ארכיון יומי: 28 באוגוסט 2015


להיסטוריה דְלִיהוּד דְלְמָארוֹק בְּלְעַרְבִּיָא אֶל-מוּגְרָבִּיָיא

בוקר טוב לכל הגולשים..
יהודי מרוקו 0001

לפני כשבועיים ביקרתי איש יקר וידיד אמת, מר שאול טנג'י בביתו….לומר את האמת היה משתלם ועוד איך….קיבלתי ממנו חינם אין כסף, לא מעט ספרים וגם חומרים בנושאים שונים…..

את שאול פקד אסון נורא, בתו האהובה, הלכה לעולמה בטרם עת ולכן אני מפרסם קטע מספר שלא ניתן להשגה לצערי, יסטוריה של יהודי מרוקו בערבית מוגרבית……מר שאול טנג'י, בחר לו קטע קצר, שהוא ניקד ותרגמו לעברית….חבל שהוא לאעשה זאת לכל הספר….

לעילוי נשמתה של

אסנת (תמי) טנג'י / רוזנטל בת רחל נלב"ע י"ב כסלו  תשע"ד (24.11.14) וקבורה בבית העלמין באשקלון.

יהי זכרה ברוך….

להלן דבר מר שאול טנג'י

להיסטוריה דליהוד דלמרוק

"להיסטוריה דְלִיהוּד דְלְמָארוֹק בְּלְעַרְבִּיָא אֶל-מוּגְרָבִּיָיא

(היסטוריה של יהודי מרוקו בערבית מוּגְרָבִּית

אותה מצאתי בביקורי בספריה של אוניברסיטת "בר-אילן")

הערה:

המעיין בפרקים המובאים להלן, בוודאי ימצא קטעים זהים המופיעים בפרק על יהודי מרוקו והן בפרק זה.

כוונתי בהעלאת החומר בשפתו המקורית, הוא לנסות ולהחזיר לחלק מהקוראים את השפה המוגרבית בה  דיברנו, וההולכת ונשכחת. ואולי תוך כדי קריאה בוודאי נעלה את זיכרונות מתקופת ילדותינו.

את הקטעים הכתובים ערבית, ניקדתי ותרגמתי לעברית ע"פ גודל הבנתי, והיה כאמור אם יתגלו פה ושם משפטים זהים או תרגום לא כל כך מדויק, עמכם הסליחה!

כָּא יִקוֹלוֹ סִי סוֹפְרִים בָּאיְין הוּוָא מְן אִיָים שלמה המלך, אוּכְרִין כָּא יִקוֹלוֹ בָּאיְין הוּוָא מְן חורבן בית שני, פְלוֹקְט דִי טיטוס הרשע, סְתְּת לִיהוּד לארבע רוחות העולם.

ערבית

דְכוּל לִיהוּד לְמָאגְרֶב

סופרים אוּכְרִין כָּא יְכְמְּמוּ בָּאיְין סְכָּאן דְלִיהוּד דִי תוּצָאבּוֹ פְהָאד לְחוּז, כָּאנוֹ הְנָא מן תאריך 320 קְֶּבל מְן לְחְצָאב דְנְצָארָא. מְנָאיְין צְלְטָאן דְרוֹמָנוֹס פָטוֹלִימִי לָגּוֹס, חְכְּם עְלָא ארץ-ישראל, כְרְרז מְנְהָא לִיהוּד, אוּכְרְז מְנְנהָא כְּטֶר מן מְיָאת אְָלף דליהוד וּסְתְתְהוּם פְהָאד זָאוְויָא דְלְגְרְב. 

עברית

כניסת היהודים למרוקו

ישנם סופרים האומרים: שבואם של  היהודים הוא מימי שלמה המלך, אחרים אומרים; שהוא  מזמן  חורבן  בית  שני,  בזמן שטיטוס הרשע פיזר את היהודים לארבע רוחות העולם,

סופרים אחרים חושבים:  שהתושבים הראשונים שנמצאו באזור זה, היו כאן משנת 320 לפני ספירת הנוצרים, בזמן שהמלך הרומי פָטוֹלִימִי לָגּוֹס שלט בא"י והוציא ממנה כ-100.000 יהודים ופיזרם במגרב (מרוקו).

הגר הלל – הרפורמיזם היהודי-הלאומי במבחן : העיתון ל'אווניר אילוסטרה

 

לוניון מרוקאן - 1572.2 – מלחמת העיתונים ל"אוניון מרוקיין " מול ל " אווניר אילוסטרה

בשנת 932ו נפל דבר בחוג קוראי העיתונות היהודית ברחוב הקזבלנקאי. עיתון חדש בשם לוניון מרוקאן (L'Union Marocaine – האיחזד המרוקני), הופיע על דוכני העיתונים בניסיון לערער את מעמדו שלל׳אווניר, לאחר שזה נהנה ממונופול בעולם העיתונות היהודי בקזבלנקה במשך חמש שנים בקירוב.

לכאורה, הוא לא הוסיף כל חדש לחוג העיתונות היהודית.

ליאניון הגדיר עצמו כעיתון מקומי, ובדומה לעיתון ליאווניר הצהיר גם הוא על כוונתו לשפר את איכות החיים של הציבור היהודי המקומי. שניהם עסקו במעמדו הכלכלי, המשפטי והתרבותי, ושניהם שאפו למצוא את האיזון שיאפשר לשלב את בני קהלם במרוקי הקולוניאלית, בלי לפגוע במסורת היהודית. ובכל זאת, על אף הדמיון, היה כל עיתון בעל דיוקן ייחודי משלו. מאחורי הכותרות הסתתרו קבוצות תמיכה הנבדלות זו מזו באידיאולוגיות שונות ובאינטרסים מנוגדים.

אומנם, שני העיתונים יצאו במאבק גלוי למען שיפור מצב היהודים במרוקו בכלל ובמלאח של קזבלנקה בפרט. אך ליאניון השתדל לפעול בתיאום עם מנהיגי הקהל תוך השמעת דברי הערכה להישגיהם, בשעה ש׳ל׳אווניד פעל תוך עקיפת המנהיגות הקיימת והוקעת מעשיה.

אל עובדה זאת אפשר להתייחס כאל סמן למיקומו של כל עיתון בהיררכיה הקהילתית: ליאווניר – שהרבה לבקר את ההנהגה הקיימת היה שייך, כנראה, לאגפים אופוזיציוניים בעוד שליאניון – למי שהיו מקורבים לממסד הקהילה ולממסד כי״ח.

בדיקת זהותם של עורכי העיתון מאששת את הדברים: יונתן טורש – פעיל ציוני שהיגר ממזרח אירופה לקזבלנקה ונשאר מרוחק ממוקדי ההשפעה במועצת הקהילה. ולעומתו, אלי נטף – לשעבר מורה בכי״ח שכיהן בתפקיד מזכיר מועצת קהילת קזבלנקה בזמן הוצאת העיתון. הפער האידיאולוגי בין הצדדים נבע מבסיסי התמיכה השונים: כל עיתון נשען על עילית אחרת בפזורה היהודית.

ליאוניון נתמך בידי קבוצת יהודים בצרפת, חלקם אורתודוכסים, אחרים מקורבים לכי׳׳ח, רובם ייצגו את הפלג הצרפתי של העילית הרפורמיסטית־המערבית, שהעמיד את יהדות המטרופולין כמודל לחיקוי. לעומת זאת, ל'אווניר, ייצג בעיקר את העילית הציונית ואת בני בריתה הנוטים לרפורמיזם לאומי, שהעמידו את החברה הנבנית באו־ץ־ישראל כמופת וכהשראה.

כל עיתון גייס גרעין תומכים מקומיים מקרב המגזר המתמערב ומקרב המגזר האירופי במרוקו. ליאניון נשען על קבוצה שהיתה מקורבת למועצת הקהילה, \ל'אווניר – על קומץ פעילים ציוניים, שעשו יד אחת עם קבוצה מבוגרי כי׳׳ח המקומיים, שדרכם אל ההנהגה נחסמה.

שני העיתונים גם יחד נאבקו על היהודי המתלבט – הקול הצף במגזר המתמערב. הערכה זו, לפיה קהל היעד של שני העיתונים כמעט זהה, מזדקרת לעין מכמה סימנים חיצוניים בשני העיתונים: השפה, המחיר, הפרסומות והמודעות.

  • השפה – צרפתית, מהולה בביטויים עבריים ויהודיים ערביים;
  • המחיר – 40 פרנק דמי מנוי עבור ׳ל׳אווניר שהתפרסם פעם בשבוע, 25 פרנק דמי מנוי עבור ליאוניון שהתפרסם פעם בשבועיים עד חודש;
  • הפרסומות – מוצרי צריכה של חברה עירונית מודרנית.

הסימנים החיצוניים הללו מגלים כי לקהל היעד של שני העיתונים היה דיוקן דומה מאוד. נשאלת השאלה, כיצד הם חדרו ללב קוראיהם?

ובכן, שני העיתונים ידעו שהמפתח טמון בעיקר בגיוס העיתונאים הנכונים. עבור הקורא, בן התקופה, מי שייצגו את העיתון היו במידה מרובה כותבי מאמרי המערכת, דהיינו, מייסדי העיתון ועורכיו, וכן בעלי הטורים הקבועים.

שבעים סיפורים וסיפור – מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964- הספרייה הפרטית של אלי פילו

בתפוצות הגולה

 

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964.

 

איך הגיע אלי הספר הזה, סיפור מדהים ביותר. ביום חמישי 28/08/08 נכחנו זוגתי ואנוכי בחתונה של חברים טובים ששהו אתנו בניגריה. שובצנו בשולחן מספר שש, יחד עם משפחת אבי הכלה. בשולחן ישב גבר לא צעיר במיוחד לבד מתענג הוא על כוס השתייה שלו.

זוגתי ואנוכי ישבנו לידו ממש. כיוון שאיני מכיר אותו, הצגתי את עצמי וכך הוא עשה גם. לאחר מספר דקות, התפתחה בינינו שיחה והגענו לגירוש ספרד , ששם משפחתו של האיש חבס, וטען הוא שהוא מצאצאי מגורשי ספרד.

זה היה הגפרור שהדליק את הלהבה. ברגע מסוים, אומר לי הוא, שמע !, יש לי באוטו ספר על יהדות מרוקו, מונח כבר כמה שנים, איני יודע מה הוא, אך כל פעם שרציתי למוסרו למאן דהו, לא יצא הדבר.

אבל אני חושב שמצאתי את הכתובת, זה אתה הוא אומר, מבלי להתעצל, ניגש הוא למכונית ומביא לי את הספר. בהתרגשות רבה פתחתי את השקית ונגלה לעיניי ספר מדהים אשר מכיל שבעים סיפורים ועוד סיפור מפי יהודי מרוקו, שנמסרו לרושמים מפי מוסרנים, והם העלו זאת על הכתב.

אכן גם לספר דהוי יש לו את המזל , וגורלו הביא אותו אלי, אני שמח על כך. מקווה שתהנו מן הסיפורים, 71 במספר, חלקם ארוכים וחלקם קצרים.

הלכתי לחתונה…יצאתי עם ספר די נדיר…..

גם לספר התורה שבהיכל, צריך מזל…….

מאז ומקדם – מצרים – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם

מצרים

ב־1948 היה במצרים קיבוץ של 75,000 יהודים, שראשיתו עוד לפני גלות בבל. אחרי הכיבוש הערבי היו היהודים נתונים במצרים, כבשאר ארצות שכבשו הערבים לשרירות־לבה של ריבונות ערבית הפכפכת. כליף ערבי אחד נאחז בסונה (״המונח המוסלמי למנהגים המיוחסים למוחמד״) בבואו לרדות ביהודים ובנוצרים בקאהיר במאות התשיעית והעשירית. תחת שלטונם של כליפי בגדאד היו החיים מוגבלים לפרקים, ובדרך־כלל אי־אפשר היה לדעת מה יילד יום.

הכליף אל-חאכים מן השושלת הפ׳אטימית המציא ליהודים השפלות מחוכמות במיוחד בנסיונו למלא את התפקיד שראה לעצמו כ׳׳גואל האנושות״. תחילה גזר על היהודים לענוד צלמי־מזערת של עגל־הזהב לצוואריהם, משל כאילו עודם עובדים לעגל. אבל היהודים סירבו להמיר את דתם. אחרי כן עדו פעמונים, ולאחר־מכן תלו בולי־עץ במשקל שש ליטראות על צוואריהם. כיון שהעלה חרס, בערה חמתו של הכליף וב־1012 גזר להרוס את הרובע היהודי של קאהיר ולהשמיד את יושביו היהודים.

שלטון האַיוּביִים (1171-1250) המשיך בחוקי הד'ימה, המשפילים, ובתקופת שלטונם של הממלוכים הבורג׳יים במאה השלוש־עשרה היו היהודים צפויים במיוחד להתנכלויות שהביאו ל״ירידה גדולה״ במספרם. בסוף המאה השלוש־עשרה ״חודש במצרים״ מס־הגולגולת, לאחר ״שיצא שם מכלל שימוש״, ובמאה הארבע־עשרה באו על היהודים ״מהומות״ של אספסוף שביקש לעשות שפטים ב״ד׳ימים״. תחת שלטון הממלוכים, ש״רובם״ היו ממוצא צ׳רקסי, ״היה היחס המקובל… חמור יותר מתמיד״. במאה השש עשרה הפיל קנאי־דת אחד את אימתו על היהודים בקאהיר. ״הוא ראה עצמו מתקן־דת־ומוסר והלקה ביהודים וחָלָבם… בקאהיר, מקום שם היתה אז השררה בידי השולטן הממלוכּי כנסוה אל־ע׳ורי״.

אפילו אותם מלומדים המביאים ראיות לרדיפות הערבים על היהודים מספרים על קהילה יהודית ״פורחת״ במצרים תחת השלטון העותומאני., אףיעל־פי כן הרי הדין וחשבון המסכם של אדוארד ליין, מן המחצית הראשונה למאה התשע־עשרה, שבו הוא קובע כי במצרים ״היהודים מדוכאים פחות מאשר בכל ארץ אחרת שבקיסרות התורכית׳ מעמיד את תפקידם של היהודים בכלל, ושל יהדות מצרים ה׳׳פורחת״ יחסית, בפרספקטיבה מציאותית קצת יותר כשהוא מתאר בדו״ח ההוא את יהודי מצרים ״המדוכאים פחות״:

בדרך כלל המוסלמים מתייחסים אליהם [אל היהודים] בתכלית הבוז והתיעוב… היהודים מאוסים בעיני המוסלמים הרבה יותר מן הנוצרים. לפני זמן לא רב היו מרבים לדחוף אותם בחוצות קאהיר, ולפעמים היו מכים אותם רק על שום שעברו מימינו של מוסלמי. כיום הם מדוכאים פחות: אך עדיין אין הם מעיזים כמעט מעולם להשמיע מלה של גידוף כאשר הפחות שבערבים או בתורכים משקצם או מכה אותם שלא בצדק: שכן יהודים רבים הומתו משום שטפלו עליהם בשקר ובזדון כי השמיעו מלים של דופי נגד הקוראן או הנביא. מעשה שבכל יום הוא שערבי מגדף את חמורו המיוגע, ולאחר שהוא מכבדו בכל מיני כינויים של גנאי הוא מסיים בכך שהוא קורא לבהמה יהודי.

לעתים קרובות הוקרבו חייו של יהודי כדי להציל מוסלמי, כמו שאירע במקרה הבא. – חייל תורכי אחד, שהוצרך להחליף קצת מעות, קיבל מן הציירפי(או החלפן), שמוסלמי היה, כמה מטבעות תורכיות הקרויות עדליות, לפי שער של ששה־עשר פיאסטר כל אחת. בהן ביקש לשלם לחנווני אחד בעד סחורה כלשהי; אך הלז סירב לתת לו למעלה מחמישה־עשר פיאסטר לעדליֶה ואמר לו כי, ימים רבים קודם־־לכן, פקד הבאשא שאין לחשב עוד מטבע זו לפי שער של ששה עשר. נטל החייל את העדליות וחזר אצל הציירפי ודרש תוספת פיאסטר אחד על כל אחת; כיון שסירב הלז הלך להתלונן לפני הבאשא עצמו, שבגודל זעמו על כי מתעלמים מפקודותיו שלח לקרוא לציירפי. אדם זה הודה כי עבר עבירה אך ניסה להמתיקה בטענה שכמעט כל חלפן בעיר נוהג כך, וכי בעבר קיבל עדליות לפי אותו השער. אולם הבאשא, שלא האמין לו, או שראה צירך לתת דוגמה לרבים, נתן אות בידו להתיז את ראשו של העבריין. התורגמן של בית הדין, שנכמרו רחמיו על האומלל, הפציר בבאשא שיחוס על חייו. ״האיש הזה״, אמר, ״לא עשה אלא מה שעושים כל החלפנים שבעיר: אני עצמי, אך תמול, קיבלתי עדליות לפי אותו השער״. ׳ממי״ נזעק הבאשא. ״מיהודי אחד״, השיב התורגמן, ״שעמו אני עומד זה שנים רבות בקשרי מסחר״. הובא היהודי ונדון לתלייה, ואילו המוסלמי ניחן. התורגמן, בעגמת־נפשו כי רבה, הפיל תחינתו למען יישאר היהודי המסכן בחיים, אבל הבאשא כלה־ונחרצה היתה מעמו: יש לתת דוגמה ומופת, ומוטב לקפד את חייו של יהודי מאשר את חייו של מוסלמי שחטאו גדול יותר. ראיתי את העלוב תלוי בחלון של מזרקה ציבורית שהיא חלק של מסגד ברחובה הראשי של העיר. ״מפתיע הדבר שמוסלמים יתלו יהודי ליד חלון של מסגד, בשעה שהוא נחשב בעיניהם יצור טמא עד כדי כך שדמו מטמא את החרב. לכן לעולם אין מתיזים ראשו של יהודי במצרים

העבירו קצה אחד של החבל מעל לסורגים העליונים של חלון הסבכה והרימו אותו : ולפי שתלוי היה סמוך אל החלון יכול היה, במידת מה, להישען ברגליו על הסורגים הנמוכים, וכך נתמשך סבלו עד להחריד. קרובי משפחתו ביקשו לשלם סכומי־כסף גדולים בעד חנינתו אך לא עלה בידם אלא להפוך את פניו לעבר החלון לבל יראוהו עוברים־ושבים. הוא היה אדם מכובד מאד על כל יודעיו(להוציא, כמובן, את המוסלמים) ומשפחתו נשארה בדחקות גדולה, אך התורגמן, אשר בשוגג הסב את מותו, סייע בכלכלתה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר