ארכיון יומי: 19 באוגוסט 2015


תולדות הקהילה הספרדית בבואנוס איירס בשנים 1930 – 1945 – מרגלית בז'רנו

מורשת יהדות מרוקו

5 – תולדות הקהילה הספרדית בבואנוס איירס בשנים 1930 – 1945 – מרגלית בז'רנו

אחת הקהילות הספרדיות הגדולות והמאורגנות בחצי הכדור המערבי מצויה בעיר בואנוס איירס, בירת ארגנטינה. יהדות ארגנטינה היא ברובה הגדול יהדות אשכנזית ומוצאה ממזרח אירופה. הספרדים ובני עדות המזרח מהווים רק כ-13 אחוז מכלל יהדות ארגנטינה, ואף הם עצמם מפולגים ביניהם לארבע קבוצות קהילתיות נבדלות :

" מרוקנים ", : חלבים " ,  " דמשקאים " ו " דוברי לאדינו ". מספרם של דוברי הלאדינו, המתגוררים בבואנוס איירס, הגיע בשנת 1968 לכעשרת אלפים נפש.

כל אחת מקהילות הספרדים ובני עדות המזרח מקיימת התארגנות מסועפת נפרדת, הכוללת בית כנסת, בית קברות, מועדונים חברתיים ומוסדות אשראי. רק בשנים האחרונות ניתן להבחין בניצניה של התארגנות גג ספרדית.

גם בתחום הציונות, שבה אין לכאורה כל משמעות להשתייכות לקהילות מוצא שונות, קיימות מסגרות ארגוניות נבדלות ל " דוברי ערבית " ול " לדוברי לאדינו ".

 הקהילה הספרדית שבה נעסוק היא קהילת דוברי הלאדינו. קהילה זו נבדלת במידה מסוימת משאר קהילות הספרדים ובני עדות המזרח.חבריה דתיים פחות מחברי קהילות יוצא סוריה, אם כי מתבוללים פחות מיוצאי מרוקו, וקרובים יותר מכולם לציבור האשכנזי. הם ממלאים תפקיד פעיל יותר בתחום הציונות, ויוזמתם בתחום התארגנות הגג הספרדית היא רבה.

בנבדל מיליד תיטואן, דמשק או חלב, שהגיעו לבואנוס איירס בקבוצות גדולות יחסית, ולכן התגבשותם לכלל קהילת יוצאי אותה עיר הייתה תהליך טבעי, באו דוברי הלאדינו מערים ואף מארצות שונות. למרות השפה המשותפת והמסורת הדומה, היוו דוברי הלאדינו קבוצה הטרוגנית, ורק בהדרגה התפתחה בהם ההכרה, שהם קהילה בעלת ייחוד משלה.

למרות זאת הקימו דוברי הלאדינו ארגון קהילתי רבגוני בתחומי הדת, הסעד והחינוך, שספק אם מצויים רבים כמותו בעולם המערבי. אולם מרבית חברי קהילה זו הם בגיל מבוגר, ואילו הדור הצעיר נוטה להתרחק מן החיים הקהילתיים ואפילו מן היהדות.

התקופה הנידונה הינה השנים 1930 – 1945, הייתה בעלת חשיבות מכרעת בהתגבשותה של קהילת דוברי הלאדינו, ונראה שהבנתה עשויה לסייע במשהו גם להבנת דמותה של קהילה זו כיום.

התקופה שעד שנת 1930 יכולה להיחשב בתולדותיה של הקהילה הספרדית בבואנוס איירס כ " תקופת ההגירה ". בואם של ההודים מתורכיה לארגנטינה החל בעשור האחרון למאה התשע עשרה או בתחילת המאה העשרים.

ראשוני המהגרים היו צעירים שקיוו " לעשות אמריקה " ולשוב לארצם, אולם החליטו להישאר בארגנטינה והביאו אחריהם את בני משפחותיהם. ההגירה גברה לאחר מהפכת התורכים הצעירים בשנת  1908 בשל חובת השירות הצבאי בצבא התורכי, ובעקבות הסבל שהביאו מלחמות הבלקנים 1912 – 1913 ומלחמת העולם הראשונה.

ארגון הטורקים הצעירים קם ב-1890 על ידי סטודנטים לרפואה באיסטנבול, במטרה להפיל את שלטונו העריץ של הסולטאן עבדול חמיד השני, כיוון שלא כיבד את החוקה ולא ביצע רפורמות לשיפור מצבה הנחשל של האימפריה העות'מאנית.

הארגון גדל במהירות וקיים קשרים סודיים עם הליברלים העות'מאנים, שהגלה הסולטאן לפריז. הבולט בחברי התנועה היה אהמט רזא. סיסמתו הייתה "סדר וקידמה". בשנת 1896 ניסה הארגון להדיח את הסולטאן על ידי תככים פוליטיים ונכשל. לאחר ניסיון הדחה זה הוקם בית דין צבאי מיוחד בנשיאות רשיד פאשה, שכונה בעיתונות המחתרתית "שר העינויים של נוער המדינה". בית הדין אסר, הגלה והוציא להורג מאות מתומכי התנועה.

בשנת 1908 הצליחו הטורקים הצעירים לבצע את הפיכתם שכונתה "הפיכת הטורקים הצעירים" והדיחו את הסולטאן. בפועל לא יצאה מעולם הוראה מהמטה הראשי של התנועה שישב אז בסלוניקי לצאת למרד. הגורמים הישירים למרד היו האיום ההולך וגובר על האימפריה ומצבו ההולך ומדרדר של הצבא העות'מאני.

ביולי 1908 נשלח הגנרל שמסי פאשה לדכא את המורדים שברחו להרים עקב הרדיפות הפוליטיות של הסולטאן. ב – ביולי 1908 נורה גנרל שמסי על ידי קצין ששירת תחת פיקודו והיה חבר בטורקים הצעירים.

 הדבר עורר את התאים הרדומים של התנועה, ונס המרד הונף בקרב הצבא שחנה באדירנה, 250 ק"מ צפונית-מערבית לאיסטנבול. חברי התנועה דרשו את חידוש החוקה משנת 1876 ללא תנאים. ב-20 ביולי 1908 התקוממה האוכלוסייה במנסטיר שבמקדוניה. אולטימאטום נשלח בטלגרף מכל רחבי האימפריה, ולפיו יש לחדש את החוקה או שהמורדים יעלו על איסטנבול וידיחו את הסולטאן בכוח. ב – 25 ביולי 1908הכריז הסולטאן על השבת החוקה

מארץ מבוא השמש – הירשברג

מארץ מבוא השמש

 ליל המימונה.

הלילה רד. בבת הכנסת מתפללים תפילה של חול ומברכים זה את זה בברכה " תרבח ותסעד ", תזכה ותצליח. ידידי ח. שינן לי פעמים מספר שעלי לברך בברכה זו כל אדם שהנני פוגש, מכר או לא מכר. אנו נכנסים לביתו של ח. וסרים לדירה אחת בקומת הקרקע, כלומר אל הקרובים הזקנים והמסכנים. השולחן ערוך מפה לבנה, מקושט ירק שבולים, ועליו קערות וצלחות ובקבוקי משקה מסודרים בטוב טעם. הרי כד חלב חמוץ והרי קערה גדולה מלאה קמח, שתוקעים בו נרתיקי פול ירוק.

והנה צלחת עמוקה עם דגים טריים, שעוד מעט יסלקו אותם, כדי לטגנן לכבוד החג. ועוד צלחות עם מיני מתיקה ותרגימה ודבש ופירות ממינם שונים, תמרים, שקדים, אגוזים, פיסטוקים, ועוד ועוד. ברור, לא חסרים גם בקבוקי יין ומאחייא ובירה. מברכים אנו את בעל הבית הזקן ואשתו בברכת תרבח ותסעד, ואף הוא עונה לעומתנו, גם אתם, גם אתם, מובן שצריכים לברך על הפרי ועל המשקה וללגום מן החלב.

אותה תמונה בקומה השנייה. דלתות החדרים פתוחות לרווחה, ואנו נכנסים אליהם, כי אין לפסוח על הקרובים בלי לברכם במימונה. בבית הוריו של ח. עדיין לא סיימו את ההכנות לחג. אבי המשפחה הלך לבקר את כל הקרובים הישישים, ולכן לא נחפזים לערוך את השולחן. אנו יוצאים לברך בבתים אחרים, לקיים מצווה גדולה זו, לברך ולהתברך בליל המימונה.

ח. מוליך אותי לראשונה אל בית רבו הזקן, שלימדו תורה. רבו כהן הוא וח. גוחן ומרכין ראשו לפני הישיש, ופונה אליו בדברי הפסוק, " וידבר ה' אל משה לאמור, דבר אל אהרן ואל בניו לאמור, כה תברכו את בני ישראל, אמור להם…..והכהן מניח את ידו על ראש המתברך ומברכו בברכת הכוהנים המשולשת.

ח. חוזר עוד שתי פעמים על הפסוקים והכהן חוזר על ברכתו ומשליש אותה. וכן עושה גם אני ומתכופף לפני הכהן הישיש, כדי שיברכני. לאחר הברכה מכבד אותנו הזקן בתמרים מתוקים. מכאן אנו פונים אל ביתו של אחד הדיינים, כל הדירה מוארת, אבל השולחן אינו מסודר עדיין. הגוי שמכרו לו את החמץ של המללאח נעלם לפתע, ואי אפשר למצאו. עתה הלך הדיין לחפשו, כדי לבטל את העסקה של מכירת חמץ, ולאפשר את השימוש בקמח ושתיית הבירה.

וכן מסובבים אנו אותו לילה מבית אל בית, מטפסים במדרגות התלולות של הקומות העליונות של העשירים ונכנסים לדירות הדלות שבקומת הקרקע. בכל אשר תפנה אותה תמונה, החדרים מוארים, השולחנות ערוכים ומקושטים, כל מכר הנכנס ברוך הוא, וכל אורח זר, מבורך הנהו. אמנם לא בכל בית סדר השולחן אחיד. יש והכדים מלאים חלב מתוק – אלה בתי העשירים שהספיקו כבר לקבלו הערב -, יש וכבר הוכנה המופלטה – מעשה בצק דק מטוגן על מחבת בשמן, כעין החביתה, אלא במשקום ביצים משתמשים בקמח.

במימונה טובלים את המופלטה בחמאה טרייה, בחלב ובדבש ואוכלים אותה לברכה ולתאווה. במקומות אחרים סולקו כבר הדגים, כדי לצלותם. כל המאכלים הללו יש בהם רמז וסימן לברכה, חלב, דבש, קמח ושיבולי חיטה, דגים, מיני מתיקה. בשר וקפה שחור לא יעלו בלילה הזה על השולחן. אלה אינם סימני ברכה, הבשר בגלל הדם שנשפך, והקפה בגלל צבעו.

נטבעו בזיכרוני שלוש פגישות בליל המימונה.

ביתו של רבי יצחק כהן סקאלי, הנמצא ברחוב העליון, הקרוב לארמון המלך. זו אחת הדירות הנאות, המסודרות לפי הסגנון הישן, שראיתי בכל מרוקו. רבי יצחק סוחר ותיק ואמיד, מצאצאי אחת המשפחות האצילות והעתיקות בפאס. אגב יש בפאס הערבית העתיקה בית אב מוסלמי בשם כהן סקאלי, אלה מזכירים בגאווה את שמוצאם מיהודי פאס, שהתאסלמו בזמן אחד הגירושים לפני שש מאות שנה.

אשתו של רבי יצחק אף היא מיוחסת, ולאחד מאחיה אחוזה חקלאית ליד פאס. הזוג ערירי, אבל אף פעם לא עלה בדעתו לשאת אשה שנייה על אשתו, כדי להבנות ממנה. רבי יצחק עצמו אינו פעיל כבר במסחר, קצת תשש כוחו והוא חולם על עלייה לארץ ישראל. לו יכול היה לחסל את נכסיו, או למסור את הנהלתם בידיים נאמנות, היה מזמן אורז את חפציו ובא להשתקע בישראל.

כאן התאספו נשואי הפנים שבעדה. והשיחה מתנהלת על ענייני העדה ובעיותיה בשעה זו. רבי יצחק מראה לי העתק כתב יד של " יחס פאס " שחיברו רבי אבנר צרפתי, אחד מרבני פאס לפני שני דורות, על קורות היהודים במקום. אביו של רבי יצחק המשיך לרשום את המאורעות שלאחר תקופתו של המחבר ובמיוחד את מאורעות הדמים של שנת 1912.

תוספה זו תרומה חשובה לקורות העדה היהודית בעיר. מעניין, שבשום עיר אחרת , חוץ מצפרו בתה של פאס, לא נמצאו בדורות הקודמים מחברים, שידאגו להעלות על הנייר את דברי הימים של היהודים בעירם. בפאס דווקא נשתמרו נוסך על " יחס פאס ", רשימות רצופות של משפח. הרבנים מבני אבן דנאן, המשתרעות על תקופה של כארבע מאות שנה וכאן חי רבי יוסף בן נאיים. רבי יצחק הוא כפי שמעיד על עצמו , ולא נפרדתי ממנו בלי שיברכני שלוש פעמים בברכה המשולשת.

אנו נכנסים לביתו של אותו נכבד, שהכרתיו אמש בבית הכנסת של התושבים. כבר במדרגות קידמונו אורחים רבים, עולים ויורדים . ש. ס. בעל עמדה הוא ורבים שוחרים פניו. חוג מבקריו שונה מאלה שראיתי עד כה, בעלי מלאכה, רוכלים תגרים, עמך. המארח מתכוון לעלות בקרוב לארץ ישראל ומועמדים לעלייה באים לשאול בעצתו והדרכתו.

אף על פי של כבודה בת מלך פנימה, ובמיוחד בפאס השמרנית, הרי שמעתי כבר על בעל הבית רבות , ומכל צד, אחת מל"ו הצדיקות שבדור. בעל הבית מציג אותי לפניה, ואף על פי ששניהם עסוקים מאוד בהכנסת אורחים , היא מתפנה כדי לשוחח אתי, אשה צעירה, אמנם היא כבר סבתא, תמירה, קווי פנים עדינים ואצילים, לבושה שמלה קטיפה כבדה בצבע ירוק כהה, כאילו יצאה ממגרת אחת התמונות של צייר מהאסכולה הספרדית ונכנסה למללאח על פי טעות.

ואין כאן טעות. דיבורה בעברית צחה, בנחת ובענווה. מזמן שהחליטו שניהם לעלות שקדה על לימוד השפה ויכלה לה. מספרים עליה, שהיא מתענית יום אחד בשנה תענית דיבור, ואינה מוציאה הגה מפיה, כדי לכפר על כל שיחה בטלה ששוחחה. נכנסים בתה וחתנה עם התינוק, אלה אינם מתכוונים לעת עתה לעלות וקשה תהיה הפרידה.

כאלה פני הדברים בהרבה בתים במרוקו. הזקנים עולים, הצעירים מהססים ומשתהים. לכאורה צריך היה להיות להפך, אבל נראה, שהכנתו הנפשית של הדור הצעיר לקתה ונפגמה.

יש לקיים את ההבטחה שהבטחתי לרבי יוסף בן נאיים ולבקרו בחג. הפעם מקבל אותנו החכם בטרקלין, גם אצלו מסובים אורחים רבים. הוא אינו כהן, ולכן ברכתו היא ברכת יעקב אבינו, " ישימך ה' כאפרים וכמנשה " כאן נסבה השיחה על מקור מנהג המימונה, שעליו שאלתי את רבי יוסף. כי מי כמוהו מוסמך להסביר זאת. ארבעה טעמים נתן לי החכם.

מימונה – מאמינים. כגאולה ראשונה, כן גאולה אחרונה, בניסן נגאלו בני ישראל, ובניסן עתידין ליגאל, והנה יצא רוב ניסן ועדיין לא באה הגאולה, ולכן חוגגים ישראל את המימונה בשמחה ואמונה שייגאלו בניסן.

בארבעה פרקים העולם נידון ( משנה, ראש השנה ), בפסח על התבואה, אי לזאת מביאים זמורות ושיבולים ומברכים עליהם ונהנים מפרי הארץ ומטובה.

שמחת הרגל אינה שלמה בפסח, מאחר שהחל מחול המועד אין משלימים את ההלל, וזאת בעקבות האגדה : מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ? ( סנהדרין לט, ע"ב ) ולכן בר חג המימונה להשלים את שמחת החג.

באסרו חג פסח נפטר רבי מימון, אביו של הרמב"ם, ומאחר שאין הולכים להילולה בחודש ניסן, באה המימונה כמעין תחליף להילולא.

טעם חמישי שמעתי לאחר מכן מפי הרב יוסף משאש, מזקני תלמידי חכמים במכנאס ומראשי הדיינים בעירו, רק לאחר החג הייתה לבני ישראל השהות להסתכל בביזה שלקחו במצרים ועל הים, ולכן מברך כל אחד את חברו, תזכה ותצליח.

רבי יוסף בן נאיים הראני מחזור קדום מחלב ובו רשום, כי חגיגות נעין המימונה נוהגות היות ברחבי סוריה. ואמנם מצאתי, כי יהודי כורדיסטאן מקיימים היו גם הם מנהגים הדומים למנהגי המימונה.

שאלתי כיצד חוגגים את המימונה בערים אחרות בצפון מרוקו, אמרו לי, שקיימים מנהגים מיוחדים במקומות שונים. בתטואן רגילים להעמיד קערה עם מים ובהם דגים חיים. באוראן שמים על השולחן כלי זהב וכלי כסף. בערי החוף נוהגים אל הים ולעבור במים ברגל במקום רדוד. במראכש יוצאים בשמיני של החג אחרי הצהרים אל אחד מעצי הזית העתיקים, ומברכים אותו שיישא פרי רב.

לאחר ליל שירים וברכות והתחפשות יוצאים כולם בבוקר אל אחד המעיינות, שהוא קדוש גם למוסלמים. הנשים ניגשות ראשונה, לוחשות ברכה וטובלות רגליהן במים החחים הנמשכים מהמעיין. יש סבורים שזה סימן ברכה, ויש טוענים כי הכוונה לטהרה. אחריהן נכנסים כל בני הבית, ממלאים צלוחיות במים אלה וחוזרים בשמחה לבתיהם.

יצאנו לרחוב הראשי, כאן עולמו של הנוער. הבנות הצעירות, יש מהן מקושטות בבגדי לבן, ככלות ביום חופתן, ושי מתחפשות במלבושי ערביות, מטיילות בחבורה, והבחורים, אף הם מלובשים הדר או מחופשים כבֶרבֶרים או כערבים עירוניים, מחזרים אחריהן. את הרווקים ואת הבנות הפנויות מברכים שיזכו להתחתן השנה. מנהג הוא, שהארוסים שולחים באותו לילה תכשיטי זהב לארוסותיהם ובאים לסעוד בביתן סעודת המימונה.

לאחר לילה של ביקורים הדדיים, שירות וריקודים ברחובות, למחרת היום כמעט כולם שובתים מעבודה, ושי מקומות שרואים בזה אפילו מעין מצווה של תוספת מהחול לקודש. ואמנם קבעתי לי לאותו בוקר פגישה עם ידידי ח. ועם מוכר ספרים אחד. ערב שבת היה וביקשתי להגיע בעוד היום גדול לקאזבלנקה, מרחק של שלוש מאות ק"מ בכביש.

השעה עשר בבוקר, אבל המללאח ישן עדיין. כמעט כל החנויות סגורות, התריסים מוגפים, הרחוב ריק מבני אדם. מוכר הספרים לא היה ליד דוכנו, וידידי ודאי לא הקיץ עדיין משנתו. לבשתי עוז והלכתי לביתו, להקיצו. בקושי רב ובנחץ הספקתי לגמור את העסק, דקות מספר לפני צאת האוטובוס האחרון, שבו אפשר היה להגיע לקאזה לפני השבת..

סוף פרק – פסח וחגיגת המימונה בפאס.

מבצע יכין – שמואל שגב

מבצע יכין

בהקשר זה, עלה שוב לדיון רעיונו של לוי אשכול – עניין החוות החקלאיות. בישיבת המליאה של הנהלת הסוכנות, שנערכה בירושלים ב-13 ביולי 1954, חזר יוספטל על ההצעה להביא לישראל 400 צעירים מרוקנים, ללא משפחותיהם.

הוא הסביר כי לצורך קליטתם של 5000 יהודים מהרי האטלס יהיה צורך בסכום של שני מיליון לירות ישראליות לפיתוח התשתית באזור ההתיישבות החדשים, ואין הוא יודע מנין יבוא כסף זה. לעומת זאת, אם יובאו צעירים יהודים ללא משפחותיהם, ניתן יהיה לקלוט כוח אדם זול, שאינו מטופל בבעיות סוציאליות קשות.

רוב חברי הנהלת הסוכנות שללו הצעה זו. תקיף במיוחד היה נציג מפ"ם בהנהלה, יהודה ברגינסקי. הוא טען כי לא מתקבל על הדעת שיהודים ייפרדו מהוריהם ו " כמו האסקימוסים – יפקירו את הזקנים שאין בהם תועלת ".

בפנותו אל חברי ההנהלה האמריקניים, שאל ברגינסקי בהתרגשות : " האם יסכים העם היהודי שנשאיר את זקנינו וחולינו בידי הגויים ? הצעתם של אשכול ויוספטל נפלה שוב ולא עלתה עוד לדיון.

חיזוק לדבריו אלה של ברגינסקי, בא לידי ביטוי במכתבים נרגשים שנתקבלו במשרדי הסוכנות היהודית בקזבלנקה. במכתב אחד מהרי האטלס נאמר בין היתר : " על שעת בית דין של מעלה ובית דין של מטה, אנו מבקשים ממעלתכם להעלות אותנו – 150 יהודים בים 80 אלף ערבים.

כבר ביקרו אצלנו הציונים ורשמו אותנו, אך לבסוף רצו להעלות רק את הבחורים הבריאים ונשארנו דואגים על הזקנים והזקנות. איך יישארו בין הגויים ואין מי שידרוש עליהם רחמים. קחו אותנו לעבדים וכל מה שתוציאו עלינו ועל עלייתנו – תנכו מעבודתנו ומלחמינו, בבואנו לשיראל ".

עתה הוחל היישום מהיר של החלטות בעניין העלאתם של 5000 יהודים מהרי האטלס. לצורך קליטה באזורי ההתיישבות האזורית, שיגרה תנועת המושבים למרוקו את יהודה גרניקר, איש נהלל ובשמו של שליח זה, בעיקר, קשורה פרשת עלייתם של יהודי האטלס לישראל.

יהודה גרניקר נולד ביסוד המעלה בשנת 1897. תחילה למד ב " חדר " אצל אביו, המורה רבי מיכאל דוד, שעלה לארץ ישראל מליטה בשנת 19866, לאחר שנתייתם מאביו בגיל 13, עבר יהודה הצעיר לישיבה בצפת ובשובו ליסוד המעלה, כדי לסייע בפרנסת המשפחה.

נימנה בין מגיני הגליל ויצא לעזרתו של יוסף טרומפלדור בכיבוד מטולה מידי הערבים. בשנת 1919, הצטרף גרניקר לקבוצת חולדה וכמה חודשים לאחר הקמת נהלל, הוא הצטרף למושב זה והיה חבר בו עד יום מותן, בערב מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973.

 גרניקר היה איש גבה קומה, רחב שכם, קשוח מאוד כלפי עצמו וכלפי משפחתו. אך למרות עקשנותו, הוא היה בעל נפש של רומנטיקן ובין היתר הוא עזר לברכה חבס ז"ל, באיסוף עובדות והערות הקשורות בהתיישבות היהודית בגליל העליון.

גרניקר יצא למרוקו באוגוסט 1954. המחשבה למצוא במדינה צפון אפריקנית זו עובדי אדמה יהודים, הציתה את דמיונו ודחפה אותו להרי האטלס. במשך שבועות וחודשים, נדד דרניקר בשבילי השלג של הרי האטלס, כשהוא רכוב על חמור או פרה וכשהוא שעון על מקלו, הוא טיפס במשעולים הצרים ונדד מכפר לכפר, בבקשו את החקלאים היהודים.

בשתי שנות עבודתו במרוקו, העלה גרניקר לישראל – גם בעזרת אחיו, יצחק גרניקר, אף הוא איש נהלל ואביו של אלוף משנה ישראל גרנית – 13553 יהודים, בנים ל-2491 משפחות מ-87 כפרים.

שבועיים לאחר בואו לקזבלנקה, כבר יצא גרניקר לסיורו הראשון בהרי האטלס, ב-9 בספטמבר 1954, יצא גרניקר יחד עם ד"ר מתן לסיור של 24 יום בכפרי דרום מרוקו. במהלכו של סיור זה, ביקרו השליחים הישראלים ב-21 כפרים לרגלי האטלס, בשפלה וכן לאורך הנהר דרע, באזוא הגובל עם מדבר סהרה.

המפגש הראשון עם יהודי האטלס היה מקרי לחלוטין. באחד הימים, ישבו גרניקר וד"ר מתן לסעוד ארוחת בוקר בפונדק דרכים בעיירה טאדרט, במחצית הדרך ממרקאש – וורזאזאת. בחוץ עמדו שני גברים גבוהים וחסונים. הם לבשו ג'לבה שחורה וארוכה וחבשו מצנפת שחורה לראשיהם.

גרניקר יצא אליהם ובירכם לשלום בעברית, תחילה הם הביטו עליו בתימהון ובחשדנות. אך כאשר קרא בקול " שמע ישראל " – כך נהגו יהודי מרוקו לזהות את עצמם –  פגה חשדנותם והם סיפרו כי באו מהכפר איית ארבע.

לשאלתו של גרניקר היכן מצוי הכפר, הוציא אחד הגברים את ידו הארוכה והגרומה מתוך הגלימה, הושיטה כלפי האופק והסביר : " אתה יורד לוואדי, הולך לאורכו, מטפס על ההר, שוב יורד לעמק ושוב עולה – מרחק של שלוש שעוות רכיבה על פרד או מהלך ארבע שעות ברגל ".

היהודי סיפר כי בכפר איית ארבע מצויות 16 משפחות יהודיות, רובן עוסקות בחקלאות. היהודים היו אריסים ועיבדו את אדמות הפיאודלים המרוקנים תמורת רבע מהיבול. אך אם הביאו עמהם את כלי מלאכתם – בהמות עבודה וזרעם – הם קיבלו 75% מהיבול.

גרניקר שב למסעדה וסיפר לד"ר מתן כי מצא את אשר הוא מבקש : עובדי אדמה יהודים. אך הסיור בכפרים היה מאכזב, בשום מקום לא נמצאו חקלאים. אומנם קרה וליהודי הייתה חלקת אדמה, אך הגויים עיבדו אותה.

השתקפות החמין בארבעה סיפורים יהודיים, חמין, סכנה וצ'ולנט – ד"ר דן אלבו

 

 דן אלבו

השתקפות החמין בארבעה סיפורים יהודיים,

חמין, סכנה וצ'ולנט

ד"ר דן אלבו

חלק ראשון…….

חברות רואות בתרבותן הגסטרונומית מרכיב משמעותי בזהותן ההיסטורית והלאומית, ומתייחסות לבישול כאל אחד מאמצעי הביטוי וההגדרה של זהות זו. תרבות חומרית מקיימת תהליכי גומלין בלתי פוסקים בין המציאות האובייקטיבית והתודעה התופסת אותה. מצד אחד, התרבות החומרית מעוצבת על ידי האדם והחברה האנושית שבה היא מתקיימת ובה בעת, היא מעצבת אורחות חיים, ודימויים של קבוצות אנושיות אלו על אלו, ואף את דימויים העצמי של בני אדם ביחס לעצמם. כיצד החמין השפיע על אורח החיים והזהות התרבותית של היהודים ? ניסיתי לענות על כך באמצעות עיון בארבעה סיפורים, ובחינת השתקפויותיו השונות של החמין דרכן. כל אחד מן הסיפורים משקף מימד או נופך אחר בהתפתחותו של החמין כמושג ומוסד בתרבות החומרית היהודית. הניסיון להפיק מידע היסטורי מהימן מאגדות חז"ל כרוך בקשיים רבים. ומסיפורי צדיקים ויראים קל וחומר. יחד עם זאת, סיפורי עם לסוגותיהם יכולים לשמש מקור לא אכזב למידע היסטורי על התרבות החומרית ובכללה התרבות הגסטרונומית, בין היתר משום שמידע מסוג זה אינו מהווה מושא למניפולציה או לעיצוב אסטטי על ידי מחבריהם או מספריהם. עיון באגדות ובסיפורים צדיקיים וחסידיים, שנוצרו בפזורות שונות יש בו כדי להעניק לנו מידע על התימטיקה של היצירה היהודית ואופני ביטוייה בפזורותיו השונות של העם היהודי ובכך להוסיף מבט הסטורי ופרשני נוסף.

 

המלה חמין כשם לתבשיל של שבת, אינה מופיעה במקרא. במקרא אין התייחסות לנושא כיצד ומה אכלו העברים או בני ישראל ביום שבת בימי בית ראשון ושני על רקע האיסור להבעיר אש ביום השבת. במקרא ישנן שתי התייחסויות לנושא מזון בשבת. במסע במדבר מסופר שבני ישראל לקטו שתי מנות מָן ביום שישי ובתקנות עזרא תוקן, שיוכלו שום בערב שבת, אך אין התייחסות לסוג המזון הנאכל ביום השבת ולדרך הכנתו על רקע האיסור "לא תבערו אש".

 

בנטש טוען שבתחילה השבת היתה  ein cultischer Festtag אך עם ההתפתחות התרבותית בישראל החלו מדגישים יותר את המשמעות הסוציאלית והמשקית של יום זה, וראו את העיקר במנוחה אולם ספרות כהנית "כ בא והחזיר את הגלגל אחורנית. ברור שנפתולים אלה הם תוצאה מהמשפט הקדום שס"ד קדם לס"כ. למעשה, משקף ס"כ את השלב הקדום של cultischer Festtag.

וולהאוזן טוען שבספרות הכהנית חשים אנו את השבת המאוחרת כפי שנתגבשה בהלכה. כראייה הוא מצביע על המסופר בשמות טז משם למדים לדידו על איסור בישול בשבת ואיסור היציאה מחוץ לתחום במקרא. משה ויינפלד מסתייג וגורס, שאין כל יסוד לטענה זו. במקראות שבשמות טז, אם נבינם כפשוטם, אין כל רמז להלכות אלה. בפסוק כג אין משה מצווה שיבשלו ויאפו גם בשביל צרכי המחר, כי אם: את אשר רוצים אתם לבשל ולאפות היום אפו ובשלו, ואת העודף לאחר שתבשלו ותאפו, השאירו לבוקר. אדרבה, הפלא הגדול היה שהמן החי שבדרך כלל היה מבאיש, אם נותר ממנו למחרת היום, הושאר מיום ששי לשבת ולא הבאיש.

  העודף נשאר אפוא חי ולא מבושל ואין להסיק מכאן שנצטוו לא לבשל את המן בשבת. השקפת השבת הכהנית, הדומה באופייה ל-šabattu  הבבלי, היא: שהשבת הוא יום שכל פעולה יצרנית תשבות בו, הואיל ואלהים השבית ומשבית יצירתו ביום זה. חטאם של היוצאים ללקט מן בשבת היה חוסר אמונם בה' ובדברו (השווה למען אנסנו בפסוק ד), דבר שנכשלו בו גם האנשים שלא שמעו אל משה והותירו מן המן עד הבוקר (פסוק כ), ולא הלקיטה כשלעצמה. אין משה אומר ששת ימים תלקטהו וביום השביעי לא תלקטו כי אם וביום השביעי שבת לא יהיה בו (פסוק כו).

על בני ישראל היה אפוא להאמין שלא ירד מן ביום זה ויציאתם ללקט בשבת פירושה חוסר אמון באל. הלקח של הפרשה הוא לקח תאולוגי עיוני ולא דתי מעשי. ירידת המן היתה, על פי ס"כ, בחינת נסיון חד-פעמי לבני ישראל כדי לדעת היצייתו להוראות האל או לא. ואמנם נמצאו קטני אמונה שלא האמינו בה' והפרו הוראותיו. בדרך זו יש להבין גם את הכתוב: אל יצא איש ממקומו ביום השביעי (כט). אין הכוונה שעצם היציאה מהמקום אסורה, כי אם אל יצא איש ללקוט בדרך שהיו יוצאים בימי חול12.

אסמכתא לאיסור בישול בשבת רואים  Julius Wellhausen וולהאוזן  וסיעתו באיסור הבערת אש שבשמות לח, ג. כבר שאלו חז"ל\ וגם פרשנים מודרניים, "לשם מה יצאה הבערה זו". בצדק מעיר גלינג לענין זה באמרו: "Den ob man am Sabbat neugekochtes Essen order nur Brot von Tage zuvor isst, bedarf vor Beginn des Zeltbaues Keiner Regelung".  למעשה לא כתוב זה בלבד מעורר תמיהה, כי אם עצם המצאותה של מצוות השבת בתוך תוכו של תאור מלאכת המשכן נראית כפליאה בעינינו.

ואולם אין ספר תורת כהנים בא ללמדנו דין בהקשר זה. ענין השבת לא הובא כאן אלא כדי ללמדנו שאין מלאכת המשכן דוחה שבת. לאחר סיום ההוראות בעניין מעשה המשכן, מצווה ה' את ישראל על שמירת השבת (שמות לא, יב-יז) ומצווה זו חוזרת שוב בפי משה (לח, א-ג) לפני בצוע מלאכת המשכן והקמתו, כל זאת כדי להזהיר את בני ישראל מלעסוק במלאכת המשכן בשבת. הואיל ומלאכת המשכן היתה כרוכה בהתכת מתכות (כסף, זהב ונחושת) דבר שהצריך הבערת אש, מצא הכתוב לנכון להזהיר על הבערת אש דווקא.

מהתייחסויות קצרות פה ושם אנו למדים שטכניקות הטיפול במזון המוכרות לנו היום רווחו כבר בתקופת המקרא. אפיה בישול [במים, בשמן ושאר נוזלים] וצליה [צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו] ונא. בתנ"ך נזכרים גם שמות מאכלים: "נזיד עדשים", "עוגת רצָפִים", "לחם", "לביבות", "אֲשִישוֹת" ועוד. לעתים רחוקות מתואר תהליך ההכנה. לעומת זאת, במקרא מופיעים שמות כלים רבים ששימשו להכנת אוכל ולאגירת נוזלים ומזונות. כגון: הסיר, הקדֵרה, האַגָּן, המחבת, המַרְחֶשֶת, האָסוּךְ, הכד, הצלוחית, הצנצנת, הנפה, צַפַּחַת הַמַּיִם מרדה ועוד. יחד עם זאת אין התייחסות במקרא לסוגיה מה אכלו העברים או בני ישראל ביום השבת.

  כג וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה–שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַיהוָה, מָחָר:  אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף, הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר.   כד וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד-הַבֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה; וְלֹא הִבְאִישׁ, וְרִמָּה לֹא-הָיְתָה בּוֹ.   כה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה:  הַיּוֹם, לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה.   כו שֵׁשֶׁת יָמִים, תִּלְקְטֻהוּ; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה-בּוֹ.   כז וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט; וְלֹא, מָצָאוּ.  {ס}   כח וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה:  עַד-אָנָה, מֵאַנְתֶּם, לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי, וְתוֹרֹתָי.   כט רְאוּ, כִּי-יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת–עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לֶחֶם יוֹמָיִם; שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ–בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.   ל וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם, בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי.

במאה השניה והראשונה לפנה"ס רווחו בארץ ישראל גישות שונות ביחס למצוות הנוגעות לשבת. ב'מגילת דמשק' וב'ספר היובלים' אנו מוצאים דיני שבת, המבטאים גישה שונה מהותית מתפיסת השבת שהונחלה לנו ע"י חז"ל במשנה ובתלמוד. לדידם איסור המלאכה בשבת התפרש כאסור בו עשיית צרכים, טלטול כלים ואיסור הצלת נפשות משום פיקוח נפש.[1] ניתן לראות את המחלוקת עם האיסיים גם מתוך מספר הלכות של עונג שבת.

המלה חמין כביטוי לתבשיל שבישולו מתחיל לפני כניסת שבת וממשיך בשבת, מופיע בספרות היהודית החל מתקופת המשנה. הדי המחלוקת בין הצדוקים והפרושים שהגיעה למלוא עוזה לפני חורבן הבית לגבי האמונה בתורה שבעל פה, נגעו בין היתר לדרך הפרשנות של האיסור "לא תבערו אש". הדיון האינטנסיבי במשנה במסכת שבת בסוגיה זו על כל היבטיה המעשיים יכול ללמד שלאחר העלמות הצדוקים מההוויה הרוחנית והחברתית, כל אותם נושאים שעליהם הייתה מחלוקת לפני החורבן בין הצדוקים והפרושים, היו בתהליך עיצוב, ליבון ולמידה, לצורך קביעת הלכתם. יש להניח שמסורת הטמנת החמין ערב שבת השתרשה בקרב יהודי א"י, לאחר החורבן. הצדוקים [כמו הקראים לאחריהם] ישבו ביום שבת בחשכה, ואכלו מאכלים קרים בלבד. בניגוד לפרושים, לא הבעירו אש בשבת – לא לבישול ולא למאור. בעוד שהתנאים אסרו להדליק אש בשבת – והתירו להדליק ביום שישי ולהשאיר לשבת. החמין הוא היישום המעשי של פרשנות זו דווקא, שכן ללא ההיתר ליהנות מאש שבוערת מעצמה בשבת, החמין לא היה בא לעולם. בתקופת התלמוד נוהגים זה מכבר לבשל חמין בתנור "ועדיין חמין מונחין על גבי כירה וקדירות מונחות על גבי כירה"

במאה השמינית התחדשה המחלוקת בנוגע לפרשנות של הפסוק "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" בין היהודים הרבניים ובין הקראים. ר' סעדיה גאון השקיע מאמצים רבים כדי להוכיח שפרשנותם אינה נכונה, ואבן-עזרא מתאר באריכות רבה ויכוח שניהל בעניין זה עם "צדוקי" – קרי קראי. חז"ל הבינו שאמנם קיים איסור להדליק אש בשבת, אבל אין איסור להשאיר אש דלוקה שהוכנה מבעוד יום. הקראים לעומתם הבינו מהפסוק שאסור להשאיר כל נר דלוק בתוך הבית וכל אש בתנור או על הכיריים, ולכן נהגו לשבת בביתם בליל שבת בחושך מוחלט, לא להתחמם בחורף ולאכול מאכלים קרים בלבד. ואלה דברי מאהלר: "בניגוד למסורת היהודית הישנה בדבר היתר חמין בשבת, אין ענן מתיר לאכול ביום זה מאכלות חמים, אפילו אם בישלו אותם בערב שבת ונטמנו בתנור… אסור להשאיר נר דלוק או אש בוערת בשבת. יתר על כן: חייב אדם לכבות כל אש שנדלקה במקרה. הלכה זו של הקראים עולה בקנה אחד עם נטייתם הכללית להפוך כל חג לאבל, כ"זכר לחורבן".  לפי יעקב בן יוסף הקירקיסאני, גם ימים טובים, גם פורים וגם שמחת תורה הם אצלם ימי צום או אבלות כבדה.

החכם יעקב בן יוסף הקירקיסאני, חכם קראי בן המחצית הראשונה של המאה ה-10 בקירוב. נחשב לאחד מגדולי חכמי הקראים. עסק בפרשנות, פילוסופיה, חקר הלשון העברית ובהיסטוריה של עם ישראל.

כך כותב מפורשות אחד הסופרים הקראים האלמוניים במאה העשירית: "והיום מועדינו אבל הם ובכי ולא שמחה, אשרי אשר ישקוד במועדים לצום ולהתחנן ולהגות ולא לעשות אוכל לנפשו".  ההלכה הדגישה את חשיבותה של עונג שבת ע"י הדלקת נרות שבת ואכילת חמין בשבת, וזאת לאור המחלוקת השיטתית עם הכתות והמינים:

"והטמנת חמין תקנה גדולה היא דתקינו רבנן משום עונג שבת שהרי כל ימות החול אוכל אדם תבשיל מכל פנים וחם, ובשבת תקנו חכמים להטמינו מבערב כדי שישתמר המאכל בחמימותו ויהיה חם בשבת ואיכא בהא מילתא עונג שבת. ורוב מן החיצונים תלמידי בייתוס יהיו לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס וירקבו עצמותם אשר הטעו את כל הטועים והזונים אחריהם להטעותם שהחמין אסור בשבת ותפח רוחם… הילכך כל שאינו אוכל חמין בשבת לפי אותו הדרך בר נדוי ודרך מינות יש בו וצריך להפרישו מקהל ישראל ויש לנו לדקדק אחריו אי משום חולי הוא אי משום פנים אחרים כגון שאינו תאב לאותו מאכל ואינו מניח משום צד מינות אחר אין עלינו להוכיחו בכך אבל מ"מ יש לנו לזרזו ולהודיעו מאותו דרך ולהכריח עצמו כדי שיענג את השבת".

חז"ל לא הסתפקו בהתפלמסות מילולית נגד הקראים, אלא התקינו תקנות ומנהגים שתכליתם התבדלות ויצירת חיץ. ניתן להצביע על שני עניינים בהלכות שבת שמקורם בגישה זו: ברכת הדלקת הנר וחובה לאכול מאכל חם בשבת. החמין הופך מסלע מחלוקת לאמצעי ההתבדלות מהקראים באמצעות החיוב לאכול מאכלים חמים בשבת, עד כדי כך שמי שלא בישל חמין נחשד בבבל לקראי. וכן: " מצווה להטמין לשבת, כדי שיאכל חמין בשבת, כי זהו מכבוד ועונג שבת. וכל מי שאינו מאמין בדברי החכמים, ואוסר אכילת חמין בשבת, חיישינן שאפיקורס הוא."

המשך…….

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר