ארכיון יומי: 23 באוגוסט 2015


תורת אמך ◆ פנינים לחודש אלול המרוצה ◆ חודש הרחמים והסליחות◆

תורת אמך ◆ פנינים לחודש אלול המרוצה ◆ חודש הרחמים והסליחות◆ 

לאור רבותינו חכמי המערב זיע"א ◆ המלקט: הצב"י אברהם אסולין

 

בס"ד

 

חודש אלול

 

בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה. משה עלה להר לקבל הלוחות כדי שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה. ימי אלול עד יום הכיפורים ימי רחמים, אלו ימים שמשה רבינו עלה אל הר סיני להביא את לוחות הברית השניות בראש חודש אלול, מתפלל ומתחנן לפני ה' למחול לישראל על מעשה העגל ונתקבלה תפלתו ומחל להם והיו אלה הארבעים יום ברצון שנאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון אמור מעתה אמצעים היו בכעס וכיון שאלו הארבעים היו ימי תפלה ותחנונים למשה הוקבעו בישראל לסליחות ותחנונים. ה"ה וירד עם הלוחות ביום הכיפורים, וכל ארבעים יום הללו היו ימי רחמים ורצון לכל עם ישראל, וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל, שנאמר "סלחתי כדבריך" ולכן יום הכיפורים הוקבע לדורות ליום מחילה וכפרה וטעם נוסף כדי לתקן מ' יום שקלקלו בהם המרגלים, ויום חודש אלול הארבעים שעשו את העגל. ועוד טעם מפני שימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה שהם ימי הדין קרובים לזה אנו מפחדים מיום הדין ומקדימים סליחות ותחנונים שלושים יום קודם יום הדין כי אריה ישאג מי לא ירא, מי לא ירא מיום הדין, לכן נהגו גם כן להתענות בהם היחידים וכל הירא את דבר ה' יהיה מתענה בהם שני וחמישי לפני יום ה' הגדול. היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה),וז"ל ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו וכל קורותיו ומאורעותיו שיארעו לו בשנה הבאה, שנאמר "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" מראש השנה נידון מה יהא בסופה (ראש השנה), ואמרו חכמינו (ר"ה טז), בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, שעוברים לפניו אחד אחד, בזה אחר זה. אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של רשעים גמורים, אחד של צדיקים גמורים אחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים תלוים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים זכו (עשו תשובה), נכתבים לחיים. לא זכו נכתבים למיתה.

 הלכות סליחות

בשבתות חודש אלול מידי שבת לומדים בספר קהלת.

משכימים בעלות השחר

לאמירת סליחות ותחנונים החל מיום ב באלול, כל הציבור ועל ראשם תלמידי חכמים באשמורת

הלילה לאמירת סליחות. וכן היו המבוגרים משכימים עמהם את הילדים.(רבי שלמה פחימה). וכתב בספר בן יהוידע (ברכות ו ע"ב), אלא שהסליחות שנאמרות באשמורת הבוקר אין ערוך אליהם שאז היא עת רצון והתעוררות מדות הרחמים. ומ"מ בארץ כאן יש שאומרים סליחות בחצות לילה חשוב להדגיש שאין לומר קודם חצות, לפי שאינה זמנה. בשו"ת עמק יהושע (ח"ב סימן מג), כתב מה שנהגו בעיר נהריה לומר סליחות קודם חצות לילה. וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רלא), וז"ל מנהג ישראל בזה. הוא מנהג נכון ועתיק יומין מימי הגאונים זיע"א. לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים. כמ"ש רבנו ב"י ובשו"ע (סימן תקפא), כי הזמן ההוא מוכשר הרבה לתשובה. ואמירת הסליחות והתחנונים בנחת ובכוונה. הם מעוררים הלב לפשט העקמומיות שבו יותר משאר לימודים. כאשר שמענו וראינו כמה חסידים ואנשי מעשה. שהיו מורידים כנחל דמעה באמירת הסליחות באשמורת אלול. והנסיון הוכיח ויוכיח לכל אדם מעצמו. ובכן טוב וישר לומר בעת ההיא רק סליחות ותחנונים. לא זולתם. דבר בעתו מה טוב.

ברכות התורה.

המשכימי קום לאמירת סליחות צריכים קודם לברך ברכות התורה, מפני הפסוקים הנאמרים בסליחות. ראה  בשו"ת מים חיים לר' יוסף משאש (ח"א סימן רלא).

גזל שינה.

המשכמי קום יזהרו שלא יגרמו בהשכמתם לגזל שינה של אחרים, בפרט שיש בתי כנסת שיש ציבור רב ואמירת הסליחות מפריעה את מנוחת השכנים לכן יזהרו שלא יהא טובל ושרץ בידו.

סליחות ביחיד.

כשאין עשרה למנין מנהגנו שאומרים הקטעים בארמית, וטעמנו שאפילו שאין המלאכים מבינים ארמית, יש לאןמרם, שנשתבחו ישראל ששואלים צרכיהם מהקב"ה ללא שום אמצעי, חוץ מי"ג מדות שאין היחיד אומרם אלא בנגינתם וטעמם כקורא בתורה. כמובא באורך בשו"ת ידי עלמא עבדלק (סימן לג), וכן בספר עטרת אבות (פ"טז אות ב בהערה), הביא בשו"ת תורה לשמה (סימן מט), כתב דהיחיד אינו צריך לדלג נוסח רחמנא, מפני שכל הסליחות הם בלשון הקודש, וקודם זה ואחר זה הוא אומר הרבה בקשות בלשון הקודש, על כן לא אכפת בזה ולא יתקנאו בו המלאכים. כף החיים (אות כו). וכתב הגאון רבי מאיר מאזוז בירחון אור תורה (אלול תשנ"ד סימן קלג), שמעתי מזקני מרוקו שאמרו כל הסליחות גם כשאין מנין בבית הכנסת, חוץ מי"ג מדות שאמרו אותם הטעמים, וכן מנהג אבי מורי זצ"ל בתוניס. וכן היה מנהג הפשוט שם. וכן כתב בקיצור שו"ע טולידאנו. וכן נהגו יהודי תימן כמו שכתב בשו"ע המקוצר (ח"ג סימן קט אות ה), וכן נהגו יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי הסליחות אות כ), וכתב בספר דברי שלום ואמת (ח"א עמוד 108), הביא מנהגנו ושכן פסק מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל וסיים יש להעיר כי מנהג מרוקו חשוב מאד ימנו בארץ, כדי לחזק מנינים קטנים.

תקיעה בשופר.

מנהגנו בכל עת שהציבור אומרין י"ג מידות תוקעים הש"ץ תוקע בשופר כסדר הזה תשר"ת תש"ת תר"ת להמשיך רחמים. כתר שם טוב (ח"ו אות ה), ובעשרת ימי תשובה רבים מהציבור היו תוקעים בשופר בעת אמירת ויעבור. מפי רבי שלמה פחימה. וכתב בספר היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה). "והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה". וכתב בשו"ת דרכי דוד (או"ח סימן לח), שכן מנהג יהודי אלג'יר. כתב החיד"א בספר ברכי יוסף (סימן תקפא אות ו), וז"ל יותר טוב בימים אלו להרבות בסליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד תורה טור ברקת. וכן ראיתי לקצת רבנים שהיו עסוקים תמיד בגופי הלכות ובחיבורים, ובחדש אלול היו מניחים קצת מסדרם ללמוד גירסא ותחנונים. מי שרגיל לקום באשמורת הבוקר ללמוד תורה ופוסקים בחודש אלול עדיף לו שיאמר סליחות.

רבי שלום משאש – פרק שישי: דורש טוב לעמו

 

רבי שלום משאש קברפרק שישי: דורש טוב לעמו

רבנו בראש ספרו וחם השמש מספר: שעד שנת תשי״ד שאז היה בגיל 45, דרש באגדה רק ארבעה פעמים, ורק כשנתמנה לראב״ד ורב העיר לקזבלנקא חש חובה לדרוש לפני הציבור תמידין כסדרן. ואף שידע רבנו שמלאכת הדרוש דורשת היא מסירות גדולה, ומה גם שמלאכת הדיינות היתה דורשת ממנו ימים ולילות, וגם במקנס לא שמע דרשות רבות כי ענין הדרוש לא היה נפוץ במקנס כל כך. אך בכל זאת ראה רבנו שמחובתו כרב, צריך הוא לדרוש להם בעניני פרשת השבוע, החגים, ובשאר ענייני עבודת ה׳ הצריכים חיזוק. ובפרט לנוכח הליברליות והמודרניות שהחלה להשפיע, לכן אמר רבנו לעצמו עת עשות לה׳ לדרוש בקביעות. אמנם כיון שהציבור לא היו רגילים בדרשות גם בקזאבלנקא, לא ידע מה לעשות כדי להרגילם להביאם לדרשותיו. גמר אומר: שבשבת הסמוכה ידרוש רק עשר דקות לאחר מנחה של שבת, ובסוף הדרשה יודיע שהמנהג של הדרשה ימשיך כל שבת. לתועלת הענין: טרח לסדר דברים המושכים את הלב ושיתאימו לכל הרמות, היה מרבה לתבל את דרשותיו במשלים רבים, כך שבכל דרשה היה מזכיר כמה וכמה משלים, עד שאפשר היה לקרותו ״רבי שלום בעל המשלים"

דרשן מזהיר בנועם שיח

רבנו ניחן במתק לשון צחה ומצוחצחת, וכשהיה דורש כל הציבור היה מרותק, רבנו ידע לשלב את סגנון הדרוש של הקדמונים, עם הסגנון החדש, כידוע שהקדמונים בדרשותיהם היו מתפרסים לתחומים רחבים, ובונים יסודות למדניים ושנונים ובתוך דרשותיהם אפשר למצוא יישוב על רמב״ם תמוה, או קושיה על תוס׳ מסוים, והכל מתקשר עם הנושא שעליו סובב הדרוש. והסגנון החדש הוא התרכזות בביאור המדרש אשר בא בתחילת הדרוש, והדרשן בונה יסוד ולפי יסודו מתבאר המדרש, וממילא נמוגו ואינם כל הקושיות שהקשה בתחילת הדרוש.

וכך כותב הרה״ג רבי דוד בוזגלו זצ״ל בדברי ההערכה לרבנו לרגל הוצאת ספרו מזרח שמש (הדברים הובאו בתחילת הספר תבואות שמש ח״א) דרשותיו שהיו מחודדין בדברים קולעים בהירים ונעימים, ויוצאים מן הלב אשר הפליאו וקסמו את שומעיהן ונכנסו ללבבות, בדרשותיו היה שח גם על תיקון המדות, והכל בחמימות ולא בקרירות ח״ו. ובהיות יראת ה׳ נסוכה על פניו ושכינה מדברת מתוך גרונו, ובהיות פיו מפיק מרגליות, וכל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. ובמקל נועם אשר לו בימינו, קנה את שומעיו במשיכה, ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, אשרי העם שכך עלתה בימיו, עכ״ד בקיצור.

ולפני שהיה אומר את הדרשה ברבים היה רבנו משנן ומסדר אותה, ומעלה אותה על הכתב. ואכן מדרשה לדרשה ־ טיב הדרשה הלך עד למרחקים והחלו לבא לדרשתו מכל קצוי העיר. וגם זמן הדרשה הוארך בהסכמת הקהל, עד שכל דרשה נאמרה במשך כשעה וחצי, והדברים הגיעו עד שבכל דרשה היו מגיעים בין שש מאות לשמונה מאות איש.

הדרשה היתה בבית הכנסת הנקרא ״סלאת בן יששכר״(סלאת בערבית = בית הכנסת)(יש שאמרו סלאת בני יששכר, וזה דבר שהיה נתון בצורת המבטא.) רבנו היה בקי בשלושה שפות על בוריין, לשון הקודש, צרפתית וגם מרוקאית, ובעת הצורך, היה משלב בדרשותיו מכל השפות.

בהספדיו ידע לקלוע לנקודה הרגשית ביותר שתנחם את האבלים, כל משפחה והנקודה שלה, ועליה היה מפתח את הספדיו, וכן בכל דרשה.

סדר התרת נדרים לפי מנהגי יהדות מרוקו – רפאל בן שמחון

%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%92%d7%a8%d7%91-%d7%a8%d7%a4%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%9f-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%9fסדר התרת נדרים

במשך הדורות קיבל ראש־השנה צורות ודפוסים משלו וכל אחת מן התקופות הטביעה את חותמה עליו וכך נוספו לתוכנו מנהגים נוספים כגון ״סדר התרת נדרים״, ״סדר קדרת הירקות״, ״סדר תשליך״ ועוד.

טכס ״התרת נדרים״ הראשון נערך בעשרים לחודש אב, שהוא ארבעים יום לפני ראש־השנה. התרת נדרים השניה, בראש־חודש אלול, שהוא ארבעים יום לפני יום כיפור, בערב ראש־השנה וכן בערב יום הכיפורים לאחר הסליחות. אחרי תפילת שחרית עושים את התרת נדרים האחרונה. הטכס נערך בבית־ הכנסת לפני מנין רבנים. אם אין מנין רבנים, מסתפקים גם בשלושה רבנים המשמשים כעין בית־דין, לפניהם עומד קהל המתפללים לקבל התרה של נדרים, שבועות, חרמות ואיסרים שנעשו במשך השנה ושיהיו עתה בטלין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין לקראת השנה החדשה. אח״כ בית דין מכריז כלפי הנאספים שלוש פעמים:

כולם מותרים לכם! כולם מחולים לכם! כולם שרויים לכם! ״אין כאן לא נדרים ולא שבועות, לא קבלות ולא הסכמות, לא חרמים ולא איסורים, אכל יש כאן מחילה וסליחה וכפרה, וכשם שהסכימו והתירו לכם בית דין של מטה כך יסכימו ויתירו לכם בית דין של מעלה, וסר עוונכם וחטאתכם תכופר.

בגמר ההתרה מחלקים צדקה או סכום מסויים לבית־הכנסת, כ״דמי ההתרה״ ומיד אח״כ סרים הביתה כדי להתיר גם לנשים, אבל כאן מתחילות ״הבעיות״. מאחר ואחינו בני ישראל גרו תמיד בצפיפות (מספר משפחות בחצר אחת, עם מטבח ושירותים משותפים), לכן ריב ומדנים לא חסרו אף פעם בין דיירי הבתים ללא יוצא מן הכלל וערב ראש השנה היה היום המתאים להשלים בין הניצים, למחול ולסלוח על כל מה שהצטבר במשך השנה.

הערת המחבר : ״דמי ההתרה״-זהו מנהג חדש שאומץ פה בארץ ונתקבל ברצון. גבאי בתי־ כנסת גובים מכל מתפלל סכום מסויים, מוחלט ובזה מתבטלים כל הנדרים שנעשו במשך השנה. גם אלה שלא באים תדיר לבית־הכנסת משתתפים בשמחה במבצע התשלום הזה. את כל הכספים הנכנסים מההתרות, מועברים לישיבות.

הגברים נהגו אז לאסוף את הנשים השכנות הגרות באותה חצר ולדרוש מכל אחת מהן להשלים ולסלוח לשכנתה, אולם ברוב המקרים היה קורה שמרוב ויכוחים על סיבת הריב הראשון, היה מתפתח ויכוח חדש וחריף יותר אשר לפעמים היה מסתיים בריב רציני וחילופי דברים חריפים. הגברים גייסו את סבלנותם והשתדלו להחזיר את הסדר והשקט על כנם, כקדם.

בנוסף לסדר ״התרת נדרים״, היה גם סדר ״התרת קללות״ וחלומות רעים. היו גם קהילות שנהגו לערוך סדר ״נזיפה״ למקבל ההתרה כשהוא יושב על הארץ כמנודה. קהילות אחרות נהגו לערוך סדר ״פדיון נפש״ ואת כספי הפדיון חולק לעניי העיר ולנצרכים. בכמה קהילות בצפון־אפריקה, נהגו למסור הודעה לפני הרבנים בצורת ״אני מאמין בשלושה עשר עיקרים ובתורה שבעל־פה״.

יהודי לוב נוהגים שאחרי התרת נדרים, שוחטים תרנגולים בעד כל נפש, תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה.

סדר המלקות

אחרי ההתרה רבים נהגו ללקות בערב ראש־השנה ט״ל מלקיות ויש שהשאירו את זה לערב יום כיפור. האנשים שהתמידו לקיים את סדר קבלת המלקות, היו אלה שחיו כל השנה בכפרים הערביים וזאת לרגל מסחרם עם הגויים. בערבי החגים, יהודים אלה היו עולים העירה ומאחר והיו בדרך־כלל אנשים בריאים, הם היו המתנדבים הראשונים לקבלת המלקות.

מקבל המלקות היה פושט את בגדיו ושוכב חצי ערום על אחד הספסלים בבית הכנסת. שמש בית־הכנסת קשר לו את שתי ידיו, הימנית על השמאלית, כופף לו את ראשו בין זרועותיו ובשעת הקשירה קרא לפניו את הפסוקים:

מוסר ה׳ בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח וכאב את בן ירצה״ (משלי ג, יא־יב).

הרב נוטל רצועת עור ומצליף על גופו של הנילקה לפי סדר מסויים ואומר: ״והוא רחום יכפר־עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו (תהלים עח, לח)״. בגמר המלקות מוסיף הרב ואומר : וסר עוונך וחטאתך תכופר:

כל־כלי יוצר עליך לא יצלח וכל־לשון תקום־אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה׳ וצדקתם מאתי נאום ה׳ (ישעיה, נד, יז).

מיד אחרי ״סדר המלקות״ הולך מקבלם למקווה לטבול כדי לקיים את הכתוב: ״באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה״ (תהלים סו, יב).

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

 

הדחף הראשון של חיים בן עטר היה לוותר על הכל לטובת נושים למיניהם ולטובת יורשים־בכוח שצצו איש לא ידע מניין, ולטובת חצר המלבות שאף היא דרשה את הנתח שלה. לוותר על הכל ולהימלט כל עוד נפשו בו ורוחו עמו היתה משאלתו. אולם עד מהרה הבין, שגם אם ינסה להתנער מאחריות, ואפילו ירצה לתת הכל, הרי קורי החוקים והמשפטים, וכן סבך הקשיים המנהליים, ימנעו אותו מכך. גם פאסוניה העזה מצח נגדו ואמרה:

״לא אוותר לבל העורבים האלה ולפרקליטיהם הטורפים! לא אסכים לחיות בעוני ובחוסר־כל, בלי לנסות לפחות להיאבק על מה שמגיע לנו!״

חיים בן עטר היה עסוק בהכנתם של שני ספרים. האחד — ביאור ההלכות בתלמוד וטעמן, ואילו השני — אותו ראה כמפעל חייו — פירוש מקיף לתורה. עוד בטרם הגיע לכדי מחציתו של הספר כבר ידע מה שם יתן לו: ״אור החיים״. הוא נזכר בגעגועים בסבו הישיש. אותן שנות ילדות אבודות חזרו ועלו לנגד עיניו. מן החדרים הסמוכים לישיבה, היא הישיבה שהוקמה בכספי תרומתו של חותנו המנוח, הגיעו קולותיהם של תלמידי־חכמים הלומדים בחבורה. ״יהי חלקי עמכם!׳׳ מלמל לעצמו. מה לא היה נותן, כדי להיות אחד מאותם בני עניים חסרי־כל, אשר שום עול של רכוש אינו רובץ על נשמתם. להקה של פרקליטים כבדי־סבר התגודדו בביתו באותו ערב. כל אחד מהם ייצג לקוח בעל תביעות. זה הציג מסמך שבו הבטיח לו משה בן עטר טובת הנאה זו או אחרת, זה הציג שטר־חוב חתום בידי משה בן עטר, זה טען לקרבת משפחה למנוח ולזכות בירושה, וחיים מביט בהם באימה, ואינו יודע אם אמת בפיהם אם שקר. לא פעם חתם על הצהרה או על כתב־ויתור רק כדי שיניחו לו לשוב אל תורתו.

גם כוח עמידתה של פאסוניה נשבר והלך. משבר קשה עבר עליה. הנה היא מתקרבת לשנתה השלושים ועדיין נותרה בעקרותה. הלכה אל מיטב הרופאים, ומשנואשה מהם פנתה אל המנחשים ורופאי האליל. עברה עשרת מדורי גיהנום והוציאה ממון רב, והבצורת נמשכת. גשמי ברכה כבר ירדו על הארץ הצמאה, ורק ברחמה של פאסוניה בן עטר נמשך השידפון.

יום אחד באה אל בעלה ואמרה לו: ״דבר לי אליך.״ ״גם את, פאסוניה, מפריעה לי באמצע הלימוד?״ ״דבר לי אליך!״ אמרה בעקשנות. ״דברי, דברי. במה העניין?״ ״עליך לקחת לך אשה שנייה.״

חיים בן עטר הרים לעבר אשתו שתי עיניים נדהמות. בפניה של פאסוניה נראו אותות של סערה. היא פרצה בבכי. ״אני נושאת ברחמי קללה! קיוויתי להביא לך אושר, נחת־ רוח ו…בנים ובנות. ילדים, חיים, ילדים קטנים המשמחים ליבם של אביהם ואמם. ומה הבאתי לך? רק צרות וטרדות! קח לך אשה אחרת, צעירה ממני, פוריה ממני, ותיתן לך יורש.״

״ואת?״ שאל בקול חנוק.

״אם לא תגרש אותי, אשאר אתבם, וכשייוולד הילד, הוא יקרא לי ׳דודה׳…״ היא ניסתה לצחוק. ״אשריך שאת מתלוצצת, פאסוניה. להעמיד אותי במבחן באת.״

״בנשמתו של אבי נשבעתי לך, חיים. אינני מתלוצצת.״ ״אשה שנייה? מעשה שלא ייעשה!״ ״ואף־על־פי־כן, גם אברהם וגם יעקב לקחו להם נשים נוספות. מה שהיה נאה לקדושים ההם אינו נאה לחיים בן עטר? מי יודע, אולי אחרי שהאשה השנייה תהרה ותלד לך תוסר הקללה גם מעלי? אולי אז אזכה גם אני לילד משלי?״ ״ומניין לך שדווקא עליך רובצת הקללה? ושמא אני הוא הנושא בקרבי את…״

״לא!״ צעקה האשה, ״אני משביעה אותך שתיקח אשה נוספת על פני!״

״וחרם דרבנו גרשום מאור־הגולה, שאסר על אדם מישראל לקחת לו יותר מאשה אחת?״

״רבנו גרשום חי באשכנז. ינהגו נא על־פיו בני עדתו. ואילו אנחנו, כלום מתפללים אנו נוסח אשכנז? מדוע ננהג איפוא לפי מנהגם בדיני אישות?״

״פאסוניה, למה תדברי ככה? הן יודעת את שהאשכנזים הלכו בעקבות חכמינו הגדולים בספרד. אלו אמנם לא אסרו במפורש ריבוי נשים, ובוודאי שלא העזו פנים נגד מנהג אבות להטיל חרמות, אולם בפועל לא התירו לאדם מישראל לישא לעצמו יותר מאשה אחת.״ ״צדקת, בעלי. מי אני שאעז להתדיין בדברי תורה והלכה עם גדול חכמי המערב…״ ״פאסוניה…״ מחה בעלה בעייפות־מה. ״…אולם אבותינו אצילי־הרוח, חכמי ספרד, כאשר פסקו את פסיקתם, טובתה של האשה עמדה לנגד עיניהם. אין בליבי ספק, שגם הם היו מתירים את איסורם אילו הוסבר להם שטובתה של האשה הנוכחית דורשת דווקא, שבעלה יקח לו אשה שנייה. הם היו מתירים, כי נאורים היו, ואוהבי ישראל היו, ואין ישראל מתקיים אלא אם כן יקים לו כל אדם מישראל בן יורש, שיעביר את מורשתו לדורות הבאים. ואם לגבי פשוטי העם כך, לגבי חכם דגול, גדול בתורה כרבי חיים בן עטר, על אחת כמה וכמה!״ ״והבריות?״.״ אמר בקול רפה.

״ממתי רוקד חיים בן עטר על פי חלילם של הבריות? רק הקטנים והעלובים יירתעו מלעשות הטוב והנכון רק מחשש ׳מה יגידו׳!״ עיניה של פאסוניה הקרינו כוח וביטחון מוחלט בצדקתה. שתיקה נשתררה. חיים בן עטר לא ידע מה לומר, לכן ניסה לפטור את העניין בהלצה: ״אז מה? את רוצה שאתחיל עכשיו לחזר אחר אחת הבתולות?״ ״חיים בן עטר אינו צריך לחזר אחרי איש, לא כל שכן אשה! אתה, שוב אל תלמודך. פאסוניה שלך תחסוך ממך את כל הטרדות. כל מה שיהא עליך לעשותו הוא להופיע בליל כלולותיך, לבוש כחתן, ו״.״ היא הסמיקה וציחקקה. נשקה לו בחטף ויצאה. הוא נותר במקומו, המום. תמיה היה על פאסוניה, כולו הערצה לגדלות־רוחה. כלום יכולה אשה להתעלות על־פני רגשות של קנאה, ולא לנטור לצרתה, בייחוד לאחר שזו תלד בן ? הרי אפילו שרה אמנו לא עמדה בניסיון הזה, ובקנאתה שלחה את הגר ואת ישמעאל אל המדבר. הוא הניח לדברים האלה, ופנה שוב אל ספריו. ממילא לא נדרש ממנו לעשות דבר, ופאסוניה, ברוב תבונתה, תדע לכלכל את העניינים על הצד הטוב ביותר.

מלכי רבנן- תולדות רבני מרוקו לרבי יוסף בן נאיים

זכור לאברהם

כהה״ר אברהם טאוריל ז״ל

מחכמי ג׳יבאלטאר וראיתיו חותם בטופס פס״ד משם מוהר״ר דוד כלפון ז״ל בש׳ פדו"ת.

כהה״ר אברהם חלואה ז״ל

בר יצחק מחכמי מקנאס ראיתיו חו׳ בטופס א׳ ש׳ תק״י פ״ק וחתום עמו כהה״ר יהושע בירדוגו ז״ל :

מוהר״ר אברהם בר מאיר ביבאם ז"ל

 מחכמי סאלי וראיתיו חותם בשאלה אחרת לרבני פאס בסיון תס״ז פ״ק עם מוהר״ר אברהם בן מוסה ומוהר״ר שלם אבן צור זכר כולם לברכה :

כהה״ר אברהם אלעסרי בר יעקב ז"ל

היה חבר עיר באיזה כפר במערב מצאתיו חותם בפס״ד אחד אחרי רבני מראקס בש׳ תקו״ה ליצירה וחתום עמו

כהה״ר דוד בן יוסף אלכלאם ז"ל:

כהה״ר אברהם אררעי ז"ל

 בר מסעו' היה חבר עיר באיזה בפר סביבות מראקם ראיתי חתימתו בפס״ד אחדי רבני מראקס ש׳ תקו״ה ליצי׳:

 מו"ה אברהם אלנקאר ז"ל

 א׳ מרבני פאם חי בחצי הראשון מהמאה הששית הוא הלך מעיר פאס ברעב ש״ש התצ״ח פ״ג ונתיישב בעיר ליוורנו וחיבר פירוש מחזור לימים נוראים הנק׳ זכור לאברהם ובמחזור שהדפיס בחייו בליוורנו ש׳ פני״ו בתוד״ה פ״ג כתב שם בענין טבילת פרוסת המוציא בסוקא׳ר וז״ל ובארץ מולדתי עיר המהוללה פיס יע״א נוהגין לטבל פרוסת המוציא בר״ה בסוקא׳ר לס״ט וכפי מנהגם אץ קפידא בזה שגם הוא נק׳ מלח בברית כרותה וכמארז"ל גבי על כל קרבנך תקריב מלח עכ"ל, ובדפוסים החדשים מספרי זכור לאברהם השמיטו הדברים הנז, הרב הנז' הוא מחבר שיר ארצות עומק וכו'

כהה״ר אברהם אאוריי ז"ל

א׳ מחכמי המערב חי במאה הה׳ ראיתי פס״ד אחד מרבני טיטואן זמנו ש׳ תחנ״ה ליצי׳ שנתדיין לפניהם החכם הנז'

כהה״ר אברהם פאריינטי ז״ל

מחכ׳ המערב וראיתיי שיר אחד בכ״י לחג הפסח שחי׳ החכם הנז':

כהה״ר אב׳ בטאן ז"ל

 מחכמי פאס והוא אביו של כמוה"ר אליהו ז״ל הנז׳ להלן

מרה אברהם הצרפתי ז"ל הוא א׳

מהמגורשים שבאו לפאס כי יש בידי קונטרס שירים בכ״י מו״ה אליהו הצרפתי זצ״ל ובתחילת הקונטרס כתוב בזה״ל פיוטים שהיו נוהגים לאומרם בבי׳ה הי׳יג שלנו שנחרבה בש׳ ח״ץ מאלף הששי שהיה רעב חזק בעולם לא תקום צרה פעמים והיו אומרים אותם במועדים לנשמת ולקדיש ויש מהם של חכם אחד קרוב לנו ושמו החה״ש כמוהי׳ר אברהם הצרפתי זלה״ה ונשמע שהוא עצמו מהמגורשים והיה סופר כותב ס״ת שתת׳ :

 מר"ה אברהם ן' סיסאן הי״ו

מחכמי דבדו ונולד שמה בתחילת המאה הנוכחית ורוב חכמתו למד בפאס כי היה בא לפאס זמן זמנים ויושב בין ברכי רבנן ושוב נתמנה למו״ץ בדבדו ועוד נתמנה¡ למו״ץ ורב בעיר תאזא וכשנחרבה העיר בא ונתיישב בפאס ובכל מקום שישב הרביץ תורה וזה כחמש שנים נתמנה מטעם הממשלה ראש אב״ד בעיר מוגאדור והוא חכם תלמודי וחננו ה׳ כח הזוכר כמעט לא שכח מה שלמד ומלא ובקי בדינים כל דבר בשמו ובמקומו וחיבר כמה פסקי דינים ויש לו ליקוטי דינים הרבה וגליוני חשן משפט שלו  מלאים מכתב ידו חידושים יקרים :

 מרה אברהם צבאח ז״ל

 בנו של הרב מו״ה דוד צבאח ז"ל מחבר משכיל לדוד מחכמי מראקס והוא חי בק׳ הו׳ וז':

מו"ה אברהם אלזרע זצ"ל

 מו"ץ בתאפילאלת הוא חי במאה הששית כי יש כתבים ביד זרעו כה״ר יעקב אלזרע נר״ו וחתומים בהם אבא״ל מסב״ר ושמעתי משם מו"ה מסעוד אביחצירא זצ״ל שר״ת אבא"ל היא אברהם אלזרע ור״ת מסב״ר היא מסעוד בן רוואח ומהר״מ הנז׳ מצאנוהו חי במאה הששית ראה הלאה באות מי:

מרה אבנר ישראל הצרפתי זצ"ל

רמו״ץ

בפאס נולד כ״א שבט תקפ״ז ונתבש״מ שמנה ימים בתשרי התרמ״ד והיו ימיו נ״ח שנה, הרב הנז׳ גדלה חכמתו בתורה וחיבר שו"ת הרבה/ וקיצור משכנות הרועים, וס׳ יחס פאס, וכולם עדיין בכ״י ואני בקטנותי ראיתי פירוש מסכתא א׳ ממנו בכ״י, הרב הנז' היה מכובד עצום ודבריו נשמעים לבני דורו כקטון כגדול אליו ישמעון ועד היום נשבעים בשמו ומשתטחים על קברו׳ ולא היה אוכל בשר בששת ימי השבוע כ״א משבת לשבת,

ואף בשבת לא היה אוכל מבהמה שהורה בה חכם, והיו עניים בני ביתו ובכל שבת היו אוכלים סביב לשלחנו, אוצר הספרים שלו מאהבתו לספרות ישראל אסף וקבץ ספרים רבים בכל מקצועות התורה וחפצו בספריו להיותם מעולפות בהידורים יפים ועד היום האוצר הנז׳ ביד זרעו במקומו

הראשון במחז״ק, הרב הנז׳ היה לו יד ושם בחכמת הקבלה, וכתב ידו היה מיושר מאד ויתאו האדם לחזות כתב ידו ועל כל דבר שלף אי״ש קסתו מנדנה ויפוזו זרועי ידיו וקסתו צעדה עלי שור להשיב שואלו דבר, החכם הגדול הזה הנודע בשערים רכש לו ידיעה בכל מיני חכמות ובכל חכמה ומדע אשר עיין בה עשה פלא ולא לבד רחף על פני מי החכמות כי אם ירד תהום והעלה פנינים ראמורת וגביש משכיות יקרורת מגנזי מדומים ופעמיבש אחדיבש נתווכחו עמו חכמי הישמעאליבש בענייני חכמה ושמחו בו ובידיעותיו זיע״א :

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר