ארכיון יומי: 16 באוגוסט 2015


רבי אברהם אביכזר- ארזי הלבנון..חכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח

רבי אברהם אביכזיר זצל

אהבת ציון

את מצות הצדקה, קיים רבי אברהם אביכזיר בעצמו. ביתו היה פתוח לרווחה לשלוחי ארץ ישראל. כל שליחי ארץ ישראל שהגיעו למצרים ידעו כי בביתו יוכלו למצוא מקום אכסניא. הרב דוד שלוש סיפר, כי סיפרו לו הגאון הגדול רבי עזרא עטייה זצ״ל. ראש ישיבת "פורת יוסף״, ואביו רבי יוסף שלוש ז״ל, כי בשנת תרע״ד, שבה פרצה מלחמת העולם הראשונה, נאלצו כל הנתינים הצרפתיים לצאת מארץ ישראל, ורבים מהם הגיעו לעיר אלכסנדריה. בראות רבי אברהם את הדבר הזה, הוא התמסר להיטיב עמהם בכל כחו. ראשית, דאג לגייס תרומות רבות מעשירי העיר. לחלק מהם סייע להתיישב בעיר, לאחרים יעץ לנסוע לערים אחרות. בזכותו של איש החסד, הנדבן ההגדול רבי נסים נחום שהגיע מטראבלס המערב למצרים – הקים ישיבה גדולה לפליטים של ארץ ישראל. בישיבה זו, למדו כמאתיים תלמידי חכמים, והוא טיפל בכל צרכיהם החומריים, וכך יכלו לשבת על התורה ועל העבודה, ללא דאגות פרנסה, הוא השתדל במסירות מיוחדת, למען הרבנים האלה שהגיעו מארץ הקודש, ובסיועו הנכבד של הגביר רבי נסים נחום, הרגישו חכמים אלו כמו ״בבית״, כאילו שהם נמצאים בארץ הקודש, פרט לכך, הוא ייסד ישיבה בשם ״טובי ישבעו״, בחצר הכולל של עדת המערבים, בעיר העתיקה שבירושלים [בסמוך ל״סראייה״].

בעול הוצאות הכספיות של הישיבה, נשאו משפחתו של נשיא הקהילה, הגביר שלום טובי, ושמם נקרא עליה – ״טובי ישבעו״.

פרט לגדולתו בתורה ובמעשי-החסד, הצטיין הגר״א אביכזר גם ב״חכמת חיים״. בקי גדול היה בהויות העולם, כפי שהיה בקי ב״הויות דאביי ורבא״. כן ידע לדבר בכמה שפות, וחן מיוחד היה יצוק על שפתיו, עם כל אדם, דיבר בנועמ-חן ובמתק-שפתיים. ויחד עם זאת, היה תוכו כברו – ישר פה-ולב היה, עקב כל זאת, זכו לו מהשמים, שהצליח בכל מעשיו, כי כולם היו לשם-שמים. בזכות ההיכרות המיוחדת שהיתה לו עם משפחות עשירות ואצילות רבות – כפי שהזכרנו לעיל – ידע לבקש מהגבירים הללו את תרומותיהם, ואף פעם לא השיבו את פניו ריקם. חכמי ארץ ישראל ומצרים, ידעו שיש להם יהודי גאון בתורה ובחסד, המתגורר בעיר אלכסנדריה, ומצודתו פרוסה על מקומות רבים נוספים, מדי פעם בפעם, פנו אליו בבקשת סיוע, והוא עזר להם ככל יכולתו, ״אחת מהנה לא נעדרה״. כמו-כן, היה שולח להרה״ג רבי יצחק אביחצירא זצ״ל, תרומות שאסף מדי שנה בהילולת מר זקנו, הרב הקדוש המלומד בנסים, רבי יעקב אביחצירא זיע״א, שהיה קבור בעיר דמנהור שליד אלכסנדריה.

״במכתבו אלי, כותב הרב: גם ירושלים, כמו לאלכסנדריה – לא עשיתי דבר טוב יוצא מהכלל, ולכן איני ראוי שמע״כ נ=שמעלת כבודו], יטרח לרשום תולדותי, אשר אין בהם מתום״ – כך כתב הגאון העניו רבי אברהם אביכזיר לסופר משה דוד גאון ז״ל, בעת שהלה רצה לרשום פרקים מזהירים מתולדותיו ומעשיו הטובים הכבירים. בחודש סיון התרס״ח, נפטר הרב הראשי של אלכסנדריה – הגאון רבי אליהו בכור חזן זצ״ל – מחבר ספר ״תעלומות לב״. יחסי ידידות והערכה רבים שררו בינו לבין הגר״א אביכזר, והדבר התבטא בין היתר, גם בעובדא שרבי אליהו חזן, תמך בצורה נלהבת בפעולותיו הכבירות של הרב אביכזר, למען לימודים של בני ישראל. אז שמו ראשי הקהילה עיניהם עליו, ומינוהו לתפקיד ראש-אב-בית-הדין וממלא מקומו של ראש הרבנים בעיר זו.

גאון בתורה

גם הגאון רבי בן-ציון קואינקה זצ״ל – עורך הבטאון התורני ״המאסף״ – כיבד הרבה את הגר״א אביכזר. כדרכם של תלמידי-חכמים, בעת שנפגשו פנים אל פנים, הרבו לשוחח ביניהם בדברי-תורה.

מדי פעם בפעם, בעת שהגרב״צ קואינקה הגיע לאלכסנדריה – והוא נסע לשם פעמים רבות – היה מתארח אצל ידידו ראש הבית-דין של העיר, הגר״א אביכזיר. בנוסף לכך, שמרו שני חכמים הללו על קשר ביניהם, בהתכתבות קבועה של חידושי תורה והלכה.

כדי שנעמוד במקצת על גאונותו בתורה, והערצתם של חכמי דורו אליו – נזכיר להלן בקצרה ענין הלכתי אחד חשוב, שהגר״א אביכזר כתב להגרב״צ קואינקה, לפרסמו בבטאון ״המאסף״ – בחוברת הראשונה. בכותרת מכתבו מתנוססת הכותרת: ״בית דין הצדק דעוב״י [=דעיר ואם בישראל] נא אמון [־אלכסנדריה] יע״א [=יעזרה אלוקים]״.

המכתב נכתב ביום כ״ד חשון תרפ״ג, ופותח במלים: ״למעלת ותהלת רב חביבא, עינא ולבא, הרב הגדול ומעוז ומגדול, ראב״ד מקודש בעה״ק ירושלים ת״ו, כקש״ת נ־כבוד קדושת שם תורתו] כמה״ר בן ציון קוינקא נר״ו יהשל״א [=נטריה רחמנא ופרקיה, יתי שמו לעד אמן]. אחרי דרש״ת באה״ר ת״כ [=אחרי דרישת שם תורתו באהבה רבה, ונושאי כליו]. בתחילת מכתבו, כותב רבה של אלכסנדריה, שמכתבו של עורך ״המאסף״ הגיע לידו, ״ואני כלוא בבית ממחלתי הקודמת, וזה היום תחלת מעשי – יצאתי ב׳כי טוב׳ מעט לבהמ״ד, ה׳ יגמור עלי לטוב, ויבריאני ויחלימני לעבודתו ית׳ אמן, ומכאן הוא עובר לנושא הנדון – ״קודם שלחתי למעכ״ת קונטרס קטן, אשר כתבתי אודות העירוב פה העירה, אשר בעוה״ר, אין נקי [=אף אחד לא נקי מעוון], וכל העם מקצה, עוברים בשאט הנפש, ומוצאים מרשות לרשות, גם יחידי סגולה החרדים על מצות ה׳. וכבר על מדוכה זו, שבנו ודברנו כמה פעמים, בהיות מעכ״ת אתנו פה. ועד כדין [=עד עכשיו], לא היה באפשורת לתקן העיר, כי הממשלה מיום ליום, היתה משנה את פני

העיר… אך כבר עתה, תוקן הכל, ואין להם עוד מה לשנות״.

בהמשך דבריו, הזכיר הרב כי בימים שהיה חולה ומרותק למיטתו, ״העיר ה׳ את רוחי, וברגעים המעטים אשר הייתי חלים [=בריא], ויכולתי לתפוס ספר – כתבתי בקיצור נמרץ מה שיכולתי. ואם מעכ״ת וב״ד [=מעלת כבוד תורתו ובית-דינו], ימצאו אותם נכוחים ויסכימו עליהם, אזי בעזה״י [־בעזרת השם יתברך], אעשה עירובי חצרות ושיתופי מבואות, ואפרסם את זה בבתי-כנסיות. והיה זה שכרי. ושכמ״ה [־ושכרו כפול מן השמים]. ומברכתו יבורך עבדך… והנני דשו״ט נ־דורש שלומו וטובתו], ומצפה לתשובתו ברוב עוז ושלום״. ועל החתום ״אברהם אביכזיר ס״ט״ נ־סיפי טב].

שבעה עמודים של דיון הלכתי מעמיק – וביניהם מפת העיר אלכסנדריה בצורה מוקטנת – שלח הגר״א אביכזר לגרב״צ קואינקה ואת אלה מכנה הרב במלים ״בקצור נמרץ״.

תשובתו של הגאון רבי בן ציון קואינקה זצ״ל – כראש אב בית דין בירושלים – התפרסמה בגליון מס׳ 2 של ״המאסף״, והיא משתרעת על 22 עמודים, הדברים נכתבו ביום י״ז כסליו תרפ״ג, ולמדנו מכך, כי עורך ״המאסף״ הזדרז לענות לרבה של אלכסנדריה, שהרי מאז כתיבת המכתב, עברו עשרים ושלשה ימים בלבד. בהמשך המכתב, מתברר כי המכתב הגיע לידיו ביום ט״ו בכסליו, ויומיים לאתר מכן, הזדרז לענות, לא ברור אם המכתב נשלח בדואר, או בידי שליח יהודי. יודעים אנו, כי הקשרים החברתיים בין יהודי ארץ ישראל לבין יהודי אלכסנדריה, היו חזקים.

נתבונן בפתיחת התשובה ההלכתית החשובה הזו, שממנה נלמד את צורת כתיבתם של רבותינו וחכמינו הספרדים – אשר מפיהם ומצורת כתיבתם אנו חיים. וכה כתב: ״יו״ה [־ליום ה/ חמישי] לס׳ [־לסדר, לפרשת] ׳ויבא יעקב שלם ויחן את פני העיר׳ [״וישלח״], ובדברי חכז״ל; כי קבע תחומין [אימרה זו מתקשרת יפה עם הנושא הנדון, עירובי תחומין, ולכן הזכיר דוקא את הפסוק הנ״ל מתוך הפרשה]_ החיים והשלום וכטו״ס [־וכל טוב סלה], לכבוד אהובי וידידי מאז ומקדם, הרב הגדול, מעוז ומגדול, המפורסם בחריפותו ובקיאותו, גבר חכם עוז, נודע לתהילה ולתפארת, כקש״ת כמהר״ר אברהם אביכזיר יצ״ו, ראב״ד מקודשו בע״׳ת נ״א נ־בעיר תהלה נא-אמון] יע״א״.

בפתח מכתבו, הוא מדגיש כי הוא מקיים את הבטחתו לחוות דעתו בענין העירוב של העיר אלכסנדריה, ״וכאשר כתבתי לו במכתבי הקודם, כן עשיתי לי מועד לעבור רעיון כדבעי, על הענין הזה, בהמשך כתב עוד: ״ואמנם, כי בלילות לבדי יכולתי לעיין [כי ביום איני פנוי כלל], וראיתי כי בעזה״ק כל דבריו אמת וצדק להלכה ולמעשה, בלי שום פקפוק וספק כלל״. אבל בעת שעסק בענין הזה, התקשה בכמה ״לשונות מהפסוקים, אשר מימיהם אנו שותים, אשר באמת צריכים ביאור ועיון… ולילה אחת, הוכרחתי לעמוד עד שעה ג׳ וחצי לעלות השחר, ושלי״ת [־ושבח לא-ל יתברך] כי ׳האיר השי״ת את עיני בכמה הערות חדשות״.

תשובתו הארוכה של עורך ״המאסף״ היתה מוכנה שבוע לפני משלוחה, אבל הרב הכותב, כתב את דבריו בטיוטא, והוכרח להעתיק את הכל בצורה נאה. ובסיום מכתבו, מאחל לו, ״לי השי״ת יזכהו במהרה לברך על המוגמר, כי היא מצוה גדולה ומצוה דרבים, ועל כגון זה אמרו חכז״ל, כי זכות הרבים מסייעתם וצדקתם עומדת לעד״. ומסיים – ״דברי ידידו הנאמן, מברכו בכל טוב. מוקירו ומכבדו כרום ערגו הגדול ודושו״ט באה״ר [־ודורש שלומו וטיבתו באהבה רבה] ובידידות נצח, בן ציון אברהם קואינקה הי״ו״.

בשולי התשובה הארוכה, מזכיר עורך ״המאסף״, גם את. ״חוות דעת חברי הרבנים בדה״ץ [־בית דיו הצדק] יצ״ו. נחנא בי דינא רבה [-אנחנו בית דין הגדול]… דחת״ל נ־דחתומים למטה], ראינו את דברי הרב הגאון המפורסם בחריפותו ובקיאותו כקש״ת כמוהר״ר אברהם אביכזיר יצ״ו… והנה הרב הגדול הני אינו צריך לדידן ולדכוותן [=אינו צריך לנו ולשכמותינו]. ואמנם, באשר זה רצונו כי גם אנחנו נחוה דעתנו בזה, לכן עברנו על-כל דבריו… וראינו כי כמעט לא הנית פנה וזוית אשר לא נשתטח עליה… ולכן גם דעתנו, מסכמת בכל דבריו להלכה ולמעשה.

על החתום הדיינים הגאונים: הרב בן ציון א׳ קואינקה, הרב בנימין אשר לוי ס״ט, הרב מרדכי מיוחס ס״ט, והרב אברהם ביג׳אג׳ו הי״ו.

המשך…….

תולדות רבי אליעזר די-אבילה וחכמי רבאט

רבאט העיר

תולדות רבי אליעזר וחכמי רבאט

תולדות חייו של רבינו

רבינו המחבר מיוחד בדורו היה. שמו נודע בשערים המצויינים בהלכה. בפרט בעיון ופלפול בעולם התלמודי. אומנם תולדותיו נסתרים ונעלמים. כאן אציין את קורות חייו כפי מה שהשיגה ידי יד כהה ממה ששמעתי מזקני עירינו רבאט וחכמיה. וממה שעולה מספריו וספרי חכמי דורו. וכך מתארים אותו:

תנא דאורייתא הנשר הגדול רבי אליעזר די אבילה זלה״ה

צךיק יסוד עולם, יראת האל אוצרו, קדוש הוא תארו כמראה מלאך ה׳. נר ישראל פטיש חזק עמוד הימני, תמך והחזיק ביד אביון ועני חן חן על שפתיו, רבים זכה וזכה, בעשר אצבעותיו, יגע בדבר הלכה.

דין המצֻין יחיד בדורו היה, בר אבהן בר אורין זיו ליה כבר בתיה דבקה תמיד נפשו וגם אותה, בספרא וספרי ותוספתא.

דייק שמעתא כרחבא דפמבדיתא, מבין דת וטעמיה בפלפולים

דמעות יזילו כל התלמידים, כי נשארו בלתו פזורים נדודים

כסה חשך ארץ פתאום בא שברה, עיר הרבתי עם פנה הודה והדרה.

אם למסורת

הנשר הגדול

א. כך מתארים אותו חכמי רבאט, וכך כתוב בקבורת ראה להלן (אם למסרת כ ) ובכל נרות הנשמה התלויות על שמו בבתי כנסת ברבאט, נראה שתואר זה קיבל על היותו גדול החכמים בדורו כי על ״נשר״ אומרת הגמרא בחגיגה י״ג ע׳׳ב שהוא "מלך" העופות, אותו תואר נאמר גם על "אריה" אך מכיון שכבר קדם אותו בדורו הרה״ג רבי יהודה בן עטר מפאס המתואר "גור אריה יהודה" ושם בגמרא כתוב: "אריה" מלך החיות, על כן כדי להבדיל בין שני המלכים האלו "מאן מלכי רבנן" תואר רבי אליעזר "הנשר הגדול", וכבר הרב חיד׳׳א רמז בהקדמתו באומרו: ויהי עליהם לראש וצניף ״מלוכה" וכוי וגם רבנו דומה בעיונו לקלות הנשר כמ״ש הוי "קל כנשר" וכן כתב מהר״ח טולדאנו בהקדמתו: ומודים דרבנן על "קלות עיונו״ כי לא נמצא מעין זה בארץ תובב״א עי״ש.

ב.         שיר זה הוא מאוסף חריזות מתוך שני הקינות אשר קונן עליו המשורר רבי דוד חסין ממכנס מחכמי בן דורו של רבינו ע״ה (מובאים לקמן במושלם).

ג.          זיו פניו דומים לפניו של משה רבינו בנה של בתיה בת פרעה עפ״י ב״ב עה ע״א.

 

דייק שמעתא כרחבא דפמבדיתא, מבין דת וטעמיה בפלפולים

דמעות יזילו כל התלמידים, כי נשארו בלתו פזורים נדודים

כסה חשך ארץ פתאום בא שברה, עיר רבתי עם פנה הודה והדרה.

91 – אקרע סגור לבי

 

 קינה קוננתי על הרב רבי אליעזר די אבילה בעמדי על מצבת קבורתו, סימן אני דוד חזק

 

אקרע סגור לבי / אזעק " אהה " במרה

לעטרת צבי / ולצפירת תפארת

 

אבכה ואהימה / אוריד לארץ ראשי

את מדי אפרימה / ושק אשית לבושי

יום חשך אור שמשי / והלבנה חסרה

ויקם בי כחשי / ונשמה בי לא נותרה

 

נפל רב החובל / הן אראלים צעקו

וכל יושבי תבל / ארצה פניהם דבקו

כפים ספקו / קול צרה כמבכירה

עד שנתפקפקו / כל חליות שבשדרה

 

יואבד יום אשר בו / נגעל מגן גבורים

איש אשר כל בו / סיני עוקר הרים

ראש המדברים / ארי שבחבורה

נלחם בשערים / את מלחמתה של תורה

 

דין המצוין / יחיד בדורו היה

בר אבהן בר אורין / וזיו ליה כבר בתיה

כסלת נקיה / דעתו זכה וברה

מבני עליה / חד או תרי בדרא

 

ויגדל כאבי / במספד מר כתנים

מיום שמת רבי / אבדה עצה מבנים

כן פסקו השקדנים ואנשים של צורה

בטלו הדרשנים / קומי וספדי תורה

 

דמעה מכל עין / הורידו כאפיקים

איך היה לאין / דגל התורה מקים

משפטים וחקים / שמר כדת כשורה

צור שוכן שחקים / לקחו לכפרה

 

חן חן על שפתיו / רבים זכה וזכה

בעשר אצבעותיו / יגע בדבר הלכה

בשפתיו ערוכה / בכל וגם שמורה

את נפשי אשפכה / בעת אלה אזכרה

 

זכרה לו אל עילום / יראתו טצדקתו

מלאכי השלום / צוה יצאו לקראתו

שלמה משכרתו / תהיה אתך שמורה

ושים מחיצתו / עם ישני מערה

 

קדוש אין בלתך / רב טוב אשר צפנת

אלהים אתך / ועין לא ראתה

בגן עדן שיתה / את נפשו הטהורה

תשביע והיתה / בצרור חיים צרורה

 

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-מסורות ומנהגים אצל יהודי מרוקו

סגולות חודש ניסן

יהודי המגרב מוצאים ״סגולה״ מיוחדת במים של חודש ניסן. אומרים שמי ניסן מפתחים את הלשון והזיכרון. כאשר התינוק איחר לדבר, גם בהגיעו לגיל שלוש ויותר, נתנו לו לשתות מן המים שלנו תחת כיפת השמים בחודש ניסן ואשר היו מיועדים ללישת הבצק של המצה שמורה, אלה היו מים שזוקקו וסוננו היטב, אח״כ הועברו דרך בד דק הנקרא בערבית־יהודית: "אל-חאייאתי". המים האלו ניתנו לילד לשתות אותם וזו הייתה ״סגולה בדוקה״, על־כן נהגו לומר: ."אל מא די ניסן, כאי טלק אלסאן"           לאמור: ״מי־ניסן משחררים את הלשון״. גם התלמוד מרמז על־כך: ״חמשה דברים משיבים את הלימוד״־אחת מהם: השותה מים של שיורי עיסה וכו׳ (הוריות יג, עב). לעומת היהודים, הערבים אומרים שחודש ניסן עצמו ״משחרר״ את השקר, כי־כן אומרים : חלאל אללי יכזב פי אוול ניסן, היינו: מותר לשקר באחד בניסן, משפט המקביל לאחד באפריל של הנוצרים. יהודי מרוקו מאמינים גם־כן שהמים של חודש ניסן, יש בהם אל בראראכּה ־ הברכה.

הכתדח החודשים

מלבד חודש ניסן שהוכתר בתואר ״ראש חודשים״, חכמי המשנה הכתירו חודשים נוספים בתארים שונים:

באחד באלול־־ראש השנה למעשר בהמה.

באחד בתשרי־ ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות.

באחד בשבט־־ ראש השנה לאילן, לפי בית שמאי. (ראש השנה א׳)

חודשים יוצאי דופן

בין שנים־עשר חודשי השנה, ישנם כמה חודשים יוצאי דופן במנהגיהם:

חודש אדר למשל משרה רוח שמחה על העם ורבותינו דרשו עליו משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כט, ע״א), כי מזלו של חודש אדר ״דגים״ והוא מסמל טובות, שנפרה ונרבה כדגי הים. בחודש אדר קרה לנו הנס הגדול: מזימת המן בן המדתא לא יצאה לפועל, וליהודים היתה אורה ושמחה במקום תוגה והשמדה. חג פורים נחוג גם הוא בשמחה וגם השתייה מעל למשוער מותרת בחג זה. לעומתו חודש ״אב־הרחמן״ מלא רוח עצבות בכניסתו, כי האבלות יורדת על העם, משום שבחודש זה נחרב בית ראשון וכן בית שני והעם יצא לגלות. לכן, משנכנס אב ממעטין בשמחה (תענית כו, ע״ב). משנכנס אלול מרבין בתשובה, משום שהוא חודש הרחמים ובו היהודי מתכונן ליום הדין, והספרדים מתחילים כבר לקום כל לילה אחר חצות לאמירת הסליחות.

כל זמן וזמנו: בשעת חדוותא חדוותא, בשעת אבלא אבלא (בשעת שמחה שמחה, ובשעת עצב עצב. (בראשית רבה, פרק כז).

ההדלקות

בכל ליל ראש חודש נוהגים יהודי המגרב להדליק נרות או עששיות בבית למנוחת היקרים שהלכו לעולמם. אחרים מדליקים יותר נרות בבית, לכבוד ראש החודש. כמו־כן, ברוב בתי־הכנסת נהגו להדליק את כוסות הזכוכית הגדולות התלויות בתיקרה. כוסות אלה הודלקו בדרך־כלל בשמן זית ומעטות מהן הודלקו בנרות, על־כן נהוג היה שכאשר מישהו נתכבד לעלות לתורה, השתדל לתרום ברוב המקרים ״שמן למאור״ לבית־הכנסת. את השמן שכל אחד התנדב מסר אותו לידי שמש בית־הכנסת, שהוא ממונה ומשגיח גם על הדלקת הכוסות. השמש הוסיף צבע למים שמתחת לשמן שבכוסות. משפחות הנפטרים דאגו לשלוח באופן קבוע, שמן למאור לבית־הכנסת בערבי שבתות, חגים, וראשי חודשים. גם כוסות שלא היה להן דואג לא הוזנחו וזכו להדלקה מתמדת מהקרן הקבועה של ״שמן למאור״ שהוחזקה מכספי תרומות של העולים לתורה. מנהג ההדלקות בכלל, הוא מנהג מאוד נפוץ במרוקו, בעיקר בקרב יהודי האטלאס, אשר בדרך־כלל הם מאוד מסורתיים, ובליל כל ראש־חודש אפשר לראות בבתיהם, הרבה כוסות והרבה עששיות דלוקות, לזכרם ולמנוחתם של הקדושים הידועים במרוקו. וכשם שמדליקים נרות לזכרם של הנפטרים בערבי ראשי חודשים, ערבי שבתות וערבי חגים, כן נוהגים לשלוח לבתי־כנסת נרות או שמנים להדלקה למען חולים שיתרפאו, למען אשה שתלד ללא צער, למען הבת שתתחתן, או גם למען הבן שיזכה לבר־מצווה או לחתונה.

הדלקת קברות הקדושים הקבורים בבתים

מקרה מאוד תמוה במרוקו, במיוחד במכנאס, הוא שב־מללאח הישן ישנם בתים בהם קבורים קדושים.

ברוב החדרים נמצאים מין כוכים או חדרונים הנקראים בערבית־יהודית אל קאווס או ת'חת או סריר. בחדרונים האלה נמצא לפעמים קבור איזה קדוש, אך את שמו, איש לא יודע, גם לא תאריך לידתו, פטירתו או סיבת מותו. אם תשאלו את דיירי המקום, יענו לכם: כאן קבור א-סדדיק (הצדיק). בכל המקרים, לא נמצא שום סימן של קבר או איזה ציון כלשהו, רק רצפה רגילה מסויידת ונקייה, ושם בפינה יש תמיד חור או מין שקע בקיר, בו הניחו נר דלוק בערב ראש־חודש במיוחד, או בעת צרה, אם מישהו היה מאוד חולה בבית, או אשה בעת שתפסוה צירי לידה וכו'. מיד בעלת־הבית נהגה להדליק נר על קבר הצדיק. היו גם מקרים בהם היה כמעין סימן לקבר בצורת בניה גבוהה דומה לקבר, ואז בעלת הבית מאוד נזהרה. לא הכניסה כביסה מלוכלכת לכוך או החדרון, מלבד הירקות הטריים כי המקום הזה שימש להם כמעין ״חדר קירור״ כאשר עדיין לא היו להם מקררים. כמו־כן אשה בנידת טומאתה לא התקרבה בכלל למקום הקבר וכל שכן בגדיה שלא הונחו שם. יום או יומיים לפני ראש־החודש, בעלת־הבית כיבדה טוב את המקום, סיידה אותו ולא נתנה לאף אחד להתקרב לקבר.

הערת המחבר: ריאיינתי אשה די מבוגרת שהגיעה ממרוקו לישראל לפני כחמש שנים. היא סיפרה, שאף על־פי שכל ה־מללאח הישן של העיר מכנאס שאותו עזבה ובאה, הגויים שתפסו את הבתים בהם גרו אז היהודים הם, מכבדים מאד את הקברים הנמצאים בתוך הבתים, גם מסיידים אותם מפעם לפעם ומאמינים כי אלה קברות צדיקים יהודים. על אחד הקברים הנמצאים שם, סיפרה לי שקרה נס עם בחור צעיר שנולד בעיר, היגר לארה״ב, ונסע במיוחד למרוקו, על־מנת להשתטח על קבר אחד הקדושים הקבור במללאח הישן של מכנאס.

על הקדושים הקבורים בבתים ובחצרות הבתים, קיימות גירסאות שונות. יש אומרים כי אלה נרצחו על־ידי ליסטים ישמעאליים שהיו פולשים מדי־פעם ל״מללאחים״, רוצחים וגם שוללים את התושבים מרכושם והיהודים לא היו מספיקים לקבור את מתיהם, או היו פוחדים לצאת החוצה והעדיפו או אולצו לקבור את הנרצחים בתוך הבתים. אחרים גורסים כי בעקבות אסונות טבע, רעידות אדמה או מגפות, מתו המונים ונקברו בבתים. יש גם שהרחיקו לכת והם הרוב האומרים כי הקדושים הקבורים בבתים, הם "חכמים דל כולל" (שדרי״ם) שבאו מארץ הקודש לאסוף כספים לטובת עניי ארץ־ישראל, ומתו שם ונקברו בתוך הבתים. הקדושים הקבורים בעיירות שבדרום מרוקו או בכפרי האטלאס, רובם התגלו לאנשים באמצעות חלום ובו ציינו היכן הם קבורים, את מקום קבורתם המדוייק וכו׳, אבל במכנאס, לא היה אף מקרה של קדוש שנתגלה למישהו על־ידי חלום . כל הגירסאות שהובאו הינן הערכות בלבד ויש צורך לבדוק ולחקור את סיבת הקבורים בחצרות הבתים באופן יסודי. הנשים נהגו לסייד את הקברים בערב ראש החודש, במיוחד של חודש תמוז, כאשר כל אשה עלתה לבית העלמין עם דלי סיד ביד ודלי מים וסיידה את קברי יקיריה וקרוביה.

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-עמוד 88

ההשגחה, הנס והטבע במשנתו הפילוסופית של ר׳ אהרן אבן חיים דן מנור

מקדם ומים כרך ט'

הנס והטבע

האמונה העממית בנם בתופעה על־טבעית יוצרת אף היא בעיה תאולוגית בדיונו של המחבר לנוכח החשיבה הפילוסופית הרואה כל שינוי בטבע כשינוי במהות האל. ומאחר שהנס חורג מחוקי הטבע, שלילתו מתחייבת על פי השכל: ״ויחשוב החושב שפועל הנסים ימשך ממנו חלול ושפלות ח״ו אליו יתי… וכ״ש [=וכל שכן] למאמיני החיוב בנמצאות שבודאי לדעתם א״א ליחס שום שנוי בנמצאות שלא יתיחס אליו ית׳״.

אחת מתשובותיו של המחבר לטענה זו כלולה בביאורו לדברי חז״ל על הנסים ההיסטוריים. על סמך מקור זה הוא קובע, כי אם אכן הנם נועד לטפח אמונה בריבונות האל הרי השינוי הוא רק במהות המקבלים, ולא במהות האל: ״ואין שנוי בפועל אותם כלל מלבד מה שיקבלו באמצעותם״. בהמשך דבריו הוא עומד על טיבו של כל אחד משלושת הנסים ההיסטוריים כאבות לנסים אחרים, שבהם ידון בהרחבה במקום אחר: (א) נם הים, שבו התערב האל כדי לממש את שלטונו על הטבע: (ב) הנסים בימי שלמה, המשקפים את היכולת האנושית לחולל נם, יכולת שבה זוכים יחידי סגולה כמתת האל; (ג) נס מתן תורה, המסמל את שלטון האדם על הטבע ואת יכולתו לחולל נסים באמצעות התורה כבן חורין ללא התערבות האל: ״ועל המין הג׳ אשר הוא שלא יעשה האל ית׳ הנס וגם לא יתן היכלת לעושהו אלא שיור׳ להם המעשי׳ אשר יעשו כדי לשלוט בהם על הטב׳ [=הטבע]. מובן מאליו שהמחבר כפרשן כפוף לתוכן המקור, ולכן שאלת הנם בשינוי במהות האל, שבה פתח את דיונו, זוכה לתשובה כלאחר יד ותו לא, משום ששאלה זו היא מעבר לאופקו של המקור התנאי. יתר על כן, תשובתו שהגם הוא שינוי אך ורק ״מצד המקבלים״ מלמדת על נטייה לראות בנם חריגה מחוקי הטבע.

לא כן דעתו במאמר אחר שבו הקדיש לנס הים דיון ארוך ועתיר פירושים שונים, וביניהם נתייחס רק לאלה המשקפים את תפיסתו על הנם. נקודת המוצא בדיונו היא דעת חז״ל על קריעת ים סוף כתנאי קדום שהאל הציב בפני הים: ״תנאץ התנה הקב״ה עםהים שיהא נקרע לפני ישראל, הה״ד [הדא הוא דכתיב זה שכתוב] וישב הים לאיתנו (שמות יד, כז) – לתנאין שהתנה עמו״. ומפירוש זה של חז״ל למילה לאיתנו במובן של ״תנאי״ הוא מסיק, שקריעת ים סוף אינה נס החורג מחוקי הטבע אלא הוא הטבע עצמו: ״והנה קרא זה תנאי לומר שאין טבע הדברים הפעולות הנמשכות מהם… אלא טבעם האמיתי הוא ההשתעבדות וההכרח אליו ית׳ באופן שטבעם הוא לפעול מה שירצה״. פירושו של דבר, כי הטבע האמתי הוא זה הפורץ את סדרי בראשית ומשנה אותם לפי רצון האל, ולא חוקי הפיזיקה, שאינם נתונים לשינוי. לשון אחרת, הנם הוא הטבע לבל דבר, בניגוד לתפיסה האריסטוטלית, המגדירה את הנם כשינוי בטבע: ״ובזה לא נאמר שהוא שנוי בנמצא כאשר ישתנה טבעו אדרבה הוא טבע גמר אחר שטבעו הוא עשות רצון הבורא״.

בהתאם לרעיון זה הוא מפרש את הכתוב ״וישב הים לאיתנו״ כהתרחשות הנס, קרי בקיעת הים, ולא בשיבת הים לטבעו כמשתמע מפשט הכתוב: ״שמלת לאיתנו ירצה לתנאו ושזה חוזר לקריעה… ולא על המהלך הטבעי כמו שנראה מהפשט״. בהמשך הוא מוסיף, כי גם אם נפרש את הכתוב כפשוטו, דהיינו חזרת הים לתוקפו, הרי זה מתאר את הנס; משום שתוקפו וגבורתו של הטבע מתבטאים בשעבודו לרצון הבורא בבחינת גיבור הכובש את יצרו.

לגופו של עניין, בדבריו של המחבר מסתמנת הבחנה ברורה בין הטבע, הפועל לפי חוקיות אוטונומית וסטטית ללא שום שינויים ובין הטבע הנסיי, הפועל לפי רצונו של האל; או, אם תמצא לומר, הבחנה בין חוקי הפיזיקה לנס, המוחזק בעיני המחבר כטבע אמתי: ״טבע גמור הוא״. ולהבדיל מדעתו הקודמת על הנם כשינוי בטבע רק מצד המקבלים, ולא במהות האל כאן הוא קובע שהנס אינו שינוי כלל. והמסקנה מדבריו היא, שהיעדר הנם הוא השינוי. הווי אומר, שהמציאות הרצופה נסים היא המציאות האמתית. דעה זו על המציאות הנסיית כמשקפת את חוק הטבע הובעה כבר על ידי  רלב״ג: ״מפני היות הנפלאר דברים יוצאים מגדר נמוס [=חוק] הנמצאות הנה כבר אמרנו בהתרו במה שקדם וזה מבואר שהם [הנפלאות] בעצם הנמצאות״

ברם, סביר להניח, כי תפיסת ראב״ח כאן מושפעת יותר מסוגיית הנס במשנת ערמה, המגדיר את חוקי הפיזיקה ״כטבע סכל״ הפעל על פי מכניזם קבוע, להבדיל מן ״הטבע התבוניי״, המונע על ידי חכמה אלוהית, שבהנחייתה הוא אמון להשכין הרמוניה בין האדם לפגעי ״הטבע הסכל״ תוך מניעת כוח השרפה מן האש ומניעת כוח ההצפה מן המים סגנונו זה של ערמה ניכר בדיונו של המחבר על הטבע הנסיי, המשועבד לרצונו של האל: ״האש שלא לשרוף והמים שלא ליגר״. וכדעת ערמה, כי רק ״השלמים״ זוכים להנהגת ״הטבע התבוניי״ כן סבור ראב״ח, כי רק בימי האבות פעל הטבע הנסיי באופן רצוף, ולאחריהם שב העולם לפעול במנהגו הטבעי: ״וזה שהבארות אשר עשה אברהם בארץ פלישתים היה דבר נסיי… וכשמת אברהם חזר העולם… לנהוג כטבע… וכן ימי משה… וכן ימי יהושע… וביון שמת חזר העולם לטבעו״. עד כאן לגבי הנם כחוק בטבע, או ״הטבע הנסיי״ כהגדרת המחבר.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר