ארכיון יומי: 5 באוגוסט 2015


תורת אמך – חודש אלול – הלכות סליחות הרב אברהם אסולין

 

תורת אמך – חודש אלול – הלכות סליחות

הרב אברהם אסולין

בס"ד

חודש אלול

בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה. משה עלה להר לקבל הלוחות כדי שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה. ימי אלול עד יום הכיפורים ימי רחמים, אלו ימים שמשה רבינו עלה אל הר סיני להביא את לוחות הברית השניות בראש חודש אלול, מתפלל ומתחנן לפני ה' למחול לישראל על מעשה העגל ונתקבלה תפלתו ומחל להם והיו אלה הארבעים יום ברצון שנאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון אמור מעתה אמצעים היו בכעס וכיון שאלו הארבעים היו ימי תפלה ותחנונים למשה הוקבעו בישראל לסליחות ותחנונים. ה"ה וירד עם הלוחות ביום הכיפורים, וכל ארבעים יום הללו היו ימי רחמים ורצון לכל עם ישראל, וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל, שנאמר "סלחתי כדבריך" ולכן יום הכיפורים הוקבע לדורות ליום מחילה וכפרה וטעם נוסף כדי לתקן מ' יום שקלקלו בהם המרגלים, ויום חודש אלול הארבעים שעשו את העגל. ועוד טעם מפני שימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה שהם ימי הדין קרובים לזה אנו מפחדים מיום הדין ומקדימים סליחות ותחנונים שלושים יום קודם יום הדין כי אריה ישאג מי לא ירא, מי לא ירא מיום הדין, לכן נהגו גם כן להתענות בהם היחידים וכל הירא את דבר ה' יהיה מתענה בהם שני וחמישי לפני יום ה' הגדול. היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה), וז"ל ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו וכל קורותיו ומאורעותיו שיארעו לו בשנה הבאה, שנאמר "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" מראש השנה נידון מה יהא בסופה (ראש השנה), ואמרו חכמינו (ר"ה טז), בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, שעוברים לפניו אחד אחד, בזה אחר זה. אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של רשעים גמורים, אחד של צדיקים גמורים אחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים תלוים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים זכו (עשו תשובה), נכתבים לחיים. לא זכו נכתבים למיתה.

 הלכות סליחות

בשבתות חודש אלול מידי שבת לומדים בספר קהלת.

משכימים בעלות השחר

לאמירת סליחות ותחנונים החל מיום ב באלול, כל הציבור ועל ראשם תלמידי חכמים באשמורת הלילה לאמירת סליחות. וכן היו המבוגרים משכימים עמהם את הילדים.(רבי שלמה פחימה). וכתב בספר בן יהוידע (ברכות ו ע"ב), אלא שהסליחות שנאמרות באשמורת הבוקר אין ערוך אליהם שאז היא עת רצון והתעוררות מדות הרחמים. ומ"מ בארץ כאן יש שאומרים סליחות בחצות לילה חשוב להדגיש שאין לומר קודם חצות, לפי שאינה זמנה. בשו"ת עמק יהושע (ח"ב סימן מג), כתב מה שנהגו בעיר נהריה לומר סליחות קודם חצות לילה. וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רלא), וז"ל מנהג ישראל בזה. הוא מנהג נכון ועתיק יומין מימי הגאונים זיע"א. לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים. כמ"ש רבנו ב"י ובשו"ע (סימן תקפא), כי הזמן ההוא מוכשר הרבה לתשובה. ואמירת הסליחות והתחנונים בנחת ובכוונה. הם מעוררים הלב לפשט העקמומיות שבו יותר משאר לימודים. כאשר שמענו וראינו כמה חסידים ואנשי מעשה. שהיו מורידים כנחל דמעה באמירת הסליחות באשמורת אלול. והנסיון הוכיח ויוכיח לכל אדם מעצמו. ובכן טוב וישר לומר בעת ההיא רק סליחות ותחנונים. לא זולתם. דבר בעתו מה טוב.

ברכות התורה.

המשכימי קום לאמירת סליחות צריכים קודם לברך ברכות התורה, מפני הפסוקים הנאמרים בסליחות. ראה  בשו"ת מים חיים לר' יוסף משאש (ח"א סימן רלא).

גזל שינה.

המשכמי קום יזהרו שלא יגרמו בהשכמתם לגזל שינה של אחרים, בפרט שיש בתי כנסת שיש ציבור רב ואמירת הסליחות מפריעה את מנוחת השכנים לכן יזהרו שלא יהא טובל ושרץ בידו.

סליחות ביחיד.

כשאין עשרה למנין מנהגנו שאומרים הקטעים בארמית, וטעמנו שאפילו שאין המלאכים מבינים ארמית, יש לאןמרם, שנשתבחו ישראל ששואלים צרכיהם מהקב"ה ללא שום אמצעי, חוץ מי"ג מדות שאין היחיד אומרם אלא בנגינתם וטעמם כקורא בתורה. כמובא באורך בשו"ת ידי עלמא עבדלק (סימן לג), וכן בספר עטרת אבות (פ"טז אות ב בהערה), הביא בשו"ת תורה לשמה (סימן מט), כתב דהיחיד אינו צריך לדלג נוסח רחמנא, מפני שכל הסליחות הם בלשון הקודש, וקודם זה ואחר זה הוא אומר הרבה בקשות בלשון הקודש, על כן לא אכפת בזה ולא יתקנאו בו המלאכים. כף החיים (אות כו). וכתב הגאון רבי מאיר מאזוז בירחון אור תורה (אלול תשנ"ד סימן קלג), שמעתי מזקני מרוקו שאמרו כל הסליחות גם כשאין מנין בבית הכנסת, חוץ מי"ג מדות שאמרו אותם הטעמים, וכן מנהג אבי מורי זצ"ל בתוניס. וכן היה מנהג הפשוט שם. וכן כתב בקיצור שו"ע טולידאנו. וכן נהגו יהודי תימן כמו שכתב בשו"ע המקוצר (ח"ג סימן קט אות ה), וכן נהגו יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי הסליחות אות כ), וכתב בספר דברי שלום ואמת (ח"א עמוד 108), הביא מנהגנו ושכן פסק מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל וסיים יש להעיר כי מנהג מרוקו חשוב מאד ימנו בארץ, כדי לחזק מנינים קטנים.

תקיעה בשופר.

מנהגנו בכל עת שהציבור אומרין י"ג מידות תוקעים הש"ץ תוקע בשופר כסדר הזה תשר"ת תש"ת תר"ת להמשיך רחמים. כתר שם טוב (ח"ו אות ה), ובעשרת ימי תשובה רבים מהציבור היו תוקעים בשופר בעת אמירת ויעבור. מפי רבי שלמה פחימה. וכתב בספר היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה). "והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה". וכתב בשו"ת דרכי דוד (או"ח סימן לח),שכן מנהג יהודי אלג'יר. כתב החיד"א בספר ברכי יוסף (סימן תקפא אות ו), וז"ל יותר טוב בימים אלו להרבות בסליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד תורה טור ברקת. וכן ראיתי לקצת רבנים שהיו עסוקים תמיד בגופי הלכות ובחיבורים, ובחדש אלול היו מניחים קצת מסדרם ללמוד גירסא ותחנונים. מי שרגיל לקום באשמורת הבוקר ללמוד תורה ופוסקים בחודש אלול עדיף לו שיאמר סליחות.

נוהג בחכמה – להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

  1. רבי יוסף בן נאיים
  2. נושא היית פירושים לפסוקים מפרשת השבוע, שאותם פירש בתוך דרשות שנשא על הנפטרים. על פי הנוהג לפתוח את הדרשה בפסוק מפרשת השבוע. לכן קרא שם החיבור ״נושא היית" על שם פסוקי הפרשה ששמשו נושא לדרשה. הסבר נוסף לקביעת השם ניתן על ידי המחבר בשער הספר:

כי כתוב אל נושא היית להם, שהוא לשון מחילה. כי יסוד מנהג זה לומר בתחילת הדרוש איזה פסוק מפרשת השבוע ההיא, שיש בו רמז על הנפטר ללמד עליו סנגוריא וזכות, כי בא קצו באותו שבוע של הפרשה ההיא, וכל דבר טוב הנאמר על הנפטר עושה רושם למעלה להיות עליו למליץ. בחיבור מובא בקיצור התוכן הנאמר בדרשה הקשור לביאור הפסוק מהפרשה, ואחר-כך מפרש את הפסוק. הספר ערוך לפי סדר הפרשיות. ישנן פרשיות שיש בהן יותר מדרשה אחת. בדרך כלל לא מוזכרים שמות האישים שלכבודם נישאו הדרשות, לא המקום ולא הזמן. אם כי יש יוצאים מהכלל כגון פרשת לך לך: ״נושא שדרשתי ביום פקידת השבוע של הרה״ג מוהר״ר חיים כהן זצוק״ל וזיע״א״; פרשת ויצא: ״נושא שדרשתי ליל פקידת השבוע של הרה״ג שלמה אבן דנאן זצוק״ל״; פרשת שמיני: ״נושא שדרשתי בפקידת השנה של עטרת ראשי אבא מארי כמה״ר יצחק בן נאיים זצ״ל בסדר הנז' שנת תרע״ו פ״ק״. או ״ביום פקידת השנה להרה״ג מו״ר חיים כהן זצ״ל בסדר תצא ארבע לאלול תרפ״ה פ״ק״. ספר זה הוא מעין חיבורו ״זכרון דרשותי״, אלא ששם הוא מציין ראשי פרקים של הנושאים שאותם שילב בדרשתו. חידוש שהובא בפרשת לך לך מובא גם בחיבורו ״מלי מעלייתא״.

מטרת החיבור לשמש כעזר בידי הדרשנים למצוא רמזים בפרשיות השבוע, לאותם נושאים שרגילים להעלות בדרשותיהם על הנפטרים.

הספר נמצא בקובץ יחד עם חיבורו ״מיני מתיקה״. יש שער משל המחבר ואין הקדמה. אינו ממוספר ובו 42 דפים. הדף 29.6×20.7. כתוב בכתב יפה ומסודר עם שוליים רחבים, בעמוד 25—28 שורות. בשורה 15—18 מלים. קיימת העתקה נוספת בכתב-יד המחבר, אשר נמצאת בקובץ אחד עם החיבורים ״נמכר יוסף״ מהדורה קמא ובתרא ו״אחרי נמכר״. הקובץ הוכן בידי המחבר, הוא אינו ממוספר ובו 65 דפים. הדף 13.5×19.8. בעמוד 20—24 שורות. בשורה 12—14 מלים. דפים 63,ב—65 השמטות. נראה שאת העתקה זו כתב באחרונה מאחר ויש בה הוספות רבות שאינן בשניה4. גם מצורת הכתב נראה שאת זו כתב מאוחר יותר.

ג. הלכה

  1. הדרת פנים זקן דן בנושא גילוח הזקן, והוא מסימני הזמן תופעה שהלכה והתפשטה במארוקו בתקופה זו עם חדירת התרבות המערבית. ומחוסר ידיעת חומרת האיסור, היו כאלה שהתגלחו גם בתער.

בספר מוכיח, המחבר על-פי ספרות ההלכה, המדרש, המוסר והקבלה, את החשיבות הרבה שיש בגידול הזקן. מה גם שדבר זה נהגו בו אבותינו מאז ומקדם, כדבריו בהקדמה:

ומיום שעמדתי על דעתי לבי משתומם, ועצמותי יאחזמו רעד, בראותי בני אדם אינם זריזים וזהירים במצוה הזאת. אבל מה יכולתי לעשות, כי דברי למה ואינם נחשבים לכלום. וזאת עשיתי, לקטתי מספרי חז״ל שהוכיחו על עון זה ואספתי אותם בקונטריס זה, ואת שמו קראתי הדרת פנים זקן כשמו כן הוא. וכלשון ר׳ יהושע בר קרחא במסכת שבת דף קנב ע״ב, הדרת פנים זקן. ובזוהר פרשת נשא, כל הדור דגופא בתר דיקנא אזיל. ועוד כי שמי בקרבו [ספר הדרת פנים לזקן] עולה במספר קטן [המלקט יוסף בן נאיים].

והנה בשמים עדי ובמרומים מהדי, כי עשיתי זאת לא משום בצע כסף, ולא משום אהבת השבח והקילוס, רק לשם יחוד דוקא, לקיים מצות הוכיח תוכיח. כי לכסח מוצא מכיסי וממוני, ושבח אין כאן קילוס אין כאן, כי אין זה, כי אם מלאכה ואינה חכמה.

את הספר חיבר ר׳ יוסף בשנת תרס״ג (1903), בהיותו כבן עשרים שנה, ונמנע מלפרסמו למרות הפצרות אביו. בשנת תרע״ה (1915) נפטר אביו ואז תקפה אותו חרטה על שלא שמע בקול אביו, כדבריו:

וצער גדול היה לי שלא מלאתי את דבריו ולא הקמתי את עצתו, ולא קיימתי מצוה בשעתה להדפיס הקונטרס הזה בעוד מר אבי בחיים. ומאותו היום גמרתי בדעתי להעלות הקונטריס הזה בדפוס לעלוי נשמתו, ולא אסתייעא מילתא…. עד עתה שעזרני ה׳ להעלותו בדפוס.

מאחר וספר זה עד כמה שידוע לנו לא נדפס עד היום, הרי ניתן לפרש את דבריו ״להעלותו לדפוס״, כלומר לסדר את החומר שאסף בנושא, לערוך אותו ולהעתיקו לנקי בספר, שיהיה מוכן לדפוס. לחיבור יש שער והקדמה משל המחבר, אינו ממוספר וכולל מט דפים. הדף 23×18. בעמוד 20—22 שורות. בשורה 11—17 מלים.

מאכלי ליל שבת – אכילת דגים בשבת – יהדות המגרב-רפאל בן שמחון

מאכלי ליל שבתיהדות המגרב-רפאל בן שמחון

אכילת דגים בשבת

מנהג אכילת דגים בסעודת ליל שבת קיים אצל היהודים בעולם עוד מימי קדם. כל יהודי חייב לאכול דגים בסעודת שבת, דעל־פי הסוד, רוב הצדיקים נשמתם מגולגלת בדגים, כי במיתת הצדיקים נאמר ״אסיפה״ ובדגי הים נאמרה גס־כן ״אסיפה״ ועל־ידי אכילת דגים בשבת, יוכל לתקן נשמתם. ראה: בית מנוחה, עמי 128 ; נשמת חיים, עמי קנג; מיס חיים, סימן קי׳. ״תבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין״ (שבת, קי״ח־ב) הם העונג הראשוני בשבת לפי התלמוד.

היהודי המרוקאי חיזר אף הוא אחרי דגים גדולים לשבת. דג מיוחד בשם אסאביל בערבית־יהודית ובצרפתית- L'alose, היה הדג המבוקש והטעים ביותר. הדג הזה מבכר בפורים, בתחילת חודש אדר ונשאר עד אחרי פסח. דג זה שמשקלו הגיע לפעמים עד חמישה ק״ג ויותר, עלה תמיד על שולחנם של העשירים ושל כל יהודי ״מוקיר שבת״. גם היה מנהג, שכל ארוס שלח לארוסתו בתוך ״משלוח מנות״ של פורים, גם דג ה־סאביל. אנשים מיעוטי יכולת שלא היה לאל־ידם לקנות דג שלם, קנוהו בשותפות עם אחרים וחילקוהו ביניהם, וכל זה היה לכבוד השבת.

בגמר עונת ה־סאביל הופיע סוג אחר של דג שהיה לא פחות טעים מקודמו, אך פחות גדול ממנו. דג זה נקרא לחות דע כ'ניפרא – הדג של כניפרא (Kenifra), שם של עיירה בתחילת האטלאס, משם היו צדים אותו מאחד הנהרות הגדולים ומביאים אותו העירה, אולם המשפחות העניות ביותר הסתפקו גם בדגים קטנים ולפעמים העדיפו אותם על־פני הדגים הגדולים, אולי משום שיכלו לתת לכל אחד מבני המשפחה, דג אחד קטן וגם שלם, או אולי משום ש״דגים קטנים מברין גופו של אדם״ (ברכות, מ, ע״א). את הדגים בישלו עם הרבה פילפלים אדומים ויבשים, חומוס, שומים ופפריקה אדומה, כך יצאו דגים חריפים ומאוד טעימים.

אצל יהודי תוניסיה, דווקא הדגים לא יעלו על שולחנם בסעודת ליל שבת ואפילו כמנה שנייה, במקומם יסעדו את ליבם במאכל ה״כוסכוס״ שהוא בשבילם המאכל העיקרי של ליל שבת, עם תוספת של מרק וקציצות, בשר וירקות מבושלים.

את הדגים יועידו לסעודה שלישית, כך מקיימים הם את מצוות אכילת ״בשר ודגים״ בשבת (ילקוט מנהגים 504).

יהודי לוב השכנה לתוניסיה לא יוותרו גם הם על ה״כוסכוס״ החביב עליהם, אבל הם יתחילו כמנה ראשונה בתבשיל של דגים עם בצל, פלפל, שום ורסק עגבניות, זהו מאכל חריף ונקרא ״חראימי״ (שם 374).

מרק השבת

אחרי אכילת הדגים בתיאבון ואמירת הזמירות, הגישה עקרת־הבית את מרק השבת כשהוא כמעט רותח מחום וזה בעונת החורף. למרק הזה היא הוסיפה כופתאות בשר או עוף, אולם על שולחנם של העשירים עלה מרק מסוג אחר, מרק מיוחד ומאוד טעים " מרק טפ'אייא " . זהו מרק עוף עם ביצים טרופות, שקדים ותבלינים ריחניים. אומרים שמרק זה מרחיק כל מיני מזיקין ומרעיף בישין וגם מעודד וממריץ .

אטריות

בימות הקיץ, לא הגישה עקרת־הבית את המרק כרגיל, אלא תבשיל קל ומאוד טעים ״אל־פדאווס״ – אטריות מבושלות במרק עוף והרבה תבלינים. גם פה בארץ, ממשיכים יהודי המגרב במנהג זה. יש משפחות שמשתמשות באטריות עבות, ויש המעדיפות דקות וגם מעדיפות להכין אותן בעצמם (עבודת־יד).

השתייה

סעודת שבת ללא שתייה, איננה סעודה שלמה כדת וכדין, לכן השתייה באמצע הסעודה וגם לאחריה, היא חלק מעונג שבת וגם משורר התקופה הדגיש זאת באחד משיריו שחיבר לכבוד השבת:

ונזמן לך שלוש סעודות/ מבשר דגים ובשר עגלות/ עם סוד היין כי טוב לתודות/וקנה לך פירות מכל מעדנים.

כל בעלת־בית טרחה לכבוד שבת, בישלה והגישה לבעלה שולחן שבת עם ״נשמה יתרה״ וכך התקיים בהם הכתוב: וקראת לשבת ענג״ (ישעיה נח, יג).

זמירות לליל שבת

הפיוטים של שבת מעבירים את היהודי המוגרבי לעולם נשגב ומרומם, כי בשבת הוא מרגיש שהנשמה היתרה מוסיפה לו כוח רב, והוא מגלה אז היופי שבפיוט והטעם של השבת הקדושה, ואשר בה הוא נח וחוגג את יום שבתו בהתרוממות רוח, אחרי שבוע של צער הפרנסה. גם זיו נרות השבת שניצנץ מכל חדרי השכנים שבבית, הוסיף הארה מיוחדת, זאת בנוסף לתבשילי השבת הטעימים והמגוונים, במיוחד דג ה־סאביל והמרק הטוב של ליל שבת. פייטני הדורות הטיבו לתאר את האטמוספירה הזו בשירים מיוחדים, בהם מנו והזכירו את סוגי מאכלי השבת, מספר הסעודות, הנשמה היתרה, ומבלי לשכוח גם את לימוד התורה. לפנינו כמה בתים מתוך אחד משיריו הרבים של ר' דוד בן חסין על השבת:

אכול סעודות שלושה, בחשיקה בחפיצה, כי כן ציוה רם ונישא

שוכן עד לכבד שבת:

התענג אכול ושבע, על שולחן רגליים ארבע, ותורתך עשה קבע,

מידי שבת בשבת: רב אוכל סלתות, יינות, בשר שמן ומגדנות, לך יהיו מזומנות,

מידי שבת בשבת:

ועל השולחן יערוך לחם משנה, לכבוד יוצרך, זכר למן על-כן

ברך ה׳ את יום השבת:

 נשמה זכה וברה טהורה, יום זה באדם מאירה, מתנה טובה יקרה,

כי קודש היא, ושמה שבת:

נאים יהיו מהוגנים, בגדיך יהיו מלובנים, לטובה יהיו משונים

מבגדי חול בגדי שבת:

חובה היא לקרות בתורה, שבעה אנשים של שורה ומפטיר יאמר את

ההפטרה, מעין פרשה של שבת:

(תהלה לדוד, דף עמי יד/ב)

Mariage juif a Mogador-fran-angl

הועתק 132

Ramleh, Israel, 5748-1988
Le marie : Elazar Gérard fils de Chmouel fils de R. Elazar fils de R. Moché

 La mariee:Cohen Brouria fille de Élisha fils de Joseph fils de Haïm Tétouani

Note – Le marié est fils de Régine Sultana fille de R. Chlomo-Haï fils de R. David fils de R. Yossef Knafo descendant des martyrs d'Oufrane

La mariée est descendante de R. Hasdaï Elmoznino

 Temoins : R. Yehiel Abihatsira et R. David Serfaty

 Artistes :Asher et Naama Knafo 37×52, acrylique sur parchemin

 Scribe : Mishaël Zerbib

 Remerciements : Brouria et Gérard Cohen Rehovot Israël

זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית ‭ ‬1967-1956 יגאל‭ ‬בן־נון‭, ‬אוניברסיטת‭ ‬פריס ‬8

יגאל בן נון 2

לעניין ההגירה הבלתי חוקית שהתבצעה בחשאי על ידי הרשת הישראלית, תיאר אפללו כיצד חדרו ארגונים ציוניים למרוקו ושידלו יהודים בכל דרך אפשרית לצאת ממרוקו. לדבריו, הלכו לבתי עניים וחסרי השכלה וסיפרו לדייריהם שעומדים לפרוץ פוגרומים אנטישמיים. הם הפיצו פסיכוזה של פחד בקרב היהודים שיצרה רצון להגירה. הוא מעיד שהיהודים עצמם פנו למשרד הפנים ודרשו להפסיק את התעמולה הציונית הבלתי חוקית שגורמת נזק ליהודים. כהוכחה שהיהודים אינם רוצים להגר, מביא אפללו את העובדה שיהודים רבים קנו מן הצרפתים חנויות, בתים ומפעלים שננטשו על־ידם, לעתים במחיר של כחמישה עשר אחוזים מערכם. לדבריו, האינטליגנציה היהודית מתנגדת להגירה. לעומתה, המסכנים מבקשים להגר בעיקר מטעמים כלכליים כיוון שהאמינו שישתפר מצבם בישראל. הוא ציין לחיוב את ראש הממשלה אחמד בלפרג', שבהיותו שר חוץ, ביקר ביום כיפור בבית־כנסת והצהיר שאין למוסלמים דרישה לזכות יתר על מרוקו וכי כולם, יהודים ומוסלמים, צריכים לעבוד שכם אחד למען אושרה של המדינה. אפללו לא היה ביקורתי רק כלפי הציונות וישראל. הוא לא היסס להגיב במאמרים בעיתונות נגד התקפות כלפי סמלים יהודיים. בדצמבר 1959 התפרסם כרוז אנונימי בארבע שפות, ערבית, צרפתית, אנגלית ואיטלקית, שצויר בו סמל מגן דוד. מתחת לכותרת הופיעה השאלה: "המכיר אתה סמל זה". בהמשך הייתה התשובה: "כוכב זה הוא סמל שנאת היהודים ותוקפנותם כלפי כל הדתות. זהו סמל ישראל המתנוסס מעל כל המוסדות הציוניים. זה סמלם של הרואים בפלסטין את מרכז הכוח הציוני ואת מרכז ההשתלטות על העולם. זה גם מרכז הדוחפים למלחמת עולם שלישית […] מחץ אותו לפני שימחץ אותך". עיתון אחר פרסם את המדבקה שמופיעה על גבי בקבוק יין כשר. מתחת לתצלום נכתב: "מי שרוצה להאמין, שיאמין ומי שרוצה להיות ספקן, שיישאר כך. פרסומת זו הנושאת את סמל ישראל המודבק באלפי עותקים על בקבוקים, לא מודפסת בישראל. ממשלת בן־גוריון לא העניקה לה את אישורה. הכתובת בקזבלנקה שבתחתית המדבקה מוכיחה זאת. רבים היהודים המבטאים את אהדתם לציונות ומדפיסים על סחורותיהם את הכוכב בעל ששת הקדקודים, סמלה של ישראל. היכן עיני המשטרה? היכן האחראים?"

במאמר שפורסם בעיתון צרפתי, אלבר אפללו לא נשאר חייב, והיה היחיד ככל הידוע, שהשיב למתקיפים. הוא הסביר שסמל המגן דוד ליווה את ההיסטוריה היהודית זמן רב לפני הקמת מדינת ישראל. היהודים לא אשמים שישראל אימצה סמל יהודי זה בדגלה והיום כבעבר משמש הסמל לציון מאכלים כשרים, מסעדות ומוצרים יהודיים, זאת מבלי להזכיר את הטלאי הצהוב.עיתון "אל־איסתיקלל", יצר אף הוא קשר בין ישראל ליהודים במרוקו בעת שנעצרו משפחות מהגרים ליד המובלעת הספרדית סבתה שבחופה הים־תיכוני של מרוקו: "ברשות היהודים התגלו דרכונים מזויפים, דבר המוכיח שכנופיות ישראליות פועלות במרוקו ומעודדות את היהודים להגר מארצם. חקירת המשטרה העלתה שסחורות ישראליות נמכרות לעתים קרובות בשתי חנויות יהודיות בתטואן ואותיות עבריות נראות על דלתות של בתים יהודיים רבים.לטענת המושל של הרובע היהודי בקזבלנקה, ביוני 1959, הפגינו כחמישים אלף יהודים נגד העברת גופת הצדיק רבי אליהו ממרכז העיר לבית הקברות ברובע בן־מסיכ. הדבר גרם לחשדנות כלשהי בין יהודים למוסלמים, אף שההעברה נעשתה באישור ועד הקהילה.

מכוח כניסתם לוועדי הקהילות, תומכי זרם ההשתלבות התוודעו לבעיות החברתיות האקוטיות של השכבות העממיות ובהדרגה שינו רובם את דעתם בעניין ההגירה לישראל ואף השלימו עם שמירת מעמד ייחודי לקהילה. זיקתם הרגשית לישראל התחזקה ככל שקרוביהם הגיעו למדינה העברית. בו בזמן, התפתחה ההכרה בהנהגה הוותיקה ובחוגי הסוחרים לנטוש את הבדלנות המסורתית לטובת חיי שיתוף עם המוסלמים. כך קרא לחברת שרל נטר ולהנהגת תנועות הנוער של הדז' שבעבר לא גילו התלהבות מן העצמאות אך בהדרגה תהו אחר אתגרים אידאולוגיים חדשים. המציאות החדשה והגורל המשותף טשטשו את הקצוות הרעיוניים וקירבו בין הצדדים עד כדי טשטוש עמדות. אישים כדוד בן־אזרף, מקס לב, מרק סבח, סם בן־אזרף ואחרים שתמכו לכאורה בזהות המרוקנית הנבדלת ובהטמעות בחברה המרוקנית נעשו בהדרגה למסייעים נאמנים לשליחי ישראל במרוקו וגם לדוברים אמיצים למען זכויות היהודים. דמותו של מקס לב כחסיד מחנה ההשתלבות בחברה המרוקנית מצד אחד וכתומך מסור ברשת המחתרתית הישראלית מצד שני, עושים אותו, עם מזכיר מועצת הקהילות דוד עמר,סמל למורכבות הקיום הפוליטי של ההנהגה היהודית. לב פעל במפלגתו של בּן־בַּרכַּה, "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים" UNFPונבחר מטעמה לסגן יו"ר מועצת העיר קזבלנקה בראשות מעטי בועביד. בימי שלטון החסות הצרפתי,סייע למחתרת המזוינת "מוּנדַמָה סִירִייה", בראשות הפְקיהְ מוחמד בסרי. לעתים תכופות הסתיר במפעלו לוחמי שחרור מבוקשים על ידי המשטרה הצרפתית, והסווה אותם לעובדים. הוא גם תרם כספים ללוחמי השחרור. עם קבלת העצמאות, כאות הוקרה לפעילותו, ליוו אותו בּן־בַּרכַּה ועבדאללה איברהים לארמון והציגו אותו לפני המלך מוחמד החמישי שהודה לו על עמדותיו. בהמשך, לב קיים קשרים רצופים עם מפקדי "המסגרת" ונעשה לאחד מעמודי התווך בעורף הציבורי של גוף ישראלי זה.

בתהליך עיצוב אופיה של האינטליגנציה היהודית המקומית למען האסימילציה בחברה הערבית מרוקנית, תפסה המפלגה הקומוניסטית מקום מיוחד. בהיותו לא־מוסלמי וחילוני היווה הקומוניזם מקלט רעיוני נאות וכמעט בלבדי לצעירים יהודים. לדברי ההיסטוריון דניאל ריוֶה, הקומוניזם היה בשכבת המשכילים של יהודי מרוקו "גרסה חילונית של המשיחיות היהודית המתאימה טוב יותר מן הציונות למודאגות 'האנוסית החדשה' ולשאיפה לאוניברסליות המאפיינת את האינטליגנציה היהודית של אמצע המאה". עם "האיחוד הלאומי של הסטודנטים המרוקנים", "איחוד העבודה המרוקני" והאגף השמאלי של האיסתיקלל, משכה אליה המפלגה את בעלי המקצועות החופשיים ששבו למרוקו אחרי לימודיהם בצרפת. ליהודים הקומוניסטים היה משקל מכריע בארגון אל־וויפאק ובוועד קהילת קזבלנקה. השפעת המפלגה על הצעירים היהודים הייתה כה רבה שפעילי התנועה הציונית ראו בקומוניסטים היהודים אויב עיקרי ואף ניסו להצר את צעדיהם בעזרת שלטונות החסות ובעזרת חברי התנועה הלאומית.

המפלגה נוסדה ב14- בנובמבר 1943 כסניף של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, על־ידי לאון סולטן, עורך־דין יהודי שערך במפלגה רפורמות אחדות. הוא נולד באלג'יריה והתיישב בשנות העשרים בקזבלנקה. בראשית דרכו היה מאוהדי התנועה הציונית ופעל למען השתתפות משלחת של יהודים ממרוקו במכבייה של שנת 1935 בתל־אביב. בעת שלמד משפטים בצרפת פעל באיגודים המקצועיים והיה בין התומכים הראשונים בתנועה הלאומית המרוקנית שנעזרה בשירותיו. בתקופת שלטון וישי פעל במפלגה הקומוניסטית והוציא לאור את ביטאונה בתנועת ההתנגדות לכיבוש הגרמני. כדי שלא לפגוע במאמצי צרפת דגל בהצנעת תביעות התנועה הלאומית המרוקנית כל זמן שנמשכת המלחמה בנאצים. סולטן התנדב למלחמה, נפצע קשה ונפטר בשנת 1945. את המפלגה הקומוניסטית המרוקנית ייסד אחרי נחיתת האמריקאים בצפון־אפריקה ונבחר למזכ"לה. באותה עת היו חברים בה בעיקר אירופים ויהודים מקומיים. זמן מה אחרי מותו, המפלגה בראשות מזכ"לה החדש, עלי יאטה, עדיין התנגדה ל"מנשר לעצמאות" של התנועה הלאומית, למורת רוחו של עמרן (אדמון) אלמליח שהיה היהודי היחידי בהנהגה. אלמליח נולד באספי בשנת 1917. עסק בהוראת ספרות צרפתית. בראשית דצמבר 1953, מחמת ההפגנות אחרי הירצחו של מנהיג האיגודים המקצועיים התוניסאי פרחת האשד, נאלץ לברוח ממרוקו עם עבדסלם בורקייה בעזרתו של ברנר לוי שהסיע את השניים במכונית אביו עד לגבול אלג'יריה.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה. א.בשן

משה-אליהו-בן-חמו-באנטיפה.jpg

משה-אליהו-בן-חמו-באנטיפה.jpg

קצין צרפתי בשם פוקו שסייר בשנים 1883 – 1884 במרוקו מחופש לחכם יהודי ורשם פרטים על מספר היהודים במקומות שונים, אמד את מספרם באנתיפה בכ – 200. מיסיונר מומר בשם אלי זרביב, שפעל במרוקו החל משנת 1875 עד פטירתו בשנת 1919 בתור שליח האגודה הלונדונית של הכנסייה האנגליקנית להפצת הנצרות בין היהודים, ביקר שם בשנת 1890.

הוא כותב כי במללאח שני בתי כנסיות, ומספר היהודים בין 200 ל – 350. לדבריו. השתוממו המקומיים שאדם זק מבקר במקום מבודד כזה, והוא היה האירופאי הראשון שהגיע לשם. ייתכן שדבריו נכונים, אבל דבר העלילה על יהודי מקומי, הגיע למרחקים כעשר שנים לפני ביקורו של המיסיונר.

תיאודור אלי זרביב יליד קונסטונטין ב – 1840, בעל אזרחות צרפתית, שהתנצר בשנת 1860 בהשפעת המיסיונר המומר ג'ימס גינצבורג שפעל באלג'יריה משנת 1857 עד 1875. מאותה שנה זרביב ביחד עם גינצבורג, ניהל את בית הספר של המיסיון, ומשנת 1866 עד לפטירתו בשנת 1919 עמד בראש המשלחת בעיר, פרש רשתו על רבות מערי מרוקו, וביקר גם בכפרים בהרי האטלס.

הקהילה הגדולה ששימשה ליהודי אנתיפה עורף ציבורי ודתי הייתה מראכש, והיו גם מגעים עם קהילת מוגדור ( אצוירא ) עיר הנמל החשובה, כ – 180 קילומטר מערבה ממראכש.

עיקרי המעשה שעל פרטיהם היו גרסאות שונות, הם כדלקמן :

בשנים 1887 – 1880 שררה בצורת בדרומה של מרוקו, וכתוצאה מכך סבלו המונים מרעב. יהודי אמיד בשם יעקב דהאן בן 65 סייע ליהודים ולמוסלמים, ביניהם לאישה מוסלמית ענייה ששירתה אותו. על פי " תנאי עומר " אסור שמוסלם או מוסלמית ישרתו ד'מי.

היהודי לא ידע או התעלם מאיסור זה בהסתמך על משעי החסד שלו כלפיה, וכנראה הניח שלא יבולע לו כל רע. המושל חמד את רכושו של דהאן העליל עליו שהיא הרתה לו, ציווה לתופשו והלקותו, הוא נפטר ורכושו הוחרם.

הלקאת עבריין, גבר או אישה עד 500 מלקות היא חוקית בדיני השריעה והקאנון, וענישה זו יושמה במרוקו, כמו במקומות אחרי. לעתים הולקו בני אדם מעל המלקות המותרות ומתו כתוצאה מהן. על סיבת מותו היו שתי גרסאות.

זו של היהודים ושל השגריר הבריטי במרוקו, שטענה שמת כתוצאה מהמלקות, ושל המוסלמים כי מת מיתה טבעית בביתו ללא קשר למלקות.

על הפרשה דווח במכתב בערבית על ידי שלושה יהודים ממראכש בט' תמוז תר"מ 1880, ביוני 1880 ששלחוהו באופן דחוף לדוד קורקוס במוגדור כפי שסופר להם על ידי שמונה יהודים שברחו מאנתיפה למראכש מחשש שיירצחו. מעשה העוול שאירע בראשון בחודש זה באנתיפה פורסם כך :

יעקב דהאן זקן בן 65 איש אמיד הידוע בנדיבותו פירנס בשנת הבצורת האחרונה מוסלמית ובתמורה עבדה בביתו. לאחר שהדבר נודע לעבד אללה אזנגואי המכהן בתור מושל שישה חודשים, זימן אליו את היהודי ושאלו בתקיפות :

האם מותר ליהודי להעסיק מאורית בתור משרתת שלו ? מי שעושה כך ראוי שיישרף. המושל החרים את בקרו ופרדתו של דהאן, וציווה לנעוץ את גופו בשני מסמרים לארץ, לאחר מכן הולקה עד מוות. אחר כך ציווה לגרור גופתו החוצה, ולא איפשר קבורתו בקבר ישראל.

היהודים נקטו באמצעים שונים כדי להביאו לקבורה : הקריבו שבע בהמות, כאות להכנעה, ושילמו למושל שמונים פיאסטרים – 400 פראנקים. נהוג היה שיהודים היו שוחטים פרים לפני חצר המלכות בבואם לבקש מהסולטאן בקשה כלשהי. למשל, בינואר 1877 שחט יהודי במוגדור שני פרים לפני חצר הסולטאן.

הידיעה הועברה באותו חודש לכל ישראל חברים בפריס ול Anglo Jewish Association " אגודת אחים " בלונדון, זו האגודה המקבילה באנגליה ופורסמה בדיווחים של אגודות אלה החל ביולי 1880 עד יולי 1881.

בדו"ח של כל ישראל חברים מסופר על מקרה זה בין 307 היהודים שנרצחו מאז ביקורו של מונטיפיורי במרוקו בינואר 1864. נאמר כיח המושל אילץ כמה יהודים מאנתיפה להצהיר שמעשיו בוצעו ללא אכזריות, ושנהג כלפיהם באדיבות.

מושל זה הצטיין באכזריות ובחמדת ממון. בהמשך הדו"ח של אגודת אחים על אירוע זה נאמר שיהודי בשם מנחם בן ג'ו גילה בדרכו למראכש גופת יהודי. פנה לנוטריון כדי לזהות את הגופה. נתפש על ידי שייח ששלחו למושל אנתיפה, ששחררו רק לאחר ששילם 640 דולר.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר