ארכיון חודשי: ספטמבר 2015


השנים שע"א – שפ"ו – 1610 – 1626- הירשברג

סעדים...קברים

השנים שע"א – שפ"ו – 1610 – 1626

יום שבת קודש שנת שע"א, כלו בדמעות עינינו. אוי לי על שברי כי מולאי זידאן אשר חשבנו בצלו נחיה יצא קצף מלפניו. ביום ח' לתשרי בא השר הצורר באריחין שלו"ל ( שבח לאל ותודה לבורא ) – הערת המחבר  צריך לומר יש"ו – ימח שמו וזכרו – כמו שמצאנו שורות אחדות לאחר מכן, וזה היה כנראה טעות סופר.

ואמר שיתנו היהודים עשרת אלפים אוקיות במאמר המלך על שהצילם מן הגוים, אשר באו לשלול האלמללאח של היהודים , ואמר שאם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר כפלים. ונתחילו לגבות ולא הספיק היום.

ובא למחר ואמר שיתנו לו עשרים אלף אוקיות, ותהי צעקה גדולה ותהום כל העיר בליל כפור ויום כפור ונתחלל בעוונותינו הרבים יום כפור הקדוש וכל היום גובים מס וכל הלילה והחכמים בוכים ומיילים ! זעקה בבוקר ותרועה בצהרים ונשבת מהם קול ששון וקול שמחה ונתווספו על זה חלאים רעים ונאמנים. או לנו כי חטאנו.

אחד עשר יום לתשרי עשו מלחמה שני המלכים מולאי זידאן ומולאי עבד אללאה בו מולאי אשיך קרוב לעיר. ונשבר מולאי זידאן ונהרגו רובם ונהרג הצר הצורר באריחין הנזכר ימח שמו וזכרו, ונכנס מולאי עבד אללאה לעיר והלך הנגיד ה"ר יעקב רותי עם הקהל לקראת המלך ולא קיבל פניהם.

אמר להם אתם שמחתם במולאי זידאן והוא הרע לכם, ולמחר שלח אלינו משלחת מלאכי רעים שיתנו לו היהודים עשרים אלף אוקיות כמו שנתנו למולאי זידאן. או לעינים שכך רואות ! וכמה מן היהודים ומן החכמים נתייסרו ביסורין קשים.

ואני שואל קטם מכולם, וכונו היינו בצרה גדולה לקבץ הממון ונתחלל בעוונותינו הרבים גם חג הסוכות. על זאת אספדה ןאילילה, כי שמה ושערורה  (שַׁעֲרוּרָה

(נ') [ראו שׁוֹעָר]
1. קִלְקוּל, שְׁחִיתוּת: "שַׁמָּה וְשַׁעֲרוּרָה נִהְיְתָה בָּאָרֶץ" (ירמיה ה ל).
2.ח שַׁעֲרוּרִיָּה, סְקַנְדָּל, מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר לֹא יֵעָשֶׂה: "כָּל נָבָל בָּהֶם רוֹאֶה אוֹתִי כְּעַבְדּוֹ, עַל כֵּן בָּאָה הַיּוֹם הַשַּׁעֲרוּרָה" (ביאליק, איש הסיפון). "וְחוֹלְלוּ לָהֶם שַׁעֲרוּרָה בִּזְעֵיר אַנְפִּין" מילון אבן שושן

הייתה בארץ אין בי כוח לספר אחת מאלף כי כמה מן היהודים נתפסו והפסידו כל נכסיהם וכמה שיירות נחמסו. או מכל עבר ומכל פינה ! השם יתברך יוציאנו לאורה אמן כן יהי רצון.

וביום חמישה ועשרים לכסלו שנת שע"א -1611 יום חנוכה נתן המלך מולאי אשיך אבי המלך מולאי עבד אללאה עיר לאראג'י לנוצרים שכך התנה עמהם בהיותו בארצם והיו בניו במשכון בידם.

קנסות כבדים בתיטואן ובתאדלה.

ומולאי אשיך הנזכר עבר לתיטואן יע"א והעניש לגוים אנשי העיר מאה אלף אוקיות, והאלנדלוס מאה וחמישים אלף אוקיות והיהודים עשרת אלפים אוקיות ואפילו הספרים הניחום ערומים.

וביום ראש חודש טבת מהשנה הנזכרת ענשו אותנו מולאי עבד אללאה עשרת אלפים אוקיות מלבד חוק המוטל עלינו. ובראש חודש אדר העמיס עלינו עוד שמונת אלפים אוקיות.

אוי לשמועה נשמעה יום ג' לאדר הנזכר על עיר תאדלא שנכנסו בה הגויים ערביים והחריבו הבתים ושרפו חמישים ספרי תורה ואלפים חמשה חומשי תורה והרבה ספרים, וגזרנו תענית כמו יום ט' באב השם יתברך ינקום נקמתנו אמן כן יהי רצון.

יום שני לאייר משנה זו נתנו עוד הקהל יצ"ו ארבעת אלפים אוקיות. ובט"ו לאייר הנזכר גם כן נתנו שלושת אלפים אוקיות ביד אלקאייד מחמד גרני ולאלקאייד מחמד אסנוסי.

הגידו זאת ביהודה כי ערב שבועות שלח מולאי אסיך לאלקאייד גרני לגבות חמישה ועשרים אלף אוקיות מהנגיד כבוד מורנו הרב יעקב רותי, והא אין לאל ידו. והיה לו שטר כתוב וחתום על הקהל יצ"ו שכל נזק דאתי ליה מחמת הנגידות שיחזור הכל על הקהל, ונתנו הקהל החמישה ועשרים אלף אוקיות בעד הנגיד.

אם יהיו כל הרקיעים גלוים וכל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים לא יספיקו לכתוב צרותינו שהוסיפו עוד עלינו חמשת אלפים סך הכל מתשרי עד סיוון שמונים אלף ושבעת אלפים מלבד חוק המוטל עלינו. ובחמישה באב עוד ארבעת אלפים והיו מלחמו שלא נוכל להעלותם על ספר.

ובי"ג לתשרי שנת השע"ב – 1611 עוד הענישנו ששת אלפים ויהי לנו צער גדול כי העם כולם עניים והחטה שווה ארבעים אוקיות לסחפא, והעיר סוגרת ומסוגרת.

וביום ב' כ"ג לחשון שנה הנזכרת ואנחנו בתענית כשהמלך מאסף הערביים להלחם עם אנשי פאס לבאלי עד היום יום ד' לכסלו ואנחנו במצור ובמצוק וכל יום עושים מלחמה ונותנים היהודים מאה אוקיות לשומרי החומה, כי כן מצווה המלך.

פאס וחכמיה-מעללי מולאי אליזיד-המזיד יש"ו-סופו של הצורר

ומיד באו כמה חמרים וסבלים ביום ב׳ כ״ז לאלול ונסענו להאלקצב׳א ועברו עלינו צרות צרורות יותר מפעם ראשונה ולא הניחו לנו להוציא שום קורה ותיבות כלל. ונטלו ממנו כמה מטלטלים יש בגנבה ויש בזרוע ויש בפרהסיא מלבד הוצאות הדרך רחוקה והיה שלהי דקייטא וחום הרב שבה שבר המוח ותשש כוחנו ואבד שברנו והעלים ה׳ פניו ממנו והשיב אחור ימינו והיינו נזופים למקום כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא וצדיק הוא ה׳ כי פיהו מרינו. וגזר אומר המזי״ד ששום בר ישראל ובת ישראל לא ילבשו גוון ירוק ככרתי כלל ולא בגד ירוק, ובא השר להאלקצב׳א והכריז ע״פ המזי״ד ע״ז. וכן בכל ערי המערב גזר כן. והפסידו היהודים ממון רב, ובגד סכרנא׳ט שהיה להם רובם הכניסו אותו ליורה של צבעים להחזירו גוון אחר והיה מתעכל ובלה הבגד ולתקופת השנה לא נשאר להם שום זלטיט׳א כי בלו כולם והוצרכו לקנות גוון בגד אחר. וגבר אויב וכל משרתיו רשעים היו רוקקים בנו ומקללים אותנו, והרגו בחור אחד בדרך פא׳ס אלבאל׳י הי״ן. ושמע המזי״ד ולא שם על לב. ולא היו מדברים עמנו הגוים כ״א בקללות נמרצות ומעלילים עלינו עלילות ברשע. וגזר בדעתו שלא יראה ולא ידבר עם שום ישראל וחרפת אדם ובזוי עם כל הנקרא בשם עברי. וכל היהודים גדולי המלכות שהיו משרתים לאביו יר״א הרגם יש בהריגה ויש בתליה. כמוה״ר מסעוד ן׳ זכרי ואחרים עמו תלאם מרגליהם בשער עיר מקנא׳ס ונשארו תלויים והם חיים כמו ט״ו יום ומתו והיו הגוים מתקבצים להתלוצץ עליהם ולא ניתנו לקבורה עד אחר כמה חדשים שנתן להם רשות.

וכן בתיטוא׳ן הרג ב׳ יהודים. כי נכנסה בו רוח תזזית׳״של המן צורר היהודים. ושלח בכל ערי המערב לשלול היהודים ונאסרו כמה נשים, ונקרעו ונשרפו כמה ס״ת, וכמה מישראל המירו דתם, ולא נתנונו השב רוחיגו כי מדחי אל דחי יצאנו ומצרה אל צרה כזבורא ועקרבא .

העתר המחבר : כגון שעקצוהו זבור ( דבורה ) ועקרב ביחד לעקיצת עקרב יועיל חמימי ולעקיצת זבורא יועיל קריירי, והמועיל לאחד מזיק לאחר.

וצרות אחרונות משבחות את הראשונות עד שאין בנו מי שפותח ספר כי אם א׳ מעיר וב׳ ממשפחה. ורוב הקהל והחכמים והרבנים נדדו הלכו מן האלקצב׳א. יש שהלך למקנא׳ס ורובם לצפרו. ויש שהלכו איש וביתו לפא׳ס אלבאל׳י בפונדקות ובחצרות של גוים. והיו באים מע״ש לע״ש לקנות בשר והולכים להם. ועשינו ימים נוראים וחג הסוכות כמו חי כמו חרון אף בעולם באהלים. וברבות הגשם והקור עשינו נוואוו׳ל – סוכות מקנים –  של קנים וטחים אותם בטיט ועפר. ונתקיים בנו מקרא שכתוב ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. כי היינו חונים במקום הפקר כי הגויים לא היו דרים סביבותינו והמקום בקצה העיר ומעותד למקרה ופגע לולא ה׳ שהיה לנו. והוא רחום בדין מלבד צרת יוקר השער וחוסר הפרנסה. ובחדש אדר תקנ״א – 1793 – נפלה דליקה בהאלנואיי׳ל הנז׳ ונשרפו כמה סוכות וכמה טלטל אין מספר. ויצאנו מן האלקצב׳א בלילה אל מחוץ לעיר סמוך לנהר מפגי הדליקה שהיתה עד לב השמים כי אמרנו כולנו מתים ויצאנו בבהלה בבת א׳ מן השער ונפלו זה על זה ומתה בת קטנה. ובשומעם הגוים של האלקצב׳א הסמוכה לנו באו חגורים לשלול אותנו, ונתן ה׳ בלב שר העיר ונשא עיניו וראה הדליקה מן פא׳ס אג׳דיד ואמר עתה ישללו אותם שכינהם הרעים. וחגר עצמו ואמר לחבריו שילכו עמו, ובא רוכב על סוסו ותפס כמה גוים והכה אותם ועמד שם עמנו עד שכבתה הדליקה וציוה עלינו לשרי השער והלך לו. והיינו מכריזים בכל לילה שיכבו הנרות מפני הדליקה וגם התנורים וכמה דליקות נפלו אבל לא היו גדולות.

מולאי אליזידובש' תקנ״ב בליל ש״ת אחר ערבית משום עגמת נפש אמרנו להקיף בס״ת כנהוג זכר לחרבן. כי לא נאוה לכסיל כבוד מאחר שהיינו נזופים ותהם האלקצב׳א והיתה צעקה גדולה ומרה אשר כמוה לא נהייתה שנפל דליקה גדולה ונשרפו כמו מאתים נוואיי׳ל ונשרפו כמה מטלטלים וכמה ספרים וכמה תיבות ושלחנות וחביות דבש וחמאה ולכלי"ע – שמורים מבשר מטוגן – וכיוצא ששיערו כמו עשרה ככרי כסף, ונשרף ס״ ת ולא היה פנאי כלל לפנות אדם כליו ולהבריח שום דבר כי היה דברו יתברך נחוץ והייתה הדליקה מדלגת וקופצת מסוכה לסוכה שלא כמנהג הדליקות ועלתה עד לב השמים, ואנחנו ברחנו לרחובה של האלקצב׳א וישבנו שם אנשים ונשים וטף עד קרוב לחצות לילה שבקושי כבתה הדליקה וישראל וגוים חובטים במקלות ומפילים הסוכות אולי תכבה.

ואני נשרפו לי שלשה סוכות ובכללם בה״ך וכמה ספרים. לולא עובד בני שנכנס לתוך האש והציל מעט מהרבה ולמחר בבוקר ראינו והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן כי עדיין האש דולקת בשרשי הקנים ופני הארץ שחורה כפחם, ולא התפללו הקהל ביום ש״ת כי אם מתי מספר. ונתקבצו היהודים והלכו לגרים ולאם המלך וספרו לה את כל הקורות אותנו ונמכרו רחמיה על ישראל, וכתבה אגרת למזי״ד דרך תחנה ובקשה ממנו אולי יחנן. וספרה לו שנפלה דליקה גדולה בנו. וכן האלודאיי׳א כתבו לו אגרת לבקש עלינו שיחזרינו לעירנו ותהי להיפך.

 ואדרבא שמח לאידנו ולא ינקה בע״ה ואמר בדעתו שהגרים הנז׳ שמבקשים ממני להחזירם לעירם אתן להם את העיר על דרך חתום פי שטן ולא יוסיפו עוד לדבר עליהם. וכן עשה. ובעונותינו נתקיים בנו קוה לשלום ואין טוב וכתב להם ונתן להם עירנו ונכנסו לעיר והלקו אותה ביניהם לבתים ולחצרות למשפחות ולבתי אבות. ומקודם היו דרים במבוי שלנו משפחת הפלשתים איי׳ת יימו׳ר. ובמבואות האחרים נכנסו בהם משרתיו רשעים וכל הורג נפש וכו'. והתחילו לדבר תפלתם בבית התפלה שבנו. ובמקום אשרי העם איכה יועם. במקום בה״ך הגדולה של התושבים שהיתה הריבה בנו שם ג׳אמע ושמע׳א.

וכשבנו אותה שחטו שם כבשים ותוף וחליל לסימן רע להם ולא נשאר לנו לקוות כי אם לאבינו שבשמים הוא יסבב סבובין עד שנשוב לעירנו. וביום ו׳ ערב שבועות בא שרי״ף א׳ במאמר המזי״ד לתפוש הקהל ליתן ה׳ ככרי כסף, כי אמר שיש ביד ה״ר בנימין בן סמחון ואחיו פ׳ וה״ר יעקב בן סעדון הממון של לחזאן בכ׳א.

ותפש אותם ואסר אותם בבה״כ של האלפסיי׳ן בכבלי ברזל ואמר שיתנו לו ממון של העלוב ה״ר מרדכי אשריקי הי״ן שהרגו ושרפו במקנא׳ס וממונו הוא בידם, ותפש האנשים הנז׳ יום ה׳ וכל ליל ו׳ היה מכה בהם מכה רבה מאד ונתנו מה שנתנו חנם ולא רפה ידו מהם עד שהודו בע״כ בפני הפלילים שלהם שיש בידם ממון הנז'.

ומחר יום ו' בבקר השכם בא הגוי הנז' להאלקצב׳א וסגר אותה ושלח מלאכי חבלה לתפוס הקהל והחכמים הנמצאים שם. וכשמעי ברחתי וטמנתי עצמי בחפירה א׳ תחת הקרקע כל היום ההוא. ותפס כמה חכמים וקהל והוליכם דרך עקלתון כדי שלא יכירו בהם שכנינו וסגר אותם בבה׳׳כ הנז' והתחיל להכות בהם מכה רבה והתחילו לפרוע ממון הנז' והאנשים הנז' נתנו כמו ג׳ אלפים מתקאלים והשאר התחילו לפרוע הנתפסים האחרים, וגזר עליהם שבליל שבת יהיה הכל פרוע ואם לאו יעשה להם משפט כתוב.

 ונתן ה׳ בלב הכבודה יאקות אשת ה״ר יוסף ן׳ עטיא הנז׳ והלכה לשר אלגנימ׳י וספרה לו כל המאורע שעשה שרי״ף הנז' ובא השר הנז׳ ואמר לו מה המעשה והאכזריות הזה אשר אתה עושה, לא ירצה ה׳ בו. והשיבו בעזות מצח ובחציפות דברים רעים. וכשמעו השר הנז' כעס הרבה וקללו והלך למזי״ד ואמר לו אדוני מה המעשה הזה שעושה השרי׳ף הקטן ביהודים שרצה להרוג קהלה. אם מאת המלך היה הדבר תנם על ידי ואני אתנהל עמהם לאט לאט ואם לאו למה יומתו מה עשו. ונתן ה׳ בלבו והפכו לטובה ואמר לו שיתיר אותם ממאסרם ושרי׳ף הנז׳ לא יכנס בהם כלל. וכן היה התירם והממון שכבר נתנו בטלו המזי״ד ואז יצאנו מהמטמוניות שחייבו בו כל יום ו׳ ולא הזמין שום אדם דבר מה לשבת כי היה חרון אף הרבה ובהלה ומהומה ופחד בלב כל העם עד ששלח ה׳ תשועה.

סופו של מולאי יזיד המזיד בעיר מראכש- פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה

נמצא שישבנו בהאלקצב׳א בגולה כ״ב חדשים כנגד כ״ב אותיות התורה לכפר עלינו. ואם באתי לספר חטאת הצבור יכלה הזמן, ולא ספרתי כי אם צרת צבור והיו צועקים לילה ויום עד שעלתה צעקתם את פני ה׳ שילך לתפוס עיר מראק׳ס והלך והגיע לשערי העיר בסוף שבט ש׳ תקנ׳׳ב י״ולא רצו לפתוח לו השער כי המלך מולאי היסאם לא היה שם ויראו ממנו והיו מתלוצצים עליו באומרם שהמלך הנז׳ הוא בעזרם ולא יכול לעשות להם שוס דבר. ובא שוער א׳ ופתח לו השער הפונה לעיר היהודים ונכנס משם בלילה והרג כל השוערים וקודם עלות השחר שלח כל מחנות שלו לשלול שלל ולבוז בז קהל מראכי׳ש, ובעונותינו שרבו באו על העיר בטח ועדיין רובם ישנים נשים וטף ושללו אותם בזוזי ובזוזי דבזוזיי•״ – שודדים, ושודדים המשודדים – והרגו מהם ובעלו ואסרו כמה נשי כהנים והיו בועלין הנשים לפני בעליהן כשזה קם זה נופל ונהרג ת״ח ונשבו כמה נשים ובתולות ופגעה בהם מדת הדין.

ושהו בשלל ג; ימים ונטלו אפילו דלתות הבתים והחצירות ועשאוה כמצולה שאין בה דגים. ונאספו כל הקהל אנשים ונשים וטף בבית הקברות והם ערומים רעבים גם צמאים בימי הקור כנז׳ ג׳ ימים. וביום הג׳ שלח להם לעפ׳ן ־ חנינה – וגזר על הגוים הדרים שם כמה גזירות והרג כמה גדולי העיר. ואחייכ עשה במרמה והכריז שיתקבצו כל הגוים בג׳אמע הגדול לחדש שם המלוכה. וכשנתקבצו אמד להם חרב חרב. וסבב אותם במחנותיו והרגו בהם הרג רב. ושמענו שכל המבואות והשוקיים היו מלאים בפגרים מתים והלכו אליו בלמחאדיר״ – בקבוצות ומועצות – למחול להם ולא הועילו. ואח״כ ביום ב׳ בשבת יצא למלחמה עם אחיו מולאי היסא׳ם הנז׳ ונצח אותו במלחמה אע״פ: שהיה במתי מעט נגד אחיו הנז' והרג בהם הרג רב כי היה אביר לב וגבור בקרבות, ואמרו שאין מספר להרוגים שהרג באותה מלחמה והגיע עד מחנה אחיו וכזאנ׳א – אהל במחנה –  שלו ואילולי ברח אחיו היה נתפש חי.

ונטל כל כליו והתיבות. ולמחר יצא למלחמה והתחיל לנצח אותם והרג הרבה. וירא ה׳ את עוני עמו ישראל ונתמלאת מאתו ויצא גוי א' מתוך המלחמה ויד בו מכחל׳א״ – ירה בו ברובה ונכנס הכדור בכיס השתן שלו –  ונכנסה בו רצאצ׳א סמוך לכיסו והחלה מעט וקשר אותה וחזר למלחמתו והיו אחריו ג׳ רעיו בזרזבאנ׳ת והיו ממלאים לו והוא מכה בהם ומעולם לא החטיא כלל כי כולם היו, באים בגופות ומתים.

ולעת ערב החלה הרבה ואמר להם שיחזירו אותו לעיר ושלח אחר גדולי העיר כמו מאה ועיוור עיניהם בצפאפד – בשיפודים – ואח״ב הרגם ואמר לסופר שיכתוב לעיר פא׳ס אלבאליי שיתפסו הגדולים שלהם ולכלם בשם יקרא ויהרגו אותם. וכן לימקנא׳ס כתב שיתפסו הגדולים שלהם ויהרגום. והיהודים שיצאו מן העיר. וכן לצוויריא. באופן שכתב להשמיד כמה נפשות כי ראה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך מלכו של עולם ולא יניח ברכה אחריו. ולעת ערב יום ג׳ מת בלי חמדה ובלי תאוה עם היות שלא הניח פינה שלא נשיטתח בה לעבירה והיו לו כמו מאה נשים והיה בועל אותם זו בפני זו כמו שספרו לי מי שראו אותו.

והיה צד נשים מתחת בעליהן יש בגלוי ויש בסתר וכן משכב זכור וכ״ש השתיה לקבל אלפא חמרא שתי פסוק מדניאל ה' ופירושו כנגד אלף איש היה שותה יין –  יין ושכר ומלבושים נאים כמו התוגרמים. ברוך הנפרע לנו מצרינו והמשלם גמולי לכל אויבי נפשנו. ברוך האל המושיע. ומיד קמו עמדו גדולי המלכות לבטל הגזירות ולשלוח ספרים ביד הרצים רוכבי הרכש קודם שיעשו שום פעולה באגרות הראשונות. וירא ה׳ וינאץ מכעס בניו ונתבטלו גזירותיו ומחשבותיו אשר חשב על היהודים. שבלכתו למראכיש אמר לשרים שלו בדרך תדעו שבחדש אדר הנכנס יש ליהודים פורים ואומרים שבשביל המן שרצה להשמידם ונהרג עושין יום טוב. והוא נשבע שבשובו ממראק׳ס יעשה להם כמו המן. ברוך מפר מחשבות אויבינו ולא תעשינה ידיהם תושייה. ובסוף שבט באה השמועה לפא׳ס שנפגר המזי״ד ונתקבצו הפלשתים והאלודאי״א וליעבי״ד שבאו מימקנא׳ס לפא׳ס אלבאל׳י ואמרו הבו לכם עצה את מי נמליך עלינו מבני המלך ירי׳א, והסכימו כולם יחד בפה מלא כאילו יצתה בת קול מן השמים שימליכו את סי׳ מולאי סלימאן יר׳׳ה בן המלך יר״א. והוא איש דעתן ומעולם לא הלך בגדולות ובנפלאות ׳כאחיו בני המלך אלא היה קורא דוקא. ומתחלה לא רצה למלוך עד שהעמיסו עליו השרים והאומות וקבל עליו ומלך מלך ומחל להם בכל המסים וארגוניות שהיו בימי אביו והמזי״ד. כי אמר כל זה אסור מן הדין. ולמחר הלכו לו כל הקהל ומנחה בידם ושמח בהם מאד ואמר להם מה שבלבכם לעשות בע״ה אעשה אותו, והיה זה בח״י לאדר. וביום ש״ק הלך למקנאס לחדש שם המלוכה ואמר לקהל שילכו עמו ג׳ מהם ושם יעשה רצונם. וכן עשו הלך הנגיד ה״ר יוסף עטייא וה״ר דוד אלכרייף ובנימין בן סמחון י״ץ ונתעכבו שם

עד יו״ט ב׳ של פסח ובאו ואגרות בידם לשרי העיר לחזור לעירנו. ולמחר יום א׳ של חול המועד שלח לנו השר לקאייד עייאד עז״א עם כל השרים ליסע מן האלקסבא לעירנו. ומיד באו כמה חמרים וסבלים ונסענו בשמחה

ובטוב לבב ונכנסנו לעירנו תהלות לאל. ומצאנו כל הבתים והחצרות חרבים. כי בשומעם האלודאיי׳א שהוחזרה לנו העיר נכנסו ליל מוצאי יום טוב מגדולם ועד קטנם וסתרו ונטלו כל הקורות והדלתות והתיבות

וכל הנקרא בשם עץ. ולא נשאר משוכלל כי אם דבר מועט מקורים בקורות דוקא.

פרק ח: התאסלמות במאות ד.-16-15 המרות המוניות בפאם במאה ה-15

פגיעות

פרק ח: התאסלמות במאות ד.-16-15

המרות המוניות בפאם במאה ה-15

הסולטאן אבו יוסוף עבד אלחק בן אבוסעיד ששלט בשנים 1465-1421, פקד בשנת קצ״ח (1438) על העברת היהודים בפאס למלאה הסמוך לארמון המלכות. כך נוסד התקדים לרובע נפרד ליהודים גם בערים אחרות במרוקו. יהודים שסירבו לעבור למלאח התאסלמו.

מהם ששמרו על שמות המשפחה שלהם כמו כהן ובן שוקרון. ועד קרוב לזמננו היה ידוע על מוסלמים בפאס שהם צאצאי היהודים שהתאסלמו, מהם הידועים בכשרונותיהם ובחריצותם.

לפי תיאורו של ר' סעדיה אבן דנאן את הקורות ביהודי פאס: יהודים שהתגאו הלכו למסגד הגדול ב-1440 וסתמו מקור המים הנובעים שם, ומלאוהו יין ונשתברו שם כל הלילה. ובאור הבוקר הלכו ונשאר יהודי אחד שיכור שנרדם. הגויים מצאוהו וכתגובה עשו פרעות ביהודים, וניצלו רק אלה שהתאסלמו (בניהו, תשנ״ג, עמי 48).

המרה ואפשרות לחזור ליהדות

בעקבות מרד שסיים את שושלת בני מרין בשנת 1465 המירו בפאס יהודים רבים. במקורות העבריים מכונה האירוע 'גזירות הרון', הכוונה לשני יהודים אהרן בן בטאש ואחיו שאול ששירתו את עבד אלחק אלמריני. הוא חוסל על ידי יריביו, כי גילה אהדה כלפי היהודים.

 יהודים הועסקו בתפקידים ממשלתיים. הוא מינה את אהרן כגזבר ויועץ שלו. אהרון [הרון בפי המוסלמים] הואשם, כי ניצל את מעמדו בעיקר בקשר לאיסוף כספי המסים וחלוקתם. וכן נתן פירוש בלתי נכון לקוראן.

יהודים הואשמו בהעלבת אישה מוסלמית אצילה. ההמונים תקפו את הרובע היהודי, כפי שתואר על ידי רבי סעדיה אבן דנאן השני את הקורות בפאס בין השנים קצ"ח- רצ"א (1531-1438). בעת מחלוקות על השלטון בפאס היה מלך, ואחיו מורד במלכותו. במרד המליכו אחד מהם, ונשבע האחר שלא הומלך, כי אם יחזור למלכותו, ימנה רק יהודי כסגנו בשם הרון [אהרן]. ואמנם כך היה. היהודים היו גאים בהישג זה.

ועברו תורות חלפו חוקים ועשו מעשים שלא יעשו, ומכללם לקחו גויה נשואה והכוה מכות אכזריות…. עד שנתקבצו הגויים והרגו ביהודים מכת הרג… עד שהרגו הזכרים שלא נשאר מהם כי אם מי שהמיר כבודו בלא יועיל.

 אהרן בן בטאש נהרג באירוע זה. בהמשך נאמר כי יאחר עשרה ימים קבץ המלך את כל המומרים, ואמר להם: ידעתי ונתאמת אצלי שלא לרצון המרתם כבודכם, על כן כל מי שירצה לחזור יהודי יחזור בגופו'. בין המתאסלמים היו יהודים אמידים, וצאצאיהם נחשבו בין האריסטוקרטיה הפיננסית בפאס. ביניהם משפחות כהן- סקלי [או סקאלי], שוקרון ועוד, מהם הידועים במוצאם היהודי עוד במאה ה-.20

המתאסלמים בפאס

יהודים ממגורשי ספרד שהגיעו למרוקו ובעיקר לפאס, מהם רבים שהתאסלמו, נחשבו עד קרוב לזמננו גורם כלכלי חשוב. מהם ששלטו על ענפי יבוא ויצוא, בייחוד עם אנגליה. עד עתה ידועות בשפחות מוסלמיות שדם יהודי זורם בעורקיהן.

לדברי הקונסול הכללי של צרפת במרוקו, בין המוסלמים במרוקו בעיקר בעיר פאס, המכונים  Bildi [רבים Bildiyyin. הם סבלו מהגבלות, ולמרות עושרם- יוקרתם נמוכה. כך היה גם ברבאט. יש שהיו בעבר נוצרים ויהודים, ביניהם במשפחות חשובות.

 האחרונים מרובים יותר, ומתחתנים רק בינם לבין עצמם. כינויים Toornadis. עד עתה מבחינים ביניהם ובין המוסלמים המקוריים. המתאסלמים שעסקו בצורפות התארגנו ב " חברה " נפרדת מהצורפים האחרים. בראשה עמד 'אמין' שנבחר על ידי החברים, הוא קבע את תנאי העבודה, השכר, המסים.

המטרה של החברה הייתה לשמור על האינטרסים הכלכליים, מניעת תחרות והסגת גבול, וכן עזרה הדדית, במקרה שאחד האומנים נקלע לקשיים. לפי סקר ב – : 1905 הסוחרים שהשתייכו לקבוצה זו בפאס מהוים 45 -46 אחוז מכלל הסוחרים ו-56 עד 58 אחוז מכלל הסוחרים הגדולים.

התאסלמותם של יהודים בפאס במאה ה- 16:

 הייתה ידועה גם במאה ה-19, ונזכרת במכתבו של דרומונד האי לשר החוץ הבריטי הרוזן מסליסבורי ב-24 בינואר 1880 בעקבות האירוע דלקמן: לפי מכתבים שכתבו סוהרים יהודים בפאס היה אירוע מזעזע בעיר. יהודי מקומי בעל חסות של צרפת התווכח עם מוסלמי בשער העיר.

הוחלפו מכות והיהודי ברח. יהודים שהזדמנו למקום הותקפו על ידי ההמון, אבל הצליחו להימלט, חוץ מיהודי זקן שנתפש, הוכה ונשרף. הסולטאן ציוה על מאסרם של כמה מהמעורבים, ושמונה בעלי חנויות בסביבה שלא התערבו למען היהודי הזקן.

במכתב נזכר כי כבר ב-14 בפברואר אשתקד הודיע הכותב שמנהיגי הקהילה בפאס הביעו דאגתם שעלולה לפרוץ קנאות מוסלמית נגד היהודים, בגלל שכמה מהם קיבלו חסותה של צרפת ושל מדינות אחרות, וכתוצאה מכך הרשו לעצמם לנהוג בגסות כלפי מוסלמים.

 אירוע מסוג זה במאה ה-16 גרם לשחיטת היהודים בפאס, שלא קיבלו עליהם להתאסלם. יש שם הרבה צאצאים של מתאסלמים, ששמותיהם מסגירים את מוצאם היהודי.

מלאכים בשמי מרוקו – נהוראי שטרית

מלאכים בשמי מרוקו

תיאור מציאות שנות ה- 50 במרוקו אחרי פתיחת שערי העלייה

בעת ההיא במרוקו ילדתי היקרה,
הופצו שמועות שמלאכים מן הארץ הקדושה,
באו וזרעו מפיהם במתיקות את הבשורה:
'קמה ארץ- ישראל מעפרא דקודשא'

המוני היהודים על טפם יצאו מן "המלאח",
תמהים וכמהים, היכן המלאכים? שואלים,
ותקום בהלת השמחה לעזוב ולברוח
"זאת עלייה!" תיקנו השליחים הטובים.

התורים נשתרכו לעלייה ברחובות הערים,
הערבים נדהמים ממראה עיניהם, שואלים:
"למה אתם עוזבים אותנו? הלוא כמונו כמוכם!"
ליהודים הייתה תשובה: "לזה ציפינו אלפי שנים!"

העומס והלחץ על פעילי העלייה הכריעו אותם,
הם ברחו על נפשם וסגרו את משרדי הרישום,
אלא, שאחרים פתחו מחנות לקליטת המוני-העולים,
אז באו השלטונות וסגרו המחנות ומוסדות היהודים.

וכך היה המצב: עלייה וסגירה, בורחים וחוזרים,
היהודים לא נרתעו, ולא נסוגו אפילו מהסלקציה,
והנה ילדתי, אנחנו כבר ששה עשורים בונים ונבנים,
באנו כאן עם כל מורשתנו לרבות "המימונה והמופלטה".

תמונה: Jewish Agency for Israel

היקפה וממדיה של התנועה במרוקו פרק ראשון: שנות תכ״ו-תכ״ט(1669-1666)-אליהו מויאל

רבי ששפורטש

חלק שני

היקפה וממדיה של התנועה במרוקו

פרק ראשון: שנות תכ״ו-תכ״ט(1669-1666)

ראינו בפרק הקודם את התפקיד הפעיל שמילאה יהדות מרוקו בכל ההתרחשויות ההסטוריות, החברתיות והרוחניות שפקדו את היהדות במאות ה־16 וה־17. היא חוְתה את החוָיה המסעירה של גרוש ספרד ותרמה תרומה נכבדה בקליטת חלק מהמגורשים. היא היתה שותפת פעילה בהקמת המרכז הקבלי בצפת, ונציגיה תרמו להקמתה להתפתחותו ולהאדרת שמו. הם נטלו חלק נכבד בכתיבת ובעריכת הקבלה הלוריאנית ובהפצתה.

כן ראינו כיצד קמו בהשפעת הקבלה, תנועות משיחיות מקומיות במרוקו אשר מחולליהן היו בני המקום. ראינו שמחשבי קצין ומבשרי הגאולה לא חסרו בכל הזמנים. יהדות מרוקו לא רק שלא חיתה בשולי הארועים ההסטוריים של התקופה אלא נטלה חלק פעיל בהתהוותם והשפיעה על עיצובם.

לכן כשבשורת שבתי צבי הגיעה אליהם הם לא נהגו בה אחרת מאשר נהגו שאר הקהילות היהודיות בהן פשתה אותה אמונה. גם בתוך קהילות יהודי מרוקו האמונה החדשה גרמה להתלקחות ולמחלוקות בין המצדדים בתנועה לבין מתעדיה. לפי העדויות של אנשי התקופה התפשטה האמונה החדשה חיש מהר והגיעה לממדים גדולים. תאים של התנועה הוקמו במרכזים יהודיים בכל רחבי הארץ. בסאלי, בפאם, במקנס, במרקש, בתדלה (תידולה – צפונית מזרחית למרקש), בטטואן, באזורי תפיללאת ובשאווייה.

על עומק חדירתה של התנועה למרוקו אנו למדים מאגרותיו של ר׳ יעקב ששפורטש אל חכמי המערב ומחליפת מכתבים בינו לבינם. מלבד אגרות אלה הכלולות בספרו של ששפורטש – ״ציצת נובל צבי״ – שרדו מאותם המים כמה כתבי־יד וכן שירים ופזמונים. בםך־הכל המקורות על תולדותיה של התנועה השבתאית במרוקו הם קלושים ומזעריים למדי ודלים מאד. ובכל זאת יש בהם כדי להצביע על עצמת התנועה, על שרשיותה, חדירתה ואחיזתה בקרב יהדות מרוקו.

ביטול הצומות

מהמקורות הקיימים אנו יודעים שהכתות השבתאיות במרוקו היו קנאיות – כפי שנראה להלן – וקיימו את כל הציווים של התנועה, כולל הפיכת ימי הצומות על חורבן הבית לימי חג ומועד לכבוד המשיח והגאולה.

ראשי התנועה

בכל אחת מהקהילות בהן היו לתנועה מהלכין, ובהן מצאה אחיזה בקרב התושבים, קמה כת שתמכה בעקרונות התנועה, ובראשה עמד מנהיג הכת. בראש הכת בסאלי, אשר אנשיה היו קנאים במיוחד, עמד ר׳ יעקב בךסעדון. במקנס עמד בראש התנועה איש רב פעלים ובעל השפעה, הנגיד מימון מאימראן, ובמרקש נתפס לאמונה החדשה ועזר להפצתה ר׳ שלמה אביטבול שהיה רב בעירו.

ולית תמיהא. הכמיהה לבוא הגאולה היתה גדולה והאוירה היתה נוחה לקליטתה ולהתפשטותה של תנועה המבשרת את בואו של המשיח. האמונה בבואו של המשיח היתה כה חזקה, עד שהגיעה לזהות מוחלטת עם חיזוק האמונה הדתית, וכל מי שניסה להתנגד לתנועה היה בעיני הצבור כמחטיא את הרבים ומונע מן ההמונים לקבל עליהם עול שמים ומעכב את הגאולה.

מה הפלא אפוא שלא רק ההמונים נגרפו בפסיכוזה הצבורית אלא גם רבנים ומורי צדק נתפסו לאמונה החדשה ועזרו להפצתה, ביניהם ר׳ שלמה אבי־טבול ממרקש, שהיה כאמור רועה רוחני בעירו. גם נגד ר׳ יעקב ששפורטש, מחולל ההתנגדות לתנועה והלוחם האמיץ נגד השבת­אות טענו כאילו נכנע לפסיכוזה הצבורית והאמין בשבתי צבי בימיה הראשונים של התנועה וכאילו רק לאחר שעבר הגל הראשון של ההתלה­בות והשברון המשיחי והחלה ההתפכחות ושפיות הדעת, יצא ללחום נגד התנועה.

מתנגדי התנועה

ואכן קמה במרוקו תנועה שבתאית חזקה, וכגודל התנועה כך היתה עצמת ההתנגדות אליה. לוחמים אמיצים ועזי נפש קמו נגד התנועה, והודות לפעילותם ולמאבקם נגדה נבלמה תנופתה ונעצרו התקדמותה והתפשטו­תה. ידועים לנו שמותיהם של שני לוחמים שרדפו את בעלי האמונה החדשה עד חרמה והצרו את צעדיהם: ר׳ אהרון הסבעוני מסאלי ור׳ דניאל טולידאנו ממקנס. טולידאנו היה איש רב השפעה ונמנה אחר־כך בין יועציו של המלך מולאי איסמעיל. בשאר המרכזים עמדו בראש תנועות —ההתנגדות המרא דאתרא וחכמי המקום.

על פעילותם של חכמי ודייני המקום נגד התפשטות התנועה אנו למדים מאגרתו של ר׳ אהרון הסבעוני אל ר׳ יעקב ששפורטש, וזה לשונו: ״והנגיד הרבי מימון מאימראן (ממקנם) וסיעתו מחזיקים בידיהם … וכתבתי לדייני מתא פי״ם (אנשי פאם) וביקשתי מהם לכתוב להם ולחזירם … וכתבתי להם חכמי פי״ס שלא יפרצו גדר ויכחידו מהקהל. ואני כמה פעמים צועק ככרוכיא. הנה כתב קהל פי״ם בא אליכם ולא שמעתם ויאמרו לא נראה אלינו. כלל העולה, אלה הם דרכיהם וקצת מהם.״

מדברי בני התקופה ומעדויותיהם אנו יודעים שהאמונה במשיח החדש הייתה עמוקה ועזה ואנשי הכתות וראשיהן היו אדוקים וקיצוניים באמו­נ­­ם. הם קיימו את כל מצוות התנועה לכל פרטיהן ודקדוקיהן. בין השאר, ביטלו את הצומות הקשורים בחורבן הבית בהסתמכם על הכתוב בספר זכריה: ״כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי (שבעה עשר בתמוז) וצום החמישי (ט׳ באב) וצום השביעי (צום גדליה), וצום העשירי (עשרה בטבת) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים.״

ר׳ יעקב סעדון, ראש הכת השבתאית בסאלי, פוסק בסמכותיות ־בהחלטיות: ״כל המתענה בתשעה באב אינו רואה בנחמת ציון״ ורבי אהרון הסבעוני, מראשי המתנגדים, גם הוא מסאלי, נאנח ואומר בלב דווי: וק״ק (קהילת קודש) מארויקום (מראקש) החזיקו בדברי הדיוטות ואומרים כל המתענה יקרא כופר. "

תפילת ראש־השנה-יהדות המגרב-רפאל בן שמחון

ראש השנה

תפילת ראש־השנה

עדיין לא האיר הבוקר וכבר נעורו כל תושבי ה־מללאח משנתם. הגברים לובשים את בגדי החג ורצים לבתי־כנסת מבלי לטעום גם קפה. התנועה בשכונה רבה, כולם ממהרים כדי לתפוס מקום. אבות ובנים מחזיקים את מחזורי הימים הנוראים המוכרים מהציורים המיוחדים שעל לוחות הכריכה שלהם. איש איש לא נעדר מבתי־הכנסת שבימים אלה הם מלאים מפה אל פה ובפרט בשני ימי ראש־השנה. בתפילת שחרית נאמרים הרבה זמירות ופיוטים של ר׳ שלמה אבן־גבירול ור׳ יהודה הלוי, שכן אומרים שהזמירות סגולתן להכרית כל מיני מקטרגים הבאים לקטרג על תפילותיהן של ישראל. תפילת שחרית נאמרת בהתלהבות עצומה ומגיעה לשיאה כאשר הציבור מגיע לחזרת תפילת שמונה־עשרה, אז מכל הגרונות בוקעת הקריאה המרגשת ״מי כמון אב הרחמן, זוכר יצוריו ברחמים לחיים״.

במכנאס, הישיש ר׳ דוד חסין ז״ל, מצאצאי המשורר הנשגב ר׳ דוד בן חסין ז״ל היה עומד לפני התיבה בימים הנוראים כשהוא נעזר בשני סומכים: ר׳ אהרן בן חסין מימינו ומשמאלו ר׳ יהושע מריג׳ין ז״ל

עת שערי רצון

התעוררות רגשית ואמיתית מגיעה לשיאה שעת הוצאת ספרי התורה. כשנפתח ההיכל, כל המתפללים נדחפים, גם הנשים הזקנות והכלות הצעירות שזה עתה נישאו עומדות גם הן ונדחפות בפתח בית־הכנסת, זאת בהעדר עזרת נשים, וכולן רוצות לראות ספר תורה ולנשקו, רחש תחנונותיהן ובקשותיהן של הנשים, מתערבב עם שפע ״יהי רצון״ ו״לשם יחוד״ הרבים הנאמרים בעת הוצאת ספרי תורה בימים הנוראים. הנשים ראו בפתיחת ההיכל ״שעת רצון״ והגבירו את תפילותיהן ובקשותיהן. האימהות הזקנות התפללו שהבת או הנכדה תזכה בשידוך טוב. הכלות הצעירות שזו השנה הראשונה לנישואיהן ביקשו שתזכינה בפרי בטן ובבן זכר ובתוך רחש התפילות בוקע קולו של השליח ציבור הפותח בפיוט העקידה הידוע:

עת שערי רצון להפתח/יום אהיה בפי לאל שוטח/אנא זכור נא לי ביום הוכח/עוקד והנעקד והמזבח.

כל קהל המתפללים ממשיך אחר שליח ציבור ובקול רם. בהתרוממות רוח זו, היה מתקבל ספר תורה בימים הנוראים, וגם בחגים ובשאר ימות השנה.

העקרות נפקדות בראש־ השנה

ביום הראשון דראש־השנה, קוראים בספר תורה, בפרשת ״וירא״ על שרה אמנו שהייתה עקרה, ״וה׳ פקד את שרה״ (בראשית כא) ומפטירים בספר שמואל א׳ ״ויהי איש אחד מן הרמתים״, על חנה שהייתה גם כן עקרה ואח״כ ילדה שבעה. באותה הפטרה מזכירים את תפילת חנה: ״ותתפלל חנה״ . בארץ רים נוהגים לקנות העלייה למפטיר מתוך אמונה ותקווה עמוקה, שביום זה של ראש השנה, יפקוד השפ גם אותם בזרע של קיימא ובבנים זכרים כמו שפקד את שרה וחנה, אשר ממנה יצא הנביא שמואל.

הערת המחבר : אישה שאין לה בנים, תאמר בעב שבת לאחר הדלקת הנרות את ההפטרה של יום א' דראש השנה " ויהי איש אחד מן הרמתיים ". נהגו גם לקנות את ההפטרה של מנחה של יום כיפור בדמים מרובים, הפטרת יונה הנביא.

הערת המחבר :    במרוקו לא היו עזרות נשים, רק בשנים האחרונות כשהתחילו לבנות בתי־כנסת חדשים, הכינו גם עזרות נשים. על הענין הזה ראה: מים חיים, ח. ב, עמי צג ואוצר המכתבים ח. ג, אלף תשמו.

הערת המחבר :    היו בתי־כנסת שנהגו לומר את הפזמון הזה, בשעת הוצאת ספרי תורה, כאשר ההיכל פתוח ויש שהעדיפו לאומרו לפני תקיעת השופר, משום שמדובר בענין עקידת יצחק. פיוט זה ״עת שערי רצון״ נוהגים לאומרו גם ביום הכיפורים, בעת הוצאת ספרי תורה במנחה. מחבר פיוט זה הוא יהודה בן שמואל עבאס, חי במאה הי״ג, חי בפאס, אולם נאלץ לברוח ממנה בזמן הרדיפות האלמוואחידין והתיישב בארם צובה, חיבר מספר שירים, אולם רק כעשרים מפיוטיו שרדו והמפורסם שבהם הוא ״עת שערי רצון״ המתאר את עקידת יצחק. בשיר זה מרמז גם על עקידתו הפרטית, שעקדו את בנו שמואל והתאסלם. בנו זה לאחר שהתאסלם הפך להיות מומר ואף חיבר ספר בשם ״אפ׳חאם אל־יהוד״ (השחרת היהודים) נגד היהדות והתורה. אביו יהודה היה ידוע בכינוי הספרותי ״אבו בקא אלמוגריבי״. על משורר העקידה ראה: ספר השנה של יהדות אמריקה, עמי 390־393: נר המערבי ע׳ 26 : פאס וחכמיה, עמי 337 : מלכי רבנן דף נד, אות י.

מתוך הספר פאס וחכמיה כרך א' עמוד 337

יהודה בן שמואל עבאס חי במאה הי״ג.

היה חכם משורר וחבירו של ר׳ יהודה הלוי, וזה האחרון הרבה לחלוק לו כבוד ותהלה. נאלץ לברות מפאס בזמן רדיפות האלמוואתדין. התיישב בארם צובה. משירתו שרדו בידינו כעשרים מפיוטיו. המפורסם שבהם הוא השיר ״עת שערי רצון״ המתאר את עקידת יצחק, ונוהגים לאומרו בקהילות ספרד והמזרח ביום ראש השנה לפני תקיעת שופר, וקהילות מארוקו נוהגים לאומרו גם ביום הכיפורים לפני הוצאת ספר תורה במנחה, כששערי ההיכל פתוחים. בשיר זה רמז והביע למעשה גם על עקידתו הפרטית שעקדו את בנו שמואל האלמוואחדין והתאסלם. בנו זה לאחר שהתאסלם הפך להיות מומר ואף חיבר ספר ״אפחאם אליהוד״ (= השחרת היהדות) נגד היהדות ותורתה. ר׳ יהודה ידוע גם בכינוי (הספרותי ?) ״אבו בקא אלמוגריבי״.

افحام اليهود- (بذل المجهود في إفحام اليهود) المؤلف السموأل بن يحي المغربي

אפחאם אל יהוד

افحام اليهود

הספר " אפחאם אליהוד " – השחרת היהדות, נכתב על ידי לא אחר מאשר בנו של מחבר " עת שערי רצון " רבי יהודה בן שמואל עבאס שחי במאה ה13…בנו שמואל שנאלץ להתאסלם עקב רדיפות המאוחידון, כתב כנרה את הספר הזה בלחץ הרודפים ועל מנת להציל את נפשו מהם…..כאשר נוברים בהיסטוריה, זה כמו ארכיאולוגיה…אתה יודע מתי אתה מתחיל ואינך יודע לאן תגיע….

יהודה בן שמואל עבאס חי במאה הי״ג.

היה חכם משורר וחבירו של ר׳ יהודה הלוי, וזה האחרון הרבה לחלוק לו כבוד ותהלה. נאלץ לברות מפאס בזמן רדיפות האלמוואתדין. התיישב בארם צובה. משירתו שרדו בידינו כעשרים מפיוטיו. המפורסם שבהם הוא השיר ״עת שערי רצון״ המתאר את עקידת יצחק, ונוהגים לאומרו בקהילות ספרד והמזרח ביום ראש השנה לפני תקיעת שופר, וקהילות מארוקו נוהגים לאומרו גם ביום הכיפורים לפני הוצאת ספר תורה במנחה, כששערי ההיכל פתוחים. בשיר זה רמז והביע למעשה גם על עקידתו הפרטית שעקדו את בנו שמואל האלמוואחדין והתאסלם. בנו זה לאחר שהתאסלם הפך להיות מומר ואף חיבר ספר ״אפחאם אליהוד״ (= השחרת היהדות) נגד היהדות ותורתה. ר׳ יהודה ידוע גם בכינוי (הספרותי ?) ״אבו בקא אלמוגריבי״.

עולים במשורה מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

עולים במשורה

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

העלייה ההמונית

הקמת המדינה הביאה ליישומו של המפנה הרעיוני בהתייחסות לעלייה שחל בשנות הארבעים הן ביחס לעלייה המונית והן ביחס להכללתם של יהודי ארצות האסלאם בתכנית העלייה. עלייה המונית הייתה נחוצה להצלה ולבניין גם יחד. הצורך בהצלה היה ברור לגבי ניצולי השואה, בייחוד במזרח אירופה, ששרידי היהודים ששבו מהמחנות זכו שם לעתים קרובות לקבלת פנים עוינת במקומות מגוריהם. אל אלה הצטרפו יהודי ארצות ערב, שבמקרים רבים כבר היה מעמדם מעורער והסכסוך הישראלי־ערבי ערערו עוד יותר. החשש מ׳סיבוב שני׳ במאבק עם הערבים והצורך בחיזוקה הדמוגרפי של ישראל הכריעו את הכף לטובת עלייה המונית משיקולי בניין. השיקול הדמוגרפי היה כאמור גם אחד הגורמים שהביאו להכללתם של יהודי ארצות האסלאם בתכניות העלייה הציוניות.

מיד עם הקמת המדינה החלו לזרום אליה גלי העלייה. תכנית המיליון, שבן־גוריון תכנן לבצע בעקבות סיומה של מלחמת העולם, החלה להתממש בנסיבות פוליטיות אחרות. עד ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות עדיין היה קצב העלייה אטי. חלק מהעולים היו צעירים שמקצתם הוכשרו עוד בחו״ל להיות תגבורת לכוחות הלוחמים. כאשר התייצב המצב והישרדותה של מדינת ישראל נראתה ודאית גברה העלייה. המעפילים שגורשו לקפריסין ושארית הפלטה במחנות בגרמניה ובאוסטריה, יהודים שיישבו על המזוודות׳, החלו לעלות ארצה. מארצות הבלקן ומטורקיה עלו יהודים רבים – 33,000 מיהודי בולגריה, 7,000 מיהודי יוגוסלביה ו־30,000 מיהודי טורקיה עלו ארצה עד סוף 1949. ב־1949 החלה עלייתם של יהודי תימן במבצע ׳מרבד הקסמים׳ ובתוך כמה חודשים עלו מעל 30,000 מהם. שערי פולין נפתחו גם הם בסוף אותה שנה. מאמצע 1950 ועד סוף 1951 עלו רוב יהודי עיראק וחלק ניכר מיהודי רומניה.

לפני קום המדינה מנה היישוב היהודי בארץ כ־650,000 איש. ב־1948 עלו ארצה למעלה מ־100,000 איש. ב־1949 הגיעו כ־240,000 עולים, ב־1950 עלו כ־170,000 וב־1951 כ־174,000 עולים. בתוך שלוש שנים עלו ארצה בסך הכול יותר מ־680,000 איש. העלייה הכפילה אפוא את מספר תושביה היהודים של הארץ, והעולים שהגיעו שינו את ההרכב הדמוגרפי של האוכלוסייה היהודית בה והציבו בפני מנהיגיה אתגר נכבד מבחינה כלכלית וחברתית.

העלייה לא זרמה מאליה. היה צורך לעודד ולארגן את הגעת היהודים, מפני שנוסף על רכיב ההצלה היה בעלייה ההמונית גם רכיב משמעותי של בניין. יותר מזה, לדעת בן־גוריון הייתה העלייה הרכיב החשוב ביותר בביטחון הלאומי ובעצמה הצבאית של מדינת ישראל. בלא עלייה היה ניטל הצורך המדיני בהקמת מדינה ליהודים. נוסף על אלה סיפקו העולים החדשים את המסה הדמוגרפית החיונית כל כך למדינה הנתונה בסביבה ערבית עוינת. העולים גם היו האוכלוסייה שיכלה להחזיק בשטחים החדשים שנכבשו במלחמה.

 הצורך בעולים היה רב כל כך שלא זו בלבד שהמדינה והסוכנות היהודית ניאותו לקבל כמעט כל עולה, הן אף חיפשו אחריו, שכנעו אותו לבוא ומימנו את נסיעתו ואת מחייתו לאחר עלייתו ארצה. משרד החוץ של המדינה הצעירה ניהל מגעים דיפלומטיים עם ממשלות כדי שיתירו את יציאת היהודים. הסוכנות היהודית, בסיוע ארגונים יהודיים בין־לאומיים דוגמת הג׳וינט, הקימה מחנות ותחנות ביניים בארצות המוצא ובארצות המעבר, עסקה בהנפקת דרכונים, בבדיקות רפואיות ועוד. את הנסיעה מימנו ארגונים יהודיים (בדרך כלל הג׳וינט) ובארץ שוכנו העולים במחנות והסוכנות נשאה בהוצאות קיומם.

ממדי העלייה העצומים הטילו עול כבד על מערכת הקליטה. המסה הדמוגרפית, שנועדה לחזק את מדינת ישראל, עמדה למוטט את כלכלתה. לא זו בלבד שהיא איימה לפגוע בבניין אלא שקריסת המערכת הכלכלית הייתה מקשה גם את אפשרויות ההצלה. לכאורה אך טבעי היה שמדינת ישראל תקבל החלטה להפסיק או למתן את העלייה ההמונית. אולם מכיוון שנעשתה מיתוס מכונן של מדינת ישראל לא העז איש לכפור בחיוניותה הן למדינה הן לעם היהודי. דיונים על האטתה התנהלו בחדרי חדרים וכל פרסום עליהם הוכחש במהירות. בדיונים על הגבלת העלייה בהנהלת הסוכנות חשו רבים מחברי ההנהלה צורך להצטדק על הצעותיהם להגבילה. אשר על כן מפתיע מספר ההחלטות שהתקבלו בכל שנה משנות העלייה ההמונית בדבר הגבלתה. מסוף 1948 התנהל פולמוס בין מחייבי הגבלת העלייה לבין שולליה כשהעוסקים בקליטה ואנשי הכספים בממשלה ובסוכנות חוזרים ותוקפים את מחלקת העלייה על התעלמותה מהמכסות שנקבעו. ביקורת על העלייה הבלתי מוגבלת הייתה גם בעיתונות. מאיר גרוסמן, מראשי התנועה הרוויזיוניסטית וחבר הנהלת הסוכנות, כתב מאמר ובו הזהיר מעלייה בלתי מווסתת. העלייה בצורתה הנוכחית, כתב, עלולה להיהפך מברכה לקללה. רוב הביקורת נסבה על ההיבט הכלכלי. הבאת האלפים, קליטתם הראשונית, שיכונם, מציאת תעסוקה עבורם והטיפול הרפואי בהם הצריכו משאבים רבים, משאבים שלא היו למדינה שזה עתה החלה להתאושש ממלחמה קשה.

את ההחלטות שהתקבלו בהנהלת הסוכנות בדבר מכסות העלייה עקף ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל (הפועל המזרחי), בשלחו העתקי מכתבים מפעילי העלייה בשטח ובהם נאמר שהאטת העלייה איננה מעשית. לעתים פשוט הודיעו הפעילים על האניות היוצאות לדרך תוך התעלמות מופגנת מהמכסות. סביר להניח שתמיכתו התקיפה של בן־גוריון בעלייה בלתי מוגבלת הייתה בבחינת הרשאה לעוסקים בעלייה להתעלם מהוראות הממונים עליהם. בן־גוריון הודה מעל במת הכנסת במצוקת הקליטה אך אמר שאין להתאים את העלייה ליכולת הכלכלית אלא להפך, יש להתאים את היכולת הכלכלית לממדי העלייה הצפויה. הוא נהג להשוות את המאמץ הכרוך בקליטת העלייה למאמץ הכרוך במלחמה. לא התקציב קובע אלא הסכנה המאיימת: ׳התנגדנו ונתנגד לכל צמצום בעלייה׳, אמר.

יהודי מרוקו בתום מלחמת־העולם השנייה תקריות בלתי צפויות

קהלה קרועה

תקופת מלחמת־העולם השנייה נטבעה בזיכרון היהודים בגוראמה כתקופה קשה במיוחד. מושל צעיר ונוקשה, מולה, הגיע לעיירה וכנראה בשל מיקומה האסטרטגי הורה להכשיר במקום שדה תעופה. שטרית מתארו כמי שנגע במקומיים, רובם יהודים ומיעוטם ערבים, באכזריות רבה. הוא מציירו כלובש מדים נאציים הנוהג במקומיים כאילו היו שבויים במחנה ריכוז גרמני. בספרו של שטרית אין הבחנה בין תקופת וישי במרוקו, שהסתיימה בסוף 1942, לבין קצה של מלחמת־ העולם, בשנת 1945. התמורה רק נרמזת אולי דרך העובדה, כי בזיכרונם של יהודי המקום התחלף מולה הווישיסטי במפקד חדש אחרי הפלישה האמריקנית או מאוחר יותר.

במקום לא פרצו תקריות אנטי־יהודיות, אך האכזבה היתה רבה משהתברר כי המושל החדש, דובארי, הוא נוקשה וקיצוני מכל קודמיו. גם בגוראמה לא עורר אפוא קצו של שלטון וישי תחושה של רווחה וביטחון ליהודים.

בימי שלטון וישי ומיד לאחריו התחולל מעין תהליך של התפכחות בקרב יהודי מרוקו. כרגיל בשעות משבר עלו אל פני השטח תופעות שאולי היו נותרות מוסוות בימי שגרה, והציבו מול עיניהם של היהודים אמיתות על מצב יחסיהם עם הצרפתים והמוסלמים. לא ניתן היה להתעלם מן הקרע המוכח בין השלטון הצרפתי הרשמי, שנעשה בעל־בריתם של הנאצים, לבין היהודים בעולם כולו, כולל יהודי מרוקו שתחת שלטון וישי. השפעת הקרע אולי לא ניכרה בנקודות היישוב הנידחות ביותר במרוקו, אך במרכזים קטנים ואף רחוקים יחסית, כמו גוראמה, הוא היה ברור. גם היחסים עם המוסלמים – התברר באותה שעה – נתונים היו בתהליכי תמורה ושינוי שחייבו עירנות והערכה מחדש. מקץ שלושים שנות כיבוש צרפתי לא נשמר מעמדם ההדדי של הרוב והמיעוט כבתקופה הטרום־קולוניאלית. מעבר לכך, מלחמת־העולם החדירה לתוך מרוקו את עולמה המסוכסך של אירופה וחשפה את האוכלוסייה המקומית להשפעות שלא הכירה או שהטביעו עליה לפני כן רק חותם קלוש.

המלחמה גם פתחה מחדש את שאלת מעמדה הפוליטי של הארץ. בין שדובר על כך במפורש ובין שלא, ניתן היה לחוש שמדוקו חדלה להיות נחלתה הקולוניאלית הבטוחה והבלעדית של צרפת. גם מעצמות אחרות לטשו אליה עיניים, ואף שלא התכוונו לכבוש אותה לעצמן נעשתה עינן צרה בשלטונה של המעצמה שכשלה במבחן המלחמה. בראש ובראשונה הבחינו בכך העילית המרוקנית ותנועת השחרור המקומית, שהחלו לתסוס באותה עת. צרפת נכנסה למגננה במרוקו, כמו במקומות אחרים באימפריה הקולוניאלית שלה, ויחסם הנוקשה של הצרפתים כלפי יהודי מרוקו אחרי הפלישה האמריקנית לא היה אלא פרק זעיר ולא מפואר בתולדות ראשיתה של תקופת מגננה זו.

תפוצה אחרי המלחמה

משנודעה שואת יהודי אירופה ליהודי מרוקו השתנתה תפישתם את עצמם ואת סביבתם. גם יהודים במקומות אחרים החלו להתבונן ביהודי מרוקו באופן שונה ולקשור עמם קשרים חדשים. יכולתנו לצטט עדויות על התקריות האנטי־יהודיות בקזבלנקה אחרי הפלישה האמריקנית היא עצמה פרי השינויים האלה שחלו בתקופת המלחמה. חלק מן העדויות נשמר בארכיונים בירושלים, עיר שאליה שוגרו כדי לעורר את התנועה הציונית למצב היהודים במרוקו. היקפן הוא חסר תקדים במסורת השתדלנות של היהודים המקומיים, וגם מענן אינו שגרתי. קריאות לעזרה שכתבו יהודים מקומיים לפני כן לא היו ארוכות והן שוגרו לאישים ולארגונים יהודיים בבירות המעצמות הקולוניאליות, בעיקר צרפת ואנגליה. אך מה יכלו לעשות מנהיגים יהודים מקומיים בעיצומה של מלחמת־העולם, שעה שיהודי צרפת היו נתונים לרדיפות קשות ובריטניה היתה שרויה בעיצומה של מלחמה על חייה? בתקופה זו החלו לבלוט לדידם שני מרכזים יהודיים חדשים כמקור פוטנציאלי לסיוע: המרכז האחד היה היישוב היהודי בארץ־ישראל, והאחר – יהדות ארצות־הברית.

היישוב היהודי בארץ־ישראל היה שרוי מחוץ לטווח פעולות האיבה ונראה משגשג בתקופה קשה זו. הוא נבדל משאר התפוצות בכך שייצג את הציונות, תנועתם הלאומית של היהודים. ליהודי מרוקו היו כבר קשרים מורכבים עם התנועה הציונית. בעקבות הקשיים בתקופת המלחמה ביקשו הפרו־ציונים המקומיים להדק את קשריהם עם היישוב בארץ־ישראל ולקבל סיוע מן המוסדות הלאומיים. ערב פרוץ מלחמת־העולם ניכרה תסיסה ציונית מסוימת בכמה קהילות ואף התעורר בהן דחף לעלייה. עתה, משאפשר היה לחדש את הקשר, חזרו הציונים המקומיים לבקש סרטיפיקטים.17 אבל הציפייה מן היישוב בארץ־ ישראל לא הצטמצמה להגירה למרכז הלאומי. הציונות, כמו התנועה הלאומית המרוקנית, הציבה בפני אוהדיה חזון של שחרור ועצמאות ורבים מן היהודים במרוקו, שהיו נתונים תחת רושמה של תקופת דיכוי, גילו אז לראשונה את הציונות כתנועה המציעה דרך חיים חלופית למציאות קיומם. כתוצאה מכך חדלה הציונות להיות זרם שולי בחיים היהודיים הציבוריים במרוקו והחלה להתקדם למרכזם.

המעניין הוא שבאותה תקופה החלו מוסדותיה המרכזיים של התנועה הציונית לגלות גם הם לראשונה עניין של ממש ביהודי מרוקו. הידיעות על השמדת יהודי אירופה עוררו ביישוב היהודי חרדה לגורלו. מאילו מאגרים אנושיים יתפרנס לאחר אובדן מרכזי היהדות ההמוניים? העיניים הופנו לתפוצות בארצות האסלאם, ומרוקו בלטה כתפוצה היהודית הגדולה שבהן.18 לראשונה בתולדות הציונות תפסה מרוקו מקום בתוכניות העלייה של קברניטי היישוב, ומכאן ואילך לא איבדו הם את העניין ביהודיה, שרובם היגרו בסופו של דבר לישראל בשלושה גלים גדולים – 1949-1948 (כ־20,000 נפש), 1956-1954 (כ־60,000 נפש) ו־1964-1961 (כ־100,000 נפש). באופן זה עברה הגדולה שבתפוצות היהודיות בארצות האסלאם ברובה למדינה היהודית. התנועה הדמוגרפית המרשימה הזו החלה במגעים האינטנסיביים הראשונים שנקשרו בשנות המלחמה ומיד לאחריה בין שליחים ארץ־ישראלים לתנועה הציונית המקומית.

במקביל לגילוי ההדדי בין יהודי מרוקו למרכז הלאומי־היהודי בארץ־ישראל התרחש תהליך גילוי הדדי גם בין יהודי מרוקו ליהודי אמריקה. פשר העניין של יהודי מרוקו באחיהם לדת באמריקה ברור: בעוד צרפת כשלה במבחן המלחמה, ארצות־הברית קנתה בה לעצמה באופן סופי את מעמדה הבכיר בעולם. היה לכך ביטוי מוחשי בנחיתה האמריקנית בחופי מרוקו ובמקום שהחלו האמריקנים לתפוס בפוליטיקה המקומית. המוסלמים והצרפתים סברו כי היהודים השתכרו מן המחשבה שדווקא להם, אנשי המיעוט, הילידים ובני החסות, יש אחים לדת בעלי עוצמה במעצמה המערבית העולה. לא לחינם צוטט לעיל המוח׳זיני אומר ליהודים, ״אתם חושבים שאמריקה, שעתה הגיעה, היא האל הטוב שלכם?״

אם המניעים לעניין שגילו עתה יהודי מרוקו ביהודי ארצות־הברית היו ברורים, הסיבות לגילוי יהודי מרוקו על־ידי היהודים האמריקנים היו מורכבות יותר ופחות ברורות מאליהן. תחילת העניין נעוצה במעמדה הגיאוגרפי של מרוקו. כשם שבתקופת גירוש ספרד מצאו בה יהודים רבים מקלט ראשון בשל קרבתה לאירופה, כך היה גם בתקופת מלחמת־העולם השנייה. פליטים יהודים חצו את מצרי גיברלטר וניסו למצוא להם מפלט ביבשת האחרת. בסמוך למצרים הם מצאו את העיר הבין־לאומית טנג׳יר, ובה נקלטו כמה מאות מהם. כמה אלפים התפזרו בערי מרוקו, אך לא הצליחו למצוא מקלט בטוח תחת שלטון וישי, ורבים מהם נכלאו במחנות עבודה במדבר בתנאים קשים. אחרי המלחמה עיבדו בעלות־הברית תוכנית להקים בפדאלה שבמרוקו מחנה מרכזי לפליטים שמצאו עד אז מקלט בספרד." בעיית הפליטים היהודים במרוקו תפסה לכן מקום בפעולות העזרה ליהודי אירופה שניהלו ארגונים יהודיים אמריקניים בתקופת המלחמה. אגב כך נוצרו קשרים ראשונים בין אנשי הממסד היהודי־ האמריקני, במיוחד זה של הג׳וינט, הארגון הפילנתרופי המרכזי של יהודי ארצות־ הברית, לבין כמה מאנשי העילית היהודית־המרוקנית שטיפלו גם הם בפליטים.

תורת אמך ◆ פרשת כי תבא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆מס'20◆ מוסדות תפארת מיכאל. "אור חדש

תורת אמך ◆ פרשת כי תבא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆מס'20

מוסדות תפארת מיכאל.

"אור חדש"

אתר העולמי ליהודי צפון אפריקה.

המלקט: הרב אברהם אסולין

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה (כו, א).

כתב הגאון החסיד רבי יעיש קריספין זצ"ל (התרס"ה). בספרו פרח שושנה, ידוע כי "והיה" לשון שמחה, והוא שאמר הכתוב (משלי טו, כג), שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב. יובן על פי המדרש (בר"ר א, ד), לא נברא העולם אלא בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר (במשלי א, כב), ה' קנני ראשית דרכו. והנה עיקר ביאת האדם האדם לזה העולם, הוא על לימוד התורה כדי לדמות צורה ליוצרה, כמו שהשם יתברך בצרוף אותיות התורה ברא כל העולמות וכל אשר בהם (ברכות נה), והווה כל הוי"ה, וכמו שאמרו הכתוב (שם ח, ל), ואהיה אצלו אמון, ודרשו רבותינו ז"ל (תנחומא בראשית א), אל תקרי אמון אלא אומן, כן האדם על ידי לימוד התורה מקיים כל העולמות ושמים וארץ, כדכתיב (ירמיה לג כה), אם לא בריתי יומם ולילה  חוקות שמים וארץ לא שמתי, הרי כי על ידי לימוד התורה מקיים כל העולמות.. וזה כוונת "והיה"

לשון שמחה, ונתן טעם "כי תבא אל הארץ" הזאת, ארץ חפץ זו עולם הזה שבו זכינו לקבלת התורה שנקראת אור, מה שלא זכו המלאכים העליונים, וזה אומרו "אשר", אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו לזכיה זו, "ה' אלהיך נתן לך" תמיד, כי בכל דור מתחדשים רזין עלאין בתורה. "נחלה", כמו שאמר הכתוב (דברים לג, ד), תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא לאומות העולם (סנהדרין נט). "וירשת וישבת בה" תשתדל להיותה לך ירושה אמיתית, כדי לפנות מכל העסקים ולהיות כל חפצך וחשקך בה. "וישבת בה", תקבע לך לישיבה כדי להתיישב בה ולהבין ולהורות מה יעשה ישראל, כי עיקר ביאתך לעולם הזה הוא כדי ללמוד תורה, כי שלושה מעידים זה על זה: הקב"ה והתורה וישראל, והם חוט המשולש אשר לא ינתק לעולמי עד.אבל צריך אתה להשתדל כדי לחדש חידושי תורה להשוות צורה ליוצרה, כי זה עיר ביאתך לעולם הזה.

והיה כי תבוא אל הארץ אשרה' אלהיך נתן לך נחלה…  

כתב מרן רבנו יעקב אבוחצירא זצ"ל בספרו מחשוף הלבן, רמז דהבאת הביכורים שציוה הקב"ה, הוא לתקנת רפ"ח ניצוצות לבררם ולהעלותם מעמקי הקליפות. דידוע מה שכתה רבנו האר"י ז"ל, דהניצוצות  נתפזרו בכל מה 

שברא הקב"ה בעולמו באדם ובבהמות ובפירות וירקות, ואנו מלקטים ומבררים אותם ע"י אכילה שאנו אוכלים ומברכים עליהם. והנה דהביכורים הוא בירור גדול בהבאתם לכהן… ומכאן תוכחת כאשר יש לפני מיני מאכל, ואינם יודעים מה ברכתו, אז אומרים שברכת שהכל פוטר הכל, ובמקום שיכול לברר, בודאי שיברר. והיה מעה במאן דהו שהגיע למקובל הרב יהודה פתיה זצ"ל, הרב ראה במצחו שאינו תיקן ענין המאכל, שאלו הרב לפשר הדבר, ואז סיפר שפגש פרי ולא ידע האם ברכתו אדמה או עץ? ואז בירך האדמה, שגם על הצד שהפרי היינו עץ, הוא נפטר בברכת אדמה, שהרי העץ גדל מהאדמה, ואז הרב אמר לו אומנם כך נפסק בהלכה, אך הניצוצות המגולגלות בפרי לא באו לתיקונם, שצריך את הברכה שלה דיקא, וכוונת המברך, ולכן ראש הישיבה  הרב יהודה צדקה זצ"ל היה אומר כל ברכה צריך לחלקה לשלוש חלקים, לדוגמא ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, בורא פרי האדמה.

ולחיבת מילי דברכות הוסיף ברכת שהחיינו אין מברכים על פירות וירקות בשימורים, ולא על פירות יבשים, ולא על פירות רגילים או על ירקות קפואים, היות ולא ניכר שהם גידול מהשנה, מלבד למי שמגדלם בחצירו, או תפוח עץ הנקרא ענה שנמצא זמן מועט בשוק ואין דרך לאחסנו בקירור, וכן שעועית ירוקה וכדומה. {להסיר מכשול, ברכת אננס בורא פרי האדמה}.

ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמר גדל ובמרא ובאותות ובמופתים (כו, ח).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש הישיבה כנסת הגדולה, והיה די לכתוב ויוציאנו ממצרים ביד חזקה, אלא "ויוציאנו ה' ממצרים", זו הצלה שמצילנו מיצר הרע וכוחותיו המצרים אותנו, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נב:), לולי ה' עוזר לאדם כנגד יצר הרע אין אדם שליט להינצל ממנו, דכתיב (תהלים לז, לב),צופה רשע – זה יצר הרע, לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו בידו.  "ביד חזקה" זו תורה שניתנה מימינו של הקב"ה, דכתיב (דברים לג, ב), מימינו אש דת למו, וגם ניתנה בגבורות מתוך האש. ועל ידי התורה ניצול האדם מיצר הרע, כדברי חז"ל (קידושין ל:), אמר הקב"ה בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. ואח"כ רמז לג' דברים שבאמצעותם ניצול האדם מיצה"ר, כמאמר חז"ל (מנחות מג:), כל שישלו תפילין בראשו ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, לא במהרה הוא חוטא. "בזרוע נטויה", כנגד תפילין של יד. "ובמורא גדול" כנגד תפילין של ראש (שנותנים מורא על רואיהם), שנאמר (דברים כח, י), וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ואמרו חז"ל (ברכות ו), אלו תפילין שבראש "ובאותות" אלו הציצית, כי הם סימן לנו ואות שאנו עובדי ה', "ובמופתים", כנגד המזוזה כמשמעה, וגם תקרא המזוזה מופת להיותה מופת 

לזוז מות ישראל, כאומרם בספר הזוהר הקדוש, שכמה כתות הקליפות נרתעות בראותם שם שד"י על פתח בית ישראל.  

ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך (כו, יא).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש הישיבה כנסת הגדולה, ירמוז "בכל הטוב", אל התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה), אין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד, ב), "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו – שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם. "ולביתך", כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב, אלא גם  לבית הנשמה, שהיא רוח ונפש,  שהם משכן הנשמה, כל אחד יתעדן כפי יכולתו.

ואמרת לפני ה' לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי (כו, יג).

כתב הגאון הדין הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל, בספרו אמרי ברוך, אפשר לבאר בדרך רמז, ע"פ מאמר חז"ל שמי שאינו מעשר מתבואתו באים העכברים, ואוכלים מתבואתו, עוד מצינו שאמרו חז"ל שהאוכל מאוכל שאכלו ממנו עכברים שוכח תלמודו. והזה שרמזה התורה בנוסח הוידוי, לא עברתי ממצותיך דהיינו שלא לתת מעשר אלא נתתי, ועל כן לא באו עכברים לאכול מתבואתי, ודין גרמא שלא שכחתי תלמודי.

וה' האמירך היום להיות לו לעם כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו (כו, יח).

כתב הגאון רבי מימון בן עטר זצ"ל  (התרכ"ז – התשי"ח). בספרו טעמי המקרא, אפשר לומר, כי כל המיוחד בעם ישראל שהוא עם סגולה, תלוי בשמירת מצוותיו. ואמנם עינינו ראו, שאלו שעזבו את מצוות התורה התערבו בגויים ולמדו מעשיהם, במשך שנות הנדודים הארוכות של עם ישראל, היו מבניו שנמשכו אחר תורות והשקפות שהמציאות אומות העולם ואשר חשבו לתקן בהם את העולם. אולם ברבות הימים נחלו אותם יהודים אכזבות מרות, בראותם את התנהגותם של בעלי התורות הנאורות כלפיהם בעבותות הפרעות והשמד. רק דרך התורה היא הדרך שיבור לו האדם, שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.  ואומנם כך ממשיך הכתוב ואומר (דברים כו, יט), ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, לתהילה לשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך, כאשר דיבר.

ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם (כז, כו).

כתב הגאון רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם (התק"ז – התקפ"ב), נאמר בכתוב יקים ולא יקיים לומר, שצריך כל אחד מישראל להחזיק ביד לומדי תורה. ומשמעות "יקים", יחזיק ביד אחרים. וזו תשובה לדור הזה, מלבד שאינן מחזיקים ביד לומדי תורה, אדרבא שונאים אותם שנאה עצמית ובזוים בעיניהם. ולפני כן, החשובים שבהם היו רודפים בגופם וממונם ללמד תורה לבניהם, שיזכו לבנים תלמידי חכמים. ובזמן הזה מוציאים אותם לחוץ, ומלמדים אותם חכמות חיצוניות ללמוד מלאכה לעשות משא ומתן. ונמשך מזה הרבה תקלות, עד שיוצאים לתרבות רעה ויתערבו בגויים עד שיצאו מן הכלל.

הגר  אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה (כח, מג).

כתב החסיד רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה (התרמ"ו – התשל"ו), יובן בהקדים מה שכתב הזוהר (זו"ח שיה"ש כד:), שיש בתורה שישים ריבוא אותיות, כנגד שישים ריבוא שבישראל, שכל אחד אוחז באות אחת, והתגין שעל האותיות רומזים לגרים. ולפי זה קשה, כיצד יתכן שיהיו ישראל למטה והגרים עומדים עליהם מלמעלה, וכי יתכן שיהיו ישראל יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא,

ויש לומר, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, נאחזים הגרים בישראל ובטלים בהם כמו התג שאוחז באות ובטל בו, ואז ישראל הם העיקריים. אבל אם ח"ו אין ישראל עושים רצונו של מקום, אז הגרים עומדים מישראל כדרך התג העומד מעל האות. ומעתה אתי שפיר כוונת הפסוק "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה", לפי דקאי הכא באל מקום. והזהיר ה' יתברך את ישראל שאם לא יעשו רצונו של מקום, אז תהיה מעלת הגר למעלה ממעלת ישראל, וממילא ישראל "תרד מטה מטה" ח"ו.

מילי דמנהג: מנהגנו בכל מילי דברכות לענות ברוך הוא וברוך שמו, גם על ברכות שיוצאים בהם ידי חובה.

וכתב הרא"ש המקור לכך במסכת יומא (עמוד לז), תניא רבי אומר "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהנו" (דברים לב, ג), אמר להם משה לישראל – בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר. "זכר צדיק לברכה" (משלי י, ז), אמר להם נביא לישראל. בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה. ובשו"ת יפה שעה (או"ח סימן יט), כתב שהוא מנהג תאפילאלת הם ואבותיהם, ואבות אבותיהם ורבותיהם זצ"ל וזיע"א. וכך כתב סבא דמשפטים הגאון הרב יעקב אביחצירא בספרו שערי ארוכה (אות כג). וכ"כ בשו"ת מעט מים עטיה שמנהגנו לענות ב"ה וב"ש, גם 

בברכות שיוצאים ידי חובה. וכ"כ בשו"ת מקוה המים (ח"ו או"ח סימן יד), וכן בספרו השיב משה (סימן י עמוד 64), וז"ל שהעיקר כדעת מרן (או"ח סימן קכד ס"ה), וז"ל על ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר ברוך הוא וברוך שמו.

והם דברי הטור בשם אביו יעו"ש, ודלא כדברי המגן אברהם, שכתב שדוקא ברכה שאינו יוצא בה ידי חובה. אלא על כל ברכה שאדם שומע חייב לענות ב"ה וב"ש, שכן מורה דיוק דבריו ז"ל שהאריך לכתוב. על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ב"ה וב"ש ולא היה מספיק לומר על ברכה עונה ב"ה וב"ש, אלא הוסיף להדגיש שאדם שומע בכל מקום וכו'. ובספר נתיבי עם (סימן קסז), וז"ל ואנן בדידן מנהגנו בירושלים לענות על כל ברכה גם על המוציא, וקידוש, גם על שופר ומגילה, כיון שמרן פסק להלכה שצריך לענות בהוב"ש בכל ברכה. 

וידוע המעשה 

שסיפרו מרן הראש"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהוזמן לחתן את נכד הצדיק בבא סאלי, קודם החופה הרב אליהו ביקש מהחתן שלא יענה ברוך הוא וברוך שמו, והנה הרב החל בסידור חופה וקידושין, והצדיק בבא סאלי ראה שהחתן דנן לא עונה ב"ה וב"ש, והבבא סאלי החליט לצאת מהחופה, הרב אליהו הבין את הרמז וסימן לחתן לענות ב"ה וב"ש, לאחר החופה שאל הרב אליהו את בבא סאלי, והלא ישנה מחלוקת בין הפוסקים האם ענית זו הפסק ולכאורה שב ואל תעשה עדיף, ענה לו בבא סאלי סבי כך פסק וכתב בספרו לענות ובודאי שאינו חשיב הפסק, שאלו הרב אליהו, הסבא באיזה ספר כתב פסק זה, אמר הבבא סאלי כבודו יחפש וימצא, לאחר תקופה נפגשו הצדיקים הרב אליהו שח לבבא סאלי שלא מצא פסק זה בספרי מרן אביר יעקב, בבא סאלי אמר לרב אליהו, כבודו יחפש וימצא, במפגש הבא סיפר הרב אליהו לבבא סאלי שמצא, ענה בבא סאלי, ברוך המשיב אבידה לבעליה.

מנהגנו שעונים אמן גם אחר התינוקות.

 ושמעתי מהרה"ג אברהם מוגרבי מחה"ס מעשה ניסים, שראה את סידנא בבא סאלי, נתן לקטן לברך על מאכל ועונה ב"ה וב"ש, ובסיומה עונה אמן, וכך פסק השו"ע (סימן רטו סעיף ג), תינוקות בשעה שהם מברכין לפטור עצמם עונים אחריהם אמן, כיון דבני חינוך הם. והמשנה ברורה (ס"ק טז), משמע דעל ברכה שמברך על אכילה וכהאי גוונא קודם שהגיע לחינוך, אין לענות אמן (פרי מגדים בחידושיו על מסכת ברכות), וכתב הרב בן איש חי (מסעי אות טז), וז"ל ילמד בניו הקטנים שיענו אמן, דמיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא, ותינוקות אשר מברכים חייב האדם לענות אחריהם אמן.  והליכות עולם (ח"ב מסעי עמוד קלב הערה 

ח'), כתב בשו"ת לבושי מרדכי מח"ה (ס"ס קפד), לצדד אם מותר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי, ובשו"ת מת ידי מה"ת (סימן ט), העלה להתיר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי או שערותו מגולה, שעכ"פ יש בו משום חינוך. ולכן הנראה לענ"ד יש שתי ענית אמן, חדא דחיוב, וענית אמן מדין חינוך כמנהגנו.

בברכת שבת שלום

הרב אברהם אסולין

לתגובות: a0527145147@gmail.com

הודעה משמחת

ניתן להשיג במיל חוברות הבאות

תורת אמך – תשעה באב, תעניות, אבלות, ופנינים בהנהגות ומנהג מתורות בעל אור החיים הקדוש זצוק"ל.

תורת אמך – ברכות.

תורת אמך אלול

תורת אמך – סוכות.

תורת אמך – חנוכה.

תורת אמך – פסח, ל"ג בעומר, חג השבועות.

בנתיבות אבותינו

בטאון חודשי לבני התורה, יוצאי צפון אפריקא

עד כה יצאו שני גיליונות.

שיעורי תורה

כמו ניתן לשמוע עשרות שיעורי הרב אברהם אסולין לפי מנהגי רבני צפון אפריקא,

בעמדות קול הלשון. ובאתרנו אור חדש.

תולדות חייהם ומשנתם של רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

ארזי הלבנון

הפולמוס מסביב פירושי הראב״ע

אחדים מגדולי הפוסקים והפרשנים מצאו בחיבוריו של רבינו הראב״ע פירושים המתנגדים לכאורה לדברי חז״ל וההלכה הצרופה, עד שכתבו עליו: ״…שהחכם ז״ל לא היה רב בקי בדינים…״. גם הרמב״ן ז״ל כותב כבר בהקדמתו לפירושו על התורה ש״עם הראב״ע יהיה לו תוכחת מגולה ואהבה מסותרה״, וכמה פעמים מתבטא עליו קשות, כגון ״מי עוור עיני שכלו בזה״, ו״אילו ידע זה המתהדר בסודותיו, תאלמנה שפתיו מלהלעיג על דברי רבותינו. אמנם במקומות אחרים הוא מעריכו מאד.

גם באור החיים הקדוש מצויים ביטויים קשים על פירושו של רבינו, וכגון: ״ואני אומר שיותר היה לו לומר שלא לומר דבר שאינו נשמע ולא יחלוק על מקבלי התורה, כי מי ישמע לדבריו והם היפך קבלת תורה משה״, ו״בפירושים כאלו נתן הרב יד לחכמי הדורות לזלזל בכבודו, וכל כמין פירוש זה ישתקעו הדברים…״.

בחריפות יתירה יצא הגאון המהרש״ל נגד הראב״ע בהקדמתו לים של שלמה, ואלו דבריו כדרבונות: ״…החכם ר׳ אברהם א״ע אשר לא היה בעל תלמוד ורוב בנינו ופירושו על דרך התכונה והטבעים וקבלות חיצוניות, והתריס בכמה מקומות נגד דברי חכמי התורה והתלמוד, ומה שהוא מן התורה כתב שהוא מדרבנן, ומה שהוא מדרבנן עשאו לדברי תורה, והאיסור עשאו היתר והיתר עשאו איסור או מבלי השגחה ידוע״, וכאן מסתייג המהרש״ל וכותב: ״וכבודו במקומו מונח, כי חכם גדול היה, ואין משיבין הארי׳ ממשיך: ״כי אין הולכין אחר פירושו לא לאיסור ולא להיתר, לא לחיוב ולא לפטור, שהרי כתב כמה פעמים נגד ההלכה אפילו נגד חכמי המשנה ונגד אמוראי התלמוד בלי מספר. ואמת שמעתי אומרים עליו שכך היה מכריז והיה מודיע לרבים שאינו רוצה לישא פנים אלא לפרש עד מקום אשר שכלו מגיע לולא הקבלה, כאשר רימז בקצת מקומות בפי׳ התורה ׳לולא הקבלה הייתי אומר׳ וכו', ולא צדקו דבריו בעיניו, ולפי דעתי שכבר נתן עליהם הדין, כי נתן יד למינים ולצדוקים ולקלי האמונה, אני הגבר אשר ראה עני עמו, ואף כל זאת ששיבח אותו הרמב״ם ונתן לו עטרה – החרשתי, כי דרך קצת בדרכיו בענין חכמות…״. גם הגאון רבי יעקב עמדין מתבטא בחריפות על הראב״ע, וכותב שכל ספרו בנוי רק על חכמות תכונת הכוכבים. וגם אחיו הצעיר הג״ר משולם זלמן מאוסטראה כותב: ״…ושארי ליה מאריה להחכם הרב אב״ע הנ״ל, שדרכו ולמוד הוא בכך להיות כמו לעגי שפה על קדמונינו ז״ל, כשלא הוטב הדבר בעיניו…״. המהרש״ם מבערזאן משיב לשואל: ״ומה שתמה על האבן עזרא, הלא ידוע שבכמה מקומות נד מדרשת חז״ל, ולכן אין דרכי לעיין בו, ובפרט לייגע א״ע ליישב דבריו״. ומכל זה נמשכו כמה מכותבי תולדותיו למיניהם

ובאו למסקנא שלא היה הראב״ע בקי בתלמוד.

להצדיק את הצדיק דמעיקרא

אך לעומת זאת יצאו גדולי האחרונים הקדמונים להגן על כבודו של רבינו האב״ע והוכיחו שידיו רב לו בתלמוד ובהלכה, והתעצמו לתרץ דבריו שלא יסתרו לדברי חז״ל ולהסיר מעליו את תלונות הגאונים על פירושיו, הר״ר זכריה בן סרוק שהיה ממגורשי ספרד כותב וזה לשונו: ״ועל כל שאר הדברים שהטיח כנגדם ובפרט נגד הראב״ע ז״ל, אשר אחר חתימת התלמוד היה רשום ככל הגאונים אף על פי שלא היה גאון… והוא היה חכם כולל ושלם בכל חכמה, ואנכי ראיתי חידושי הראב״ע למסכת קדושין, הם בתכלית הדקות והאימות״. וכתב על זה ב׳המעלות לשלמה׳, שאם היה המהרש״ל רואה דברים הללו, לא היה כותב מה שכתב בהקדמתו לים של שלמה נגד דברי הראב״ע.

גם הגאון רבי יצחק לאמפרונטי בעל פחד יצחק מאריך לתרץ דברי ראב״ע מהשגותיו של המהרש״ל, וכותב: ״ולמען דעת צדקת הראב"ע וכי רגיל ויודע ובקי בתלמוד אציעה נא מה שמצאתי וראיתי לזכותו ע״פ התלמוד״.״. הג״ר משה אלמושנינו בהקדמה לביאורו על פי׳ האב״ע כותב: ״יען ראיתי קצת מהפרשים יפטירו בשפה רפה יניעו ראש פורה ראש ולענה נגד חכם הרזים הראב״ע בעניין…ראיתי לבאר כוונתו בזה״. הג״ר יונתן כאשר מביא בתומים את דברי הראב״ע כסניף לפסק-הלכה, כותב: ״וגם הראב״ע בפי׳ לתורה ….נראה דנתכוין לדברי הרא״ש, כי ח״ו לומר שהיה בו שמץ מינות לחלוק על קבלת חז״ל״.

ובאמת גם בספרי ההלכה של גדולי הראשונים מובאים כבר דברי רבינו להלכה למעשה, וכגון באבודרהם ובשבלי הלקט, ובחלקם אף קבעם מרן הבית יוסף בספרו.

ומה שנמצאים לפעמים בתוך דבריו פירושים הנוגדים לכאורה לדברי חז"ל צריכים לדחוק ולפרש דבריו, אשר רבים וכן שלמים ישבו על המדוכה וחיברו ספרים ליישב ולתרץ את דברי רבינו, ״להוכיח שכל דבריו עולם בקנה אחד עם דברי חז״ל.

בנוסף לזה יש לציין את מה שכתבו גדולי הפוסקים אשר לפרש את המקראות על דרך הפשט והדרוש מותר גם לנטות מדרשות חז"ל ושלא אליבא דהלכתא, וע׳ פנים לתורה. ולא עוד אלא שרבינו בעצמו כותב כמה פעמים בפירושיו ש״לולא הקבלה הייתי אומר, הרי שלא חלק ח״ו על חז״ל להלכה, אלא קיבל דבריהם כנתינתם מסיני. גם הרדב״ז בתשובותיו מתריס נגד השואל שפסל את נאמנותו של ראב״ע וטוען כנ״ל: ״וכי מפני שחולק על חז״ל דאמרו שפישון היא נילוס… לפיכך לא נקבל ממנו שאר דברי חכמתו, ואם כן בואו ונצווח על הרמב״ם ז״ל שחולק על רז״ל בכמה מאמרים ולא נקבל ממנו פסקי דיניו ולא הוראותיו, ואפילו רש״י ז״ל אומר בכמה מקומות ׳והדרשה תדרוש ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא׳, אלא עיקרן של דברים כיון שאין חולק על רז״ל בדין מן הדינים או בדבר המקובל או בדבר הנלמד מי״ג מדות, דמאי נפקא לן מינה אם נילוס היא היוצא מג״ע וכוי״.״.

ומן העניין להביא דברי בעל שו״ת תשובה מאהבה, אשר לאחר שציטט את בעלי התוספות והרמב׳׳ם ששיבחו לרבינו הראב״ע ואת הרמב״ן ״שגלה חרפת החכם הזה לעיני כל״ ואת המהרש״ל וכן הוסיף גירא מדיליה, עכ״ז מסיים: ובכל זאת חלילה לנו ולבנינו עד עולם לזלזל אחד המחברים או חיבוריהם בשביל דברי ריבות שערכו זה לעמות זה, וכי לא נקבל בשמחה את רבינו הגדול הרמב״ם בעבור שהשיג עליו הראב״ד וכיו״ב לעג הרבה מאד מאד… באופן שדברי בוז שחוק והתל מראב״ע אינם עושים רושם אצל בעלי המדע ואנשי השם, ואינם מזיתים דברי אמת מעיקרם ושרשם״.

מופלאים דבריו של הרה״ק רבי פינחס מקוריץ, אשר ״חיבב עד מאוד פירושי האבן עזרא, ואמר שמה שנמצא בדבריו לפעמים נגד חז״ל, הוא לפי שנשמתו היתה גבוה מאד ׳נשמת תנא׳ והיה רשאי לחלוק כחז״ל רב תנא הוא ופליג ( עירובין נו ). בשם הרה״ק רבי ישעי׳ מדינוביץ מובא שרבינו הראב״ע אמר על עצמו כי ״תנא הוא ופליג״.

ענו אחריו מקודש מקודש

על אף הפולמוס שנתעורר אצל גדולי הקדמונים מסביב לפירושי ה״אבן עזרא״ כמבואר במאמרינו, הרי בדורות האחרונים של צדיקי האמת גדולי התורה והחסידות נתקבל הראב״ע בהערצה יתירה ומופלגת ונמנה בנשימה אחת עם כל הראשונים ז״ל. פירושיו של רבינו מובאים רבות בספרי החסידות, כגון בתולדות יעקב יוסףבעבודת ישראל ועוד אשר רבו מספור. וראה בזרע קורש שפירש באבן עזרא בענין שעיר המשתלח שרמז לשם ע״ב ע״פ קבלה ע״ש. על גילוי מן השמים על קדושית דברי רבינו, סיפר הרה״ק רבי יעקב שמשון מזאסלאב לבעל תורת חיים מקאסוב, שפעם אחת ישב בלילה עם איזה מאנשי בריתו ודיבר קשות מהרב אבן עזרא מה שנמצא בספרו דברים נפלאים, וכאשר הלך לישון ראה בחלומו, וכאשר קיבל פני אביו הרה״ק רבי פינחס מקוריץ, אמר לו: בנו, אל יפול לבבך מזה החלום, כי בטח דיברת מהאב״ע לזה הראוך מן השמים כי דבריו המה קדושים כמו ספר תורה, זאת היא הטבת החלום. ומאז והלאה היה חשוב גם בעיניו ספר אב״ע, עד שבכל פעם שהזכיר אותו קראו הקדוש. עד כמה התחבב רבינו הראב״ע על הדורות האחרונים, אפשר לראות מפיוטיו וזמירותיו של הראב״ע שנתקבלו בכל תפוצות ישראל באהבה רבה. רבי פנחס מקוריץ ״היה זהיר מאד לזמר בזמירות דש״ק תדיר את הזמר מהאבן עזרא ׳כי אשמרה שבתי, וכן נוהגים ניני ונכדי הרה״ק זי״ע אחריו״. גם החתם סופר ״בליל שבת קודש בבואו לביתו שר קפיטל אשת חיל ושיר ׳צמאה נפשי׳ אשר כתב אבן עזרא, ולא זולת, והפליג מאד בשבח השיר מהאב״ע, שהוא עמוק מאד בקבלה, ושבלא ספק רוח הקודש שרתה עליו כאשר חיברו״, וכדברים האלה אמה גם הרה״ק הר״ן מלכוביץ ז״ל ש״הפליג מאד בשבחן ובקדושתן של זמירות שבת, ואמר על כמה מהם כי ברוח הקודש נאמרו״ ומנה בין השאר גם זמר ׳כי אשמרה שבת׳ לרבינו האב״ע. אגב, יצויין לפלא מה שאמר הרה״ק בעל דברי יחזקאל משינאווא בשם הרה״ק רבי הערש הכהן מרימנוב ש״הזמר ׳כי אשמרה׳ מסוגל לפרנסה״. דברים מרעידים ומפליגים על עוצם יראתו של רבינו, מובאים בספרי צדיקי פולין בשם הר״ר בונם מפרשיסחא, שאמר: ״איך פארשטיי נישט ווי אזוי די אקסלין פון אבן עזרא האבן אויסעגעהאלטן פון גרויס יראת שמים שהיתה בו״. ובלשון אחר אמר הר״ר בונם, ש״אינו מבין איך האבן – עזרא היה יכול לחיות ה׳ מינוטעם מחמת גודל הפחד ויראת שמים שהיה לו״.

גם הרה״ק רבי ישעי׳ מפשעדבורז דיבר נוראות מגדולת רבינו, וכאשר הפליג פעם בעומק ספר נועם אלימלך להרה״ק מליזענסק, אמר ש״אף כי היה מופשט מגשמיות מאד מאד, הראב״ע היה מופשט מגשמיות ט״ו פעמים יותר ממנו״, והוסיף הרה״ק מפשעדבורז לומר: ״הלואי שהיתה נשמתי זכה כזכות הגוף של הראב״ע ז״ל בחייו, ותמיהני איך סבל גופו את פחדו מהדר גאון ה׳!.

הרה״ק בעל נועם אלימלך בעצמו, הסביר פעם של רבינו האב״ע היה חלק גדול מנשמת אליהו הנביא, לפי גודל חלקו ושרשו.

סוף דבר הכל נשמע, כי ״דבר זה תהיה לנגד עינינו, בעת שיזדמן לפנינו איזה ענין קשה להולמו בדברי הראב״ע אין להאשימו, ויהיה נדון לזכותו על דבר כבוד שמו, רבו כמו רבו הראיות על הצדיק

מתהלך בתומו, ולו חכמתו ישכילו ויעמדו על סוף דעתו״.

מקום הניחו לנו להתגדר

ברבות השנים יצאו לאור עולם כמה ספרים נכבדים במטרה לבאר ולפרש את דברי רבינו בפירושו על חמשה חומשי תורה, ביניהם ספר מקור חיים, אהל יוסף, אבי עזר ועוד, ולאחריהם הגדילו לעשות הג״ר שלמה זלמן נעטטער בפירושו לחומש עם מפרשי התורה שהדפיס, והג״ר יצחק מעלער בספרו עזרה להבין על פי׳ אבן עזרא, שחשפו את זרוע עוזם לבאר את כל דבריו של רבינו בחכמת הדקדוק ושאר החכמות וכן תירצו רוב דבריו שנראו כמנוגדים וסותרים את דברי חז״ל, כפי אשר השיגה ידם.

והנה, בעל העזרה להבין כותב בהקדמתו ש״מראש עלה :מחשבתי להציע רק ענינים בודדים שהערתי בדברי הרב, בידעי דכבר נמצאו פירושים למכביר על דברי הרב, וביחוד שמעה אזני :הפירוש היקר והנכבד על הראב״ע מהרב החכם הר׳ שלמה מנטסער ז״ל״, אך לאחר שנזדמן הספר הנ״ל לידו ״ראיתי כי עוד ״:ים אשר עמדי מאשר אתו, ולא לבד כי השאיר לו עוללות אך גם אשכולות ואשישי ענבים״ ולכן החליט לעשות ביאור רחב ומקיף. הזוב כותב: ״ואודות הפירוש אבי עזר הנדפס כעת בכל החומשים, ״א ראיתי למחוץ לדבר ממנו כי אך במקומות אחדים נגע בהם :קצה עטו, ואף באלה מצאתי דברים שלא קלע בהם אל מטרת הכוונה של הרב ז״ל״.

ברם בהיותי מטייל בפרדס החכמה של רבינו אברהם אבן עזרא •יל ומבארי פירושו, יגעתי ומצאתי כי רובם ככולם לא פירשו דבריו ־ק ע״פ פשוטו, ועדיין הניחו מקום לתרץ מה שהקשו עליו גדולי ־־אשמים והאחרונים הלא המה רבותינו הרמב״ן, רבינו בחיי, הטור דל התורה, ר״א מזרחי, האור החיים הקדוש, אבי עזרי ועוד, וגם :על עזרה להבין והרש״ז נעטטער בעצם הוסיפו להקשות על דברי רבינו בכמה מקומות, ומקום הניחו לשבר הרים ולפוצץ סלעי קושיותיהם.

זרעו של ר׳ אברהם בן ר׳ יעקב- כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

כתר קדושה

זרעו של ר׳ אברהם בן ר׳ יעקב

זרע ברך ה׳, בנים ת״ח, גדולי הדור, השאיר אחריו ר׳ אברהם, כפי שכתב ר׳ יצחק סבע בהקדמתו הנ״ל: ״והיתה מנוחתו כבוד שהניח אחריו ברכה, נטיעותיו כמוהו, סמוכין מדרבנן, גם בניהם עדי עד יושבי על מדין, ה׳ עליהם יחיו״, עכ״ל.

בנו הבכור הגאון ר׳ יעקב פינטו (דור ג׳ לר׳ יעקב הא׳), היה מו״ץ במרקש, ובכתב השדרו״ת של נינו נכתב עליו: ״אותו צדיק, הרב המובהק, סבא דמשפטים״. על מצבתו נכתב: ״שמו נודע בשערים תאווה לעינים, אשרי איש ירא אלוקים, במצוותיו חפץ מאד, החכם השלם החסיד העניו, שמו הולך לפניו, כמוה״ר הרב הגדול המשכיל והנבון, כמוה״ר יעקב פינטו, ונח נפשו לשלום ל׳ בשבט שנת תר״ט לפ״ק״. 

בנו של ר׳ יעקב (ונכדו של ר׳ אברהם), היה הגאון ר׳ אברהם פינטו (דור ד׳ לר׳ ב הא׳), המכונה: ״אותו צדיק, הרב המובהק, נר המערבי, חסידא קדישא, סובר הרזים "

רבי אברהם היה עילוי מופלג, מוחו החריף הפליא את כל רואיו, ומצעירותו ניכר בו כי לגדולות נועד. כבר בהיותו בן ט״ו שנים החל לחבר חיבורים, בסוגיות הש״ס בדברי הרמב״ם, ודרשות. בגיל צעיר החל להרביץ תורה לתלמידים, ונמנה על דייני העיר מרקש, יחד עם הגאונים ר׳ דוד צבאח ור׳ אלעזר חזאן, עמהם מצאנו אותו על פסקי דין משנת תקפ״ד תקפ״ו ותקצ׳׳ג. אולם למגינת לבם של חכמי דורו ובני עירו, שבק חיים בגיל צעיר יחסית, בחדש סיון שנת תקצ״ד. גיסו הגאון ר' רפאל מסעוד בן מוחא, ספד לו הספד גדול, והביאו בספרו פרפראות לחכמה ( דף קע).

מפאת יופיו של ההספד, המלמדנו גם על גדולתו המופלאה, נעתיקנו כאן, וז"ל:

מליצה שעשיתי לכבוד הרב, סיני ועוקר הרים, בנן של קדושים, כמוה״ר אברהם פינטו זלה״ה, גיסי, בפקודת השנה, בשנת ״רשפי״ה״ (תקצ״ה).

אחים לי בהספד דהתם קיימינן, על האי שופרא דבלי בארעא קא בכינן, ומשנגנז הרב ר׳ אברהם פינטו, בשמחה ממעטינן. מופת הדור והדרו, כי בו בחר להרימו, בחור מורם מעם. יבואו ויגידו צדקתו כל רואיו מודעיו, חכמי הדור, תלמידיו ומכיריו, יתנו עדיהם ויצדקו.

נראתה קש״ת הסופר בימיו, עודנו באיבו כמעט בן ט״ו שנים

החל לשוטט בדעתו, לחבר – חיבורים נחמדים

 דרשות ופשסים

לא שיערום הראשונים;

 

חכו ממתקים

 וכולו מחמדים

 בשפה ברורה ודברים אחדים

 גם במעלליו יתנכר נער

 ובין זקנים יושב בשער;

 

וחיבוריו על הרמב״ם לחכמי הדור השמיע

 בוצין בוצין מקטפיה – ידיע

 הרב רבי אברהם פינטו מעלי וצניע;

 

וישמעו כל העדה כי גווע הארון

ויתנו את קולם בבכי גדול

 ולא שתו איש עדיו עליו

 זקנים משער שבתו;

 

וישישים קמו עמדו לספוד עליו

 אוי נא לנו כי נפלה עטרת ראשינו

 רב מדינתנו, חכם שמת הכל קרוביו;

 

הכי אחי אתה מעין המתגבר

עוקר הרים ומשבר

הרב הכולל המחבר

 בחיבוריו הנחמדים מדבר זה. סיני – תורה וגדולה במקום אחד;

 

זרע קדושים

חכם חרשים

צעיר לימים

 

מוקיר רבנן מרים ״נישן׳(כמו נשיתי טובה, תהילים)

ומטיל מלאי לתוך כיסן

 ויש בו מדת הנשתוון

 קבעו בכיה לדורות על הרב שמת פתאום בחודש סיון;

 

שושילתא דבי נשיאה שלשלת יוחסין

 שר וקצין

 לשמוע תורתו – הכל רצין;

בזכותו יקבץ האל, שארית ישראל. בנחלת ושובה אל ארץ הטובה, אדרוש על הרב גיסי לצאת עמו חובה. בהלו נרו עלי ראשינו, לאורו ילך חושך, בטוחים מן המכשלות על כל דבר פשע. זכותו תהיה, לנו לחומה ולמחסה. מאת אדון השלום רם ומתנשא, ירום ויגדל בנו משה״.

עד כאן קיצור ההספד.

כאמור, על אף גילו הצעיר, הספיק ר׳ אברהם לחבר חיבורים רבים, אולם כולם נשארו בכתב יד. ככל הידוע לנו חיבר חידושים למסכתות פסחים, גיטין, בבא קמא, וחולין. חידושים על שו״ע חו״מ, ודרושים בשם ״מור נוטף״, כמו כן חיבר פירוש על ההגדה בשם פני אברהם. (באחד מכתבי היד ישנם הוספות מאחיו.)

בנו של ר׳ אברהם היה ר׳ יעקב פינטו (דור ה׳ לר׳ יעקב הא׳), המכונה" : "אותו הרב הכולל, בישראל להלל". מתוך הספדו של ר׳ מסעוד בן מוחא המובא . נראה כי לר׳ אברהם היה בן נוסף בשם ר׳ משה, עליו נשא תפילתו בסוף הקינה "ירום ויגדל בנו משה״, וככל הנראה הוא ר׳ משה פינטו המובא במלכי רבנן אשר שימש כדיין בבית דינו של הגאון ר׳ דוד צבאח, יחד עם הגאונים ר׳ אלעזר לחזאן, ר׳ רפאל מסעוד בן מוחא, ר׳ יוסף אביטבול, ור׳ שלום הכהן.

AMGHAR – AMIEL

une-histoire-fe-famillesAMGHAR

Nom patronymique berbere indicatif d'un titre, le vieux, le doyen, c'est-à-dire l'homme sage, et donc celui qui est digne de diriger, le chef. C'est l'equivalent en berbere du titre arabe de cheikh, chef de la communaute, ou representant des autorites aupres de la communaute juive. L'existence de noms berberes parmi la population juive est une des preuves avancees par certains historiens pour justifier leur these d'un antique mouvement de conversion des Berberes au judaisme avant la domination de l'islam. Ce nom, typique du Maroc, autrefois fort répandu dans le sud du pays, en particulier dans le Sous et l'Anti- Atlas berbere, avait presque disparu au XXeme siecle. Toutefois on le retrouvait encore à Casablanca et dans le sud.

SOUSSAN BEN AMGHAR

 Rabbin enterre dans l'antique cimetiere d'Oufran dans l'Anti- Atlas, ayant vecu sans doute au XVIIeme siecle, surnommé Ben Siboni. Sur sa tombe est inscrite cette epitaphe en hebreu: sepulture de Notre Maitre, la Couronne d'Israel, le saint rabbi Soussan Ben Amghar.

AMGHAR : nom d’origine berbere désignant le plus ancien, le plus age. C’est le nom que l’on donne encore aujourd’hui aux chefs de tribus chez les Touaregs.

AMIEL

Nom patronymique hébraïque théosophique formé de "ami", mon peuple, et de "el", Dieu, ayant pour sens, peuple de Dieu, ou encore "imi el", Dieu est avec moi. Ce prénom est évoqué dans la Bible, dans le second livre de Samuel: "il est dans la maison de Makhir fils de Ammiel." (II Samuel, 9, 4). L'hypothèse de l'origine hébraïque est renforcée par le fait que ce nom est porté à la fois dans les communautés juives sépharades et achkénazes. Le nom est attesté en Espagne dès le XlVème siècle, dans un document dressé à Barcelone en 1328 faisant mention de rabbi Abraham ben Shélomo Amiel. Le nom est attesté au Maroc à partir du XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté essentiellement au Maroc (Mazagan, Mogador, Safi, Meknès, Casablanca) et également en Algérie (Oranais, Algérois) et en Tunisie, sous cette forme ou sous des orthographes proches: Amoyal, Amouyel.

  1. ITSHAK AMIEL

Fils de Yéoushoua. Rabbin, kabbaliste à Meknès, seconde moitié du XVIIIème siècle

  1. SHELOMO AMIEL

Rabbin-notaire à Fès, seconde moitié du XIXème siècle.

 SALOMON AMIEL

 Riche commerçant de la communauté d'El Jadida, l'ancienne Maza­gan, colonie portugaise reconquise par le Maroc seulement en 1769, après plus de deux siècles d'occupation. La communauté juive qui avait prospéré sous les Portugais se reforma après la reconstruction de la ville – détruite au moment de sa libération du   président de la nouvelle communauté et ses descendants lui succédèrent à ce poste comme une véritable dynastie.

 HAYIM et MIMOUN AMIEL

 Riches marchands de Mazagan, qui fortune faite, s'installèrent à Jérusalem et participèrent à la création en 1860 du Comité de la Communauté Maghrébine qui obtint, après une âpre lutte, son indépendance de la toute puis­sante communauté sépharade, accusée de discriminer immmigrants du Maghreb. Mimoun passa ensuit à Jaffa où il joua un grand rôle dans l'aide aux haloutsim venus d'Europe                                                                                                                                                   

JOSEPH AMIEL

 Traducteur et vice-consul du Consulat d'Angleterre à Casablanca, seconde moitié du XIXème siècle. Protégé anglais – la plus efficace des protections de l'epoque qui soustrayait son titulaire à la justice marocaine – il tendait à abuser de ses pouvoirs. C'est ainsi que le consul général anglais fut saisi par le consul général des Etats-Unis d'une plainte contre lui pour avoir provoqué l'arrestation et la flagellation de huit femmes juives de la ville qu'il accusait d'avoir… séduit et dévoyé ses fils!

En fait, ses fils lui avaient simplement désobéi en restant très tard dans la nuit chez ces dames et pour se venger d'elles et de ses fils rebelles, il avait reposé cette plainte auprès du gouverneur qui s'était empressée d'y donner la suite regretttable que l'on sait. Devant l'inaction du consul britannnique. et bien qu'il s'agisse d'une affaire juive interne ne : :ncernant aucun de ses propres protégés, son homologue américain de Tanger, le celèbre consul général Mathews, alerté par Levy Cohen et désireux d'accroître son influence au sein de la communauté juive, en appela directement au ministre marocain de la Justice. Son intervention fit son effet et les femmes furent libérées. Elles se retournèrent alors contre Joseph Amiel pour lui demander des dédomma­gements pour leur vaine arrestation. Joseph Amiel refusa de verser des dédommagements, arguant que ce n'était pas lui qui les avait arrêtées, mais le gouverneur de Casablanca qui devait donc être tenu responsable. Ce dernier, qui avait juste­ment procédé aux arrestations pour complaire à l'influent drogman, se vengea en ordonnant son arrestation. Mais Joseph Amiel prit les devants quitta précipi­tamment le Maroc et se réfugia à Jérusalem en 1883.

YAHYA AMIEL

 Grand négociant et notable de la communauté de Mazagan à la fin du siècle dernier. Président de la communauté, il poursuivit la dynastie familiale. Son fils Abraham devait lui succéder en 1932.

 YAHYA AMIEL

Fils d'Abraham. Président de la communauté de Mazagan dans les années trente. Au moment du déclenchement de la Guerre, en septembre 1939, il demanda à ses coreligionnaires de se porter volon­taires pour combattre aux côtés des soldats français pour défendre la France, et donna le l'exemple le premier malgré son âge avancé. "Nous saurons défendre la France avec motivation et conviction, car en défendant la France, nous défendrons notre religion et nos coutumes que la France généreuse et libérale a toujours respectées." Mais les autorités françaises refusèrent de recruter des volontaires parmi les Juifs marocains de crainte de devoir après la guerre leur accorder la nationalité française.

SALOMON AMIEL

 Fils de Yahaya. Président de la communauté de Mazagan à partir de 1944 et dans les années cinquante.

AMIEL : nom d’origine hébreu (am-el) signifiant peuple de Dieu

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר