ארכיון יומי: 10 באוגוסט 2015


אני לדודי – כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

yechia_adahan

פיוט לכבוד הקדוש רבי יעקב אביחצירא זיע"א

סימן אני יחייא אדיהן חזק אמיץ

אליכם אישים קולי אקרא. שמחו בשמחת

אביחצירא

נאה היה דורש ומקים . בתורת אל אלהים חיים . בה זכה

לחיים. נצחיים כמו יעקב שמו נקרא:

ידע את השם מנעוריו . ומאס בעולם ושקריו . גם הצליח

בכל דבריו. לשם האל גדול ונורא:

 

יראת יי היא טהורה . היתה בו בגלוי ובסתרה. . וגם ענוה

בו יתרה . משיב שלום לכל הנברא:

 

חסד וצדקה תמיד עשה . כל מעשיו היו בקדשה. . ואת

נפשו לשוא לא נשא . אמת ליעקב נבחרה:

 

יום ולילה עסק בתורה . במשנה וגם בגמרא . בפלפול ודיני

התורה. הוציא מחשיכה לאורה:

יחד העמיד כמה תלמידים . צדיקים היו וחסידים . הכל

לשם מושיב יחידים . בדרישה גם בחקירה.

אור התורה עליו הוא זרח . גם במצוות יגע וטרח . היה

צדיק כתמר יפרח. לקים את דברי התורה:

את סודות התורה הוא גלה . בנסתר וגם בהנגלה . בשמים

שם לי מסלה לעלות בדרך ישרה:

 

דין אמת וגם בצדק . במעשיו היה מדקדק . לקט השושן

מבין חדק. בתפלתו ובתלמוד תורה:

 

הליכותיו היו בקדש . את עצמו מטהר ומקדש. . בטבילה

 גופו מחדש. ביום השלג וביום קרה:

       

נשמת הצדיק ממקום רם . יש בו נצוץ משה בן עמרם .

העולמות כלם חברם . זו התורה וזו שכרה:

 

חבוריו רבים ונכבדים . יקרים מפז נחמדים . בפרדס כלם

מיֻסדים. במדה משקל ומשורה:

 

זה האיש ירא את יי . היה שלם בכל עניניו . גם הקריב

רחוקיו ושכניו. אל התשובה והתורה:

 

קדשת שבת עליו חלה. כלול מכל מדה מעולה. תקן וקשט

את הכלה. לעלות אל מקום הדרה.

 

את שלחן הטהור העריך. י״ב כִּכּרות עליו מעריך. והדס

ויין הוא צריך. להקיף השלחן בטהֳרה.

 

מימיו נאמנים הוא נתן. לחם לזנני פזר נתן. צדקתו בסתר

היא מתן. כפה אף וגם חמה גברה.

 

יום עלה אדוני בסערה. הראה נסים בעז וגבורה. בדמנהור

היתה לו קבורה. בגזרת איֹם וגם נורא

 

i צדיקים שמחו בביאתו. נתקבצו כלם לקראתו. כחתן יוצא

 מחפתו. לעשות לו כתר עטרה.

 

חסיד נתאזר בזקנתו. לשכֹּן בארץ נחלתו. שִׁכֵּךְ את הים

מעברתו. אמר הגיע עת בשורה:

 

זמן הקץ עוד לו נתגלה. ברצון אל רם לגם נעלה. אז

הצדיק עלה למעלה. לחזות בנֹעם התורה.

 

קרב נא את קץ הגאֻלה. למענך נורא עלילה. בזכות כל

יחידי סגֻלה קול מבשר נשמע במהרה.

תולדות יהדות מרוקו – ח.ז.הירשברג

מקומות מושבותיהם של היהודים

מקומות מושבותיהם של היהודים

מרוקו – הירשברג כרך שני

מדינת השריפים הריבונית, 1553 – 1912

למאת השנים הראשונות של שלטון " השריפים ", הן שתי השושלות האצילים המתייחסים על מוחמד, בני סעד והפילאלים ממשפחת חסן, נודעת חשיבות רבה בקורות מרוקו, וממילא גם בהיסטוריה של בני עמנו בארץ זו. אז נתגבשה דמותה של המדינה השריפית, על משטרה ושיטות הנהלתה : עוצבה מסורת קשריה עם אלג'יריה, שכנתה ממזרח, שבה שלטו החיילים התורכיים וקורסארים הכפופים לסולטאן בקושטא, ועם מדינות אירופה הנוצרית, שעמהן באו השריפים בקשרים דיפלומטיים ומסחריים.

ברחבי הארץ הייתה השפעה רבה לראשי השבטים הברבריים והערביים " ולמוראביטון ", הם השייכים ראשי האגודות כיתות הדתיות. רק שריפים מעטים ידעו בחכמתם ובערמתם ועל ידי שימוש באלימות ואכזריות לכוֹף את מרותם על אלה, כדי להוציא מהם, או בעזרתם, את הכסף הדרוש לאוצר – אל מח'זן – לצורך ההוצאות ההכרחיות ביותר.

המושגים " השלטון השריפי " ו" האוצר " הזדהו אז עד כדי כך, שהמח'זן נעשה עתה שם נרדף לשלטון השריפי. קופת המח'זן הייתה ריקה על פכי רוב, והשריפים לא נרתעו מפני שום אמצעי שיש בו כדי לסחוט את הכסף הדרוש להם. במיוחד סבלו השטחים שנקראו " בלאד אל מח'זן ", כלומר ארצות האוצר, שהיו כפופות במישרים להנהלתה של ממשלת השריף.

חבלים אחרים של הארץ – לפעמים אפילו רובה – נמצאו מחוץ למשטר הישיר של המח'זן. אלה נקראו " בלאד אל סִבּא ", ארצות החופש, שהיו עצמאיות למעשה, ותלותן בשריף, פקידיו וחייליו הייתה רופפת למשי – ולעתים לא הייתה קיימת כלל.

היחסים עם שליטי אלג'יריה והמעצמה העותמאנית היו יחסי איבה מלכתחילה, בשל נטייתם של השכנים מן המזרח להתפשט ולכבוש את כל מרוקו. השריפים נאלצו לא פעם להדוף את גדודי התורכים, שידעו לרכוש לעצמם את ידידותם של מוראביטים מסוימים.

לשם כך היו באים בבריתות הגנה עם מדינות נוצריות. היחסים נשארו מתוחים גם לאחר שהאימפריה העותמאנית איבדה את כושר המחץ שלה, ונחלשה הנטייה להתפשטות בקרב השליטים המקומיים באלג'יריה.

היחסים עם מדינות אירופה, שהצטמצמו עד מחצית המאה השש עשרה לספרד ולפורטוגל, הלכו והתפתחו. במעגל הקשרים המסחריים דיפלומטיים של מרוקו נמצאו אנגליה, צרפת והולנד. ברור שכל אחת מהן ביקשה להרחיב את השפעתה ולדחוק את חברתה ממרחב עשיר זה, ששימש פתח לחדירה אל אפריקה המערבית כולה, ונמליו בחופי האוקיאנוס האטלנטי הם משען נוח לספינות המהלכות בין אירופה להודו. אינטרסים שונים ומנוגדים התגבשו כאן, והיה כר נרחב לתככים מדיניים ואישיים רבים.

באספקלריה זו יש לראות את קורות היהודים במרוקו בימי השריפים. תיאור התקופה לאור המקורות היהודיים והידיעות על היהודים המושקעות במקורות נוצריים, בלי לשים לב לרקע הכללי, עלול לעשות רושם מוטעה, כאילו היהודים סבלו יותר מהאוכלוסייה המוסלמית בשל אכזריותם שח השריפים.

כאילו רק בנשיהם ובבנותיהם התעללו חייליהם השכירים, ורק עליהם הטילו מסים והיטלים כבדים. ולא היא. כל שכבות האוכלוסייה, ברברים וערבים, כושים ובני תערובת, אצילים ודלת העם, מראבוטים וחסידיהם, סבלו במצב הפרוע של האנרכיה הפנימית שהלכה וגדלה במדינת השריפים, בשל מלחמות בנים באבות, אחים ובני אחים בתוך שושלת השריפים, כשכל אחד מהם מבקש לתפוס את השלטון – המדומה על פי רוב.

מגיפה כי פרצה הייתה מתפשטת על כל שכונות העיר ועל כל האזור, ורעב כי בא גרם ליוקר וסבל של כלל האוכלוסייה. אכן גם היהודים סופרי הכרוניקות אינם מהססים לציין כי מלך רשע הֵרע לכלל האוכלוסייה\ ומזכירים לשבח שליטים ישרים וטובים – והיו כאלה בין השריפים – שבימיהם נוח היה מצבם של היהודים.

בין השנים 1588 – 1608 השתוללה בארץ מגיפה ללא הפסק, וגם השריף השולט, אל מנצור אל-ד'האבי, מת בה.

ועוד שתי עובדות חשובות שאין להתעלם מהן : א. הידיעה על תקופת השריפים שבמקורותינו היהודיים מתרכז סביב המללאח של פאס. כאן ישבה סולתא ושמנה של יהדות מרוקו הן מבני התושבים והן מקהל המגורשים. כאן התרכזו מנהיגי העם והחכמים המושכים בשבט סופר, שהעלו על הכתב את קורות קהילתם.

להלן נשתמש במידה רבה בכרוניקות אלה, ובמיוחד ב " ספר דברי הימים " הנקרא  : " אל-תווארך ", מייסודה של משפחת אבן דנאן, ונביא קטעים מהם כלשונן. בימי השריפים הסעדים ירדה פאס מגדולתה כעיר הבירה של כל הארץ, וכבוד זה נפל לראשונה בחלקה של מראכש, מולאי איסמאעיל, המלך השני משושלת העלווים, עשה את מכנאס עיר בירתו, ובזמן מאורח יותר שימשה רבאט כמקום מושבם של שלטונות מרוקו המרכזיים.

על פאס עברו ימים של מלחמות אחים, ירידה כלכלית ושפל כללי, שנתנו את אותותיהם החיי כל האוכלוסייה, דבר המשתקף גם בתיאור החיים במללאח של פאס. במקורות האירופאים של אותה תקופה בולטות בדרך כלל שתי מגמות, ושתיהן נותנות טעם לפגם. דיפלומטים וסוכנים שנכשלו לפעמים בשליחותם, או לפחות לא זכו להצלחה, נוטים בזכרונותיהם ובתזכיריהם להטיל את האשמה על היהודים, שבנכליהם ותככיהם הכשילום במאמציהם הכנים להסדיר את העניינים לטובת שני הצדדים.

קבוצה אחרת, ברגיל תיירים שביקרו בארץ להנאתם רואה ומתארת את מצבם המושפל של היהודים, ומתעלמת ממצבה של יתר האוכלוסייה, וגם ממצבם של היהודים במדינות אירופה המזרחית והמרכזית. נוסעים אלה, צרפתים ואנגלים, שוכחים כי במדינותיהם כמעט ואין יהודים, שכן אלה גורשו עוד בימי הביניים, ורק במאה התשע עשרה התחילו מתיישבים בהם מחדש.

יהדות המגרב – רפאל בן שמחון-סעודה שלישית-ההבדלה של מוצאי שבת

סעודה שלישית

״אמר ר׳ יוסי: יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת״ (שבת, קיט)

הדג המטוגן

בסביבות השעה ארבע אחר־הצהרים, עובר שמש בית־הכנסת מבית לבית ומזרז כל אחד לבוא לתפילת מנחה, אשר אחריה חייבים לעשות סעודה שלישית.

שלוש סעודות מחוייב כל אחד לאכול בשבת וגם להיזהר בסעודה השלישית שלא יפחות ממנה דבר, אולם מאחר וכל התבשילים, קרים בשעה זו של אחר הצהרים, על־כן הרוב מעדיף לאכול שוב דגים והפעם דגים מטוגנים וכבושים בחומץ, פפריקה אדומה, כמון ומעט מלח. דג זה נקרא בפי היהודים: "אל חות למסרמל", אוכלים אותו במיוחד, המדקדקים והיראים.

אל מעקודא

מאכל עממי שנהגו לאכול אותו גם בימות השבוע ובמיוחד מיעוטי־ יכולת, הוא "אל מעקודא": מין פשטידא פשוטה, בפרט כאשר היא נאכלת כשהיא קרה. גם הכנתה פשוטה: ביצים טרופות, חתיכות זעירות של בשר, פפריקה, פטרוזיליא ומעט כמון.

אל־מחממר

מאכל מיוחד שרוב יהודי מכנאס נהגו לאכול בסעודה שלישית וגם אהבו אותו, הוא: "אל מחממאר" זוהי פשטידה עשירה ומגוונת בפריטים: תפוחי־ אדמה, ביצים טרופות, חתיכות בשר מהמשובח, פילפל אדום, כמון, שמן ומעט מלח.

הערת המחבר: ״אל־מחממר״ – פאשטיד״א שנוהגים לאכול בליל שבת, אבל מאחר ושותים מרק אחרי הדגים, או מאכלים אחרים: עוף וכדי, על־כן נוהגים להשאירה לסעודה שלישית משום שאפשר לאכול אותה גם קרה. הסיבה לאכילת פשטיד״א בליל שבת במיוחד, היא לזכר המן שהיה מכוסה מעלה ומטה. בית מנוחה, ע׳ 127.

אל־מעססל

תבשיל נוסף שהיה אהוב במיוחד על המדקדקים ולא ויתרו עליו הוא: "אל מעססל" הכנתו: לוקחים בצלים קצוצים, מטגנים אותם, מוסיפים חתיכות בשר קטנות, הרבה שמן, מלח, זעפראן ומעט מים.

הערץ המחבר: ״אל־מעססל״ -תבשיל בצלים שהיראים נהגו לאכול בסעודה שלישית וכן במוצאי־שבת, על־ שום שהבצלים ״משמחים את הנפש העגומה״ שהיא הנשמה היתרה המסתלקת בצאת השבת, על־כן האדם הוא עצוב. עדן מקדם, עמי רט

קינוח סעודה

לקינוח הסעודה, המגוון הוא רב ולפי מצב הכלכלי של המשפחה. העשירים הרשו לעצמם לקנות פירות בשפע לקינוח, אבל מיעוטי־יכולת הסתפקו בדברים מעטים כמו: "הכ'רשוף" יש לציין כי אצל יהודי מרוקו, קינוח הסעודה הוא חלק מאוד חשוב מהסעודה עצמה ואף אחד אינו מוותר עליו, זאת מסיבה פשוטה: כאשר הסעודה היא דלה ואין בה כדי להשביע את התיאבון, הקינוח הופך לחלק מהסעודה עצמה והוא ממלא את החסר, זה היה במיוחד, בקרב המשפחות חסרי אמצעים, כי אלה נהגו לאכול גם את הפירות עם לחם בקינוח הסעודה. יש גם שני סוגי קינוח סעודה: קינוח בצורת ירק שטובלים אותו במלח ואוכלים אותו בתיאבון רב וזה אצל המשפחות העניות. קינוח הסעודה אצל העשירים־בפירות שבהם אין צורך בלחם.

הערת המחבר: ״אל־כ׳רשוף״, או ״אל־אננאר״ – כירשוף (עכבית), צמח קוצני, מקלפים את עליו וחותכים אותם לחתיכות קטנות, טובלים במלח ואוכלים בתיאבון רב עם לחם כמובן. אצל המשפחות העניות, הירק הזה שימש לקינוח־סעודה, כי הוא מילא את החסר של הסעודה. בפאס, ה״כ׳רשוף״ נקרא ״אל אננאר״.

כך קיים היהודי המוגרבי את חובת אכילת שלוש הסעודות שלו בשבת, כפי שביטא אותן המשורר מתוך אחד משיריו:

ושלש סעודות, גדולה מעלתן, בהם כמה סודות, אשרי יעשה אותן, יזהר גינת ביתן: ביציאות (בהוצאות) השבת, בני הוציא הרבה, יפרע לך השבת הון רב לך ירבה, כ־׳׳יוסף מוקיר־שבת״, כן יפרוש וכן ירבה: ברוב מעדנים, מטעמים ערבים, מינים ממינים שונים ובגדים חשובים, וכולם מזוהבים:

ההבדלה של מוצאי שבת

תפילת ערבית

השבת המתקבלת כמו מלכה, נפרד ממנה היהודי כנפרדים ממלכה ובסעודת ״מלווה מלכה״ . מנהג נאה היה במכנאס, שתפילת ערבית של ליל מוצאי־שבת עברה בחגיגיות רבה לא פחות מזו של ליל־שבת, משום שנהגו להאריך בה ו״למשוך״ ככל היותר.

ב־מללאח הישן, היה בית־כנסת אחד על־שם צדיק מאוד נערץ, בשם ר׳ דאווד בוסידאן. חסידיו של קדוש זה וכן צאצאיו ומספר פייטנים נהגו להתפלל תמיד תפלת ערבית של מוצאי־שבת בבית־הכנסת שעל־שם הצדיק. התפילה נפתחה כרגיל בקריאת האלפא־ביתא כולה והמזמורים הבאים אחריה. אח״כ המזמורים: מכתם לדוד(תהלים, טז) ו־לדוד ברוך ה׳ צורי(תהלים, קמד), נאמרו במנגינה ולחן מיוחדים, ולפני קדיש של ברכו, נעשתה הפסקה די ארוכה, בה הפייטנים פתחו בנעימות יפות לכבוד ״הדר שבת מלכתא״ ללוות אותה ביציאתה כבכניסתה ולקיים הכתוב: כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון (ישעיה, נה, נב), משום שבמוצאי־שבת הנשמה היתרה הולכת והאדם עצוב, וכבר אמרו: נשמה יתרה נותן הקב״ה באדם בערב־שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר: ״שבת וינפש״־כיון ששבת־־וי! אבדה נפש! (ביצה, טז, עא).

אחרי הפיוטים והנעימות, פותח השליח ציבור ב־והוא רחום יכפר, וכשמגיע ל־ברכו היה מאריך בה ו״מושך״ בה. גם ״שובה ה׳ עד מתי״ הנאמרת אחר תפילת שמונה־עשרה, נאמרה אף היא בלחן מיוחד.

הערות המחבר:        בית־הכנסת על־שם ר׳ דוד בוסידאן במכנאס נקרא ״סלאת ר׳ דאווד״.

הצדיק הזה נולד בכפר א־זאווייא, בסביבות תמלילת שבתוככי מדבר הסחרה שבדרום מרוקו. במאה ה־18, הכפר הזה נשדד, תושביו התפזרו לכל עבר והצדיק עימם. הם הגיעו למכנאס בשיירה של 150 נפש. הצדיק רכש לו חורבה בעיר והקים עליה בית־כנסת וישיבה. ר׳ דאווד זכה להערצה רבה עוד בימי חייו והיה מלומד בנסים. קברו משמש עד היום מקום עליה לרגל. גם צאצאיו היו מלומדים בנסים, אחד מהם הוא ר׳ משה בוסידאן הזכור לכל אחד מיוצאי עיר מכנאס, במיוחד כאשר המונים נהגו לבקרו בליל המימונה בביתו, על־מנת לקבל את ברכתו. גם בנו ר׳ יוסף בוסידאן היה כמו אביו וזכה להערצה דומה. ראה: אוצר המכתבים, ח, ג. עמי קא וחלק א׳, סי׳ עה: מלכי רבנן, אות ד׳: בן עמי, קדושים, ע׳ 286: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 13*9.

[1]               נוהגים לומר ״והוא רחום וברכו״ באריכות נועם כדי להוסיף מחול על הקודש, משום שכאשר מושך אדם ומאריך בברכו בליל מוצאי־שבת, ניצול מהזיקא בכל השבוע. ראה: בית מנוחה, עמי 604. מנהג עתיק יומין היה קייס בימי הורינו. במוצאי־שבת, בעוד הגברים נמצאים עדיין בבית־הכנסת, הנשים נהגו לשאוב מים מהבאר הנמצאת בחצר הבית. היום, מנהג זה נעלם כליל וגם הבארות שהיו בשפע בבתים ובחצרות, נעלמו ואינן.

תפילת ערבית נסתיימה בשירת ״אין כאלהינו״ בתרגום ערבי־יהודי, כן נהגו לעשות הקידוש בבית־הכנסת והשמש חילק עלי ״נענע״ או עלי הדס להרחה.

עליה לבית־ החיים עם נרות דולקים

מתפללי בית־הכנסת שעל־שם הצדיק ר׳ דאווד בוסידאן נהגו לפקוד את קברי הצדיקים בליל מוצאי־שבת. אחרי תפילת ערבית, יצא קהל המתפללים בתהלוכה גדולה כשרב בית־הכנסת, ר׳משה בוסידאן ז״ל אחד מצאצאיו של הצדיק, היה נישא על־כפיים. המרחק מבית־הכנסת אל בית־החיים לא היה גדול והמתפללים הלכו אחרי הרב כשהם שרים שירי קודש. הילדים גם הם נטלו חלק בתהלוכה ונשאו נרות דולקים שלקחו איתם מבית־הכנסת כדי להאיר להם את הדרך לבית־העלמין וכן בתוך בית־העלמין עצמו. אחד המשתתפים ממעריצי הצדיק היה נושא מנורה גדולה, בעלת שבעה כנים, עשוייה מפליז. הנשים כדרכן, לא מחמיצות הזדמנות פז כזו ומצטרפות אף הן לתהלוכה כשהן משמיעות קריאות גיל של יו! יו! יו! לאורך כל הדרך. כשמגיעים לאחוזת קבר הצדיק, מסתופפים כולם סביב הקבר ופותחים בקריאת פרקי תהלים אחרי שמדליקים נרות, שרים שירי תהילה ופיוטים שחוברו לכבוד הצדיק.

בליל מוצאי־שבת נהגו גם לערוך סעודות הודיה על קברות הצדיקים, כל מי שהיה לו איזה נדר לאחר שנתרפא מחוליו, או נשים לאחר לידות קשות, או מחלות, הביאו מנחות: עוגות, תה, כעכים וגם מעט שתיה מסוג אחר. כמו־כן חילקו צדקה לעניים הרבים הנמצאים דרך קבע על־יד קברות הצדיקים.

מקברו של הצדיק ממשיכים לעבר קברי צדיקים נוספים, ובחשכת ליל ששררה בבתי־העלמין, רבים ציידו את עצמם במנורות־פח דולקים "אל פנאראת" שנשאו על ראשם, טיפסו בין הקברים והתעכבו על־יד כל קבר של צדיק. קראו פרקי תהלים, הדליקו, פייטו ועשו גם השכבה לנפטרים. לקבוצה הגדולה הזו, היו מצטרפים גם אנשי חברה קדישא שנהגו גם־כן לעלות בליל מוצאי־שבת לבית־החיים.

שולחן ערוך מפוייט לרבי משה אבן צור….יוסף גבאי….

משכיל שיר הידידות

הקדמת צלצלי שמע

הקדמה זו יש בה כדי ללמדנו על מקורות השירה ועל החשיבות שמייחס לה הפייטן. המחבר מייחס לשירה כוח היכול להשיב את ההרמוניה לספירות העליונות: ׳ולפעמים בהיותי מחבר שיר אני מכוון לזמור ולהכרית את כל החוחים הסובבים את השושנה העליונה שהיא כנגד ספירת המלכות׳. באמירה זו רוצה המחבר להצדיק את העיסוק הנרחב בכתיבת פיוטים ואמירתם במשך שעות רבות, כמו מנהג שירת הבקשות. בהמשך הקדמתו הוא מציין כי השעה שבה ראוי להלל את הקב״ה היא אשמורת הבוקר, שיאמר בה דברי שיר למנצח על איילת השחר. מקורות שירתו רובם ככולם מיוסדים על אדני פז מלוקטים מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים ומדברי חז״ל. מאחר שכל כוונתו היא להודות לה׳ ולהללו, הרי הוא זוכה לסיעתא דשמיא בשעת הכתיבה, ׳והקב״ה מזמן לי דבר הנאות להוציא כלי למעשהו, דבר דבור על אופניו, תפוחי זהב במשכיות כסף כפתור ופרח׳.

באשר להפצת שירתו, הוא מתאר מצב שבו היו פונים אליו ומבקשים פיוט זה או אחר, והוא היה כותב אותו על לוח ונותנו להם, וזאת הסיבה שאבדו לו כמה וכמה פיוטים ולא יזכרם עוד. הגם שיש טרחה בדבר, מאחר שלעתים השיר הנדרש היה מקצתו במקום אחד ומקצתו במקום אחר, לא רצה להשיב פניהם ריקם, כדי שלא יהיה מכת מונעי בר.

הערת המחבר : על כינוי זה ראה סנהדרין צא ע"א, ויאמר רבי שמעון חסידא " כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו, שנאמר מונע בר יקובהו לאום…ואם לימדו מה שכרו, אמר רבא אמר בר ששת זוכה לברכות כיוסף "

 ׳ולכן מעתה אמרתי בלבי להעלות על ספר, אותם הנשארים יחד בעזרת הבורא יתברך, ומעתה הרשות נתונה לכל מי שישתמש באלו השירים כלי להתלמד או להודות ולהלל לה׳, אך לא ישתמשו באהבות ובפיוטים שלא במקום מצוה בסוד משחקים׳. הקדמה זו הובאה במלואה על ידי חוקרה המובהק של שירת מרוקו חיים זעפרני, תוך אפיון התכנים השונים שבה.

א.         בחירת עם ישראל ומעמדו בין האומות.

ב.         מעמדם המיוחד של המשכיל והמשורר בחברה היהודית.

ג.          דבקות עם ישראל בקב״ה דרך התורה והמצוות.

ד.         תפקידיהן המיסטיים של השירה והנגינה.

ה.         מקורות ההשראה ליצירה השירית.

ו.          השירה כבעלת כוח להשבת ההרמוניה האוניברסלית.

ז.          השירה גורמת לשפע בעולמות העליונים והתחתונים.

ח.         אשמורת הבוקר כזמן הראוי לעסוק בשירה ובמוסיקה.

ט.         הסכמתו להשתמש בשיריו כדי להודות להשי״ת, להתלמד, או כדי לשמח חתן וכלה.

חלקי היצירה צלצלי שמע

א.         משבצות זהב ־ הפרק נקרא בשם זה, משום שבמילה משבצות רמוז שמו של המחבר.

ב.         שערי זמרה – לפי הפשט מלשון זמר ושיר, ולפי הקבלה מלשון זמר עריצים, והכוונה שבאמצעות השירים האלה תיכרת הקליפה ויעברו גילולים מן הארץ העליונה.

ג.          ישיר משה – שם כללי לשירתו של הפייטן במדור זה.

ד.         זכר לחורבן – קינות על חורבן ירושלים, לקיים מה שנאמר ׳אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי׳.

ה.         שערי תשובה – ובו תוכחות הדורשות לקיים מה שנאמר ׳קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳. על סיום הספר בשני חלקים אלה הוא כותב בהקדמתו:׳בשעה שיקח האדם את ספר הפיוטים וישמח לבו, יהפוך ידו לסוף הספר ויזכור החורבן ומה טוב אם יתחיל לפתוח את הספר מסיפה לרישיה שאז קודם כל דבר יזכור את ירושלים׳.וכדי שלא לסיים את ספרו בפורענות, חתם בחלק שקרא לו ׳שערי תשובה׳.

א. משבצות זהב

חלק זה מכיל עשרים ושמונה פיוטים, מהם ארבע עשרה בקשות, חמש אהבות, שלוש תחינות, שני פיוטי אסתכבר ולבסוף ארבעה פיוטים ללא ציון סוגם. בכותרת הבקשה הראשונה נכתב: ׳בקשה על סדר אלפא ביתא בראשי הבתים ובסופם׳. אותיות האקרוסטיכון (האלפביתי) משולבות בתחילת הטור הראשון ובתחילת הטור הרביעי שהוא סיומת מקראית. אותיות האקרוסטיכון השני (שם המחבר), ׳אני משה בר יצחק אבן צור חזק׳, משולבות בתחילת הטור השני. כל הסיומות המקראיות חותמות במילה ה׳, אליו פונה המבקש. בפיוט יש פנייה לנשמה להלל ולשבח את יוצרה.

אֲצוּלָה מִתַּחַת כִּסֵא כְּבוֹדוֹ / אוֹרִי קוּמִי עִרְכִי שֶבַח לנְגֶדְוּ

כִּי נִשְׂגָב ה׳ לְבַדוֹ / אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלוֹקִים ה׳

לאחריה נמצא בקשה המיוסדת על י״ג עיקרי תורתנו הקדושה. הבקשה השלישית מיוסדת על ברכות שמונה עשרה. שתי תחינות נתחברו לימים שני וחמישי לאחר נפילת אפיים, ותחינה אחת לאשמורת הבוקר.

היהודים במרוקו השריפית-ערך שלמה בר-אשר

 

היהודים במרוקו השריפיתההתיישבות בפאס

כשאך נסתייע הדבר בידו, יצא הסעדי להתקפה: ב-1545 לקח בשבי על גדות ואדי אל-עביד את סולטן פאס, אחמד. בעת ההיא ניהל בו-חסון את ענייני פאס, בנסותו להפעיל את המרבוטים המקומיים, אבל בייחוד חלק כבוד לסולימאן המפואר. הלה שלח מיד שגריר למראכש, לבקש כי תפילת יום ששי תיאמר בשם החליף מקושטא. מוחמד א-שייח׳ סירב: התורכים והסעדים היו עתידים לשטום אלה את אלה ימים רבים. ההתקפה הסעדית חודשה ב-1648 . בפאס הנצורה נאבקו שתי חמולות מרבוטיות על ההשפעה, חמולת שאדי ליה לצד הסעדים וחמולת קאדריה לצד הווטאסים והתורכים, מגיניהם. תלמידי פאס, שנקבצו סביב החכם הנודע וירא השמים, עבד אל-וואחד אל- ונשירישי, נשארו נאמנים לשלטון הקיים. מוחבלד א-שייח רצח את ונשירישי והצליח לכבוש את פאס ב-1549. מיד לאחר מכן פתח במתקפת נפל נגד תלמסאן, שלא הייתה עדיין בידי התורכים, ולאחר מכן – נגד חיל המצב התורכי בנלוסתגאנם. לכך לא הספיקו כוחותיו, ומה גם שמרוקו לא נכפפה עדיין כולה למרות השושלת. בו-חאסון הצליח להעביר לצדו את הפחה של אלג'יריה, צלאח ראיס, ואת הספרדים מאוראן. בראש חיל קטן של מגרבים ותורכים עלה בידו לשוב ולכבוש את פאס בימים הראשונים של שנת 1554, ולאחר מכן להכריע את מוחמר א-שייח׳ ליד תאזה ואחרי-כן – בשערי פאס. אבל התורכים התנהגו כמו במדינת כיבוש, וכל-כך , שבו-חסון נאלץ לשלחם ועמד בלא אמצעים ובלא צבא מול הסעדים, שמפלותיהם לא הכריעום. אף כי אחבלד אל-אערג' עבר לצד הואטאסים ואחז שוב בנשק נגד אחיו, הדף מוחמד א-שייח׳ את המתקפה והתיישב שוב, לישיבת קבע, בפאס בספטמבר 1554. מרוקו היתה שלו, אבל נתונה היתה לאיום התורכים מאלג'יריה וממושכנת לפורטוגלים ולספרדים חרף הנסיגה הפורטוגלית ב- 1541 .

השריף, שנשא בתואר חליף מעת כיבושה הראשון של פאס, לא נשתקע בעיר הזאת. הוא לא חש בה בנוח, שכן לא נשתכחה מלבו ההתלהבות שבה קיבלה את בו-חסון ב-1554. כמו כן היתה מעודנת יתר-על-המידה לגביו, שכן הוא נשאר בן צחרה גס- הליכות: אל-איפראני מראה לנו את שליטיה החדשים של פאס כשהם מקבלים שם שיעורי נימוסים מפי משרתי השליט הקודם, אולי גם סבר שהוא חשוף יותר מדי להתקפות התורכים. אבל מעל הכל – איש הדרום הזה העדיף את מראכש ודקליה. לאחר שלוש מאות שנות נשיה שבה מראכש והיתה לבירת השושלת החדשה.

דבר זה לא מנע בעד מוחמד א-שייח׳ מלחשוב על מיגור התורכים, שרחש להם, כמדומה, משטמה אישית. למען מטרתו לא היסס לשאת ולתת עם הכופרים, במקרה זה, הספרדים של אוראן. בשמעם על הסכנה המאיימת עליהם הקדימוהו התורכים, שמו מצור על אוראן ומנעו בל פעולה בעלת היקף נכבד. יתר על כן, הפחה של אלגייריה שלח אל הסעדי כמה תורכים, שהתחזו כעריקים, זכו באמונו ורצחוהו בשעת פעולה צבאית בהרי האטלאס. קצתם הצליחו אפילו לחזור לאלג׳יריה לאחר מסע רב-תלאות ונשאו עד קושטא את ראשו של מוחמד א-שייח׳ (1557).

האיש שגירש את הווטאסים והתמודד עם התורכים קורץ מחומר של מנהיגים. ערום ותקיף, ראה עצמו כשליט מרוקו ולא סבל כל התנגדות. היה עליו לפתור את הבעיה הקשה של הנהגת תקציב קבוע להחזקת חצרו וצבאותיו. לא הסחר עם האלג'ירים ולא המונופולים התעשיתיים היה בהם כדי לספק את צרכיו. על כן נאלץ להטיל על יושבי ההרים מס קרקעות (ח׳ראג׳), שאנשי השפלה כבר שלמוהו. מדיניות פיסקלית זאת קוממה נגדו את המרבוטים ועוררה מרידות. הוא דיכאן ביד חזקה, ערך חיפושים בזאויות, גירש את המרבוטים ואת חסידיהם, טבח במתנגדיו הקנאים. מנהיג זה, שנולד מן התנועה המרבוטית ועלה לשלטון כדי להנהיג מלחמת קודש, לא היסס איפוא, משנתקל באבן הנגף התורכית, לרסן את המרבוטים ואפילו לכרות ברית עם הספרדים נגד התורכים.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

דמויות יהודים ממרוקו בירושלים

להלן עוד פרטים על חלק מעליות אלו:

להלן נתונים׳ על עליית יהודי צפון אפריקה לפי ארץ הלידה, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ובאדיבותה.

ממאי 1948 עד דצמבר 1949 עלו לארץ 24,745 נפש עקב התגברות הרגשות המשיחיים והציונים בקרב יהודי צפון אפריקה לרגל הקמת המדינה. בשנים 1954-1952 היה שפל בעלייה בגלל מדיניות הסלקציה שלפיה הועדפו עולים בריאים וצעירים עד גיל שלושים וחמש. כמות העולים הוגבלה ומנעה עליית משפחות שלא רצו להשאיר מאחוריהם חלק מקרוביהם. מגבלה זו צמצמה לזמן מה את העלייה מארצות צפון אפריקה ובעיקר ממרוקו.

בשנים 1957-1955, לקראת עצמאות תוניסיה ומרוקו, עלו 76,675 נפש. במבצע ״יכין״ בשנים 1964-1961, כשבמרוקו ישבו ב־1961 כ־165,000 נפש, מרביתם בעיר קזבלנקה, הוציאה מחתרת ההגנה וההעפלה מצפון אפריקה, ״המסגרת״, ממרוקו 76,000 יהודים. את ״המסגרת״ הקים שלמה חביליו ביוני 1956, והוא עמד בראשה עד קיץ 1960.

בתקופה שבין הקמתה עד נובמבר 1961 עלו לארץ ממרוקו כ־30,000 נפש. העלייה בחסות הצרפתים הייתה לגלית, ורק עם הענקת העצמאות למרוקו הייתה עלייה חשאית והתחולל כאמור מבצע ״יכין״ בתקופה שבין יוני 1956 עד נובמבר 1961.

בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה לארץ של יהודי צפון אפריקה שהיגרו בשנות ה־50 לקנדה, לצרפת ולארצות הברית. העלייה נובעת מסיבות דתיות וציוניות ובגלל התגברות האנטישמיות ועליית הימין הקיצוני באירופה וכן מתוך רצון להתאחד עם המשפחות בארץ.

להלן נתונים על עליית יהודים מצרפת לישראל (ללא סיווג ארץ לידה) לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: בין השנים 1979-1970: 19,843 עולים, בין השנים 1989-1980: 12,827 עולים ובין השנים 1998-1990: 13,011 עולים.

מרבית יהודי צפון אפריקה החיים מחוץ לישראל מתרכזים בצרפת, בקנדה ובארצות הברית, ועלייתם לארץ משנת 1998 אטית ומעטה.

במרוקו נותרו אלפים מעטים, ובמוקדם או במאוחר רובם מתכוונים להתאחד עם משפחותיהם בישראל.

נספח: אגשים ובתים בשכונה ובסביבתה הקרובה

אחדים מהבתים נקראים כאן בשם בוניהם או צאצאיהם, ואחרים – על שם הדיירים האחרונים שהתגוררו בהם מראשית המאה והדיירים שהגיעו לשם לפני מלחמת העצמאות או מיד אחריה.

עד סמוך לפרוץ מלחמת העצמאות נמצאו מתגוררים בשכונה משפחות נוצריות שהיו בה מימים ימימה, יהודים מערבים שהגיעו אליה בראשית המאה, משפחות מפליטי הטבח בחברון ויוצאי גלויות שונות, טורקים, כורדים ואשכנזים, שהגיעו לפני מלחמת העצמאות או מיד לאחריה. ביניהם אנו מוצאים את המשפחות היהודיות קרוצ׳י, מלול, שושנה, חולי, חובה, אבסטדו, אוהב־עמי, קאופמן, שורתי, סייס! מבין הנוצרים את אבו־חנא (מיעו), אבושר, מוסטאקווי, דניאל ואחרים; ולימים את משפחת אלמיקייס ואחרות וכן משפחות בבתים סמוכים לשכונה שהיו בקשר הדוק עם תושביה, בעיקר עפיפי לורנצו, משפחת סוכר, משפחת בשארה חביב ואחרים.

רח' המערביים־ 4, פתח בית אופייני

המערבים 4 (אגרון 26) והמערבים 10

שני הבתים נבנו בשלב הראשון לייסוד השכונה. בית מספר 4הוא הבית הראשון בתחילת הרחוב מימין, ונראה שבאותה עת, לפני מלחמת העצמאות, היה פתחו העיקרי מרחוב אגרון 26 (רחוב ממילא דאז). בקומה העליונה של בית זה התגוררה משפחת אבושר בדירת חמישה חדרים מרווחת ומהודרת ומוארת בנברשות בדולח. בשכנות למשפחת אבושר, באותו בניין, התגוררו עוד שתי משפחות נוצריות: משפחת יוסף מוסטאקווי החזיקה חנות לבגדים ולחייטות סמוך לבניין מגוריהם, ובנם ג׳וני היה שנים רבות מדריך ספורט מצטיין בימק״א; משפת עודה – אב המשפחה חאדר עודה היה אח בבית החולים הצרפתי שמול השער החדש דהיום, ובשנת 1948 עבר עם משפחתו להתגורר בבית חולים זה. בתו עובדת שם עד היום.

אבושר סולימן ורוז חנא נישאו בשנת 1924 ועברו בשנה זו להתגורר בשכונה. מוצאה של משפחת סולימן מהעיר העתיקה, מדורי דורות, ומוצאה של משפחת חנא מחיפה. סולימן עבד עם השלטון הבריטי בארץ כמדריך תיירים וכמתורגמן בשפות ערבית ואנגלית. לפני עזיבת האנגלים את הארץ הוצע לו לעבוד אתם בקפריסין, אך המשפחה דחתה את ההצעה והעדיפה להישאר בארצה. לזוג אבושר נולדו בבית מספר 4 שני בנים ושתי בנות: ריזק, אברהים, ג׳ורג׳ט והלן. הבן איברהים עזב לאנגליה עוד ב־1947.

ב־10 במאי 1948, בעקבות האירועים שקדמו למלחמת העצמאות, נמלטו בני משפחת אבושר מביתם ומצאו מקלט במנזר האחיות רוזרי שבמעלה רחוב אגרון. הם הסתתרו במנזר במשך כשלושה חודשים, ובו נולדה בתם מרי. עם ביצוע מפקד האוכלוסין הראשון הם שבו לשכונה ומצאו את ביתם הרוס ושדוד ואת השכונה נטושה, למעט משפחת קרוצ׳י שהתגוררה בבניין הכולל (כיום המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ברחוב המערבים 13) והחזיקה שם בית כנסת. לימים שוכנו בו עולים יהודים, ביניהם משפחתם של פרלה ומורנו אבסטדו מטורקיה. גם שכניהם של אבושר, משפחת מוסטאקווי ומשפחת עודה שנמלטו אתם, שבו לשכונה סמוך לאחר מלחמת העצמאות.

יחיאל אוהב־עמי ואברהם אנג׳ל ממשרד האפוטרופוס לנכסי נפקדים שאברהם היה מנהלו, סייעו להם להסתדר בדירות קטנות יותר. משפחת אבושר ומשפחת מוסטאקווי שוכנו בבית ברחוב המערבים 10. משפחת מוסטאקווי היגרה לארצות הברית בשנת 1969.

בשנת 1958 נסע ריזק אבושר ללימודים בארצות הברית ושהה שם עד 1961. כיום הוא מתגורר בשכונת בקעה ומשמש מנכ״ל ימק״א ירושלים, ובעבודתו הוא תורם ופועל רבות בקרב נוצרים, יהודים ומוסלמים לקירוב לבבות, לסובלנות, לדו־שיח ולהגברת האמון ההדדי. כל זאת באמצעות פעילויות ספורט, תרבות וחברה ובמגעים אישיים יום־יומיים.

מרי אבושר נשואה וחיה כיום בארצות הברית, והלן אבושר – אחרונת הנוצרים שנותרו בשכונה ־ התגוררה בגפה בבית מספר 10 עד פטירתה בראשית שנת 2001. ג׳ורג׳ט אבושר מתגוררת כיום עם משפחתה בחיפה.

כאמור, לבית מספר 4 עברה להתגורר משפחת אבסטדו, מורנו ופרלה, שהגיעו לשכונה ב־1949 מטורקיה. לאב המשפחה הייתה סנדלרייה מול הבית, ליד עץ האגס, סמוך למוסך לשעבר של אדון באמייה. בבית זה התגוררו אז גם משפחת בשראווי שהגיעה מעירק ומשפחת שלום שבאלי מתימן.

צפורה אבסטדו, בתם של מורנו ושל פרלה, עדיין מתגוררת בשכונה ועברה עם משפחתה לבית מספר 12.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר