ארכיון יומי: 18 באוגוסט 2015


מפי סופרים נוצריים.תולדות יהדות מרוקו-הירשברג

 

הירשברגמפי סופרים נוצריים.

לאחר סיפור סבסטיאן עוברות הכרוניקות היהודיות של פאס בשתיקה על מה שהתרחש בחיי הכלל עד סוף העשור הראשון של המאה השבע עשרה, ובמיוחד מתעלמים הם ממה שנעשה באזורים אחרים של הארץ.

פרטים חשובים מוצאין אנו בשלושה ארבעה מקורות אחרים. מַארמול הספרדי, ששה במחצית המאה השש עשרה כשמונה שנים באפריקה הצפונית, מספר על חייהם של היהודים במללאח פאס. מספרם מגיע לכדי 10.000 נפש, רובם מגורשי ספרד. בראשם עומד שייך או מושל, העושה משפט ביניהם ומחלק את המסים שעליהם לשלם למלך.

הוא גם חוכר המסים והמכסים. היהודים מושפלים ביותר, והמוסלמים יורקים בפניהם בעוברם ברחוב ; אסור להם לנעול נעלי עור, חוץ מיחידים ומרואי פני המלך. מַארמול מזכיר גם את סימני ההיכר המיוחדים בכיסוי ראשם, כדי שנקל יהיה להכירם.

עם זאת היהודים משכילים ופקחים, עד שהמלך והאצולה מפקידים בידם את ניהול עסקיהם. בידיהם המיטבעה, ורבים מהם צורפים. מקום מגוריהם ברובע מיוחד שלהם, אבל חנויותיהם ובתי העסק שלהם בעיר החדשה של פאס. אסור להם להיכנס לפאס הישנה, מאמרול מזכיר את יהודי תאזא – עיר מזרחה לפאס – המייצרים את היין הטוב במאוריטניה.

בתיאורה של מרוקו, פרי עטו של פורטוגזי אלמוני משנת 1596, מוצאים אנו, כי בדמנאת חיים יהודים רבים וכן גדול מספרם בסלא, ששם הם גרים בקרב המוסלמים והעשירים. עוד מזכיר הוא את הקהילה בצפרו ובדבדו, המוסלמים והיהודים בפאס, – יש להניח שהוא התכוון במיוחד לצאצאיהם של מגורשי ספרד – שונאים את הנוצרים

ביום השנה לתבוסתו של דון סבאסטיאן – 4 באבגוסט, עושים היהודים יום טוב ושמחה, שובתים מעבודה ומברכים זה את זה על שניצלו מיד הכופרים. ולעומת זאת מגלות הנשים, הן המוסלמיות והן היהודיות, חיבה יתירה כלפי הנוצרים, ורבים החלל שהפילו בקרב האצילים הנוצרים ופשוטי העם כדי שלא ייגלו מעשה פריצותן. אולם יהודיות מראכש נקיות מזאת, ועוד נחזור לתיאורו המפורט של האלמוני על ההפליות הנהוגות כלפי היהודים.

בפירוש ל מסכת אבות על פי הקבלה פרי עטו של חכם בן הזמן, ישנו סיפור על נגישות יהודים, שנאלצו מפני הרעב ומגיפה לנטוש בשנת שנ"ח – 1578 את העיר תארודאנת והתיישבו באקא, אחת הנאות הגדולות והיפות בשפלת האנטי אטלאס, מול וואד דרעה המרכזי.

הברברים מתושבי הסביבה נלחמו בהם בשנים שס"ח – ש"ע – 1608 – 1610, והם גלו לתַּאמְגְרוּת, בוואד דרעה העליון, דרומה מזרחה לזאגורה. אולם בזה לא נסתיימו צרותיהם, ושוב נדדו מקצתם לאִפראן ; עד שלבסוף חזרו כולם וישבו באקא.

הפרטים הכלולים בסיפור זה מעניינים, מאחר שאלה הן הידיעות הספרותיות הראשונות על היישובים באקא, איפראן, תאמגרות, לאחר שתיקה של מאות שנים רבות. כזכור ישבו כבר יהודים בעמק הדרעה עוד לפני רדיפת המייחדים.

בתיאורו של דאפר, מחצית המאה השבע עשרה, שהשתמש במקורות קדומים יותר, הובאו מעין נתונים סטאסטיסטיים ודימוגראפיים על מספר היהודים במרוקו ומקומות מושבותיהם.

יהודים במספר רב גרים בערי הדרעה, אלג'יר ותוניס ובחלק ממלכת פאס, שבה יושבות כ – 160.000 ! משפחות שהן כ-800.000 נפש, כפי שהוא מסביר במקום אחר, והן מפוזרות בכל החבל. במראכש חיים 4.000 יהודים, היושבים ברובע מיוחד המוקף חומה והעושה רושם של עיר שנייה.

לעומת זאת חיים היהודים במחוז תאדלה חיי חופש ועוסקים במקצועותיהם, יש ביניהם צורפי זהב ובראשם עומד קונסול, השומר על המטבע של המיטבעה. אסור לשום אדם, מלבד היהודים, לטבוע מטבעות בפאס החדשה.

אין בידינו כל אפשרות לקבוע מספרם הכללי של היהודים במרוקו במאות השש עשרה – שמונה עשרה ; לכן יש למצוא ממוצע מתקבל על הדעת בין המספר האסטרונומי כמעה שנוקט דאפר, גם אם נתכוון לכל ממלכת פאס, ובין המספר שקבע מארמול – 10.000 נפש, וזה המצוי בדו"ח צרפתי משנת 1699:

400 – 500 יהודים, כלומר משפחות יהודיות, בעיר פאס שהם לכל היותר 2000 – 3000 נפש. לפי הערכה זו של האוכלוסייה היהודית בעיר פאס אנו מגיעים למספר שנקט מארמול, מאחר שלפי המקורות השתתפו יהודי פאס ב – 22 – 25 אחוז של סך המסים וההיטלים שהוטלו על יהודי מרוקו, והכוונה ל " בלאד אל מח'זן – השטחים, שהיו תחת שלטון המלך.

בווודאי נערכה חלוקה בהתאם למספר בתי האבות. מסתבר כי המספר הדמיוני של דאפר הוא תוצאה של האגדות על שבטים יהודים שנפוצו אז הן המגרב והן באירופה.

בשנת 1603, לאחר מותו של אחמד אל ד'הבי, נפלה ממלכתו בין שני בניו : מוחמד אל שייך ובנו עבד אללאה החזיקו בפאס ובמגרב הפנימי ; ובן אחר, זיידאן, ושלושת בניו אחריו משלו במראכש ובמגרב הקיצוני.

ברור שהפילוג מלוּוה היה סכסוכים, מלחמת אחים, וירידה איטית, שבישרו את קיצה המתקרבת של השושלת. ברבע השני של המאה השתררה אנדלמוסיה בממלכת פאס, והיא הייתה לשל לראשי כיתות דתיות חזקות. על צרותיהם של תושבי פאס באותו פרק זמן מסופר הרבה ב " דברי הימים ""

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-ראשי חודשים

צום ותענית דיבור

הנשים הזקנות הצדקניות נמנעו מלעשות כל מלאכה בראש חודש. הן לא תפרו, לא תקנו בגדים שנקרעו, או עיסוק כלשהו ״נשייא נהגין דלא למיעבד עבודה בריש ירחא״ – ״נשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בראש חודש״ . לפי האגדה נקבע להן ראש חודש כחג, בשכר מה שלא רצו לתת נזמיהן לבעליהן לשם עשיית העגל (פרקי דרבי אליעזר, פר׳, מ״ה). אומרים גם, כי רחל אמנו ציוותה לנשים לשמור את יום ראש חודש וזה נרמז בראשי־ תיבות של תפילת המוסף לראש חודש: ״ראשי חודשים לעמך־נתת״ (מדרש קדמות של החיד״א).

רוב הנשים הזקנות נהגו גם לצום בערב ראש חודש ומנהג זה עודנו קיים בקרב אחדות מיוצאי צפון־אפריקה עד היום, וגם בארץ.

גם החסידים ואנשי מעשה ראו ביום ראש חודש כיום חזרה בתשובה.

עד היום יש מהם שנוהגים לצום בערב ראש חודש וגם לעשות ״תענית דיבור״, לקרוא שלוש פעמים את כל התהלים, וכן לקרוא בזוהר ולומר תפילות ותחינות מיוחדות, ואחריהן קוראים את העקדה בצוותא ובקול רם, מתפללים מנחה ואחרי תפילת שמונה־עשרה קוראים שוב ״יהי רצון״ מאוד ארוך ומיוחד ומסיימים בפיוט ״יה לך עיני נשאתי״ מאת רבנו יוסף עקרה, תלמידו של ר׳ חיים ויטל.

שמחות מתחילות בראש חודש

כל המחצית הראשונה של החודש היא טובה להתחלת שמחה או דבר כלשהו: חנוכת בית, פתיחת עסק, אירוסין או נישואין, משום שאומרים, שראש חודש הוא יום זכות וסימן טוב לישראל מראש החודש עד החמישה עשר בו. המחצית השנייה של החודש, יש בה ימי חובה ואין סימנה עולה יפה, כי בהם הלבנה הולכת ומתמעטת.

״שבת מברכים״

בקהילות המגרב, בשבת הסמוכה לראש חודש, אחרי קריאת התורה, מברכים את החודש. כל הקהל קורא ביחד ובקול־רם את ״יהי רצון״ המובא בסדר רב עמרם גאון: (ה) ״יהי רצון מלפני אלהי השמים, לכונן את בית חיינו, ולהשיב שכינתו לתוכו, במהרה בימינו ואמרו אמן:

יהי רצון מלפני אלהי השמים, לרחם על פליטתנו, ולעצור המגפה, והמשחית והחרב, והשבי, והביזה מעלינו, ומעל עמו ישראל ואמרו אמן:

יהי רצון מלפני אלהי השמים לקיים לנו את כל חכמי ישראל, הם ונשיהם ובניהם ותלמידיהם, בכל מקומות מושבותיהם ואמרו אמן:

יהי רצון מלפני אלהי השמים, שנשמע ונתבשר בשורות טובות, בשורות ישועות ונחמות, מארבע כנפות הארץ ואמרו אמן:

השליח ציבור חוזר על ״יהי רצון׳ האחרון ואח״כ קורא בהתרגשות רבה, ברטט ובחגיגיות את:

מי שעשה נסים לאבותינו וממצרים גאלם, הוא יגאל אותנו וישיב בנים לגבולם. בסימן טוב, יהיה לנו ראש חודש (פלוני) ביום (פלוני ופלוני) יחדשהו הקב״ה עלינו ועל כל עמו ישראל בכל מקום שהם לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה, לפרנסה טובה ולכלכלה, לשמועות טובות ולבשורות טובות, לגשמים בעיתם ולגאולה קרובה ואמרו אמן.

יש לציין שכל טכס ברכת החודש נערך כאשר כל ציבור המתפללים יושב במקומו ולא עומד בשעת קידוש החודש. אח״כ, הרב מברך את כל הקהל וכלל עם ישראל. לפני ראש חודש אב, הקהל לא קורא את ״יהי רצון״, במקומה קורא פסוקי נחמה אלה:

מחדש חודשים, יקבץ קדושים, אנשים ונשים, לעיר הבנוייה, ויהיה זה החודש, לטובה יחדש, ורצון יצו אל, רב העליליה.

בכסא ליום חגנו

אף כי בכל שבת הסמוכה לראש חודש, מקדשים את החודש לבד מן השבת שלקראת חודש תשרי, שבה אין מברכים אותו כלל, לפי שנאמר בו: בכסא ליום חגנו דהיינו: שיהיה יום הדין מכוסה מפני השטן המקטרג, שלא ידע אימתי חל ראש השנה ולא יקטרג על עם־ישראל.

הצומות

כאשר יש תענית ציבור, רב בית הכנסת מכריז עליו אחרי קריאת התורה, חוץ מצום תשעה באב, ואומר:

אחינו בית ישראל שמעו: צום (פלוני) יהיה ביום (פלוני) יהפוך אותו הקב״ה לששון ולשמחה כדכתיב: כה אמר ה׳ צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו.

הנשים ב״שבת מברכים״

הנשים שלא נהגו לבקר בכל שבת בבית־הכנסת, הקפידו בשבת מברכים וביקרו. יש לציין כי ביקורי הנשים בבית־הכנסת לא היה לשם השתתפות בתפילה כי לא ידעו קרוא וכתוב. הן ביקרו בבית־כנסת רק כדי לראות ספר תורה, לנשקו ולבקש רחמים וברכת רפואה שלמה על החולים, במיוחד כאשר הרב עשה ״מי שברך״ לקהל אחרי ברכת החודש, לכן רובן ביקרו בשבת זו בבית־הכנסת.

חודש חודש יביע אומר

כל ראש חודש הוא יום טוב ונחשב בעם היהודי כ״חג״. הזוהר מעלה אותו למעלת השבת (פרש׳ אחרי מות), וכל אחד משנים־עשר חודשי השנה מקפל בתוכו את החליפות והתמורות שבטבע, שתהיינה במשך החודש החדש הבא עלינו לטובה.

כדי לדעת אם החודש החדש הנכנס, יהיה טוב או רע לעם או למנהיגיו, אם בחודש מסויים ימות איזה מלך או תהיה מלחמה בין מדינה לרעותה, הולכים איפוא לפי הברקים והרעמים וכו'.

בראש חודש ניסן, אם יהיו רעמים־יהיה שובע גדול ושלום בין מלכים ואם ביום יהיו רוחות יקפאו המים והשעורים יפסידו.

בראש חודש אייר, אם יהיו רעמים – ירבו הענבים והזרעים, ואם יפול כוכב, חושך יהיה בעולם וירבה השלג ותהיה מלחמה בארץ ההיא, ואיש גדול יאבד והאניות תטבענה בים הגדול.

בראש חודש סיון, אם ירעים יהיה טוב לכרמים ולתמרים ובארץ יהיה חם, ואם יהיו בו ברקים, אז ירבה המטר.

בראש חודש תמוז, אם ירעים, יהיה טוב לדבש ולחיטים, ואם יהיה בו ביום מטר או ברד, יהיה חולי וימות איש גדול, ואם נראתה בו הקשת, ירבה המלח ויחסרו המים הרבה.

בראש חודש אב, אם ירעים, תפסיד התבואה, ואם נבלע בו השמש תהיה השנה טובה וימות איש גדול.

בראש חודש אלול, אם ירעים, ימות איש גדול, ואם ביום ראש חודש יהיה ענן תהיה צרה בעולם ואם ידרוך כוכב ויתן אור גדול תחסר התבואה.

בראש חודש תשרי אם ירעים, ימות איש גדול, ואם בראש חודש יהיה ענן, תהיה צרה בעולם וירבה הברד.

בראש חודש חשוון אם ירעים, ירבו העננים ויפלו פירות האילן, ואם יהיה בו ברק ירבו החיטים, אם נבלע בו השמש ימות איש גדול.

בראש חודש כסלו אם ירעים, יצליחו הזרעים והפרות, ואם תנוב הארץ יהיה מוות בבהמה במקומות הרבה.

בראש חודש טבת אם ירעים, תצליח התבואה ויהיה שלום בארץ ההיא.

בראש חודש שבט אם ירעים, ימות איש גדול באותה מדינה והפירות יצליחו.

בראש חודש אדר אם ירעים, תהיה מהומה בעולם ויגידו בני אדם דברים בטלים, ואם נראתה הקשת תהיה רוח חזקה מעת־לעת ויהיה הקור חזק והחיטים יצליחו.

כל זה נאמר בראש החודש, אבל בשאר הימים של החודש אין להם משפט.

מנהגים

בראש חודש התינוקות של בית רבן למדו רק חצי־יום. המלמד היה משחרר את התלמידים בצהריים.

ביום ראש חודש לא נהגו לשלוח הילדים הקטנים לגלב להסתפר, ולבנות לא נתנו לגזוז את הצפרניים, כי זה לא סימן טוב לקטנים.

גם יהודי לוב מקפידים שלא להסתפר בראש־חודש. הם מאמינים שתספורת ביום זה עלולה לגרום סכנה לנשותיהם.

חודשים מלאים וחסרים

החודשים המלאים בני שלושים יום הם: ניסן, סיון, אב, תשרי, שבט ואדר ראשון בשנה מעוברת. חודשים אלו הם תמיד מלאים, כלומר בני שלושים יום.

חודשים חסרים בני כ״ט יום

החודשים: אייר, תמוז, אלול, טבת, אדר (הסמוך לניסן)־־חסרים תמיד והם בני עשרים ותשעה יום.

שנה שלמה, חסרה, כסדרה

החודשים מרחשוון וכסליו הם: פעמים מלאים ופעמים חסרים. השנה שבה שניהם מלאים (בני ל׳ יום)־־נקראת ״שנה שלמה״. השנה ששני החודשים הנ״ל חסרים (כ״ט יום)־־נקראת ״שנה חסרה״.

יש וחודש חשוון חסר וחודש כסליו מלא, אז נקראת ״שנה כסדרה״ כלומר: כל החודשים באים לפי הסדר: אחד מלא ואחד חסר.

חודשים בני יום אחד או שני ימים

ראשי חודשים בני יום אחד הם: ניסן, סיון, אב, תשרי, שבט. ראשי חודשים בני שני ימים, הם: אייר, תמוז, אלול, חשוון, אדר ואייר.

כסליו וטבת־ על שתי הסעיפים

לחודשים כסליו וטבת, לפעמים שני ימים ראש חודש ולפעמים יום אחד

בלבד.

כשחשוון וכסליו שניהם מלאים־־לשניהם שני ימים ראש חודש. כשחשוון וכסליו שניהם חסרים־־לשניהם רק יום אחד ראש חודש. חשוון חסר וכסליו מלא־־לכסליו יום אחד ראש חודש ולטבת־־שני ימים.

ימים היכולים להיות ראשון לחודש

ראש חודש הוא ראשון לחודש. שני ימים ראש חודש־־ראשון לחודש הוא היום השני והוא עיקר לחשבון.

ראש חודש ניסן יכול להיות רק בימים א. ג. ה. ז בשבוע.

אייר—ב. ג. ה. ז בשבוע.

סיון־־א. ג. ד. ו.

תמוז־־א. ג. ה. ו.

אב־־ב. ד. ו. ז.

אלול־־א. ב. ד. ו.

תשרי־ ב. ג. ה. ז.

חשוון־ב. ד. ה. ז.

כסליו־־א. ב. ג. ד. ה. ו.

טבט־־א. ב. ג. ד. ו.

שבט־ ב. ג. ד. ה. ז.

אדר—ז. ב. ד. ו.

בשנה מעוברת־־הראשון לחודש אדר א חל בימים ב. ד. ה. ז. והראשון לחודש אדר ב׳־־בימים ז. ב. ד. ו. (עפ״י סידור ״עבודת ישראל״)

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-ראשי חודשים-עמוד -96

רבי אברהם אביכזיר…..ארזי הלבנון …..שמעון ואנונו

 

רבי אברהם אביכזיר זצלשובו לציון ברחמים

אשתו של הגר״א אביכזיר, נפטרה עליו בשנת תרס״א, ומכל רחבי העולם היהודי, שלחו לו מכתבי-ניחומים. שנתיים לאחר-מכן, נשא בזיווג שני אשה אחרת. שלושים שנה מלאו לו, להרבצת תורה וזיכוי הרבים בעיר אלכסנדריה, ובחודש אייר תרפ״ח, החליט לשוב לעיר-ציון, ״כי בחר ה׳ בציון איוה למושב לו״. כפי שראינו לעיל, הרב עמד בקשרים הדוקים עם ארגונים ואגודות שונות, עם חכמים ורבנים מכל העולם. עתה, בשומעם כי הרב הנערץ, שב לביתו בעיר הקודש, שיגרו לו איגרות ברכה רבות, ואיחלו לו ״אורך ימים ושנות חיים״. מיד עם שובו, התמנה הרב לתפקיד נכבד – ראש חכמי העדה המערבית ונשיא הכבוד שלה.

תשע שנים לאחר מכן – בשנת תרצ״ז – התמנה הרב לאב-בית-דין בירושלים. הוא קנה בית בכניסה לירושלים, בשכונת רוממה, ומתוכו הקצה חדר מיוחד, שהועיד אותו לבית-תפילה. גם את הריהוט לבית הכנסת הזה, קנה מכספו, והמקום נקרא על שמו: ״זכור לאברהם״, גם חברי ועד העדה המערבית, החליטו להקים בית-כנסת מרכזי בשכונת מחנה יהודה, לכבודו של הרב, וגם הוא נקרא על-שמו ״זכור לאברהם״. בית הכנסת הזה הוקם בשנת סת״ר ל״י [ת״ש].

פרט לבית-הכנסת. הקים הרב גם ספריה גדולה – שהיתה מלאה ספרי קודש רבים. ביתו היה פתוח לרווחה, וכל עני ונצרך, מצא אצל הרב אוזן קשבת ויד מסייעת. עדות מענינת, כותב הרה״ג רבי יוסף חיים ילוז זצ״ל – בספרו ״טוב ראי״ [בעמוד כ״ב: ״ובהיותי בירושלים, אני הכותב, שנים תרצ״ב-תרצ״ד, תמיד היה עוזר לי ומפיג צערי, ביסורים שבאו עלי, בפטירת אשתי הצדקת. ומרוב חיבתו לעה״ק טבריה, חשקה נפשו לבנות בית שם. והיה בא בכל חורף, להעביר אותה בטבריה החמה, עם נו״ב [־נות-ביתו] הצדקת מ׳ [־מדת] צופי, אשר היתה מנ״כ [־מנוחתה כבוד] בטבריה ביום עש״ק [־ערב שבת קודש] א׳ אדר תש״א, ויחלק כסף לת״ח [־לתלמידי חכמים] ולעניים, לעילוי נשמתה״.

על רבי אברהם אביכזיר, אפשר לומר את האימרה שנאמרה על אהרן הכהן: ״אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״.

הוא התבקש לשמש בורר בסכסוכים ומחלוקות שונות. ידוע לנו, כי בעת המחלוקת שהיתה בין הראש״ל הגאון רבי יעקב מאיר זצ״ל, לבין ועד עדת הספרדים בירושלים, הוחלט למנותו כבורר, יחד עם עמיתו בתורה, הגאון רבי נסים אלישר – בנו של הראש״ל הגאון המפורסם רבי יעקב שאול אלישר זצ״ל; ואכן, ביום ז׳ שבט תרפ״ט, נערכה ישיבה של ועד העדה הספרדית, והם שיבחו את הרב, על מאמציו הרבים להשכין שלום בין שני הצדדים.

מתוך כל מדותיו הטובות שניחן בהם הרב, נובעת מידה חשובה עד מאוד, שלצערנו, היא נעדרת מאוד בימינו – זוהי ״מידת האמת״ לא היה מפחד מאף אחד, פרט לאחד, הוא, ה׳ אחד, מודעו בבטחון, כי אמת הדבר, ללא נפתל וללא עקש. ועליו יש להמליץ: אנשי ״אמונה" אבדו, באים בכח-מעשיהם.

איש האמת

הרב נפטר בליל מוצאי שבת קודש, כ״ח תשרי תש״ה. לאתר שהבדיל על היין, תיכף ומיד מת הרב ״מיתת נשיקה״. גדולי הדור הספידוהו הראשון לציון, הגאון רבי בן-ציון מאיר חי עוזיאל, הרב הראשי הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ועוד. בימי השבעה והשלושים, ספדו לו גם רבניה הראשיים של ירושלים: הגאונים רבי צבי פסח פראנק, רבי חזקיה שבתי ועוד, זכר כולם לחיי העולם הבא.

היטב להגדיר את המידה היסודית – שהיתה טבועה בדמו – הגראי״ה הרצוג זצ״ל, שאמר בדברי הספדו: ״הרב היה תלמיד חכם גדול, ויש הרבה רבנים, ולא אלמן ישראל. אבל דבר אחד היה בו שלא היה לאחרים שהיה ׳איש אמת׳, ואינו מתיירא משום אדם, ודן דין אמת לאמיתו״.

על מצבת-קבורתו נחרתו המלים:

אשרי איש מלא חכמה, פה נגנז מלא תפארה, אוצר חביון מלא אורה, דן עמו בצדק ומשפט וסברא ישרה, באלכסנדריה המפוארה, ובירושלים ת״ו הבירה, הרה״ג אברהם איש החסד נאזר בגבורה, ממשפחת אביכזיר המעטירה, נשמתו עלתה במוצש״ק היקרה, כ״ח תשרי תש״ה [1944] ליצירה. תהי נשמתו בצרור החיים צרורה.

ספר"חכמי המערב"

פנטזיה מרוקאית-תבשילים וסיפורים-גבריאל בן שמחון

 

פנטזיה מרוקאיתתוך שאני מכין לי את קפה הבוקר, אני מהרהר אם לצלצל. כל כך הרבה שנים חייתי בכפור. לבד. ללא אהבה. האהבה הגדולה היחידה שנתנה טעם לחיי היתה האהבה של אבא. אבל מאז שהוא נפטר, נשארתי לבד ועם האכזבה הגדולה שמקורה בכך, שלא הגשמתי את שאיפותיו וחלומותיו. והנה בימים אלה זורחת עלי שמש חדשה של אהבת חינם ענקית, שיכולה אולי לתקן את החיים שלי. אסור לי לפגוע בה, או לאבד אותה. לא מוצאים דבר כזה פעמיים. אישה לפי מידותי בדיוק. ממש שיבוט שלי. דומה באיברים, במזג, במצב הרוח, בשכל הישר, ברכות ואפילו בדריכות הזאת לאהבה. מצד שני אין לי שום הוכחה, שזה לא היה חלום ואני עלול להרוס במכה אחת את הכל, אם שוב אתקשר. החלטתי לא לצלצל, עד שתהיה בידי הוכחה כלשהי, צילומים, למשל, שיתעדו את המפגש איתה, אם יקרה שוב, הוכחה גם בשבילי שהפלא הזה לא קורה לי בעולם הדמיון והוכחה בשבילה, אם תנסה להכחיש.

לקחתי את מצלמת הווידיאו הדיגיטאלית שלי, הטענתי אותה בקסטה חדשה ואיתרתי בשבילה פינה מעל הווילון מול מיטתי והפעלתי אותה לניסיון, לפני שנכנסתי למיטה. אחר כך הורדתי אותה ובדקתי את הצילום שלי לבד במיטה, שנמצא חד ובזווית נכונה. עם המצלמה הקטנה בכיסי יצאתי לכיוון ביתה. עם שקיעה כשהבחירות מפנה מקומה לאפלולית, אני מתמקם ליד איזה איקליפטוס במרחק מה מביתה וקובע את מבטי מול חלון הזכוכית המואר שלה. הנה היא שם, ז׳אנין. אני רואה אותה, את הדיוקן שלה רגוע ואצילי ממש מול החלון, אבל היא לא נעה. שום תזוזה. הפנים המחייכות שלה קבועות. האם היא צופה בטלוויזיה? יושבת מול מחשב? מנגנת בפסנתר? אולי זאת לא היא ממש, אלא ציור שלה? לא, הנה עכשיו התמונה זזה. זאת היא. היא שומעת משהו. היא מתקרבת לחלון. האם גילתה אותי? לא. החושך כבר ירד. ההרים מסביב אפלים, והיא לא יכולה לראות הרבה, אבל הנה מכונית אדומה וקטנה נעצרת ליד הבית. היא רצה מהחלון ויוצאת לקראתה. איש עם כובע ברט יוצא, מושך תיק מתוך המכונית. היא מחבקת אותו ויחד נכנסים פנימה לסלון. החלון עכשיו כבה כמו מסך קולנוע בפייד אווט.

דממה בשכונה. שום קול לא נשמע. לא קול אדם ולא רעש של מכונה. השמים מלאים כוכבים וירח ענק צהוב עולה ונתלה מעל אחד מעמודי האנטנות כמו צלחת טלוויזיה. אם צריך אשאר פה כל הלילה. אני לא הולך לישון. אני לא רוצה שוב לחיות בספק. אני אראה מה קורה הלילה ואצלם הכל. אה, הנה הדלת נפתחת והיא, ז׳אנין שלי, יוצאת עם שמלה לבנה לגופה, שערה מפוזר על כתפיה וברגליים יחפות היא ממהרת, כמעט רצה. אני רץ בעקבותיה עם מצלמת הווידיאו בידי מצלמת. לא צריך לנחש לאן היא פונה. ברגליה הדקות והמושלמות כמו מרחפת על מדרכות וכבישים. אני צריך לרוץ, כדי לשמור על מרחק סביר ולא לאבד קשר עין. את שער הבית שלי היא פותחת בדחיפה קלה. היא כבר בקומה השנייה, כשאני נכנס והיא כבר במיטה שלי, כשאני בחדר, שערותיה מפוזרות על הכרית ושמלתה על הרצפה. את המצלמה אני ממקם בשקט בנישה מול המיטה, וחושב להתפשט, אך ברגע האחרון נעצר.

האם אני רשאי להיכנס למיטתה ללא רשות? ללא רשות? למיטתה? מי נכנם למיטתו של מי? כן, אבל יש עוד מיטות בבית ואני יכול להשתמש במיטה אחרת. מאידך שום חוק לא יכול להכריח אותי לוותר על מיטתי לטובת מישהי שפלשה לתוכה. אם את מעדיפה לישון במיטתי, אני אומר לעצמי, את לא יכולה לסגור אותה בפני, ואני מתפשט ונכנס עירום לצדה, נזהר מאוד לא לגעת בה. העור שלה חם ושחום כעור של סייח צעיר. החזה שלה מושלם, מתחשק לי מאוד להעביר כף ידי עליו, אבל אני חושש להיתקל בהתנגדות. הריח שלה מכה בנחירי וחום גופה מקרין עלי גלים של תשוקה, אבל תמיד הקפדתי לקיים יחסים רק בהסכמה. תוך כדי הרהורים שקעתי בתרדמה. באמצע הלילה חשתי יד מלטפת בעדנה את צווארי, וגוף צעיר נצמד לגבי.

אתה ישן? שמעתי את קולה לוחש לאוזני ומבלי שאספיק להשיב, הרגשתי את לשונה בתוך אוזני ואחר כך את פיה הרטוב והחם עובר דרך צווארי ונבלע בתוך פי, ששאב אותו פנימה כמו דובדבן. בלי מילה היינו מתפתלים זה על זה, עוטפים וטורפים זה את זה, עד ששמעתי את קולה ממלמל משהו לא ברור, ואחר כך קלטתי את הפסוק המפתיע: sadomizez moi. מעולם לא שמעתי פועל כזה יוצא מפיה של אישה. איך אומרים את זה בעברית? חשבתי לעצמי והתפלאתי שאין את זה בעברית, למרות שמקור המילה סדום הוא בתנ״ך, אבל התנ״ך לא אומר באיזה מילה השתמשו אנשי סדום, כדי להגיד sadomizer, מה שכתוב שם זה וישכבו ורק רש״י מפרש את זה ״כמכחול בשפופרת״ כך, לפחות למדנו בישיבה, כשהמורה המזוקן היה חוזר על זה פעם ועוד פעם, כשחיוך מרוח על פניו, והנה דווקא היא הרכה והטהורה אומרת את המילה הרחוקה הזאת: sadomizez moi, ואני מתחיל בחשק עצום לחפש את המשמעות ואת הכיוון, אך מסתבך ללא מוצא. ביד שלה היא מתקנת ומובילה אותי, ואני תועה ומתקן, עד שמוצא את הדרך המוזרה והמפתה ושוקע בבאר עמוקה של עונג חדש. כשהתעוררתי היא שוב לא היתה שם. קראתי בשמה, אך לא קיבלתי תשובה, קמתי וחיפשתי אותה באמבטיה, אך לא, לא שם ולא בחדרים הסמוכים. רק עיניה עקבו אחרי מכל תמונה בבית. חיככתי את עיני ורצתי למצלמה לבדוק אם קלטה את כל מה שהיה. מצאתי אותה עדיין מקליטה. עשיתי rewind ואחר כך play וראיתי אותנו על המסך מסתערים זה על זה. היא מנומנמת ושיכורה, נאבקת כמו להינצל ממערבולת ים, ואני נעלם ומתגלה לסירוגין בין איבריה, עולה לקחת אוויר ושוקע שוב עד לרגע, בו היא נחלצת מבין זרועותי בעדינות, לובשת שוב את שמלתה ויוצאת.

חזרתי והקרנתי לעצמי את הסרט פעם ופעמיים. זה לא חלום. הרי עוד לא הומצאה המצלמה שתצלם את חלומותינו ומחשבותינו. עכשיו, אמרתי לעצמי, אלך עם המצלמה ואראה לה את האמת. מה היא עושה איתי בלילות.

כשטלפנתי והתחלתי לספר לה, היא שוב התפרצה עלי. אתה ממש מטורף. אתה בטח מדבר על אישה אחרת. אני הייתי בלילה עם בעלי… את יכולה לבוא לראות בעצמך… אתה גם מציץ, מצלם בלי רשות… אם יש לך צילומי עירום שלי אני אגיש תלונה במשטרה. עם מי את מדברת, שמעתי את בעלה שואל, כשהטלפון נסגר, ואני נשארתי לבד עם השפופרת וצלילי קולה הזועם.

חסר לי שהבעל יתערב, או שהיא תפנה באמת למשטרה. דייר חדש מטריד נשים בשכונה, יכתבו העיתונים בכותרות גדולות ושמחות לאיד. זה מה שחסר לי עכשיו, כשאני מנסה למצוא שכנים חדשים. הבנתי ששגיתי. שלא הייתי צריך לנהוג כפי שנהגתי. למה לצלם? להוכיח מה? מה שהיא לא רוצה לדעת? כל מה שביקשתי, בעצם, זה לאשר לעצמי, שזה לא חלום ולקבל את אישורה, שזאת אהבה. רציתי להפוך את פגישות המין שלנו למשהו רומנטי, ולדעת שמה שהתרחש קרה לא בדמיון שלי, אבל לכך היא לא הסכימה. הבנתי, שאני חוזר לחיות לבד בתוך הכפור, בשכונה ובעולם שאין לי בהם שום ידיד ושום חבר. טוב לפחות שנותרו לי הסרטים, אמרתי לעצמי, מנסה להתנחם, והתחלתי להקרין לי את צילומי הווידיאו במסך פלאזמה ענק שוב ושוב עד רדת הערב.

בלילה ירדתי למטבח ועשיתי לי סנדוויץ׳, שאחרי כמה נגיסות זרקתי לפח. הלכתי לאמבטיה, צחצחתי את השיניים, לבשתי את הפיז׳מה ונכנסתי למיטה. הסדינים היו ספוגים בריח שלה, ולא ידעתי אם לקום ולהחליף אותם, או להמשיך לישון איתם, כשאני רואה את ז׳אנין מתקרבת בעיניים עצומות, מתגנבת למיטתי, מפשיטה ומלטפת אותי בשדיה. פתחתי את פי להגיד משהו, אך היא שמה את האצבע על שפתי, ולא הניחה לי להוציא הגה. אכן, חבל לבזבז זמן על דיבורים, כשגוף שוקולד נמרח עליך והופך אותך לסופגנייה מתוקה. וכך, כמעט כל לילה – במיוחד בלילות ירח – היא באה וחומקת לתוך מיטתי, אנחנו עושים אהבה, והיא הולכת. אף אחד כבר לא מטריד את השני. אני כבר לא מנסה לשאול ולהבין, לא מצלם ולא מצלצל, לא רוצה להוכיח כלום. לפעמים, כשנפגשים במקרה ברחוב או בסופרמרקט, אומרים שלום־שלום, וממשיכים כל אחד לדרכו.

סוף……..

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר