ארכיון יומי: 14 באוגוסט 2015


ספר דברים – פרשת "ראה" וראש חודש א-ל-ו-ל = "אני לדודי – ודודי לי". מאת: הרב משה אסולין שמיר

Asilah

ספר דברים – פרשת "ראה" וראש חודש א-ל-ו-ל = "אני לדודי – ודודי לי".

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"ראה – אנוכי נותן לפניכם היום". (דברים יא כו)

"ר- א-ה" = ר-בותי אלול ה-גיע.

היום = "היום הרת עולם" = להתכונן ליום הדין בר"ה.

"ר-א-ה" =  מראה פנוראמית

דרכה נוכל לראות את דרכינו לקראת ראש השנה.

      "ברכה וקללה" – הברכה או חלילה הקללה אותה גוזר הקב"ה בראש השנה,                                            

                       תלויה בהכנותינו ותשובתנו לה' במשך חודש אלול.

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה.

את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה'… והקללה אם לא תשמעו"

         התנהגותנו בחודש אלול – קובעת את גזר דיננו בראש השנה – לכל השנה.

שני הפסוקים הראשונים של פרשת "ראה", מקפלים בתוכם את סוד הבחירה החופשית בה ניצב כל אחד מאתנו מידי יום ביומו, דבר הרמוז בביטוי: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה". השימוש בביטוי "נותן היום" בזמן הווה, רומז לבחירה היום יומית בין קבלת ברכה או חלילה קללה – שהן תוצאה של בחירת האדם בין עשיית הטוב לעשיית הרע כדברי הגאון מווילנא רבנו הגר"א.

פרשת "ראה" נקראת בבתי הכנסת בשבת מברכים שלפני ראש חודש אלול, דבר אותו רמז לנו משה רבנו, וכך התורה פונה לכל אחד מאתנו: ר-א-ה = ראה אלול הגיע. תדע לך שהתנהגותך בחודש אלול, תקבע מה יגזר עליך בראש השנה הנקרא "היום", בבחינת "יום תרועה יהיה לכם", האם ברכה, או חלילה קללה.  הקב"ה נותן לנו חודש הכנה בו נוכל לתקן את מעשינו, חודש בו הקב"ה קרוב אלינו יותר. "חודש בו הקב"ה נמצא בשדה" כדברי תורת החסידות על פי הפסוק "דרשו ה' בהמצאו" – קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה, ו).

על הפסוק הנ"ל אומר ר' שמואל בר נחמני:  "משל למה הדבר דומה, למלך שהיה גר בעיר, והיו אנשי העיר מכעסים אותו. כעס המלך ויצא מהעיר והתרחק כעשרה מילים, ונשאר שם. היה שם פיקח אחד שאמר לבני העיר: שוטים אתם, כל זמן שהמלך היה בעירכם לא ביקשתם סליחה ממנו, עכשיו לפני שהוא מתרחק מהעיר לכו ועשו עמו שלום. לכן כתוב "דרשו ה' בהמצאו" – אלו עשרת ימי תשובה שהוא שרוי ביניכן.

גם הרמב"ם, איש ההלכה, הולך אף הוא בעקבות מדרשי חז"ל, ואומר כך: "אעפ"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים היא יפה ביותר, ומתקבלת היא מיד. שנאמר: דרשו ה' בהמצאו וגו' (הלכות תשובה פ"ב, ה"ו).

הרוצה להיחתם לברכה בראש השנה? ישתדל קקיים מצוות ה' כבר בכל חודש אלול כהכנה ליום הדין, ככתוב: "את הברכה – אשר תשמעו אל מצוות ה'" וכו'.

עבודת ה' מתוך שמחה: בכל התורה מופיעה המלה "שמחה" 16  פעמים, כאשר בפרשתנו "ראה", היא מופיעה 7 פעמים. הציווי "שמחה", מופיע בפרשתנו בהקשר לבית המקדש אותו כינו הנביאים "משוש כל הארץ" היות ובית המקדש עורר כל יהודי לשוב בתשובה, לאחר שהקריב קרבן וחזה במו עיניו בנסים הגלויים בבית המקדש.

 רבנו יוסף חיים ה"בן איש חי" כותב בעניין עבודת ה' בשמחה: "והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה, וכמה חייב האדם להיזהר בה… הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה, וכל שכן שיגיע לה נזק גדול מן העיצבון, הלכך נחת קרא לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שיהיה האדם מקבל עליה שכר שלם בפני עצמו. ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה…" כמו ברכת שהחיינו על בגד או בית חדש. ("בן איש חי" הלכות, פרשת "ראה" שנה ראשונה).

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום".

 רבינו "אור החיים" הקדוש שואל מספר שאלות:

א. מדוע השתמשה התורה בביטוי "ראה" = ראיה, על דברים שלא רואים אותם? היה ראוי יותר להשתמש בביטוי        במשמעות  שמיעה כמו "שמע".

ב. מדוע השתמשה התורה בלשון יחיד: "אנוכי", כאשר בהמשך השתמשה בלשון רבים "לפניכם"?                                  ג. מדוע התורה השתמשה במילת הקישור "את"  בהקשר לברכה – "את הברכה אשר תשמעו", ואילו לגבי הקללה בביטוי "אם" – לא תשמעו"?

 רבנו "אור החיים הקדוש" מיישב את הקושיות הנ"ל כך: "שבא להבחירם בעולם העליון ולהמעיט כל טובות העולם הזה, וכדי שיתאמתו אצלם הדברים, צריך שהמוכיח יהיו בו שני  עניינים:

א. שיכיר הכרה חושית בטוב העליון. {עולם הבא}.

ב. שהשיג {בעצמו} השגת טוב העולם הזה וקנייניו. כי אם המוכיח יהיה משולל מקנייני העולם הזה, לא יאמנו דבריו למשיגי טובת העולם הזה. כי יאמרו, אין אומרים למי שלא ראה, יבוא ויגיד שאם היה טועם…".

פירוש דבריו הקדושים: משה רבינו אומר לכל אחד מאתנו: "ראה אנוכי" – תסתכל עלי ותלמד ממני. אני שזכיתי לגדולה בשני העולמות: מצד אחד, בעולם הזה הייתי מלך, עשיר וחכם: כידוע, "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר, חכם ועניו, וכולם אצל משה רבינו כדברי הגמרא (נדרים לח' עמ' א' וגם שבת צב' עמ' א'). כמו כן, משה טעם מחיי העולם הבא כאשר הוא עלה השמימה כדי לקבל את התורה, כדברי הזוהר לפסוק: "ויפה דודי – אף נעים" (שיר השירים א' טז'). זהו משה שטעם מנועם ה'" כדברי (זוהר, חלק ב' רנ"ד).

פירוש אחר: אומר לנו משה רבינו: תלמדו ממני איך כל אחד מכם יוכל להתעלות בעבודת ה' כמוני – כמשה רבינו, בכך שידמה אלי בעבודת ה', היות ונשמתו של משה רבינו מתנוססת אצל לומדי התורה בכל הדורות ככתוב: והתפשטותי דמשה בכל דרא ודרא". זוהר ר"ע רע"ג).

"היום – ברכה או קללה".

רבנו אוה"ח הק' אומר שהביטוי "היום – וברכה וקללה", נראה כביכול כמיותר, היות ובהמשך ישנה הרחבה של הבחירה בין ברכה לקללה. בכל ברכה יש גם קללה. לרשעים בעולם הזה יש מעט ברכה בעולם הזה, וקללה בעולם הבא. לצדיקים, מעט קללה בעולם הזה, ועולם שכולו טוב לעולם הבא. משל לאדם שהגיע לפרשת דרכים ולפניו שני שבילים: שביל אחד שתחילתו מישור, וסופו קוצים = סמל לרשעים הנהנים הנאות רגעיות בעולם הזה הדומות למישור,  כאשר בעולם הבא, יפתחו בפניהם שערי גהינום הלוהטים.

השביל השני שתחילתו קוצים וסופו מישור, סמל לצדיקים המוכנים לעמול בעולם הזה הדומה לקוצים, כדי לזכות בעולם הבא שכל כולו מישור.
"בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד' א')

או – "כי לי בני ישראל עבדים"? (ויקרא כה, נה)

חשיבות מידת הפרגון כלפי כל יהודי – מידתו של רבי מאיר בעל הנס.

התורה בפרשתנו מכנה את עם ישראל בתואר "בנים" ואילו בספר ויקרא מכונים בתואר "עבדים" ככתוב: "כי לי בני ישראל עבדים…" ( ויקרא כה' נה').

הגמרא במסכת (קידושין לו' עמ' א') מביאה את המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה. האם עם ישראל נקראים בנים או עבדים של הקב"ה? רבי יהודה אומר שבשעה שבני ישראל הולכים בדרך התורה והמצוות, הם נקראים בנים, ואילו כאשר נוהגים אחרת – קרואים עבדים. פתרון הנראה הגיוני לאור הסתירה פסוקים.

ה"משך חכמה": דיוקו של רבי יהודה נובע מהסמיכות לפסוק הקודם: "כי תשמע בקול ה' אלוקיך, לשמור את כל מצוותיו אשר אנוכי מצוך היום לעשות הישר בעיני ה' אלוקיך". כלומר, ניקרא "בנים" במידה ונשמור מצוות ה'.

רבי מאיר בעל הנס סובר: "בין כך ובין כך, בנים אתם לה' אלוקיכם" והוא מוכיח את דבריו מפסוקים שונים כמו: "בנים סכלים המה" (ירמיה ד' כב' ) כמו כן מהכתוב: "זרע מרעים בנים משחיתים" (ישעיה א' ד') כלומר, גם כאשר עם ישראל לא נוהג בדרך התורה, הוא מכונה בתואר בנים. רבי מאיר אומר שהתואר בנים ניתן לעם ישראל ללא קשר למעשיהם, היות ונבחרו כעם ה' כדברי רבי עקיבא רבו האומר: "חביבים ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם,, שנקראו בנים למקום, שנאמר: "בנים אתם לה' אלוקיכם…". (פרקי אבות פרק ד' ב').

מוסר השכל: מידת הפרגון בין אדם לחברו.

הרשב"א פוסק להלכה כדעת רבי מאיר, גם בגלל "העין הטובה" בה הצטיין רבי מאיר בהלכה הזו, כמו במקרים אחרים המופיעים בתלמוד.

הרה"ג רבי יעקב שאלתיאל ניניו איש טבריה כותב בספרו "זרע יעקב" שרבי מאיר בעל הנס זכה לפרסום רב בקרב עם ישראל ואף זכה  להיות "בעל הנס" – "בעל המפתח לעשיית ניסים".

רבנו עובדיה עזריה מפאנו – הרמ"ע ואחרים אומרים, שכאשר אדם נמצא בצרה, ידור צדקה {לפחות ח"י מטבעות} לזכותו של רבי מאיר ויאמר "אלהא דמאיר ענני" {ג' פעמים} – ויתפלל לקב"ה שיענה לבקשתו כשם שנענה לרבי מאיר כאשר הציל את אחות אשתו מבית הסוהר הרומאי. משמעות הביטוי "אלהא דרבי מאיר ענני" = בזכות אלוקי רבי מאיר ענני. כלומר, התפילה היא לקב"ה.

זכיתי ללמד בישיבת "מאיר בת עין" הצמודה לציון רבי מאיר. מידי יום, נהגתי לעלות לציון הקדוש בתום השיעורים כדי להיפרד בתפילה מרבי מאיר, ומאוד התפעלתי מרבבות יהודים שפקדו את הציון מידי יום ביומו. החוויה הזו ממשיכה ללוות אותי עד היום, וכאשר אני מבקר בטבריה, אני משתדל לעלות לציון, ובפרט בהילולה בי"ד אייר. ביום הזה, תלמידי בתי הספר בטבריה השתתפו בתהלוכה המלווה בתזמורת המשטרה ממרכז העיר ועד לציון הקדוש, מרחק  כמה קילומטרים לאורך חופה של הכנרת דמוית כינור, המלווה את התהלוכה בנגינה על – כינור.

כאשר הגענו לארץ ישראל כעולים חדשים בשנות השישים, זה היה ערב ההילולה, כך שהגענו היישר להילולת רבי מאיר. באנייה, נציגי הסוכנות היהודית משבצים את העולים בישובים השונים בארץ.  מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף אסולין זצ"ל, ביקש מפקידי הסוכנות להשתקע בטבריה =  "טובה ראייתה" כדברי חכמים. המשורר הרה"ג דוד חסין ממקנס שבמרוקו {1727-1792} כתב מאות שירי קודש ובכללם השיר המצויין על צדיקי טבריה:

"אוחיל יום יום אשתאה / תמיד עיני צופיה. אעברנה נא ואראה / אדמת קודש טבריה".

ה"נועם אלימלך" רבי אלימלך מליז'נסק חורז בשיר, את חשיבות מסר הפרגון כלפי כל יהודי בשיר:

"אדרבה, תן בליבנו שנראה מעלת חברינו ולא חסרונם . / ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך. / ואל תעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה…".

 "בנים אתם לה' אלוקיכם: לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עינכם למת

    כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך, ובך בחר ה' להיותו לעם סגולה" ( דברים יד' א-ב)

בפסוק הנ"ל ניתנו לעם ישראל 3 תארים:

 בנים, עם קדוש, ועם סגולה. הפרשנים דנים בקשר שבין "בנים אתם לה' אלוקיכם – לאיסור גדידה למת.

 רש"י: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להיות נאים ולא גדודים, ולכן אין לשרוט פנים באבלות היות "ועם קדוש אתה לאלוקיך – קדושת עצמך מאבותיך, ועוד ובך בחר ה'".

 האבן עזרא אומר בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להאמין שכל מה שהוא עושה זה רק לטובתנו גם אם אנו לא מבינים, ולכן אין להצטער יותר מדי על המת.

 הספורנו והחיזקוני מסבירים שגם בשעת מצוקה כאשר אדם הקרוב אלינו הלך לעולמו, גם אז יש לנו קירבה להקב"ה בכך שאנו "בנים לה'" .

הרמב"ן לומד מכאן שיש השארות הנפש אחרי המוות, בגלל שאנו עם קדוש. ובלשונו: "כי טעם "עם קדוש- הבטחה  בקיום הנפשות לפניו תברך"

רבנו "אור החיים" הקדוש "שאין להצטער הרבה על המת היות והמת חוזר לאביו שבשמים – אל מקור החיים, ככתוב בתהילים: "כי עמך מקור חיים" (לו, י). רבנו אברהם אבן עזרא מפרש את הפסוק כך: "מקור חיים: חיי הנשמה העליונה שלא תמות"}. לא כן אומות העולם שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים" .

רבנו אוה"ח הק' משתמש בדימוי לאדם ששלח את בנו לעיר אחרת כדי לעסוק במסחר. לאחר זמן, האב שלח  לקרוא לבנו לחזור אליו.  כך הקב"ה: שלח אותנו לעולם הזה, ובשעת המיתה קורא לנו לחזור אליו. אשרי מי שחוזר לבוראו עם תורה ומצוות בצקלונו, וזכה לתקן את סיבת בואו לעולם הזה. רבנו "אור החיים" הק' חי 47 שנים בקדושה וטהרה בבחינת הכתוב: "וחי ב – ה – ם" = 47. אשריו ואשרי חלקו

המסר החשוב: כבניו של הקב"ה, מן הראוי שנלך לאורו יתברך, ולזכור שהעולם הזה, הוא זמני ובר חלוף.  

מצוות הצדקה

"כי יהיה בך אביון… לא תאמץ את לבבך

       ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" ( דברים טו' ז', יא)

 

התורה מקדישה ארבעה פסוקים בהם אנו מצווים לא לקפוץ את ידינו מאחינו האביון אלא "פתוח תפתח את ידך לו". השכר אותו מבטיח הקב"ה: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך".

 רבנו "אור החיים" הקדוש אומר שהחלק המגיע לעני נמצא אצלנו כפיקדון. את זה לומד מהייתור של המלה: "בך".

כאשר תינוק בא לעולם, ידו תהיה קפוצה "ולא תקפוץ את ידך", דבר המסמל את רצונו לכבוש את כל העולם. ואילו כאשר פושט מדיו וחוזר לאביו שבשמים – ידו תהיה פתוחה: "כי פתוח תפתח את ידך". לא יכול לקחת דבר. הקב"ה בכבודו ובעצמו מבטיח פרנסה בשפע: "יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך". וכל זאת: "בגלל הדבר הזה" – שנתת צדקה לעני, מכסף שהופקד אצלך כפיקדון על יד הקב"ה.

תארו לכם שאליהו הנביא היה מתגלה אליכם ואומר לכם שבמידה ותעשו כך וכך תזכו במיליון $, בטח שתבצעו כל פרט ופרט. בפרשתנו מבטיח לכם לא אחר מאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו – אדון הכל.

אומרים אנשי הח"ן שמצוות הצדקה מלווה את האדם במשך שבוע, שלא כשאר המצוות המלוות רק לאותו יום.

שבת שלום ומבורך וחודש טוב.       משה שמיר אסולין.

0523-240298    Shamir240298@gmail.com

לע"נ א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים. עליה בת מרים. חנה בת עליה. בתיה בת שושנה ע"ה.

הרה"צ רבי יוסף בר עליה. החכם השלם הרה"צ רבי אברהם בר אסתר. המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה – זכותם תגן בעדכם ובעדינו בתוך כלל ישראל.


הימים הנוראים אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון

%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%92%d7%a8%d7%91-%d7%a8%d7%a4%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%9f-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%9fתודה מיוחדת אני חב לידידי ורעי שאול טנג'י הי"ו בבריאות טובה באריכות ימים וכתיבה פוריה, אשר ארח אותי ואת זוגתי שתחיה אצלם בבית ובהזדמנות זו, מסר לי כמתנה ספר זה המובא לפניכם ועוד ספרים אחרים…שחלקן כבר החילותי בפרסומם…

מר רפאל בן שמחון מחבר הספר יהדות מרוקו, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור ומנהגים של יהודי מרוקו, השתלם בנושא באונירסיטה העברית ופרסם מאמרים בנושא…

פרק תשיעי – הימים הנוראים   

הימים הנוראים

אני לדודי ודודי לי(שהש״ר, ו. ג)

חודש אלול

אלול־החודש השישי למנין ישראל בתקופה המקראית והשנים־עשר למנין בריאת העולם. מזלו: ״בתולה״ על־שם הכתוב : ״שובי בתולת ישראל״ (ירמיה לא־כא).

חודש אלול נקרא: ״חודש התשובה״ וגם ״חודש הרחמים והסליחות״ על שום שמראשית חודש זה ועד ערב יום הכיפורים, נוהגים לקום באשמורת הבוקר לומר סליחות ותחנונים ולתקוע בשופר כדי לעורר את הלבבות. רמז לזה: ״עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם.״ . . .

הבריות רגילים לומר: ״בחודש אלול גם הדגה שבמים רועדת מאימת יום הדין המתקרב״ וחז״ל אומרים שאלול הוא החודש שעם ישראל מתרפק על אביו שבשמים, בפרקם את המילה: ״אני לדודי ודודי לי״ (שיר השירים ו, ג)). אלה הס ימי הפקודה ומי לא יתפלץ לקראת בואם?

יהודי תוניסיה מכניס את חודש אלול בשם ״איימת הסליחות״ (ימי הסליחות).

הסליחות במרוקו

החל מראש־חודש אלול, כלומר ארבעים יום לפני יום הכיפורים, מתחיל היהודי המוגרבי לקום באשמורת הבוקר, לומר את הסליחות הנמשכות עד ערב יום כיפור. שכונת ה־מללאח לובשת דמות שונה מאשר בימות השנה. כל אחד מתחיל להכין את עצמו לקראת יום הדין הלא הוא יום ראש־השנה.

בחודש זה מתרוצצים בסמטאות ה־מללאח המון רוכלי ספרים עם ״מחזורי הימים הנוראים״ בידיהם ומכריזים על מרכולתם בקולי קולות. אלה יהודים שבמשך השנה מחליפים מקצועות לסירוגין: לפני חג החנוכה מוכרים ״חנוכיית״ מפח לבן או מפליז, לפני פורים, ״מגילות אסתר״, לפני פסח ״הגדות של פסח״, בימים הנוראים ״מחזורי התפילות״, סידורי סליחות, ״אוראק לעסל״ (דפי דבש) ולאחר יום הכיפורים נהפכים ״למקשטי לולבים״.

הערת המחבר :  ״אורקת לעסל״(דף של דבש). זהו דף מיוחד עליו מודפס ״סדר ראש השנה״, זאת כדי להקל עלאלה שאין להם מחזור התפילה. בדף הזה יש כל ההסברים ולפעמים גם הקידוש של ליל ראש השנה.

הערת המחבר :יהודי מרוקו נוהגים עד היום לקשט את הלולב בחוטי משי או חוטי רקמה זהובים, זאת כדי לתת הידור נוסף למצווה חשובה זו וכדי לקיים את הכתוב : ״זה אלי ואנוהו. (שמות טו, ב)

הסליחות במכנאס

החל מראש־חודש אלול, אורח חיי השכונה היהודית לובש צורה חדשה, כל דיירי השכונה מתחילים להכין את עצמם לקראת היום הגדול והנורא, הלא הוא ראש־השנה. מחודש אלול, כל אחד חוזר בתשובה, מתחילים להתפלל יום־ יום עם הציבור באריכות יתירה ובתוספת של כמה מזמורי תהלים ובקריאה בכוונה גדולה, של המזמור : ״לדוד אורי וישעי״ (תהלים כז), כל אחד נותן עתה את דעתו ולבו ללימוד ולתפילה, היראים נשארים אחרי התפילה לקריאת ״קבע היום״. בחודש זה נבדקים סידורים אם לא נתלש מהם איזה דף, בודקים תפילין, ציציות, מזוזות וכל אחד מפשפש במעשיו ומבקש לו סניגור ומליץ יושר בתשובה וצדקה וגם בזכות אבות.

במשך כל החודש, בשעה שתים אחר חצות וכבר האורות נדלקים בחלונות הבתים והתכונה מרובה בכל מקום, יותר משאר יתר ימות השנה . בני הבית כבר נעורו משנתם, בסמטאות ה־מללאח התנועה רבה מאוד, הורים עם ילדיהם רצים אצים לבית־הכנסת לומר את הסליחות. רובם הולכים בחשכה ופנסים (פ׳נאראת) בידיהם כדי להאיר את דרכם.

הערת המחבר : פ׳נאר (ביחיד) ובריבוי, פ׳נאראת, הם פנסים עשויים מפח לבן, יש להם ארבעה צדדים מזוגגים לפעמים בזכוכית צבעונית. בפנים הפ׳נאר, תקוע נר לבן. אנשי חברת רשב״י (החברה קדישא) נהגו להשתמש בפנסים האלה בהילולות ובטכסים דתיים.

זיכרון אחד מן הילדות הרחוקה במכנאס עדיין טבוע בזכרוני וצף ועולה בדימיוני בימי הסליחות והוא דמותו של הישיש המקובל ר׳ יוסף אלקובי ז״ל, אשר בעיני היה נראה כבן מאה שנה ויותר. הסליחות ב־מללאח הישן, התקיימו תמיד ברחוב אל־עטארין.

הערת המחבר :    ר׳ יוסף אלקובי ז״ל, חסיד ומקובל, נולד במכנאס, כל שנות חייו באהלה של תורה וכמעט לא היה יוצא מבית המדרש. היה מרפא חולים והצטיין בכתיבת קמעות. נפטר בשנות הארבעים של המאה הנוכחית, זקן ושבע ימים. ראה עליו בפרק ״תעניות״.

שעה אחרי חצות וכבר היה ר׳ יוסף משוטט בעצמו בשכונה, מעיר את האנשים, דופק על דלתות הבתים על־אף גילו המופלג וזועק: קומו לסליחות! קומו והתייצבו לעבודת הבורא.

הייתי אז כבן עשר, אולי פחות, והייתי מצטרף אל הקמים לסליחות ועל אף היותי יתום משחר נעורי, לא הייתי מתעצל ויוצא על־אף שהאפלה בחוץ הייתה מחרידה, פנסי הרחובות עמומים מאוד ולא רואים דבר מסביב, לפעמים היה מנצנץ כוכב בודד בשמים ועובר כהרף עין, ואז מי שיודע לכוון את הרגע הזה; כל משאלות לבו תתמלאנה, כי יודעי־חן אומרים, שזו ״שעתא דרעוין׳ וכך ניסו תמיד לעשות.

בדרכי מהבית לסליחות, הייתי שומע פה ושם פסיעות עמומות של יהודים זקנים ההולכים בחשיכה לבית־הכנסת כשהם מזמרים בלחש, מזמורי תהלים, לא הייתי יכול להשיג אותם, כי הם הלכו בחיפזון ובתוך החשיכה, הייתי לא פעם נתקל ״בקדירות חימר״ שחורות ומלאות תירס שבעליהם הוציאו אותם מתנור השכונה וסדרו אותם על־יד חנויותיהם ע״מ למכור בבוקר את התירס שבתוכם לאחינו בני ישראל.

מנהג זה היה קיים בכל ימות השנה, בחורף מכרו ״בלוט״ (פרי עץ האלון), ובקיץ את התירס. מוכרי התירס והבלוט היו חייבים לשים אותם בתוך קדרות גדולות הנקראות בערבית־יהודית ״גנבור׳את״ בריבוי, וביחיד ׳׳גנבורא״.

את הקדרות הללו העבירו לפנות ערב לתנור השכונתי ובשעה שתים אחר חצות, בלכתם לסליחות, הוציאו אותן מהתנור, העמידו אותן על־יד חנויותיהם הנמצאות בחצר הרחבה של השכונה, הלא היא " אל גארא דססוק " כשהן נשענות אל הקיר, כך אותן קדרות היו מקבלות צורה, כאילו בני־אדם נשענים אל הקיר. בגמר הסליחות, אותם יהודים היו הראשונים היוצאים מבית־כנסת ובחופזה, כדי להספיק למכור את התירס שבתוכן לילדים. הקדרות השחורות הללו היו נראות לנו אנו הילדים כמפלצות, בלכתנו לסליחות וחשבנום תמיד ל״ג׳נון״ (מזיקים) וזהו הפחד הגדול שהיה נופל עלינו בראותינו אותן. פחד ואימה היה נופל עלינו כי הקדרות היו כל כך שחורות מרוב הפיח שנדבק עליהן במשך הזמן וכל עוד רוחנו באפנו, היינו אצים רצים עד שמגיעים לסליחות מבוהלים ורועדים

תיאורו שוב של רבי דוד זצוק"ל ליום הברית מתוך ספרו " קהלת צפרו " כרך ג'

הווי ומסורת

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון

והרי תיאורו שוב של רבי דוד זצוק"ל ליום הברית מתוך ספרו " קהלת צפרו " כרך ג' עמוד 87

יום הברית.

הלילה שלפני הברית, מזמינים תלמידי חכמים לבית אבי הבן, ולומדים תורה כל הלילה. לפני הלימוד ערב, עורכים ה " תחפיף " – תגלחת. מזמינים הספר לספר את אבי הבן ובני הבית, ואנשים וידידים באים לאחל מזל טוב, לאבי הבן, ומנדבים לכבוד הספר כסף. ואם אבי הבן איש עני, מנדבים כסף גם לו. קערות מונחות על השולחן ובהם שם כל אחד את נדבתו לספר ולאבי הבן.

באותו ערב מביאים כבר את הכסא המיוחד לכבוד אליהו הנביא, עליו יושב הסנדק המחזיק את הילד ונוסף לזה מתקינין מושב על מדף שבקיר סמל למקום מושבו של אליהו ומקשטים את החדר במפות ספרי התורה הרקומות בחוטי זהב, ובפרוכת ארון הקודש המובאות מבית הכנסת.

כך מקבל החדר שבו ייערך הברית ציוריות של קדושה. מלין את התינוק בבוקר, מתפללים בבית אבי הבן, בירה ובזמרה, ואף אלה שאינם קרוביו, באים לשמוע את המילה, ולהיות נוכחים בברית. היו אנשים שחיבבו מצוה זו ורצים היו ממילה אחת למילה אחרת.

המריצים לכך הפתגם הנפוץ שכל הבוכה בבכיית התינוק הנימול נמחלין לו עונותיו. וכתוב בשם המדרש בשעה שאמר הקב"ה לאליהו שיצטרך להיות בכל ברית מילה שיעשו ישראל אמר אליהו וכו… איפשר שיהיו הקהל העומדים שם בעלי עבירות וכו….הבטיחו הקב"ה שיכפר לכל הקהל וכו…וזהו הרמז אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל.

בבית אבי הבן, נמצאו שם אנשים ונשים רבים , השרים שירי מילה, וברוב עם הדרת מלך. אבי הבן בירך בקול רם ברכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, סימן שבן תורה הוא. בצפרו בתקופה אחרונה הסנדקות הייתה נמכרת בהכרזה.

וההכנסות קדש לחברת אליהו הנביא, אין האב יכול לכבד בה את מי שהוא חפץ בו. בשנת בצורת, עושים את הטקס ברית המילה בבית הכנסת ומעלים אחר כך את הבגד המוכתם בכתמי דם הברית לקברו של רבי יצחק דלמילה, הקבור בעלייה להר. ומתפללים על קברו.

יצחק דל מילה קבור בהר שעל ידי העיירה צפרו. ההר נקרא א-זבל לכביר  ההר הגדול או הגבוה, כנראה שצדיק זה נהג בכל ימיו להשתתף בכל ברית, ועל כן זכה בכינוי רבי יצחק דל מילה. גם בספרו של יששכר בן עמי " הערצת הקדושים " מציין בן עמי שרבי יצחק הכהן " ידוע גם בשם רבי יצחק מול למילה. קבור ליד ההר הודוע בצפרו. עלו לקברו בזמן עצירת גשמים.

 עד כאן התוספות לפי הערותיו של המחבר ולפי ראות עיני.

במכנאס הייתה קבוצה ידוע של גברים ונשים שלא ויתרו אף פעם על טכס ברית מילה כלשהו. בקיץ ובחורף יקיימו את המצווה. במכנאס היו עשרות אנשים ונשים שלא ויתרו אף פעם על נוכחותם בברית מילה והתרוצצו מברית לברית.

השמות הזכורים לי עדיין הם : הזקן שלמה אלבאז אביו של אבנר אלבאז ( מראשוני הציונים של מכנאס ), מוסי – משה אברג'ל אביו של פנחס אברג'יל, מורה לעברית מהראשונים במכנאס, משה פרייאנטי, רבי שמואל בן ישעיה, אביו של הפייטן הידוע אליאסף בן ישעיה ממכנאס.

רבי יהודה בירדוגו שהיה גם מוהל ומל רוב האוכלוסייה בעיר, משה בירדוגו אביו של פנחז בירדוגו שליח ציבור נודע במכנאס, י' בוטובול ועוד רבים. ומבין הנשים אפשר להזכיר : מירה בירדוגו אחותו של נר המערב, הר יהושע בירדוגו, שמחה בנת למלך ( בוטבול ) רחל אילוז, עיישא בנת בנימין אוחנה, פריחה וואקראט, אחותו של גדול הפייטטנים במכנאס, מרדכי וואקראט ז"ל ועד הרבה נשים זכר כולן לברכה.

בשנות בצורת, היו קהילות שנהגו לערוך את טכס ברית המילה בבית הכנסת. בצפרו למשל, אחרי שערכו את הברית בבית הכנסת, העלו אחר כך את הבגד המוכתם בדם הברית, לקברו של הצדיק רבי יצחק דל מילה, הקבור בהר הנקרא א-זבל לכביר – ההר הגדול. היו גם קהילות שנהגו לערוך את טכס ברית המילה ברחובה של העיר, אם הייתה שנת בצורת.

עריכת הברית בבית הכנסת.

פעם היה מנהג ברבאט וסאלי למול בבית הכנסת. לצורך זה, היה נלקח הרך הנולד בטכס מיוחד ובהמולה רבה לבית הכנסת בבוקר, כשקבוצת נערים צועדת בראש. אחד הנערים נשא מנורה בעלת שנים עשר קנים ובהם נרות דולקים, וזה היה כנגד שנים עשר שבטי ישראל.

נער שני צעד אחריו כשהוא מחזיק מגש ביד, ובו חול ים. נער שלישי, עם הכלים ( מכשירי המילה ) בהם משתמש המוהל. והנער הרביעי נשא עמו צלוחית שמן, מטליות ומשחות הדרושות לברית. מאחרוי הנערים צעדו כרגיל הזג'ארתאת שלא חסכו בצהלות לאורך כל הדרך, ועימן כל יתר הציבור הרחב שלא ויתר אף פעם על סמוע למילה ( נועחות בברית המילה )

בפתח בבית הכנסת חיכו להם אבי הבן והמתפללים אשר קיבלו אותם בברכת בדרך הבא.

ביום הברית, עם עלות השחר מורגשת תנועה רבה בבית. האם הלבישה כבר את פרי בטנה בשמלה ךבנה נאה, כולה עשוייה תחרה וחבשה לראשו כבוע לבן. היא מוסרת אותו לחמותה וזו מגישה אותו לנשים הזקנות הרבות הסובבות אותה.

כל אחת מנשקת, מברכת ומאחלת הצלחה להוריו. הילד מוחזר אחר כך לידי האם, אשר מוסרת אותו לידי אביו. זה מגיש אותו למוהל, ובעוד האחרון משחרר את חיתוליו של הילד, הקהל קורא את מזמור " שיר המעלות אשרי כל ירא ה' ( תהלים קכח ).

המוהל מרים אחר כך את התינוק ומכריז בקול רם " זהו כסא אליהו הנביא זכור לטוב ", והקהל עונה : " ברוך הבא בשם ה' ". מיד אחר כך שורר שקט מוחלט. הקהל מתוח עתה ומחכה לפעולת המוהל.

הסנדק כמוהו כאבי הבן, עטוף גם הוא בטלית, מקבל את התינוק מידי המוהל, מחזיק אותו בין ברכיו ומחכה כיתר הקהל להכרזת המוהל " ברשות מורי ורבותיי " והקהל עונה : " ברשות שמים ", והמוהל ממשיך, מברך, כורת, פורע, מוצץ, שם איספלנית או רטייה על המקום.

אך, בקול רועד ובהתרגשות : " אשרי תבחר ותקרב, ידכון חצריך, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך ". אם יש תאומים, בעל הברית לא מברך פעמיים. בקיודש ובקיראת השם לתינוק, מכבדים את הרב של בית הכנסת או את אחד הרבנים אשר הוזמן ביוחד אצל הנכבדים.

בגמר הקידוש, אומר הרב במנגינה מיוחדת : " כשם שהכנסתו לברית, כן תכניסהו לתורה, למצוות ולחופה ולמעשים טובים "

בקהילות אחרות כמו בקהילת תלמסן למשל, המנהג הוא קצת שונה. הסנדק מתעטף, בטלית ותופס את מקומו על כסא אליהו. מיד רעייתו מביאה למוהל את הילד כשהוא מונח על לוח עץ מיוחד ומוסרת לו אותו ביד, והוא מנשקו, מרים אותו מעלה ומכריז :

" זהו כסא אליהו הנביא מלאך הברית ", ומחזירו אחר כך לסנדק כדי להחזיקו בין ברכיו. באותו זמן החכם עושה " מי שברך " לסנדק ולקהל הנוכח בברית, ואם נמצא איזה חולה במעמד, הוא זוכה גם בברכה מיוחדת.

אחרי שהמוהל מל את הילד, כל הקהל קורא בקול רם את הפסוק : " אשרי תבחר " ולא בעל הברית. אחר כך שרים כולם את הפיוט של רבי יהודה הלוי " יום ליבשה ", ואחריו פיוט אחר " קרב נא קץ משיחנו ".

אחרי הקידוש ונתינת השם, מסיימים את הטכס באמירת מזמור " הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו " ( תהלים קל"ו ). יש להזכיר כי בשעת טכס ברית המילה כל הקהל עומד על רגליו, זולת הסנדק היושב על כסא אליהו.

אוצר המכתבים, חלק ב', עמוד קמה: החכם מברך את הילד שיזכה לתורה, למצוות ולחופה בחיי ההורים , הסנדק והמוהל. תפילת שחרית של יום הברית עוברת בחגיגיות רבה ובהרבה פיוטים שירת הים " אז ישיר משה " נאמרת במנגינה מיוחדת כמו בחגים, משום שבה נזכרים מי הים שנכרתו ועמדו כמו נד במים אדירים….

זוהי גם סגולה טובה לעצור דם של הרך הנימול, מטעם זה נהגו באלג'יריה, וברוב הקהילות שם לשיר את הפיוט " יום ליבשה נהפכו מצולים " של רבי יהודה הלוי, אחרי שמלו את התינוק, מכאן המנהג שהסנדק נהג לזרוק אגוזים ושאר דברי תיקה לאחר הברית, כדי שיחטפו התינוקות וזהו רמז לביזת הים. בלוב נוהגים לקרוא את ההלל השלם כעין ברכת הגומל, לבריאותה של היולדת שניצלה מכאבי הלידה.

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן

פתגמים

269 אש תצלאחלו זינת אל־כ׳יאל,

אידא מא ענדו מזל?

اش تصلاحلو زينت الخيال

ادا ما عندو المال

כלילת יופי, מה תועיל לו, אם מזל אין לו?

״שקר החן והבל היופי״ אם אין מזל בצידם. (שלום עליכם, מנחם מנדל)

חיים, בנים ומזונות אינם תלוים בזכות אלא במזל. (מועד קטן כחי)

לשוא העמל, אם אין לך מזל. (ספר פתגמים מקבילים, עמ׳285)

 

270 זינת דורא, ולא זינת צורא.

زينت صورا ولا زينت صوره

חרוצה בביתה, ולא יופי דמותה.

יפת תואר בלי מידות טובות, כיין שפג טעמו

אין יופי מועיל באין תבשיל

 

271-  זינת צורא,מא תחדאג׳ סורא.

زينت صورا ما تحداج سوره

יפה ויפיפיה, אינה צריכה נדוניה.

 

272 – זינת אל־כ׳יאל, מא תחדאג׳ מאל.

زينت الخيال ما تحداج مال

 יפת פנים אינה צריכה נכסים.

יפות תואר אינן זקוקות למוהר. (ספר פתגמים מקבילים )

יופי-תואר ־ מיטב המוהר.

יופיה ־ נדוניה שלה.

 

273 – אלי עבאהא ב־פלוסהא,

פל־אכ׳ר יאכּל כּפוסהא.

اللي عباها بفلوسها

فل اجر ياكل كفوسها

אם לקח אותה עם כספה, בסוף יאכל לכלוך אפה.

אין יופי מועיל, באין תבשיל. (סופר המלך)

לא יקח אדם אשה למען ממון, כי ההמון יעשה לו כנפיים כנשר יעוף בשמים.(בחיי, חיי אשה).

לוקח אשה למען עושרה, ספר כריתות כתב למנוחת נפשו. (משלי יהושוע).

לוקח אשה לשם ממון, ירח נכנס ירח יוצא, והממון כלה.(א״ב דבן סירא).

 הלוקח אשה לשם ממון, אינו רואה יום טוב עמה.(שם)..

נדוניה וירושה עם השד בחברותא.(א״ל לוינסקי)..

 

274 מאלאה חבורתהא, ולא סורתהא.

مالها حبورتها ولا سورتها

מוטב הכיעור שלה, ולא הנדוניה שלה.

 

275/1 יא שארי א־זין, טוף על אל־פעאל.

يا ساري ازين طوف على الفعل

הרוצה יופי לקנות, יחפש את המידות.

אם תחמוד יופיה בלבך, לסוף תהיה מורט זקנך. (יהודה הלוי)..

נושא אשה למען יופיה, לא ידע מנוחה לעולם. (משלי אגור)

 

275/2 לא זין, אילא זין אל־פעאל.

لا زين الا زين الفعال

אין יופי, אלא יופי המעשים.

יופי האדם במפעליו ולא במראהו… (בן המלך הנזיר)

אין היופי במעיל ומצנפת.כי אם במידות יפות. (נועם המידות)

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה. א.בשן

 

Ntifa-elelvesב – 5 באוגוסט פנו ראשי קהילת טנג'יר לשגריר צרפת וביקשו שידרוש בצורה תקיפה מהסולטאן שיבטיח משפט צדק. גם השגריר של איטליה קיבל מידע על האירוע. השגריר הבריטי קיבל הוראה ממשלתו בלונדון לפעול בנדון.

גם הקונסול הכללי של ארצות הברית במרוקו היה מעורב בנושא, ודיווח לממשלתו. לדבריו, המשרתת הייתה כושית. הוא הגיב בצורה ביקורתית על יחסו של הסולטאן אשר הצהיר בועידת מדריד שהתקיימה במאי עד יולי 1880 שהיהודים יזכו ליחס הוגן, והתנהגות זו עומדת בניגוד להצהרתו.

העיתונות בבריטניה ובארצות הברית פירסמה את המקרה, שהועתק  העיתונים שונים. ה " טיימס " הלונדוני פירסם ביולי אותה שנה מכתב של א. לוי, מזכיר " אגודת אחים ". במכתבים למערכת ציינו הכותבים כי אירוע זה מוכיח שדבר לא השתנה במצבם העלוב של היהודים במרוקו, למרות ההבטחות והציפיות.

פרטים נוספים על הפרשה מצויים בשלושים ושתים תעודות מה – 21 ביוני 1880 עד 23 באוגוסט 1881 מארכיון משרד החוץ הבריטי שטרם ושאת תוכנן נסקור. נראה כיצד עלה נושא זה בהתכתבויות בין שר החוץ הבריטי ובין ג'והן דרומונד האי, שכיהן בתור קונסול כללי של בריטניה במרוקו משנת 1845 עד 1860 ולאחר מכן עד 1886 בתור שגריר.

הוא היה בעל מעמד חזק והשפעה על הסולטאנים, וניצל את קשריו גם לטובת היהודים שסבלו מהפחיות, פרעות ומצוקות שונות בידי מושלים מקומיים או המונים קנאים. הוא פעל בימי שלטונם של שלושה סולטאנים : עבד אלרחמן השני 1822 – 1859, מוחמד ה -18, מאוגוסט 1859 עד ספטמבר 1873, ואלחסן הראשון אבו עלי, מספטמבר 1873 עד יוני 1894.

עצותיו הידידותיות לסולטאנים התקבלו בדרך כלל ברוח חיובית. ממשלת בריטניה בימי המלכה ויקטוריה זכתה ליוקרה רבה, והסולטאנים היו מעוניינים ביחסים טובים אתה. יחסי המסחר היו אמנם לתועלת שני הצדדים, אבל במשבר הכלכלי ששרר במרוקו בעיקר בשנות ה – 70 וה – 80 שך המאה ה-19, התחשבו הסולטאנים בדעתן של במעצמות האירופאיות.

כשהגיעו ידיעות ממרוקו לאגודת אחים על רציחות או פגיעות אחרות ביהודים, הייתה מזכירות האגודה פונה בדרך כלל למשרד החוץ כדי שהשר יורה לנציגו במרוקו לטפל בנושא במישור הדיפלומטי. אולם, יחד עם מסירותו לענייו היהודי, גילה דרומונד האי עמדה עצמאית וביקורתית, ולא להסכים למשל, לעמדת האגודה הנ"ל בדבר הרחבת החסות הקונסולרית ליהודים שאינם ממלאים תפקיד דיפלומטי בפועל.

לדעתו, הענקת החסות למיעוט קטן בעל אמצעים אינה פותרת את בעיית מעמדם המושפל של המוני היהודים, ולמעשה הם נפגעים מהחסות. בהיעדרו מילא את מקומו ה.פ וייט שכיהן בתור קונסול כללי של בריטניה במרוקו בשנים 1864 – 1885 ושפעל ברוח דומה לטובת היהודים, ללא המקוריות של קודמו.

הנושא העסיק גם את הוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, ואת ראש הוזירים מוחמד אבן אלערבי אבן מוח'תאר,. וכן נראה את המעורבות של היהודים המקומיים בפרשה, שעמדתם אינה אחידה.

עדותם של יהודים מאנתיפה על הפרשה.

בז' בתמוז תר"ם – 1880, הופיעו בפני נוטריונים ציבוריים במראכש שמונה יהודים יליד אנתיפה, עידאן בן מימון אלקובי, מכלוף בן שלום אביטבול, דוד בן חסן אלבאז, עדי לוי בן מסעוד, ראובן לוי, שלום בנישתי, יצחק מור יוסף ודוד אלגרבלי.

והצהירו שהם יודעים בבירור שיעקב אדהאן יליד אנתיפה, היה אדם זקן וירא ה', משנהג ךקרוא תהילים, בעל צדקה ומכניס אורחים בחינם. בבצורת האחרונה מאורים רבים קיבלו ממנו מזון ומשקה, וביתו היה כמו זה של אברהם אבינו.

בערב א' תמוז הקאיד עבד אללה זנאגוי, ימושל אנתיפה אסר אותו ואמר לו שאישה מאורית שאכלה אצלו, עבדה בירותו בזמן הבצורת. המושל שאל : " איך הוא יכול להרשות שאישה מוסלמית תהיה בשירותו של יהודי, וכל יהודי שאישה מאורית משרתת אותו בביתו, ראו שיישרף ".

המושל ציווה לכבול אותו ברגליו ובידו ולהלקותו עד שנפטר. ואחר כך פקד להביר גופתו לבית הסוהר. לא הרשה לקוברו עד שהיהודים הקריבו שבעה בעלי חיים, ושילמו לו 86 דולרים, נתנו לו פרד ולכ התבואה שהייתה ברשותו של דהאן.

אמיתות העדות אושרה על ידי חתימות של שני היהודים סעיד אוחנה ודוד בן ג'ן  המכונים " נוטריונים ציבוריים " ). שני חכמי מראכש המכונים " רבנים גדולים " רפאל יוסף הרוש ושלמה יעקב אצבאג אישרו שהחתימות הנ"ל הן כתב ידם של סעיד אוחנה ודוד בן ג'ו.

לאחר שמונה ימים – טו בתמוז – חתמו במראכש בפני שני הנוטריונים הנ"ל שמוןנה יהודים ילידי אנתיפה שלמה בן דוד לוי, חסן בן מסעוד תורגמן, אברהם לוי, שמעון אביטבול, יצחק אלחדאד, מנסי ( משה ) אלענקרי, אליאס ( אליהו ) כהן ודוד אביטבול על אישור שכל הנאמר על ידי העדים הנ"ל היה נכון, והם היו נוכחים בעת העדות ושוב חתמו שני הרבנים הנ"ל שחתימות העדים הן אמיתיות ונחתמו על ידם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר