן, שאני יודע משהו שאתה לא יודע, זה לא כך, ייתכן שמואיסס בן זמרה שלח מכתבים, אף שקשה להאמין, שהוא שלח משהו מן המקום הזה לפני מאה שנה, ייתכן שהיו לו צאצאים גם בתטואן, איני יודע על זה, בעצם עד לפני כמה שנים תטואן לא הייתה שונה במחשבתי מן האימפריה האצטקית, משהו דמיוני מן העבר, האמנתי כמובן שזה קיים,

אם אני רוצה לבקר שם, אולי… הייתי פעם בסאו פאולו, האמת זה לא ממש הרשים אותי, לקחו אותי אפילו למוזיאון, אחד מן הנכדים הרופאים שלי, אני לא יודע מה זה כל-כך טוב, החדרים היו מחניקים והריח של הצבע מאוד הפריע לנשימתי, אז עד לתטואן, לטוס במטוסים הגדולים והגסים האלה, בשביל מה, חוץ מזה אני יכול לראות את תטואן כאן, אני יכול להסתובב ברחובותיה מכאן, מתי שאני רוצה, יש לי אפילו מפה, אני מכיר את הים התיכון, מכאן, זו מפה שצייר על אבן הסבא שלי, אני יודע בדיוק כמה זמן ייקח לי להגיע ברגל מן החודריה ועד ריו מרטין, הים הקרוב, אני עושה את הדרך הזאת לפעמים, אני יוצא בבוקר מביתי וחוזר לקראת ערב, כולם יודעים שבאותו יום אני במסע לתטואן, לא, כמובן, איני זז מן האוהל שלי, אבל כולם יודעים שבאותו יום אסור להם להפריע לי, כן, ביום הראשון של חודש אוקטובר, או לפעמים כמה ימים אחרי זה, אני קובע את זה אנחנו עושים צום, זה יום כיפור, אני יודע שזה מן היהודים, זה לא ענייני, אנחנו מתפללים לשנה עם מעט גשמים, שהנהר כאן ליד לא יוצף ולא יגרום נזקים, ואנחנו גם מתפללים שהצבא לא יפריע לנו וייתן לנו לחיות את חיינו, אולי זה מה שנשאר מן העניין, אנחנו גם נחים בשבת ומדליקים נרות יום בשבוע, את זה תשאל את הנשים, הן יודעות יותר טוב ממני, אבל אני גם יודע שבעצם אף אחד כאן הוא לא יהודי, הרי האימהות הן כולן אינדיאניות, אז אל תנסה עכשיו לשכנע אותי להיות יהודי, כבר היה כאן איזה גרינגו שניסה לגייר אותי, אנחנו אינדיאנים, אינדיאנים מתטואן אבל אינדיאנים, אם אתה רוצה אתה יכול לאכול אתנו ארוחת ערב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר