ארכיון יומי: 14 באוגוסט 2015


תיאורו שוב של רבי דוד זצוק"ל ליום הברית מתוך ספרו " קהלת צפרו " כרך ג'

הווי ומסורת

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון

והרי תיאורו שוב של רבי דוד זצוק"ל ליום הברית מתוך ספרו " קהלת צפרו " כרך ג' עמוד 87

יום הברית.

הלילה שלפני הברית, מזמינים תלמידי חכמים לבית אבי הבן, ולומדים תורה כל הלילה. לפני הלימוד ערב, עורכים ה " תחפיף " – תגלחת. מזמינים הספר לספר את אבי הבן ובני הבית, ואנשים וידידים באים לאחל מזל טוב, לאבי הבן, ומנדבים לכבוד הספר כסף. ואם אבי הבן איש עני, מנדבים כסף גם לו. קערות מונחות על השולחן ובהם שם כל אחד את נדבתו לספר ולאבי הבן.

באותו ערב מביאים כבר את הכסא המיוחד לכבוד אליהו הנביא, עליו יושב הסנדק המחזיק את הילד ונוסף לזה מתקינין מושב על מדף שבקיר סמל למקום מושבו של אליהו ומקשטים את החדר במפות ספרי התורה הרקומות בחוטי זהב, ובפרוכת ארון הקודש המובאות מבית הכנסת.

כך מקבל החדר שבו ייערך הברית ציוריות של קדושה. מלין את התינוק בבוקר, מתפללים בבית אבי הבן, בירה ובזמרה, ואף אלה שאינם קרוביו, באים לשמוע את המילה, ולהיות נוכחים בברית. היו אנשים שחיבבו מצוה זו ורצים היו ממילה אחת למילה אחרת.

המריצים לכך הפתגם הנפוץ שכל הבוכה בבכיית התינוק הנימול נמחלין לו עונותיו. וכתוב בשם המדרש בשעה שאמר הקב"ה לאליהו שיצטרך להיות בכל ברית מילה שיעשו ישראל אמר אליהו וכו… איפשר שיהיו הקהל העומדים שם בעלי עבירות וכו….הבטיחו הקב"ה שיכפר לכל הקהל וכו…וזהו הרמז אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל.

בבית אבי הבן, נמצאו שם אנשים ונשים רבים , השרים שירי מילה, וברוב עם הדרת מלך. אבי הבן בירך בקול רם ברכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, סימן שבן תורה הוא. בצפרו בתקופה אחרונה הסנדקות הייתה נמכרת בהכרזה.

וההכנסות קדש לחברת אליהו הנביא, אין האב יכול לכבד בה את מי שהוא חפץ בו. בשנת בצורת, עושים את הטקס ברית המילה בבית הכנסת ומעלים אחר כך את הבגד המוכתם בכתמי דם הברית לקברו של רבי יצחק דלמילה, הקבור בעלייה להר. ומתפללים על קברו.

יצחק דל מילה קבור בהר שעל ידי העיירה צפרו. ההר נקרא א-זבל לכביר  ההר הגדול או הגבוה, כנראה שצדיק זה נהג בכל ימיו להשתתף בכל ברית, ועל כן זכה בכינוי רבי יצחק דל מילה. גם בספרו של יששכר בן עמי " הערצת הקדושים " מציין בן עמי שרבי יצחק הכהן " ידוע גם בשם רבי יצחק מול למילה. קבור ליד ההר הודוע בצפרו. עלו לקברו בזמן עצירת גשמים.

 עד כאן התוספות לפי הערותיו של המחבר ולפי ראות עיני.

במכנאס הייתה קבוצה ידוע של גברים ונשים שלא ויתרו אף פעם על טכס ברית מילה כלשהו. בקיץ ובחורף יקיימו את המצווה. במכנאס היו עשרות אנשים ונשים שלא ויתרו אף פעם על נוכחותם בברית מילה והתרוצצו מברית לברית.

השמות הזכורים לי עדיין הם : הזקן שלמה אלבאז אביו של אבנר אלבאז ( מראשוני הציונים של מכנאס ), מוסי – משה אברג'ל אביו של פנחס אברג'יל, מורה לעברית מהראשונים במכנאס, משה פרייאנטי, רבי שמואל בן ישעיה, אביו של הפייטן הידוע אליאסף בן ישעיה ממכנאס.

רבי יהודה בירדוגו שהיה גם מוהל ומל רוב האוכלוסייה בעיר, משה בירדוגו אביו של פנחז בירדוגו שליח ציבור נודע במכנאס, י' בוטובול ועוד רבים. ומבין הנשים אפשר להזכיר : מירה בירדוגו אחותו של נר המערב, הר יהושע בירדוגו, שמחה בנת למלך ( בוטבול ) רחל אילוז, עיישא בנת בנימין אוחנה, פריחה וואקראט, אחותו של גדול הפייטטנים במכנאס, מרדכי וואקראט ז"ל ועד הרבה נשים זכר כולן לברכה.

בשנות בצורת, היו קהילות שנהגו לערוך את טכס ברית המילה בבית הכנסת. בצפרו למשל, אחרי שערכו את הברית בבית הכנסת, העלו אחר כך את הבגד המוכתם בדם הברית, לקברו של הצדיק רבי יצחק דל מילה, הקבור בהר הנקרא א-זבל לכביר – ההר הגדול. היו גם קהילות שנהגו לערוך את טכס ברית המילה ברחובה של העיר, אם הייתה שנת בצורת.

עריכת הברית בבית הכנסת.

פעם היה מנהג ברבאט וסאלי למול בבית הכנסת. לצורך זה, היה נלקח הרך הנולד בטכס מיוחד ובהמולה רבה לבית הכנסת בבוקר, כשקבוצת נערים צועדת בראש. אחד הנערים נשא מנורה בעלת שנים עשר קנים ובהם נרות דולקים, וזה היה כנגד שנים עשר שבטי ישראל.

נער שני צעד אחריו כשהוא מחזיק מגש ביד, ובו חול ים. נער שלישי, עם הכלים ( מכשירי המילה ) בהם משתמש המוהל. והנער הרביעי נשא עמו צלוחית שמן, מטליות ומשחות הדרושות לברית. מאחרוי הנערים צעדו כרגיל הזג'ארתאת שלא חסכו בצהלות לאורך כל הדרך, ועימן כל יתר הציבור הרחב שלא ויתר אף פעם על סמוע למילה ( נועחות בברית המילה )

בפתח בבית הכנסת חיכו להם אבי הבן והמתפללים אשר קיבלו אותם בברכת בדרך הבא.

ביום הברית, עם עלות השחר מורגשת תנועה רבה בבית. האם הלבישה כבר את פרי בטנה בשמלה ךבנה נאה, כולה עשוייה תחרה וחבשה לראשו כבוע לבן. היא מוסרת אותו לחמותה וזו מגישה אותו לנשים הזקנות הרבות הסובבות אותה.

כל אחת מנשקת, מברכת ומאחלת הצלחה להוריו. הילד מוחזר אחר כך לידי האם, אשר מוסרת אותו לידי אביו. זה מגיש אותו למוהל, ובעוד האחרון משחרר את חיתוליו של הילד, הקהל קורא את מזמור " שיר המעלות אשרי כל ירא ה' ( תהלים קכח ).

המוהל מרים אחר כך את התינוק ומכריז בקול רם " זהו כסא אליהו הנביא זכור לטוב ", והקהל עונה : " ברוך הבא בשם ה' ". מיד אחר כך שורר שקט מוחלט. הקהל מתוח עתה ומחכה לפעולת המוהל.

הסנדק כמוהו כאבי הבן, עטוף גם הוא בטלית, מקבל את התינוק מידי המוהל, מחזיק אותו בין ברכיו ומחכה כיתר הקהל להכרזת המוהל " ברשות מורי ורבותיי " והקהל עונה : " ברשות שמים ", והמוהל ממשיך, מברך, כורת, פורע, מוצץ, שם איספלנית או רטייה על המקום.

אך, בקול רועד ובהתרגשות : " אשרי תבחר ותקרב, ידכון חצריך, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך ". אם יש תאומים, בעל הברית לא מברך פעמיים. בקיודש ובקיראת השם לתינוק, מכבדים את הרב של בית הכנסת או את אחד הרבנים אשר הוזמן ביוחד אצל הנכבדים.

בגמר הקידוש, אומר הרב במנגינה מיוחדת : " כשם שהכנסתו לברית, כן תכניסהו לתורה, למצוות ולחופה ולמעשים טובים "

בקהילות אחרות כמו בקהילת תלמסן למשל, המנהג הוא קצת שונה. הסנדק מתעטף, בטלית ותופס את מקומו על כסא אליהו. מיד רעייתו מביאה למוהל את הילד כשהוא מונח על לוח עץ מיוחד ומוסרת לו אותו ביד, והוא מנשקו, מרים אותו מעלה ומכריז :

" זהו כסא אליהו הנביא מלאך הברית ", ומחזירו אחר כך לסנדק כדי להחזיקו בין ברכיו. באותו זמן החכם עושה " מי שברך " לסנדק ולקהל הנוכח בברית, ואם נמצא איזה חולה במעמד, הוא זוכה גם בברכה מיוחדת.

אחרי שהמוהל מל את הילד, כל הקהל קורא בקול רם את הפסוק : " אשרי תבחר " ולא בעל הברית. אחר כך שרים כולם את הפיוט של רבי יהודה הלוי " יום ליבשה ", ואחריו פיוט אחר " קרב נא קץ משיחנו ".

אחרי הקידוש ונתינת השם, מסיימים את הטכס באמירת מזמור " הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו " ( תהלים קל"ו ). יש להזכיר כי בשעת טכס ברית המילה כל הקהל עומד על רגליו, זולת הסנדק היושב על כסא אליהו.

אוצר המכתבים, חלק ב', עמוד קמה: החכם מברך את הילד שיזכה לתורה, למצוות ולחופה בחיי ההורים , הסנדק והמוהל. תפילת שחרית של יום הברית עוברת בחגיגיות רבה ובהרבה פיוטים שירת הים " אז ישיר משה " נאמרת במנגינה מיוחדת כמו בחגים, משום שבה נזכרים מי הים שנכרתו ועמדו כמו נד במים אדירים….

זוהי גם סגולה טובה לעצור דם של הרך הנימול, מטעם זה נהגו באלג'יריה, וברוב הקהילות שם לשיר את הפיוט " יום ליבשה נהפכו מצולים " של רבי יהודה הלוי, אחרי שמלו את התינוק, מכאן המנהג שהסנדק נהג לזרוק אגוזים ושאר דברי תיקה לאחר הברית, כדי שיחטפו התינוקות וזהו רמז לביזת הים. בלוב נוהגים לקרוא את ההלל השלם כעין ברכת הגומל, לבריאותה של היולדת שניצלה מכאבי הלידה.

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן

פתגמים

269 אש תצלאחלו זינת אל־כ׳יאל,

אידא מא ענדו מזל?

اش تصلاحلو زينت الخيال

ادا ما عندو المال

כלילת יופי, מה תועיל לו, אם מזל אין לו?

״שקר החן והבל היופי״ אם אין מזל בצידם. (שלום עליכם, מנחם מנדל)

חיים, בנים ומזונות אינם תלוים בזכות אלא במזל. (מועד קטן כחי)

לשוא העמל, אם אין לך מזל. (ספר פתגמים מקבילים, עמ׳285)

 

270 זינת דורא, ולא זינת צורא.

زينت صورا ولا زينت صوره

חרוצה בביתה, ולא יופי דמותה.

יפת תואר בלי מידות טובות, כיין שפג טעמו

אין יופי מועיל באין תבשיל

 

271-  זינת צורא,מא תחדאג׳ סורא.

زينت صورا ما تحداج سوره

יפה ויפיפיה, אינה צריכה נדוניה.

 

272 – זינת אל־כ׳יאל, מא תחדאג׳ מאל.

زينت الخيال ما تحداج مال

 יפת פנים אינה צריכה נכסים.

יפות תואר אינן זקוקות למוהר. (ספר פתגמים מקבילים )

יופי-תואר ־ מיטב המוהר.

יופיה ־ נדוניה שלה.

 

273 – אלי עבאהא ב־פלוסהא,

פל־אכ׳ר יאכּל כּפוסהא.

اللي عباها بفلوسها

فل اجر ياكل كفوسها

אם לקח אותה עם כספה, בסוף יאכל לכלוך אפה.

אין יופי מועיל, באין תבשיל. (סופר המלך)

לא יקח אדם אשה למען ממון, כי ההמון יעשה לו כנפיים כנשר יעוף בשמים.(בחיי, חיי אשה).

לוקח אשה למען עושרה, ספר כריתות כתב למנוחת נפשו. (משלי יהושוע).

לוקח אשה לשם ממון, ירח נכנס ירח יוצא, והממון כלה.(א״ב דבן סירא).

 הלוקח אשה לשם ממון, אינו רואה יום טוב עמה.(שם)..

נדוניה וירושה עם השד בחברותא.(א״ל לוינסקי)..

 

274 מאלאה חבורתהא, ולא סורתהא.

مالها حبورتها ولا سورتها

מוטב הכיעור שלה, ולא הנדוניה שלה.

 

275/1 יא שארי א־זין, טוף על אל־פעאל.

يا ساري ازين طوف على الفعل

הרוצה יופי לקנות, יחפש את המידות.

אם תחמוד יופיה בלבך, לסוף תהיה מורט זקנך. (יהודה הלוי)..

נושא אשה למען יופיה, לא ידע מנוחה לעולם. (משלי אגור)

 

275/2 לא זין, אילא זין אל־פעאל.

لا زين الا زين الفعال

אין יופי, אלא יופי המעשים.

יופי האדם במפעליו ולא במראהו… (בן המלך הנזיר)

אין היופי במעיל ומצנפת.כי אם במידות יפות. (נועם המידות)

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-מסורות ומנהגים במחזור השנה-ירושלים תשנ"ח-שבתות

שבת יתרו

בשתי הקהילות השכנות למרוקו: אלג׳יריה ותוניסיה, נוהגים לציין את ״שבת יתרו״ באירוע מיוחד ובסעודה גדולה המכונה בפי יהודי תוניסיה בשם ״סעודת יתרו״. ואילו יהודי אלג׳יריה מכנים אותה בשם ״סיו״מ״ שפירושה בר״ת: סעודת יתרו ומשה.

יהודי תלמסן שבאלג׳יריה עורכים את ״סעודת יתרו״ ביום חמישי של שבוע פרשת יתרו. ביום זה אין אומרים תחנון וכל המשפחות עורכות סעודה גדולה בה מגישים ״כוסכוס״ עם עוף ולא עם יונים. מנהג זה התפשט אחר־כך בכל אלג׳יריה. מקורו של מנהג זה, מספרים: עם היהודים הראשונים שהגיעו לתלמסן, באו גם מבני הקיני, חותן משה והם היו מקיימים מנהג זה שנה בשנה זכר לכתוב: ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים(שמות, יח, יב) והם ראו עצמם, כצאצאי חותן משה ומהם נשתרבב המנהג אצל כל בני העיר.

אצל יהודי תוניסיה הסיבה היא קצת שונה, אמנם גם שם האירוע מתחיל ביום חמישי של שבוע ״פרשת יתרו״ בסעודה גדולה ובה שוחטים באותו יום חמישי, יונים לבנות כמספר הילדים הזכרים שבמשפחה, לא עופות כמו באלג׳יריה. בסעודה זו היונים הן המנה העיקרית. באותו שבוע מחיר היונים מרקיע שחקים והערבים מנצלים את ההזדמנות, ולמרות המחירים הגבוהים, היהודים משלמים כל מחיר הנדרש מהם. זהו גם חגם של הילדים, בגלל שההורים מבשלים להם את היונים בכלים זעירים ומיוחדים. גם דפים מיוחדים הנקראים "וורקאת לעסל" (דף הדבש) מופצים בשבוע זה לכבוד המאורע.

לפי האמונה העממית, מקור המנהג הוא, שמגיפה פרצה בתוניסיה במאה ה־19 והפילה הרבה חללים בקרב הילדים הזכרים. בשבוע של ״פרשת יתרו״ התרחש נס גדול, בו פסקה המגיפה. לזכר המאורע, קיבלו היהודים על עצמם לציין אותו שבוע בסעודות גדולות. יש עוד סברה אחרת האומרת, שמקורו של המנהג קשור בפרשת יתרו, אשר בה כתוב : ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם וכו׳ (שמות, יח, יב), ולזכר אותה סעודה מקיימים יהודי תוניסיה סעודה דומה.

שבתות התוכחה

אלו הן שתי שבתות: אחת היא שבת ״בחקותי״ שהיא הפרשה האחרונה בספר ויקרא, קוראים אותה כשבועיים לפני חג השבועות. בפי המוני העם, פרשה זו נקראת ״פרשת הקללות״, הפרשה השניה פרשת ״כי תבוא״ היא בספר דברים כו כח וקוראים אותה, כשבועיים לפני ראש־השנה. פרשה זו מכונה אף היא בפי ההמונים ״פרשת התוכחות״.

בדרך כלל, המתפללים לא היו ששים לעלות לתורה בקטע של ״הקללות״ שבפרשת בחוקותי, או ״בתוכחות״ של פרשת כי תבא. רובם פחדו והדירו את רגליהם מלעלות, על־כן נהגו להעלות בשבתות אלה, את שמש בית־הכנסת, לתורה, אבל פיצו אותו בעליה לתורה בשבת שירה.

במכנאס קרו מקרים בהם היה נעדר השמש מלבוא להתפלל בשבתות אלה מסיבה כלשהי ואז היו בבעיות והגיעו הדברים עד כדי כך שפעמים מספר נאלצו לחפש אדם שיואיל לעלות לתורה תמורת תשלום כספי.

השליח ציבור נהג לקרוא את התוכחות שבפרשת ״כי תבא״ והקללות שבפרשת ״בחוקותי״ בקול נמוך וכאשר סיים את קריאתן, ירד העולה והקהל קיבל אותו באהדה ובאמירת כמה פסוקים מתוך ספר משלי בניגון ובטעמי משלי:

מוסר ה׳ בני אל תמאס, ואל־תקץ בתוכחתו:

כי את אשר־יאהב ה׳ יוכיח וכאב את בן־ירצה,

ולמוכיחים ינעם, ועליהם תבוא ברכת טוב״ (משלי, ג, יא, יב)

היו משפחות שנזהרו ודחו את השמחות שעמדו לערוך בשבתות אלה,

וערכו אותן מאוחר יותר.

שבת שקלים

כינוי לשבת שלפני ראש־חודש אדר הסמוך לחודש ניסן, או בראש־חודש עצמו, על שום שקוראים בה בספר־תורה השני, את ״פרשת שקלים״(פרשת כי תשא, (שמות יא, טז) זכר לנוהג בזמן שבית המקדש היה קיים, להשמיע בכל ערי ישראל, שיביאו מחצית השקל לגולגולת. לזכר מנהג זה, גובים היום הגבאים ממתפללי בתי־הכנסת, בארץ ובחו״ל, סכום מסויים הנקבע מידי שנה בשנה על ידי המועצות הדתיות והרבנות, ״זכר למחצית השקל״.

שבת זכור

כינוי לשבת שלפני פורים, בה מוציאים שני ספרים. בספר השני, קורא השליח ציבור: ״זכור את אשר־עשה לך עמלק״ (דברים סוף פרק כה ). בכמה קהילות במרוקו, נוהגים המתפללים לרקוע ברגליהם על־האדמה, כאשר שומעים מפי החזן את המלים האחרונות של הקטע הזה ״לא תשכח״. הרבנים התנגדו תמיד לנוהג זה מחשש חילול שבת, אך כל פניותיהן ותוכחותיהן לא הועילו ו״עמך״ ממשיך כהרגלו לרקוע ברגליו בעת אמירת המלים ״לא תשכח״.

שבת פרה

כינוי לשבת הקודמת לשבת שלפני ראש־חודש ניסן. בשבת זו מוציאים שני ספרי־תורה. בראשון קוראים את פרשת השבוע ובשני קוראים את פרשת ״חוקת״, בה מסופר על עניין ״פרה אדומה״ (במדבר, יט, יז).

שבת החודש

זוהי השבת שלפני ראש־חודש ניסן או בראש־חודש עצמו. בספר השני קורא ״המפטיר״ בפרשת ״בא אל פרעה״ (ויאמר ה׳ אל משה וכר… החודש הזה לכם ראש־חודשים (שמות, יב, א־כ).

שבת הגדול

השבת שלפני חג הפסח נקראת ״שבת הגדול״ . היא נקראת גם ״שבת דרגילא״ (שבת של חג). הרבה טעמים ופירושים נכתבו על שבת הגדול.

הערת המחבר: בכל קהילות ישראל בעולם, נהגו הרבנים לדרוש בשבת הגדול על עניינא דיומא״ והרבה רבנים השאירו לנו ספרות עשירה בנידון, על שבת הגדול, שבת כלה ושבת שובה, חלק מהם נדפסו ויצאו לאור. ראה דרושי מהרש״ש סירירו: כנף רננים, חלק ב. ״הגדה של פסח, של״ל, בה דרשותיו של ר׳ רפאל בירדוגו, על שבת הגדול.

  • נהוג בכל תפוצות ישראל לשמוע את דרשת רב העיר־להודיע לעם על הלכות פסח, על דיני הגעלה ואיך להיזהר מחמץ ושאר ענייני החג.
  • בשבת הגדול קוראים בהפטרה, פרק ג׳ במלאכי: ״הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה׳ הגדול והנורא״.
  • בשבת זו עשו בני ישראל המצווה הראשונה (בה נכנסו למצוות) שהיא מקח הפסח בעשור, לכן נקרא ״שבת הגדול״ (האבודרהם).
  • כשהיו בני־ישראל במצרים נחו בשבת על־פי בקשת משה מפרעה, אבל במוצאי שבת תיכף היו יוצאים ממנוחה ועונג, וחוזרים ליגיעה ועינוי, אבל במוצאי שבת זו לא חזרו להשתעבד, לכן נראתה להם השבת גדולה וארוכה (המבי״ט).
  • במרוקו, בזמנים קדומים, נהגו בשבת הגדול לקרוא את ההגדה של פסח בציבור אחרי תפילת מנחה, זאת כדי להתרגל באמירתה. מנהג זה כידוע היה קיים אצל אחינו האשכנזים שנהגו בשבת הגדול לומר פיוטים בתפילת שחרית של שבת הגדול ואחר הצהרים קראו את ההגדה של פסח מ״עבדים היינו עד לכפר על כל עוונותינו.
  • במרוקו נהגו גם שבשבת הגדול, עושים חמין מחיטה, וזה בנוסף לחמין הרגיל, חמין זה נקרא בערבית המדוברת,"להריסא דלזראע".

הערת המחבר: קהלת צפרו, ח. ד. עמ' כד, סי׳ו: אוצר כל מנהגי ישורון, עם׳ 293, מהד׳ ד. אצל אחינו האשכנזים, נוהגים לומר בשבת הגדול, פיוטים בתפילת שחרית. אחר הצהרים, קוראים ההגדה של פסח. ראה: ספר השבת, עמ׳ .90 גם לכבוד שבת הגדול נוהגין לאפות לחם גדול וקורין אותו״ לחם חלת עני״, או ״חלת בית הכנסת״ ומחלקין אותה לעניים, ומיום שזלזלו בה נשתלחה מארה בתבואה (כל בו סי׳מ׳׳ז בשם הרא״ש).

שבת כלה

השבת שלפני חג השבועות נקראת ״שבת כלה״, לפי שהתורה היא משולה כאן ל״כלה״ על־כן נהגו בכל קהילות ישראל הספרדיות, שביום שבועות, בשעת הוצאת ספרי־תורה לקרוא נוסח ״כתובת נישואין״ בין התורה הרומזת ל״כלה״ ובין בחיר ליבה ״עם ישראל״ המקבל את התורה. לכבוד מאורע זה, רבנים רבים חיברו כתובות לחג השבועות. היו גם משפחות מיוחדות שנהגו לערוך ״חתונות פיקטיביות״ לילדיהם הקטנים בחג זה והנקראות "לעורס דל כתאייב"

שבת חזון

שבת חזון הוא הכינוי שניתן לשבת שלפני תשעה באב, על שום שמפטירין בה בישעיה א׳: ״חזון ישעיהו בן אמוץ״. שבת זו נקראת גם ״שבת איכה״, או ״השבת השחורה״. המוני העם במרוקו נהגו לקרוא לשבת זו בשם "שבבא-דיכא". לשבת זו חוברו קינות רבים . בבתי־כנסת במרוקו נהגו בזמנים קדומים, לקרוא את הקינות בתפילת שחרית של שבת חזון, לפני ״ברוך שאמר״ או לפני ״נשמת כל־חי״, אולם הרבה ערערו על מנהג זה בגלל האיסור לנהוג מנהגי אבילות בשבת ואז חדלו מלומר שום קינה. דורשי רשומות ובעלי נוטריקונים, דרשו את המלה ״חזון״ בראשי תיבות חציו זעם וחציו נחמה. הפטרת שבת חזון נאמרת תמיד בניגון נוגה ועצוב. בדרך־כלל, היא נאמרת על־ יד הרב או איש בעל־קול וירא שמים.

שבת נחמו

שבת נחמו היא שבת שאחרי תשעה באב והיא נקראת גם ״שבת נחמה״ לאחר ימות האבל על חורבן הבית, שריפת המקדש ופיזור העם בגלות הארוכה, על־כן בשבת זו מפטירין בישעיהו, פרק מ׳ ״נחמו נחמו עמי״. שבת נחמו באה בדרך־כלל בפרשת ״ואתחנן״ ואז יש בה גם ״עשרת הדברות״ לכן נוהגים להעלות לתורה את רב בית הכנסת ל״עשרת הדברות״ ואדם זקן ונכבד להפטרה. שבת נחמו היא שבת של שמחות משפחתיות. בשבוע זה רבו השמחות: חתונות, בר־מצווה שעוכבו בינתיים, בגלל שלוש השבועות של האבל.

שבת שובה

היא השבת שבין ראש־השנה ויום הכיפורים, בה מפטירין בהושע, פרק יד: ״שובה ישראל עד ה׳ אלהיך״. שבת זו נקראת גם ״שבת תשובה״ על שום שהיא חלה בעשרת ימי־תשובה. הרבנים נוהגים לדרוש בשבת זו בבתי־כנסת: ״דרשות התעוררות״.

שבת מברכים

היא השבת שלפני ראש־חודש, שבה מכריזין בבתי־כנסת על החודש שיבוא עלינו ועל כל ישראל לטובה.

בקהילות ג׳רבה מכנים את שבת מברכים בשם ״שבת אחינו״.

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-מסורות ומנהגים במחזור השנה-ירושלים תשנ"ח- עמ'76-72

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה. א.בשן

 

Ntifa-elelvesב – 5 באוגוסט פנו ראשי קהילת טנג'יר לשגריר צרפת וביקשו שידרוש בצורה תקיפה מהסולטאן שיבטיח משפט צדק. גם השגריר של איטליה קיבל מידע על האירוע. השגריר הבריטי קיבל הוראה ממשלתו בלונדון לפעול בנדון.

גם הקונסול הכללי של ארצות הברית במרוקו היה מעורב בנושא, ודיווח לממשלתו. לדבריו, המשרתת הייתה כושית. הוא הגיב בצורה ביקורתית על יחסו של הסולטאן אשר הצהיר בועידת מדריד שהתקיימה במאי עד יולי 1880 שהיהודים יזכו ליחס הוגן, והתנהגות זו עומדת בניגוד להצהרתו.

העיתונות בבריטניה ובארצות הברית פירסמה את המקרה, שהועתק  העיתונים שונים. ה " טיימס " הלונדוני פירסם ביולי אותה שנה מכתב של א. לוי, מזכיר " אגודת אחים ". במכתבים למערכת ציינו הכותבים כי אירוע זה מוכיח שדבר לא השתנה במצבם העלוב של היהודים במרוקו, למרות ההבטחות והציפיות.

פרטים נוספים על הפרשה מצויים בשלושים ושתים תעודות מה – 21 ביוני 1880 עד 23 באוגוסט 1881 מארכיון משרד החוץ הבריטי שטרם ושאת תוכנן נסקור. נראה כיצד עלה נושא זה בהתכתבויות בין שר החוץ הבריטי ובין ג'והן דרומונד האי, שכיהן בתור קונסול כללי של בריטניה במרוקו משנת 1845 עד 1860 ולאחר מכן עד 1886 בתור שגריר.

הוא היה בעל מעמד חזק והשפעה על הסולטאנים, וניצל את קשריו גם לטובת היהודים שסבלו מהפחיות, פרעות ומצוקות שונות בידי מושלים מקומיים או המונים קנאים. הוא פעל בימי שלטונם של שלושה סולטאנים : עבד אלרחמן השני 1822 – 1859, מוחמד ה -18, מאוגוסט 1859 עד ספטמבר 1873, ואלחסן הראשון אבו עלי, מספטמבר 1873 עד יוני 1894.

עצותיו הידידותיות לסולטאנים התקבלו בדרך כלל ברוח חיובית. ממשלת בריטניה בימי המלכה ויקטוריה זכתה ליוקרה רבה, והסולטאנים היו מעוניינים ביחסים טובים אתה. יחסי המסחר היו אמנם לתועלת שני הצדדים, אבל במשבר הכלכלי ששרר במרוקו בעיקר בשנות ה – 70 וה – 80 שך המאה ה-19, התחשבו הסולטאנים בדעתן של במעצמות האירופאיות.

כשהגיעו ידיעות ממרוקו לאגודת אחים על רציחות או פגיעות אחרות ביהודים, הייתה מזכירות האגודה פונה בדרך כלל למשרד החוץ כדי שהשר יורה לנציגו במרוקו לטפל בנושא במישור הדיפלומטי. אולם, יחד עם מסירותו לענייו היהודי, גילה דרומונד האי עמדה עצמאית וביקורתית, ולא להסכים למשל, לעמדת האגודה הנ"ל בדבר הרחבת החסות הקונסולרית ליהודים שאינם ממלאים תפקיד דיפלומטי בפועל.

לדעתו, הענקת החסות למיעוט קטן בעל אמצעים אינה פותרת את בעיית מעמדם המושפל של המוני היהודים, ולמעשה הם נפגעים מהחסות. בהיעדרו מילא את מקומו ה.פ וייט שכיהן בתור קונסול כללי של בריטניה במרוקו בשנים 1864 – 1885 ושפעל ברוח דומה לטובת היהודים, ללא המקוריות של קודמו.

הנושא העסיק גם את הוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, ואת ראש הוזירים מוחמד אבן אלערבי אבן מוח'תאר,. וכן נראה את המעורבות של היהודים המקומיים בפרשה, שעמדתם אינה אחידה.

עדותם של יהודים מאנתיפה על הפרשה.

בז' בתמוז תר"ם – 1880, הופיעו בפני נוטריונים ציבוריים במראכש שמונה יהודים יליד אנתיפה, עידאן בן מימון אלקובי, מכלוף בן שלום אביטבול, דוד בן חסן אלבאז, עדי לוי בן מסעוד, ראובן לוי, שלום בנישתי, יצחק מור יוסף ודוד אלגרבלי.

והצהירו שהם יודעים בבירור שיעקב אדהאן יליד אנתיפה, היה אדם זקן וירא ה', משנהג ךקרוא תהילים, בעל צדקה ומכניס אורחים בחינם. בבצורת האחרונה מאורים רבים קיבלו ממנו מזון ומשקה, וביתו היה כמו זה של אברהם אבינו.

בערב א' תמוז הקאיד עבד אללה זנאגוי, ימושל אנתיפה אסר אותו ואמר לו שאישה מאורית שאכלה אצלו, עבדה בירותו בזמן הבצורת. המושל שאל : " איך הוא יכול להרשות שאישה מוסלמית תהיה בשירותו של יהודי, וכל יהודי שאישה מאורית משרתת אותו בביתו, ראו שיישרף ".

המושל ציווה לכבול אותו ברגליו ובידו ולהלקותו עד שנפטר. ואחר כך פקד להביר גופתו לבית הסוהר. לא הרשה לקוברו עד שהיהודים הקריבו שבעה בעלי חיים, ושילמו לו 86 דולרים, נתנו לו פרד ולכ התבואה שהייתה ברשותו של דהאן.

אמיתות העדות אושרה על ידי חתימות של שני היהודים סעיד אוחנה ודוד בן ג'ן  המכונים " נוטריונים ציבוריים " ). שני חכמי מראכש המכונים " רבנים גדולים " רפאל יוסף הרוש ושלמה יעקב אצבאג אישרו שהחתימות הנ"ל הן כתב ידם של סעיד אוחנה ודוד בן ג'ו.

לאחר שמונה ימים – טו בתמוז – חתמו במראכש בפני שני הנוטריונים הנ"ל שמוןנה יהודים ילידי אנתיפה שלמה בן דוד לוי, חסן בן מסעוד תורגמן, אברהם לוי, שמעון אביטבול, יצחק אלחדאד, מנסי ( משה ) אלענקרי, אליאס ( אליהו ) כהן ודוד אביטבול על אישור שכל הנאמר על ידי העדים הנ"ל היה נכון, והם היו נוכחים בעת העדות ושוב חתמו שני הרבנים הנ"ל שחתימות העדים הן אמיתיות ונחתמו על ידם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר