ארכיון יומי: 4 באוגוסט 2015


סוף פרק שני – צו הגירוש- מבנה ונוסח

גירוש ספרד 1

סוף פרק שני – צו הגירוש- מבנה ונוסח

אם כי דעתו של פרנאנדו על פתרון שאלת האנוסים המתייהדים עלתה בקנה אחד עם דעתה של איסבל, הנה יש לזכור שגישתו הפרגמאטית לפתרון בעיות המדינה היתה לכאורה מחייבת אותו לחשבון נפש כלשהו. בעניין זה הגיעו לידינו שתי איגרות ששלח לשני אצילים: אחד, לקונדי די ארנדה: שני, לקונדי די ריבאדיאו.(Ribadeo הם לא היו בודדים, איגרות נשלחו לכל האצילים, בעלי שטחי אדנות (señoríos), ראשי הכמורה וראשי המסדרים הצבאיים, ללא ספק כדי לתאם איתם את הגירוש שיהא תופס גם לגבי השטחים שהם בעלים עליהם. את שתי האיגרות ערך וכתב חואן די קולומה, והשתיים נשלחו רק משמו של פרנאנדו ב־ 31 במארס 1492 מסנטה פי, כלומר, במקום וביום שבו נחתם צו הגירוש. לפי הנוהג, על דרכי ביצוע צו הגירוש חויבו גם הם לסודיות על הצו עד לפרסומו ברבים, וכאשר יחליט עליו הכתר. פרנאנדו קיבל בכול את גישת האינקוויזיציה בשאלת גירוש היהודים ויש לראות את מכתביו לאצולה, לכמורה ולראשי המסדרים ואת צו הגירוש כיחידה אחת, כהכרעה חלוטה שאין אחריה כל עוררין, שכל השיקולים נתמצו ונתקבלו על דעתו.

מן הראוי לעיין בשני המכתבים (הללו): מתוך נוסח המכתב לקונדי די ארנדה

משראתה הלשכה הקדושה של האינקוויזיציה את אבדנם של נוצרים בגלל קשרים ומגע עם יהודים היא ציוותה על גירוש היהודים מכל מלכויותינו ואזורי אדנותנו, שכן מבלעדי זאת לא ניתן היה לעקור את הכפירה שנתגלתה, ואנו שוכנענו שעלינו לתת לכך את הסכמתנו ואת יחסנו החיובי.

מתוך נוסח המכתב לקונדי די ריבאדיאו

בראותנו את הרעות והנזקים שנבעו מן הקש­רים שבין היהודים במלכויותינו עם הנוצרים, כפי שהדבר התברר על־ידי האינקוויזיציה הפועלת במלכויותינו, ציווינו על כל היהודים בכל הערים, העיירות ומקומות היישוב בא­נדלוסיה לצאת משם בהאמיננו שבכך ייענשו היהודים בשטחים אחרים, ועל מנת שלא לה­זיק לנוצרים הללו וכפי שנמסר לנו, הן על־ידי האינקוויזיטורים והן על־ידי מקורות אחרים, כל העונשים שציווינו להטיל לא יפעלו אלא אם כן יגורשו היהודים מכל מלכויותינו, כדי למנוע את כל הרעות והנזקים שנגרמו ונגר­מים לנוצרים על־ידי השתתפותם ושיחותיהם עם היהודים שנשארו באותם מקומות, ואין הם מפסיקים להשחית את הנוצרים, שקודם שקעו בטעויותיהם ולאחר מכן חזרו לדתנו הקדושה.

שתי איגרות בשני סגנונות שנערכו על־ידי אותו מזכיר: חואן די קולומה. רק באיגרת שנשלחה לקונדי די ארנדה נמצא נוסח יותר אישי שבו הביע המלך את דאגתו לשלמות הנשמות (salut a las animas) כשהוא מכיר ׳כי הגירוש גורם לו נזק לא קטן׳ (que dello se nos siga no pequenyo daño), והמלך מבקש ממנו להכריז על גירוש היהודים מארנדה ואפילה — תחומי שליטתו של הקונדי, האחד בקסטיליה: השני, אפילה, באראגון, ולסייע בכך בקיום הגירוש. גם האיום בסנקציה מנוסח בסגנון אדיב יותר. לעומתה האיגרת לקונדי די ריבאדיאו, סגנונה הוא הותך יותר, ובסנקציה שלה נאמר שאין מקום לנהוג בניגוד לאמור (e a la contrario no daremos logar por manera alguna). גם עליו הוטל לדאוג לכך שהצו מפרסם ברבים והיהודים יגורשו מן המלכות.

ניתוח צו הגירוש על מבנהו, תוכנו וצורתו בצירוף האיגרות, מלמד עד כמה בנו את כל הארגומנטציה האנטי־יהודית אנשי כמורה, מפעיליה של האינקוויזיציה הלאומית הספרדית, שבראשם עמד תומם די טורקימדה, מקורבם של המלכים פרנאנדו ואיסבל. עם זאת נראה שיש להוסיף עליהם אישיות כהרנאנדו די טלבירה, אף הוא אב הווידוי שלהם ומי שנתמנה לשמש ארכיהגמונה של גרנדה לאחר כיבושה. הוא בוודאי היה בסוד הגירוש. בעליל אף נמצאנו למדים שגם מבדיקת נוסח הצו אין לנתק את גורמי הגירוש היהודים מבעיית אנוסיה של ספרד, שאותה ניסה הכתר לפתור על־ידי הקמתה של אינקוויזיציה לחקירת מינות. מיום שנוסדה והתחילה לפעול באנדלוסיה בשנת 1481 היה פעיל ראשי לא רק בפתרון אמונתם של האנוסים ודבקותם בעברו של עמם אלא גם בדרישה לעקירתם של היהודים מספרד כולה. הם, היהודים ורק הם, גרמו לאנוסים להיות דבקים בעמם ובאמונתם בתורת משה.

מן האינקוויזיציה יצא הרעיון להניח על אתרה של יהדות ספרד את הגורם לגירושם, שהוא העונש שבא עליהם על מעשיהם, ולא מעשי האונס והכפייה הדתית של הנצרות. פרנאנדו ואיסבל רק הגשימו את הרעיון, וידיהם כביכול ׳נקיות מכל אשם.

השבת במרוקו – רפאל בן שמחון

אליהו הנביא מחלק את ה׳פרס״%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%92%d7%a8%d7%91-%d7%a8%d7%a4%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%9f-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%9f

מרת אימי ע״ה, אשה אלמנה הייתה ובתו של רב גדול ר׳ רפאל אלבאז זצ׳׳ל ממכנאס, אך ברוב תמימותה האמינה בלבב שלם וללא כל צל של ספק כי אליהו פוקד את ביתה בכל ליל־שישי ומביא לה סכום כסף בעד הקניות לצרכי־ שבת.

אני כתינוק של בית רבן, האמנתי לכל דבריה וסיפוריה, וכאשר הייתי מבקש ממנה לקנות לי דבר־מה טעים לשבת, הייתה עונה כהרגלה: בני! אני מחכה לאליהו שיביא לי את ה״פרס (ההקצבה השבועית) ואקנה לך מה שאתה חפץ. כאמור, כילד קטן האמנתי בכל לב וגם היא לא אכזבה אותי אף פעם, זה נמשך עד שבגרתי במקצת והתחלתי להבין את החיים, ואז התברר לי שכל ליל שישי היה מגיע אלינו בחשיכה, אדם עלום שלא ראינו אותו אף פעם, היה תוחב מתחת לדלת החדר הקטן בו גרנו, שטר של עשרה פרנקים צרפתיים של הימים ההם ומסתלק גם־כן בחשיכה. הוא הופיע כנראה לפני או אחרי חצות.

כאשר מרת אימי הייתה קמה בבוקר הייתה מוצאת את השטר האדום של 10 פר׳׳צר, מרימה אותו מעל הריצפה, מודה לאל שלא שכח אותה וכמובן גם לאליהו שלא מאחר אף פעם, ומוסיפה: שבח לאל! שבח לאל! יש במה לעשות את השבת. את האיש הנסתר והעלום־שם לא ראינוהו בחיים, כי היה מגיע מאוחר מדי אחרי שעלינו על יצוענו, אבל אימי, לא הייתה זקוקה לשאול מיהו ומהו, גם לא היה לה צורך לדעת פרטים, הרי אליהו זכור לטוב בא תמיד בסתר, ולא שאלה יותר עליו. כך חייתה במשך כל שנות חייה.

כשהגעתי לגיל עשר או אולי יותר, הבנתי שזה אחד מעלומי־שם, מהנותנים בסתר, לא רציתי לאכזב אותה ולספר לה שיש יהודים בשכונה שפוקדים את העניים והאלמנות, מגיעים בלילה לפני חצות, תוחבים תחת כל דלת של עני או של אלמנה מנת כסף כעזרה לשבת, אבל אם הייתי מגלה לה את האמת, לא הייתה מאמינה לי ואולי הייתה כועסת עלי, וכך חייתה חייה עד יומה האחרון באמונה התמימה הזאת, וכך גם המשיכו הרבה יהודים טובים לדאוג לאחיהם היתומים והאלמנות.

ההכנות בבית לשבתקנדיל-נר של שבת

יום שישי הוא יום מפרך לבעל־הבית בגלל הקניות הרבות לשבת, והוא עוד יותר מפרך לעקרת־הבית אשר עליה לקום ביום שישי לפני עלות השחר כדי להספיק את כל ההכנות, והן רבות: להכין את הלחם לשבת, לישת הבצק לבדה גוזלת ממנה זמן יקר, לכן בלילות החורף ובמיוחד בלילות שישי, נהגו ה-טרארחא  (שוליות נחתום) לעבור בשעה שלוש לפנות בוקר, בשכונה היהודית ולהעיר את עקרות־הבית לקום ללוש את הבצק בהכריזם " ווא קוצו תעזנו ראה לפרראן חמי (קומו־נא ללוש את הבצק, התנור כבר חם (דלוק) והנשים קמו מיד, הכינו את הלחם, משחו אותו במי סוכר, שכידוע היהודים לא קנו הלחם ממאפיות הגויים משום שהללו אינם מפרישים חלה בשעת הלישה. אחר־כך הלחם סודר על לוח עץ " לוסלא " ונמסר ל־״טרראח״ (שוליית נחתום) העובד אצל בעל התנור הציבורי.                                                            

הערות המחבר : לכל משפחה בשכונה היהודית, היה לה לוח מיוחד מעץ ״לוסלא״ מסומן ועליו, המשפחה הניחה את כיכרות הלחם וסידרה אותם, כדי למנוע עירבוב לחם בלחם של משפחה אחרת.

גם בערב־שבת היה בא ולוקח את קדרת ה״חמין׳ לתנור וביום שבת בצהרים, היה מחזירה למשפחה כשהיא חמה ורותחת מחום.

שוליות נחתום אלה היו נערים בני עשר או שתים־ עשרה בערך, תפקידם היה להסתובב בשכונה היהודית, לאסוף את בצקם של היהודים, להביא אותו לתנור הציבורי, ואחרי אפייתו, להחזירו לעקרת־הבית. בתמורה הם קיבלו מכל משפחה ״אל־כסרא״ כמעין תשלום בצורת פרוסת לחם ולפעמים בתוספת שאריות מאיזה תבשיל שנשאר מיום קודם.

ביום שישי בצהרים מגיעות ההכנות לשיאן: כי מלבד הכנת התבשילים הרבים יש עוד שטיפת הבית, מירוק הכלים, הצעת המיטות ועריכת השולחנות, ובינתיים יוצא האב עם ילדיו להתרחץ בבית המרחץ שבעיר. כך היהודי קיים את שבתו כמאמר חז״ל: לעולם ישכים אדם להוצאות שבת. (שבת קיז, ע״ב).

תקיעת שופר

עוד לפני שקיעת החמה, נהג היהודי הזקן " כ'איי מימון " המוכר לכל יוצאי ה־מללאח של העיר מכנאס, ושופרו בידו ותקע בו בכל נימי כוחו בכניסה של כל מבוא ומבוא של ה־ מללאח, זאת כדי להזהיר ולהורות על הפסקת המלאכה והמסחר ונעילת החנויות ואחרי כל תקיעה הכריז בצורה רשמית וחגיגית: ׳׳כ׳וואננא! ראה׳ דכ׳ל סבת״ – ״אחינו! השבת כבר נכנסה״. אחרי הזקן צעד תמיד רב העיר (בימינו אנו זה היה ר׳ברוך טולידאנו רבה הראשי של העיר מכנאס).

[1]  במכנאס היה זקן אחד מוכר לכל בני העיר, בשם מימון בן הרוש והוא היה ״התוקע״ הרשמי ביום שישי לפני קבלת שבת, אולם בני־העיר קראו־לו ״כ׳אי־מימון״(שם חיבה־האח־מימון). גם אשתו הייתה אשת־חיל בשם: רחל אילוז, אשר הקדישה את מיטב שנות חייה לעזרה לזולת. בספר התקנות של חכמי מכנאס, ישנה תקנה סד(ד) על סגירת חנויות המללאח בערב שבת בעת ירידת הנס. כנראה היה נס(דגל) במקום שהיה אפשר לראות והיו מורידים אותו ערב שבת בשעה עשירית כדי להודיע שהגיע זמן סגירת החנויות. ראה גם תקנה עב(ו) על סגירת החנויות בערב שבת.

          הרב ברוך טולידאנו ז״ל היה אב בית־דין במכנאס במשך שנים רבות, אחד מבני שושלת חכמים מפוארים המתייחסים לגירוש קסטילייא. הרב טולידאנו היה פטרונם של הרבה יתומים עניים ויהודי הכפרים מאיזורי האטלאס חבים לו הרבה, בזכותו רבים מהם הצליחו והגיעו למעמד של רבנים ומורי הלכה, חלק גדול מהם ממלא היום תפקידי רבנים בארץ ובחו״ל. ר׳ ברוך טולידאנו ז״ל זכה לעלות לארץ, התיישב בבני־ברק, ושם הייתה מנוחתו כבוד בשנת תשל״ג(1973). על הרב הזה, עיין: ״ביקוד החמה״.

הרב זירז את האנשים לנעול את חנויותיהם, במיוחד הספרים ולפעמים גם החייטים ודחף בהם לסגור כי בדרך כלל הם היו תמיד מאחרים לנעול את חנויותיהם, הוא היה פוקד עליהם להפסיק מיד את מלאכתם ולסגור מיד את עסקיהם, אחרת הם יהיו צפויים לקנס כספי ואולי גם ליותר מזה.

באי ג׳רבה נהג התוקע הממונה, לתקוע: ״תשר״ת, תש״ת, תר״ת״ כשהוא עומד במקום גבוה בטבור העיר.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם

עדן

״כשעמדתי בבית־הקברות העתיק של יהודי עדן, שממנו נלקחו מצבות בנות 700 ו־800 שנה לבתי־נכות, ונשאתי עיני אל המפרץ הטבעי שבו עדיין בונים היו אניות על־פי מתווה מקומי, עלה בדעתי שאולי סמוך לכאן עגנו אניותיו של המלך שלמה, שלא היו שונות ביותר מאלו שראיתי שם אני…״

״הנתונים הארכיאולוגיים מעמידים אותנו על קרקע מוצקה יותר״, אומר לנו גויטיין. מערת־קברים אחת בביתישערים שבארץ־ישראל, ״לערך משנת 200  לספה״נ… היתה שמורה ליהודים… מדרום ערב״.

ודאי הוא אפוא שהיהודים הופיעו בעדן ב־200 לספה״נ, ואם גם דומה שלא הותירו כאן תיעוד היסטורי מקיף, נשאר בכל־זאת מכתב ״שנשלח בידי סוחר יהודי מעדן שבדרום־ערב לקאהיר לפני כ־850 שנה. במכתב זה הוא מבקש מבעל־דברו בקאהיר שיקנה בשבילו כל מיני סחורות לצרכי משק־ביתו״.

העובדה שהיו בעדן סוחרים יהודים חשובים בתחילת המאה השתים-עשרה מרמזת על הפרש באפשרויות בין יהודי תימן ליהודי עדן בתקופה ההיא.

יש תעודות המעידות שאחדים מיהודי עדן היו בעלי־אמצעים עד כדי כך שמצאה ידם ״לתרום בעין יפה לפייטן ספרדי נודע״ במאה השלוש־עשרה.

אף־על־פי־כן ספק אם בכללו של דבר נוכל לומר שבתקופת השלטון הערבי ידעו יהודי עדן ״תור־זהב״. הקירבה לתימן והעובדה שאותו שלטון שרר גם פה וגם שם מלמדות שיהודי עדן מושפלים היו תחת השלטון המוסלמי בדומה ליהודי תימן ״עד שכבשו הבריטים את עדן בי1839״.

עד לאמצע המאה התשע-עשרה עדיין היו רובם של יהודי עדן נמקים באותם רדיפות ובזיונות בלתי פוסקים שהיו מנת גורלם של היהודים באותו חבל של חצי־האי הערבי. היוצאים מן הכלל היו ״קומץ היהודים בחצרמוות וסביבתה (איזור שקרוי היה שטח־החסות של עדן)״. היהודים בשטחי החסות שילמו את מס־הגולגולת המסורתי שלהם לערבים, אך תמורת זאת זכו ב״תנאים נוחים יותר״ מן היהודים בישי־המזל שבתימן ובחלקים האחרים של עדן.

 בעדן של המאה ה-20,

ידעו היהודים… תמיד שהם חיים בחסד: הערבים המקומיים מעולם לא רחשו להם אלא שנאה. הם (היהודים) זכרו את הפרעות ה״קלות״ ב־1933, שעה שאחדים הוכו ונפצעו מחוץ לרובע היהודי, כאשר היו קצת רגימות באבנים וכמה פורעים נכנסו לבית יהודי ובזזו קצת. אותו זכרון מן ההתקוממות נגד היהודים ב־1933 בעדן כלול היה ב״תזכיר״ של עד־ראייה שתיאר את ״אסונם של יהודי עדן״, את נחשול ההרג, השוד והחורבן שניתך, בהנהגתם של ערבים, על יהודי עדן בדצמבר.1947

אנגלי אחד שישב בעדן מי1931, וב־1951 נתמנה מושל עדן, תיאר כעבור זמן איבה מסורתית בין ערבים ליהודים שקדמה בעשרות־שנים לחלוקתה של ארץ־ ישראל. עדותו סתרה עדויות אחרות, שהאשימו גורמי־חוץ והסתה מצד ערביי ארץ־ישראל בפרעות־הדמים של.1947 סיר תום היקינבותם כתב כי…..

אין היהודים חביבים על הערבים, שמפניהם הם מפחדים… לכן תמיד אנו צפויים למהומות בין הערבים ליהודים, העלולות בהחלט להקיף גם את הציבור ההינדוסי… [היהודים] בכללו של דבר שכנו לבדד, הצניעו לכת, וקשריהם עם הערבים היו טובים למדי… הערבים סבורים שהיהודים פחותים מהם במעמדם החברתי, ואם הם יודעים את מקומם, או את מקומם לדעת הערבים, אין פרץ ואין צווחה ושתי העדות יכולות לחיות שנים על שנים בשלום זו בצד זו: אבל כאשר אך נטו היהודים לשכוח שהם יהודים והחלו להתגדר כבני־אדם, או אז היה תמיד חשש למהומות רציניות. מפקד המשטרה הבריטי בעדן העיד בי1947 כי ״מאז הגעתי לעדן היה ניגוד גובר והולך בין יהודים לערבים… סימנים לכך היו הרבה התנפלויות פעוטות וילדים שהשליכו אבנים זה על זה״.

הניגוד שנראה בעליל ב־1933, ויותר מכך ב־1942, לובה על־ידי שידורים נגד היהודים ממצרים, סמוך לפני חלוקתה של ארץיישראל עליידי האו״ם. דברי השטנה הועברו ברמקולים במקומות־התכנסות פומביים וסייעו לשסות את הערבים בעדן נגד היהודים.

בנוסף לשידורים המצריים, ״הוציאה הליגה הערבית פקודות לערוך שביתות ״מחאות נגד ההחלטה על חלוקת ארץ־ישראל״, והופצו שמועות שיהודים הרגו ערבים.

הפוגרום שפרץ ב־2 בדצמבר 1947 היה קטלני – 82 יהודים נרצחו ו־76 נפצעו. מתוך 170 חנויות יהודיות נבוזו 106 כליל ושמונה הורקו בחלקן. ארבעה בתי־ כנסיות ״נשרפו עד תום״ ו־220 בתים יהודיים הועלו באש ונשדדו או נזרקו,.

כמה משפחות יהודיות עשירות יותר התגוררו באיזור הקרוי ״מעגן אניות־ קיטור״, מקום שם ירדו נוסעים לחוף מן האניות הגדולות. אבל אחרי הטבח של 1947 היו רוב יהודי עדן מבודדים למען בטחונם שלהם ו״משך חדשים לא העזו לצאת״ מן הרובע היהודי. פקיד יהודי שביקר במקום בינואר 1949 מסר כי ״יש הרגשה שהפוגרום נערך לא לפני שנה אלא לפני שבוע… היהודים עודם חיים במצב של מתיחות וחרדה… היהודים עדיין מקימים מחסומים בלילה״.

אלפים מיהודי עדן המריאו על ״כנפי הנשרים״ ועלו לישראל יחד עם הפליטים מתימן. ב־1958 בא גל של רציחות ושוד על קצת מאותם יהודים קשי־עורף שנשארו בעדן אחרי הטבח של.1947 אדם שביקר במקום בעת הפרעות של 1958 כך אמר: דומה כאילו בעייתם של היהודים האלה איננה לאן ללכת אלא מתי ללכת. אולי בחכמה יעשו אם יזכרו כי ״המהסס יאבד״. הם לא יהיו הקיבוץ היהודי הראשון שחיכה יותר מדי. שארית הפליטה של יהודי עדן שוב באה על ענשה אחרי מלחמת־1967: הרג, שוד, עוד בתי־כנסיות שחרבו. בעזרת הבריטים פונו היהודים לבסוף, משנתחוור להם כי הערבים זוממים לשחוט את שרידי הקהילה היהודית. יהודי עדן הפכו למעשה ״קהילה שהיתה ואיננה עוד ".

المسلمون واليهود عبر التاري

 المسلمون واليهود عبر التاريخ

بدأ التفاعل التاريخي ببن اليهودية والإسلام في القرن السابع ميلادي مع ظهور وانتشار الاسلام في شبه الجزيرة العربية. تتشارك الديانتان اليهودية والإسلام المنبع نفسه في الشرق الأوسط وهو إبراهيم. كما أن هناك ثمة قواسم مشتركة عديدة بين هاتين الديانتين وعلى مستويات مختلفة منها الاسس الدينية والتركيبة والفقه والطقوس. تكمن في قلب هاتين الديانتين النظرة التوحيدية التي لا ترضى مساومة على عظمة ووحدة الله الذي هو عادل ورحيم كما تقول الديانتان وان لهم سبل عيش متماشية مع هذه القيم لصالح المجتمع الانساني. لا يوجد اكليروس (تراتبية رجال الدين) في الاسلام ولا في اليهودية يجعل فاصلا بين رجال الدين بحكم قدسية مركزهم وبقية الرعية. ان المرجعية الدينية هي بالاخص وظيفة قائمة على الالمام والتفقه في المصادر، والنصوص الدينية وتتيح للمرجعية امكانية ادارة الرعية بشكل يتماشى والتعاليم الدينية.

يتعاطى المسلمون مع اليهود والمسيحيين كأهل كتاب، كانوا يتمتعون في دار الاسلام بحماية تفوق تلك التي يتمتع بها الوثنيون وكانوا على مر قرون وعلى نطاق العالم الاسلامي ينصاعون لنظام قوانين اهل الذمة حيث يترتب عليهم دفع جزية مما يعطيهم حقوقاً محدودة.
ثمة آراء مختلفة لدى العلماء بما يخص اصل قبائل اليهود التي وقع تصادم بينها وبين النبي محمد في شبه الجزيرة العربية. ان القواسم المشتركة بين الرسالة المحمدية والتعاليم اليهودية تفترض انه كان بإمكان يهود المدينة التلهف للوقوف مع النبي ولكن فشلهم بتحقيق ذلك ادى الى النزاع والخلاف والعداء بينهم.

وهناك آراء مختلفة بين العلماء فيما يتعلق بطابع والاصل من الجاليات اليهودية التي واجهت النبي محمد في الجزيرة العربية. ومن الواضح ان تشاركوا في ما يكفي من رسالة النبي محمد لهذا الاخير ان نفترض ان اليهود من المدينة المنوره من شأنه ان يلتف حول اليه بشغف. على ان عدم القيام بذلك أدت الى الفتنة التي تلت ذلك، والحجج والعداء بينهما.

إن الشروط التقييديه التي تضع اليهود في مركز ضعف كان قد تم تدوينها في عهد عمر. ولكن على الرغم من وضعهم كـ اهل الذمه، اليهود يتمتعون بحرية ممارسة شعائرهم الدينية، التي كانت أفضل حالا تحت حكم المسلمين اكثر منها في عهد المسيحيين التابعين لحكم بيزنطية.
ان الحضارة الاسلامية في العصور الوسطى تطورت الى اكثر انتاجيه في الفترة بين سنتي 900 و 1200، والحضارة اليهودية في العالم الاسلامي حذت حذوهم. حقيقة انه ، مع انتشار الاسلام ، اصبحت اللغة العربية سائدة في الشرق الاوسط وشمال افريقيا واسبانيا ، كما أن يهود تلك البلدان ، قد ساهموا في نشر اللغة العربية عبر التأثيرات الثقافيه. لعدة قرون ، فإن معظم اليهود كانوا ينقلون في تلك المناطق ، العلمانية والدينية على حد سواء ، باللغه العربية ، رسائل مكتوبة باللغه العبرية.

بدءاً من الحاخامات مثل غيون سعدية في العراق ، الذين كتبوا باللغة العربية، وخاصة في اسبانيا المسلمه، كان المفكرين اليهود ثم تبعهم المفكرين المسلمين في اتباع خطواتهم بنفس النوع من المحبة لاستكشاف ودراسة اللغة العبرية التي كان علماء المسلمين يحولونها الى اللغة العربية ، لغة القرآن. كما طوروا دراسة اللغة العبرية ، وهو الشيء الجديد في التفكير اليهودي. في ذلك الزمن ، كما عملوا على فهم قواعد اللغة العبرية المستخدمة الى يومنا هذا.

وخلال هذه الفترة ، ظهرت بعض اكبر اعمال الفلسفه اليهودية في القواعد ، القانون ، فقه اللغة ، تأليف القواميس وبعض الكتب التي سارت، جنبا الى جنب مع التطور الكبير في هذه المجالات في العالم الاسلامي. وعرف الشعر العبري نهضة خلال هذه الفترة ايضا ، مع نشأة العروض ، والاساليب الشعرية الحديثة، التي كانت تتوازى مع تلك المحتويات من نظيره في اللغة العربية الاسلامية. وفي اسبانيا ، ازدهرت الحضارة اليهودية جنبا الى جنب مع ازدهار العلوم والثقافة في جميع أنحاء المنطقة ، المعروفة في اللغة العربية ببلاد الاندلس. 
إن إنفتاح المجتمع في الاندلس قد إنعكس سلباً وإنتهى بقدوم جيوش شمال افريقيا للمساعدة في الدفاع عن المسلمين ضد المسيحيين الاسبان ، الذين كانوا يدفعون بالمسلميخ بعيداً عن معاقلها الشمالية الى الجنوب من البلاد. وفي ظل الأنظمة الاسلامية البربرية خضع اليهود لقيود شديدة بدأت تنزاح، في نهاية المطاف، عندما سارت القوات البربرية الى فتح المناطق المسيحيه الحديثة في الشمال، في الوقت الحاضر.

إنعكاس حسن حظ اليهود في اسبانيا تبلور في أجزاء أخرى من العالم الإسلامي ، حيث في القرن الثالث عشر، ساهمت الصفات الانسانيه والعقلية المنفتحة للمجتمع الاسلامي بدأت تفسح المجال لحلول العقلية المسيطرة والمتصلبة في آرائها. إثر هذه التغيرات اضطرت العديد من الجماعات اليهودية الى العيش في غيتو كما دمرت اماكن يهودية ومسيحية مما أدى الى تدمير بنية المجتمعات المحلية. كما إنخسف نجم العالم الإسلامي ، فكذلك الطوائف اليهودية في داخلها ، أصبح الإنتاج الفكري، الثقافي والديني المبدع عموما تميل الى التحول الى الطوائف اليهودية في اوروبا. ولكن كقاعده عامة ، فإن الجماعات اليهودية التي ما زالت تعيش في العالم الاسلامي بصفة عامة كانت دائماً محمية تبعاً لميثاق عمر الذي طالما اعتبرهم من الدرجة الثانية ، تعيش بسلام وتعاون مع الجيران المسلم.

لم يكن أبداً الوضع كما كان عليه الحال في الامبراطوريه العثمانيه. ففي عام 1492 عندما أصدر فرديناند ملك اسبانيا مرسوما بطرد جميع من تبقى من اليهود من اسبانيا ما لم تتحول الى المسيحيه ، عرض السلطان العثماني بايازيد الثاني على اليهود اللجوء. لقرون عدة، نعم اليهود بهدوء نسبي في ظل حكم الأمبراطورية العثمانيه، مما شجع أعداداً كبيرة من اليهود الاوروبيين على اللجوء الى اراضيها. ووفقا لبرنارد لويس ،لم فقط لـ "اليهود بمجرد الاستيطان في الاراضي العثمانيه ، وإنما جرى تشجيعهم ومساعدتهم في كثير من الأحيان. فكان لليهود اسهامات كبيرة في التقدم العلمي والتقني للامبراطوريه العثمانيه. واحدة من أهم الابتكارات التي جلبها اليهود الى الامبراطوريه العثمانيه كانت المطبعه. ففي عام 1493 ، بعد سنة واحدة فقط من طردهم من اسبانيا ، قام ديفيد وصمويل بن نعماس بتأسيس أول مطبعة عبرية في اسطنبول. وإزدهرت الآداب اليهودية في اجواء متسامحه نسبيا في الامبراطوريه العثمانيه.

ولكن الاوضاع المعيشيه لليهود في العديد من البلدان الاسلامية بدأت في التدهور في القرن التاسع عشر ، مع تراجع السلطة العثمانيه وزيادة الحماسة القوميه والدينية الراديكاليه كرد فعل لتزايد نفوذ القوى الاستعماريه الاوروبية. كما ان الصور النمطيه المعاديه للسامية ظهرت لاول مرة في العالم الاسلامي خلال هذه الفترة. 
وفي القرن العشرين ، ومع انهيار القاعدة الامبراطوريه وظهور القوميه الحديثة التي أدت الى الصدام بين اليهود المتطلعين الى الاقليمية الى ما يعتبر أرض آبائهم وأجدادهم كفاحهم من اجل تقرير المصير الوطني على جزء من المنطقة التي يسكنها العرب المحليين. هذه الصراعات الاقليمية قد تدهورت في الاونة الاخيرة بصورة متزايدة حملت الصراع الى الطابع الديني.

وفي حين أننا لا نسعى الى الدخول في الاسباب والنتائج ، حقوق ومساوئ الصراع السياسي في الشرق الاوسط ، فإن الطابع الديني المتزايد القادم من عدة جهات، غلب على وصف النزاع على نحو صدام بين الحضارات بين العالم الاسلامي و المجتمع الغربي. فكان أن صور المتطرفون الآخرون بأن صراعهم غير أخلاقي وخالي من الشرعية الدينية، كما صورت اسرائيل واليهود الآخرين على أنهم "رأس جسر" معادي للعالم العربي بصفة خاصة والعالم الاسلامي بصفة عامة.

الحقيقة ، ومع ذلك ، فإن ما نشهده هو ليس صداما بين الحضارات بقدر ما الصدام داخل الحضارات. هو صدام بين هذه العناصر داخل الثقافة الدينية حيث أن التعويض والاذلال والاقصاء أدى بهم الى الصراع داخل مجتمعاتهم وكذلك الى خارج تلك الثقافة الدينية ، وبين هؤلاء الذين يسعون الى الانخراط ببناء مجتمعات اخرى من الثقافة كجزء من العالم والتفاعل الايجابي مع الحداثة.

هذا "الصدام داخل الحضارات" يعنى ان الاصوات المستنيره على كلا الجانبين تقع عليها مسؤولية العمل معا ليس فقط كي تكون أكبر من مجموع الإختلافات وانما ايضا لتوفير الدليل البديل الاساسي، ألا وهو التعاون بين الثقافات والاديان القائم على الاحترام المتبادل. على وجه الخصوص ، فإن القادة اليهود والمسلمين عليهم واجب وطني تجاه مجتمعاتهم المحلية وتقاليدهم الدينية لمواجهة الاستغلال المدمر لهويتهم الدينية ولحضاراتهم الدينية، ولكي يستخلصوا من هذه الامثله مجد التعاون في الماضي والتآزر بين أبناء ابراهيم، مسلمون ومسيحيون ويهود من أجل فائدة الجميع.

תולדות רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח- שמעון ואנונו

ארזי הלבנון

רבי אברהם אבוקארא [הראשון]

 מגדולי חכמי תונס היה בזמן הרה״ג רבי נתן בורג׳ל ז״ל הרב המחבר ספר חק נתן על סדר קדשים.

אגיד הדב, עכור ט

רבי אברהם אבזרדיאל

מחכמי ירושלים בראשית המאה הט״ז. נולד בספרד בשנת רכ״ג [1463]. מסתבר שהוא נמנה עם תלמידיו של הגאון רבי יצחק די ליאון בישיבתו שבטולידו. לא ברור אימתי הוא הגיע לירושלים, על כל פנים בשנת רס״ט [1509] חתם עם שאר חכמי ירושלים על דבר פטור תלמידי חכמים ממסים. רבי אברהם נפטר בירושלים בשנת רפ״ג [1523], בהיותו בן שישים. הרבה מפסקיו והוראותיו שהוציא בירושלים נזכרים בקונטרס חידושי דינים.

עלייה והתיישבות בא׳׳י כמאה הט׳׳ז, עמוד 151

רבי אברהם אביחצירא [הראשון]

יליד העיר מכנאס, בדרכו לארץ ישראל הפצירו בו קהל דאר אלבידה לכהן אצלם כרב, בשעה שהופעל צו מבנה בתי הדין, הוא התמנה על ידי הממשלה כדיין שני בבית הדין. בשנת תש״ה [1945] יצא לגימלאות, ובח׳ אדר תש״ח [1948] נפטר. הקהילה בנתה חדר על קברו יחד עם קבר הרב משמ״ח אליקים. הוא כתב הרבה פסקים.

מתוך מבוא לספר שו״ת ״׳שושנים לדוד״

רבי אברהם אביחצירא [השני]

משפחת אביחצירא, הינה המשפחה המפורסמת ביותר בצדיקיה בכל גולת צפון אפריקה. משפחה זו זיכתה את עם ישראל במאורות אדירים ועצומים של צדיקים יסודי עולם, שהאירו את חשכת גלות ישמעאל במשך למעלה ממאתיים שנה.

השושלת החלה להאיר פני תבל עם לידתו של המאור הגדול רבי יעקב אביחצירא זיע״א. מני אז ועד לימים אלו מסתופפים אנו בצל צדיקיה, ונהנים ומושפעים מדברי תורתם שהותירו לנו לדורות עולם.

בין המאפיינים הבולטים של משפחה זו מצאנו את הצדיקות, החסידות והענוה. מידות אלו הם קנה המידה המובהקים לענקים בכל הדורות. ואכן קניינם של גדולי משפחת אביחצירא – כרבי יעקב ובניו: – רבי מסעוד, רבי אברהם, רבי אהרן, ורבי יצחק, וכנכדיו: רבי ישראל [בבא סאלי], רבי דוד [״עטרת ראשנו״], רבי יצחק [בבא חאקי] ועוד ־ היו מידות אלו בשלמות רבה.

מן הצדיקים של משפחה זו בולט בענוותנותו ״הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, יראת ה׳ היא אוצרו… שייף עייל שייף נפיק ועסיק באורייתא תדירא, לילה כיום יאיר כחשכה כאורה, בנן של קדושים, אראלים ותרשישים, כמוהר״ר אברהם אביחצירא זצ״ל״ [ציטוט מדברי מרן הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א].

רבי אברהם זצ״ל נולד בשנת תרע״ה [1915] – באיזור תאפיללת שבדרום מזרח מרוקו, הוא בית היוצר של משפחת אביחצירא – לאביו רבי יצחק [בבא חאקי] זצ״ל, בנו של רבי מסעוד, בנו הגדול של רבי יעקב אביחצירא זיע״א.

ומצד אמו היה רבינו בנה של ללה אסתר, ע״ה, בתו הגדולה של רבי דוד [עטרת ראשנו], אף הוא בנו של רבי מסעוד, בנו הגדול של רבי יעקב אביחצירא זיע״א. כלומר, הן מצד אביו והן מצד אמו היה רבי אברהם זצ״ל נין ונכד לאביר יעקב אביחצירא זצ״ל.

לסבו דוד [׳׳עטרת ראשנו״] זיע״א לא היו בנים, ונכדו רבי אברהם שהיה בן ביתו היה חשוב ויקר בעיני רבינו ובעודו רך לימים קירבו ביותר והיה מוליכו ומביאו עמו לבתי כנסיות ובתי מדרשות עד שנלקח לבית עולמו בגזירת הבורא כשנהרג על קידוש ה׳ [ביום שבת קודש בשעת המנחה בי״ד כסלו שנת תר״פ], בעוד רבינו בן חמש שנים בלבד.

באוירת קדושה וטהרה זו, בנוף ההררי והמדברי, בקרבת נחלי מים ונאות דקלים, במקום בו הבדידות והשקט השפיעו עמוקות על נשמות גדולות, גדל ונתגדל רבי אברהם בצילם של ענקי רוח קדושים וחסידים בתורה וביראה.

כשהגיע רבינו לבוא בברית הנשואין, להקים בית נאמן בישראל ולהמשיך לנטוע שתילים בבית ה; זכה ונשא לאשה את רוחמה תחי' בתו הגדולה של דודו האדמו״ר רבי ישראל [בבא סאלי] זיע״א.

כבוד גדול רחש בבא סאלי לרבינו, ולא רק משום היותו חתנו, אלא גם משום שהכיר במעלותיו, בגדולתו ובמידותיו.

בשנת תש״ט [1949] עלה רבינו עם אביו רבי יצחק [בבא חאקי] לארץ ישראל. ובעוד אביו הגדול שימש כחבר הרבנות הראשית לארץ ישראל, ורבה של העיר רמלה, ומחשובי רבני ארץ ישראל, ישב לו רבינו בעיירה הקטנה יבנה שבשפלת החוף, ובמשך כעשרים שנה שימש כרבה של העיירה.

עשרים שנות ישיבתו ביבנה הטביעו את חותמם על תושביה – גדולים וקטנים. דמותו האצילית של רבינו, שאפופה היתה קדושה וחסידות, ענוה ויראה, תורה וחכמה, הקרינה על כל בני העיירה. כבוד גדול רחשו לרבנו, וכבוד זה נתמזג ביראה שבאה לידי ביטוי בזהירות מפגיעה בכבוד תורתו אף בעקיפין. כך, לדוגמה: ילדים שראוהו בדרכם, אם על ראשם לא היתה מונחת כיפה, היו מניחים את ידיהם על ראשם עד עוברם מלפניו. מבוגר שלא לבוש היה בצניעות, בראותו את רבינו היה נמלט מלפניו. יראה זו נבעה מתוך הערצה ולא מתוך פחד ומורא.

[אגב, כשעלה חותנו רבי ישראל [בבא סאלי] לארץ ישראל, התיישב בתחילה בעיירה יבנה בביתו של רבנו במשך מספר שנים, עד שעבר לישיבת קבע בעיירה נתיבות שבנגב. עובדה זו מעידה על הערכתו של בבא סאלי את חתנו, אשר לא ראה מקום מתאים יותר ״שיבתו בא״י אלא בביתו, אף על פי ששמו נודע לתהילה בכל אתר ואתר, בעיני העם והרבנים].

המשך……

השבת במרוקו – רפאל בן-שמחון

הדלקת הנרותיהדות המגרב-רפאל בן שמחון

הדלקת נר בשבת היא חובה, וצריך להדליק לפני שקיעת החמה, ומאחר והנשים מצוות עליזה יותר מהאנשים, לכן נשות יהודי מרוקו נזהרו מאוד בהדלקתן. הן העדיפו להשתמש בשמן זית במקום נרות שעוה (חלב) ורובן השתמשו .ב־קנדיל (מנורת זיכרון לבית ולבית־כנסת). מנורת שמן זו עשוייה מפח לבן ואצל העשירים מפליז. ל־״קנדיל״ הזה יש שתי ״קומות״ בהן שופכים שמן. בשורה התחתונה יש שני כנים או פיות, בהם שמים הפתילות, ובשורה העליונה ארבע כנים או פיות. בסך הכל – שש פתילות, הרומזים על ״ששת ימים תעבוד״ (שמות כ, ח).

הפמוט – אל חסכא

נוסף ל־״קנדיל״, הניחו שני פמוטי נחושת על שולחן השבת בהם תקועים נרות דולקים, אבל ברכת הנרות, הייתה דווקא על ה־״קנדיל״ . כל עקרת־בית הכינה לה במשך השבוע פתילות מחתיכות בדים ישנים או מסיבי קנבוס, ובשומעה את תקיעת השופר, עזבה את הכל, ניגשה ל־״קנדיל״, בירכה והדליקה. שני הפמוטים שהדליקה, הם כנגד שמור וזכור. אחר־כך התפללה בעדה ובעד בני הבית בתקוה לזכות בפרי בטן ובבנים זכרים, כן התפללה על בעלה, בבריאות ובפרנסה טובה, והכל בערבית־יהודית.

ביקור בבית־ ההיים. ( זייארא )

יהודי מרוקו רגילים לעלות לבית העלמין ביום שישי אחר הצהרים לפני קבלת שבת ומדליקים נרות על־קברי יקיריהם ואחר־כך עושים השכבה וממשיכים לעבר קברות הצדיקים ומשטתחים ומדליקים. כמו־כן, יש נוהג לערוך סעודות על־יד קברות הקדושים ביום שישי לפני קבלת שבת, זאת כאשר מישהו נתרפא מחוליו, או אשה שהתקשתה ללדת ויצאה בשלום וכדומה.

בואי כלה

לאחר גמר ההכנות לשבת, טבילה במקווה והדלקת נרות, מתיישבים ולוגמים תה עם נענע, וגם מברכים על משהו. סעודה זו נקראת ״בואי כלה״. יש המייחסים את ״הלגימה״ בסוד, שכאילו התפייסות הזוג, משום שבמשך השבוע היו הכנות רבות לשבת ושבמהלכן, בעל־הבית כעס אולי על רעייתו, ומחשש שחס וחלילה יבואו לידי חילול שבת כאשר ישארו שניהם כועסים, לכן באה סעודת ״בואי כלה״ כעין התפייסות לפני השבת ובתוספת של הפיוט ״בואי כלה״.

בואי כלה, בואי כלה, לקראת שבת בשיר ותהילה,

בשבע ברכות אסדר תפילה, כחתן יוצא לקראת כלתו.

תפילת קבלת שבת

עם שמיעת תקיעת השופר וכבר הגברים רצים עם ילדיהם לבית הכנסת. ״שיר השירים״ נאמרת בנעימה יפה ומיוחדת, והילדים נוטלים חלק בקריאתה, כאשר כל אחד מסדר קטע ממנה להנאת הוריו וקרוביו. גם לפיוט לכה דודי יש נעימה ולחן מיוחדים וקבועים, ואם קורא ותפילת ערבית של שבת נערכת בבית האבלים, עקב פטירת אחד מבני המשפחה, אזי כל המנגינות משתנות למנגינה מיוחדת התואמת לאבילות. גם הפיוט יגדל אלהים חי משנים את מנגינתו. בסיום תפילת ערבית הילדים והצעירים ניגשים למבוגרים ומנשקים את ידם, אבל קודם, מנשקים את ידי ההורים. כמו כן, כל קהל המתפללים ניגש לזקנים ולרב בית הכנסת, מנשקים את ידם לאות כבוד ולאות ״שבת־שלום״ כדי לקבל את ברכתם והתשובה מפי הרבנים. שבת־שלום ומבורך, בני!

אורח לשבת

ברוב קהילות ישראל, נהגו שבליל שבת לא הסבו לשולחן עד שהביאו עימם אורח לשבת. במכנאס היו משפחות שהיה להם עני קבוע בשבתות ובמועדים ואם אותו אורח קבוע היה נעדר ולא בא מסיבה כלשהי, בעל־הבית היה יוצא בעצמו וניגש לבית־התמחוי שבשכונה והנקראת ״דאר לוראחים״ (בית האורחים) או " דאר לעניים "  (אכסניית העניים), ומביא משם אורח בתשלום כדי שיואיל לעבור עימו את השבת משום שכבוד גדול הוא לבעל־ הבית בבואו הביתה ואורח עימו. אומרים כי יחד עם האורח הנראה לעין, מלווים אותו עוד שני אורחים בלתי־נראים לעין והם שני מלאכי השרת או מלאכי עליון, ההולכים לפניו ותופסים מקומם ליד שולחן השבת.

הערת המחבר :  במכנאס הייתה משפחת אליהו אזראד ז״ל הנכבדה, נוהגת להסב תמיד לשולחנה אורח, הן בשבתות והן בחגים וזה היה אצלה חוק בל־יעבור, ומספרים שפעם בליל שבת אחת, המשפחה לא הצליחה להשיג אורח, ראש המשפחה שלח את אחד הבנים לחפש בבית התמחוי של העיר ולהביא מישהו משם. באותו לילה ירדו גשמי־זעף והבן חזר אחרי כשעה מבלי למצוא אורח. ראש המשפחה דאז ר׳ יעקב אזראד, איש שוע ונשוא־פנים, יצא הוא בעצמו והלך ישר ל״בית האורחים״ דאר לעניים,, בית שבו מתארחים העניים הבאים לעיר וחיכה שם עד שהגיע אחד העניים, ר׳ יעקב הבטיח לו סכום נכבד אם ירצה ויואיל לבוא עימו לסעודת ליל שבת, וכך היה. יהודי נוסף, מאוד נכבד, היה גם־כן במכנאס, וקיים כל ימי־חייו את מצוות הכנסת אורחים, ולא ישב אף פעם לסעודה מבלי להסב לשולחנו עני־אורה. זה היה הגביר דוד סודרי ז׳׳ל. עוד יהודי צדיק שנהג במשך כל ימי חייו להסב לשולחנו אורחים עניים, בשבתות ובחגים, הוא ר׳ דוד טולידאנו ז״ל, אם כי מצבו הכלכלי היה רחוק מלהיות טוב, עם כל־זה אירח בביתו יתומים ואלמנות חסרי אמצעים.

סעודת ליל השבת

שלוש סעודות חייב היהודי לקיים בשבת והשלוש הן לכבוד שלושת האבות. הסעודה החשובה מכולן היא סעודת ליל השבת, על־כן חשיבות מיוחדת ניתנה לסעודה זו, כאשר כל בני הבית מסובים סביב שולחן ערוך וסועדים את הארוחה ביחד ובמקרים רבים גם אורח מבחוץ משתתף. סעודה זאת היא מאוד חשובה כי בה מתקדשת השבת.

שלום עליבם, אשת חיל, בר־יוחאי ואזמר בשבחין נאמרים בצוותא ובקול רם מפי כל בני הבית ומיד אחר־כך, הקידוש, אחריו ברכה על הבשמים, (נענע או ריחן), ברכות על הפירות וכן על פרי האדמה, כל זה כדי להשלים מאה ברכות, החייב אדם בשבת, נוטלים ידיים ושוב שרים ביחד את הפזמון ״למבצע על ריפתא״ לפני ברכת ״המוציא״. זה היה משרה הארה והתרוממות רוח על כל בני הבית. הבית עצמו, כולו אומר שבת, התמונה נהדרת ומלאה יותר, כאשר כל המשפחה השתתפה בזמירות שבת, להן הוקדש זמן נכבד בסעודה.

בכלל בליל השבת היה בוקע מכל בית יהודי זמר־פיוטים שחוברו על־ידי משוררי הדורות, ואם היו ימי חורף, רוב המשפחות קמות באשמורת הלילה ונהרו לבתי חברים או לבתי־הכנסת לזמר ולפייט עד אור הבוקר. משפחות רבות נהגו לקרוא את שמונה פרקי ״משנת שבת״ (יציאות השבת) לפני הארוחה, ויש שהשאירו את זה לאחר הסעודה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר