פקודת המלך להמרה וביטולה-פגיעות בחיי הדת-א.בשן

פגיעות

פרק ט : התאסלמות במאות ה – 17 – 18

שנות בצורת ובעקבותיהן מחלות ומגפות, גרמו למצוקה מיוחדת אצל היהודים, באשר לא נהנו ממחסני המזון של הממשל. כך היה בשנים 1606-1603 כאשר התאסלמו כאלפיים יהודים, וכן ב – 1616-1615 בעקבות בצורת.

התאסלם ואחר כך התנצר.

בראשית המאה ה-17 התאסלם יהודי בשם יששכר בן יצחק אלקאסם, סנדלר במקצועו, שבגיל 20 עבר מספרד לפאס, עבד בשירות השליט במשך עשר שנים, וב-1611 התנצר. בתור נוצרי לא היה יכול להמשיך לחיות במרוקו, והוא עבר לספרד.

בשנת שס״ו (  1606) התאסלמו מעל חמש מאות יהודים, ולפי גירסה אחרת מעל שש מאות, כולל אנשים נשים, בחורים ובתולות בפאס. כפי שכתבו רבי שאול בן דוד סירירו ורבי שמואל אבן דנאן. בשנים  אלה מתו ברעב אלפים, והתאסלמו קרוב לאלף אנשים, נשים וטף.

לפי מקור זר הייתה במאה ה-17 גזרה על ידי הסולטאן, כי על היהודים להתאסלם, ומי שיסרב דמו ראשו. יהודים שילמו שוחד רב כדי לבטל את הגזרה .

כנת שע"ג (  1613) הגיעו יהודים ממראכש לפאס וסיפרו על הקנס שהוטל עליהם על ידי המלך זידאן, עד שברחו רובם וקצתם המירו'. יש להניח, כי בעלי רכוש שלא רצו לנטוש את רכושם החליטו להתאסלם ולא לברוח.

בשנת ש"צ (  1630)

לפי רבי סעדיה אבן דנאן, 'זונה אחת… אשתו של מוסא בן טלילה שהייתה חשודה עם גוי אחד והמירה דתה' (בניהו, תשנ״ג, עמי 93). רשיד השני שלט בשנים 1672-1660. כפי שרשם החיד"א – רבי חיים יוסף דוד אזולאי]:

ראשיד ראה בחור מאנסאנו  – בן למשפחה ידועה במרוקו –  ואמר לו שימיר ואם לאו- יהרוג כל ישראל, והכריחוהו הרבנים שימיר.. ויום הו'  כתב המלך בכתב יד גזרת שמד על כל ישראל שבערי מערב או המרה או הריגה והבחור הנזכר הודיע לרבני העיר מארויקוס [מראכש], בהמשך מסופר שהיה נס והבחור שרף כתב הגזרה שהיה בכיס המלך.

פקודת המלך להמרה וביטולה

מולאי אסמעיל (1727- 1679 ) כינס את נכבדי הקהילה היהודית ואמר להם כי הוא שומע זה שנים על בואו של המשיח היהודי, והנה הוא לא בא. הגיע הזמן שתכירו בטעותכם ותקבלו את דת האסלאם. לפי רבי חביב טולידאנו:

 בשנת תנ"ב (  1692) בערב ראש חודש שבט סמוך לקבלת שבת שלח המלך – אסמעיל –  עם סופר… וכה דיבר שהאומה הישראלית ימירו דתם, ואם לאו חס ושלום להשמיד להרוג ולאבד. היהודים ערכו תפילה מיוחדת, ואחרי השתדלות מחל המלך על הגזירה.

בין השנים ת"ס- תס"ג (1703-1700) נגזרו גזרות על יהודי מרוקו, כפי שכתב יעב"ץ לשליח ירושלים חיים אברהם ביטון בשנת תס"ג.

גובה מס שלא הצליח בתפקידו רצה להתאסלם בשנת תסייד (1704)

רבי שמואל אבן דנאן הרביעי כתב, כי קהל פאס החליט בחודש ניסן שנת תסי"ד שיגבו את המם באמצעות גובה, שמונה על ידי הקהל. אבל הוא לא הצליח לגבות אפילו פרוטה אחת. והגובה בייאושו רצה להמיר דתו (בניהו, תשנ״ג, עמי 122).

חכם בשם רבי יעקב בירדוגו כתב על ישנת תס"ג (1713) אחר עבור שנות הרעב' (׳שופריה ויעקב׳, ח״א, חו״ם,סיי ג). כיוצא בזה כתב החכם הנ"ל, כי ב-1724 בשנת רעב, המירו בפאס קרוב לאלף אנשים נשים וטף ומתו קרוב לאלפיים נפש.

בעקבות יאוש על חוסר מזון – היו הורים אומרים לילדיהם: "לכו מאצלי והמרו דתכם". בהנחה שבתור מוסלמים יקבלו מזון מהממשל (לפי החכם הנ״ל, בניהו, תשנ״ג, עמי 126). אנגלי שליווה את שגריר בריטניה במרוקו בשנת 1728 כתב על יהודי שהתאסלם. (3182 .ק,1729

זונה יהודייה התאסלמה

ר' שלמה חלואה ממכנאס בן המאה ה-18 כתב שיר על זונה יהודייה שהתאסלמה, באשר לקוחותיה היו בעיקר מוסלמים, וכן על בתה אשת איש שעסקה בזנות, והתעברה. לבסוף גורשה מביתה. היא נאסרת על בעלה, וראוי שהיא תישרף.

מעשה באשה ובתה/ דרכי שאול ביתה/ מאד רבה רעתה/!חזקוה בני משפחתה/ נסתרה ונטמאה ועידיה מעידים אותה/ חמתה מרובה מצילתה/ ולבסוף המירה דתה/ ותקם אחריה זרע מרעים מצבתה/ בתה אשר אחזה מדתה/ הוסיפה רשעה על רשעתה/ היא חליפתה היא תמורתה/ ויגלחו צמתה/ אולי תשוב מחטאתה/ ולא הועילו בתקנתה/ ולייסר העוברים מצווה לפרסמה/ וכל שומעת גנותה לשמה/ תשמור חומה/ ותדע בשכבה ובקומה/ וביום שהופל עוברה ובעלה אין עמה/ חברתי מחברת קשה לשמה/ ועל רע ייזכר שמה.

השיר הבא על בתה:

בת כהן על דת עוברת/ דינה בשריפה בקורת.

 שמעו נא דין המופקרת/ בבעלה היא משקרת.

 ריב ומדון מחרחרת/ הומיה היא וסוררת.

 מצאוה מעוברת/ בממזר או בממזרת.

 בת האישה המומרת/ יהי אחריתה להכרית.

ארבעה לה במסורת/ גלוח ראש ותספורת.

וחבל מצרי חוגרת/ בליל מצה וחזרת.

כלימיה מתנכרת/ ונטמאה ונסתרת

. במרומים עלי קרת/ תשא תתן בה מוזרת.

 מור ולבונה מקוטרת/ שלומים היא מדברת.

 אש ועשן מתמרת/ עיניי דרכים שומרת .

עולה יורדת נסערת/ מחוץ לעיר מחמרת.

ברחובות מחזרת/ וביתה בלא מסגרת.

לא ידעה למי גוררת/ יגיעה אשר אוגרת.

 כי ממנו משתכרת/ ואין דעתה מתקררת.

 ומביתה המקורת/ גרשוה באדרת.

שער והיא ממררת/ נפשה הכרת  תכרת.

 תשורה זאת בה תשרת/ גרב _ילפת עורת.

 ושריפה באה בוערת/ בזה תהיה מתכפרת.

 למולדת נכרת/ ועל בעלה נאסרת.

שמתי זאת לה למזכרת/ פן תהיה אליו חוזרת.

(י. שיטרית, תשנ״א, עמי 79-77, 103. הנ״ל, תשנ״ט, עמי 247-245).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר