תולדות חייהם של חכמי הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
מחכמי ארץ ישראל. ממקובלי צפת. מתלמידי האר״י [רבי יצתק לוריא]. הובא בספר ה״חזיונות״ לרבי חיים ויטאל.
אטלס עץ חיים
רבי אברהם אשכנזי
״גאון עוזינו, הודינו והדרינו, הצבי ישראל, ראש גולת אריאל, אבי התעודה, מעלת הרב הגדול, מעוז ומגדול, עטרת ראשינו, וצניף תפארתנו, מרן מלכא ראשון לציון אחד היה אברהם״. בתוארים אלו עיטר הגאון רבי אליהו מני את רבינו, בתקופה ההיא שבה חיו ופעלו גדולי עולם ממש, וכשבאו לכתוב תוארים ושבחים, צמצמו ומיעטו מאוד בהם, ודקדקו על כל אות ותג וישבו עליו שבעה נקיים מכח זהירותם לבל יכתבו דבר שאינו מדויק ואינו אמת.
כשלושים שנה כיהן רבינו הגדול בירושלים דדהבא כדיין כראב״ד וכראש הרבנים וראשון לציון. נהג נשיאותו ברמה, כאשר כל גדולי דורו קבלו מנהיגותו בהערצה לרוב גדולתו בתורה. לא היה דבר קטן או גדול שלא נועצו עם רבינו מכל קצוי תבל, כעדותם של חכמי ורבני בית אל. ״מי בראש, הרב הגאון המפורסם פאר החכמים נר ישראל ראשון לציון מאור הגולה אחד היה אברהם, הרגיל ובקי בהוראה מימי נעוריו, ומכל קצוי ארץ וים רחוקים מריצים אליו שאלותם, וכמלאך ה׳ צבאות תורה יבקשו מפיהו…״. למרות זאת רק מעט מן המעט נודע לנו מאישיותו ותולדות חייו, ורב הנסתר על הנגלה בתולדותיו. כי לרוב הענוה שהיתה בו לא יכלו להכיר גדולתו, ורק טפה מן הים ניתן לנו לכתוב, וזאת מתוך מה שהוא גילה במקצת.
היה ראשון לציון בעיה״ק ירושלים בשנים תרכט-תר״מ. נולד בלאריסה שביון בשנת תקע״א 1811] מגדולי דורו היה, חכם מופלא שכולל את מכלול החכמות. ידיו רב לו בנגלה, בתשובות ופסקים, בהוראות, בכתבי רבותינו הראשונים. אך להפתעתינו נתגלה לנו בימים אלו שגם בתורת הסוד היו ידיו מרובות, וזאת על ידי טופס של ספר ״עץ חיים״ למהרח״ו דפוס קארעץ שנתגלגל לידינו, ובו עשרות הגהות בכתי״ק בגליון, המכילים חידושים משלו וגם הפניות לשאר כתבי האריז״ל, כדרכו בכל ספרי הקדמונים. כך שחכם זה שלם היה בתורתו, וכלל בתוכו את כל פרד״ס התורה ממש בעיון ובקיאות עצומה.
עדות לדברינו, על גדלותו במדה בלתי משוערת, נמצא בהספד שנשא עליו בן-דורו הראשל״ץ רבי יעקב שאול אלישר זצ״ל, וכה הם דבריו: ״הנמצא כמוהו גאון מפורסם בקי בכל הש״ס וגם בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים, כל תשובות הרשב״א כמאן דמנח בכסתיה, כל שיטות מקובצות לרבנו בצלאל, שיטת הרמ״ה ז״ל בקי בהם״.
ואכן הבקי ורגיל בכתיבותיו של המחבר, רבי אברהם אשכנזי, יווכח לדעת שרוב ככל הציטוטים שמצטט, בתשובותיו, בדרשותיו או בשאר חיבוריו, לדברי התלמוד או הראשונים הכל מובא בסטיות דקות מהנוסח המצוי לפנינו, והסיבה היחידה היא שרשם את הכל מדעתו ללא עיון בספר. ודבר זה הוא מבהיל על הרעיון ממש.
בשנת התשנ״א זכינו ויצא לאור כרך עמוס מרובי תשובותיו של המחבר, מתוך כתב-ידו, ומתוך שאר ספרי חכמי ורבני דורו. בהקדמות לספר זה, הובאו דוגמאות מספר לבקיאותו וכח זכרונו המופלג, והוכח שבתשובות מסויימות שהוא מעיד על עצמו שלא היו לפניו ספרים כעת כותבו את התשובה אלא ״כל הכתוב מריש ועד כאן רשום מכרוני… ואחר היותי מוטל על ארש דוי ואין בי כח לחפש אחר ספרים״, ובתשובה זו הוא מזכיר עשרות מקורות שונים כמו: דברי חכמי התלמוד, הרשב״ם, הרמב״ם, הרב המגיד, רבינו חננאל, רבינו נסים, רבינו ירוחם, ריב״ש, רבינו בצלאל אשכנזי, טור, שלחן ערוך, בית יוסף, אבקת רוכל, מבי״ט, ש״ך ועוד – הכל מתוך זכרונו. ולמי שבקי בתורתו ומשנתו, נהיר הדבר שאכן כך היא האמת ממש בלא גוזמא כלל.
ספרייתו של רבי אברהם אשכנזי משופעת היתה בחיבורי הראשונים וגדולי האחרונים, מהם בדפוס מהם בכת״י, וחיבתו להדפסת ספרי הקדמונים נודעת מתוך הסכמותיו שנתן להוצאת ספרי הראשונים מכת״י, כגון לחידושי מהו״ם חלאווה על מסכת פסחים ועוד.
ספריו הרבים לא שמשוהו לעיון קל בלבד, אלא ברובם הוא הגה שנה ולמד מכריכה לכריכה, והטמין בגליונות ובין השיטין את השגותיו, חידושיו או תיקוניו בדברי המחבר.
הגהותיו המרובות הן מחזיקות ברכה לעצמן, ומצטיינות בתמצית הפסק והפניות לשאר חיבורים הדנים בפסק זה, או למחבר זה שמאיר סוגיא זו במקום אחר בספריו. כאשר על הרוב כל הגהה שכזו תנהיר עיני הלומד בסוגיא, ותבהיר לו על נכון את מגמת המחבר ופסקו.
כאלו הם הגהותיו על כל תשובות הרשב״א לחלקיהם, שמהן נודע לנו על: הגהותיו לחלק א׳ וחלק נוסף, שהיו בספריית אב״ד ירושלם רבי יוסף מרדכי הלוי זצ״ל, ונשלחו בטעות לגניזה ואבדו. הגהותיו לחלק ב׳ הנקרא ״תולדות אדם״, הנמצאים בטופס שבספריית ראש ישיבת ״אהבת שלום״ תכב״ץ הגר״י הלל שליט״א. הגהותיו המרובות לחלק ג׳ נדפסו בסוף הכרך של תשובותיו הנ״ל. ונקוה שיתגלו גם שאר החלקים עם הגהותיו בעזה״י.
כמו כן נמצאים תח״י מכון אהבת שלום ספרים נוספים מספרייתו, שאף בהם נמצא הגהותיו, כמו ״שו״ת ר״י ן׳ מיגש״, ספר ״פאת הים״ להר״י מאייו, ספר ״עץ חיים״ למהרח״ו כנ״ל, ועוד.
ואלו הם חיבוריו:
א] ״שו״ת מהר״א אשכנזי״. כרך גדול ובו תר״ז עמודים עמוסים מתשובותיו וחידושיו, יצא לאור מתוך כתב ידו עם השלמות מהנדפס בספרי חכמי ורבני דורו, בהוצאת ״אהבת-שלום״ שנת תשנ״א. לספר זה הוקדם מבוא ארוך לתולדות המחבר, תקופתו
וכתביו.
ב] ״שמרו משפט״. והוא ביאור רחב לספר ״חוקות הדיינים״ של רבינו אברהם ב״ר שלמה ן׳ טאזארטי תלמיד הרשב״א. נדפס בג׳ חלקים על ידי הראשל״ץ רבי יצחק נסים זצ״ל בהוצאת מכון הרי פישל, ירושלים תש״ל. בספר זה נמצא גם הגהות וחידושים מבנו
של רבינו, רבי יצחק אשכנזי שקראם: ״כונן לחקר״.
ג] ״התקנות והסכמות״ ומנהגי עיה׳׳ק ירושלם ת״ו, נדפס בירושלם בדפוס ישראל בק בשנת תר״ב, ובשנית בשנת תרמ״ג. ספר זה חיברו רבינו על פי בקשת הראשל״ץ רבי אברהם חיים גאגין
זצ״ל, יחד עם ריעו רבי יעקב קאפילוטו.
] קונטרס ״ישמח משה״, פסק דין ארוך במשא-ומתן של הלכה ופלפול בענין צוואת השר נסים שמאמה. נדפס בירושלים בשנת
תרל״ד, ונכלל כולו בספר תשובותיו של רבינו הנ״ל נאות א׳].
ה] ״דרך אניה״. דרושים נפלאים משופעים בבירורי הלכות ופלפולי דאורייתא, נמצאים בכת״י המחבר באוסף בניהו, וערוכים
לדפוס על ידי מכון אהבת שלום.
ו] ״תקנות ירושלים״ המכיל תקנות והסכמות וגם יו״ל ספרו
חקת הדיינים בירושלים.
הראש״ל אברהם אשכנזי נפטר בירושלים ביום ט׳ בשבט התר״ם [1880], ופטירתו השרתה אבל כבד בכל ארץ ישראל.
הוא נקבר בהר הזיתים ועל מצבת קברו נחקקה כתובת זו:
מ״ק. וי לארעא דישראל דחסרא גברא רבא, ח״ק אבד לדורו, אוי כי ירד אש מן השמים, נפלה עטרת ראשנו מלכא ורופילא, אין לנו תמורתו, מושיע ורב, אוי מה היה לנו ותחשך הארץ, אבד חסיד, אשכול הכופר, שקדן בתורה, הגאון המפורסם, ראש״ל מלך רב, אוי לו לדור שאבד אבינו רוענו, הרב הגדול משיירי כנה״ג, עמד בפרץ ירושלם ומשל ממשל רב, הלא הוא המדוכא ביסורין כמהר״ר אברהם אשכנזי זצוק״ל, מ״ק ביוום ט׳ שבט, ש׳ חש״ך ה׳ש׳מ׳ש׳ בצאתו שכיב רב תנצב״ה.
הראש״ל רבי אברהם אשכזי נספד אחרי מותו בספר ״שבט שמעון״ חלק ב׳ פרשת תצוה, בספר ״מגילת קינות״, בראש ספר ״גי חזיון״, ובספר ״אברהם את ידו״, חלק ב׳ דרוש ט׳ לשמועות, ובספר ״איש אמונים״ דרוש ז׳ להספד.
קובץ חידושי תורה "מקנציאל״, גלית כה, תמוז תשנ"ו
דברי הימים העיר פאס – רבי דוד עובדיה זצ"ל
ומחר ביום ב׳ של חול המועד באו שכינינו ואמרו לנו ליתן להם דמי הקורות שנשארו כמו שנטלו חביריהם והוכרחנו לתת להם וכל א׳ נתפשר עם בעלי החצר יש שנתן מאה מתקאלים לחצר ויש שנתן שלש מאות ויש שניתן חמש מאות מתקאלים ונטלו ממנו ממון רב בע״כ. כי המלכות היתה עדיין רופפת בידי יר״ה. ומלבד זה נתנו כל מי שיש לו בית מקורה סך חמשים מתקאלים לבית כדי לפרוע ההוצאות שהוציאו הקהל הנז׳ לצורך החזרה לעיר. ואחר המועד התחלנו לגדור פרצות העיר ולסתום מקומות הפרוצים ולקנות קורות ולוחות ודלתות. והיו העם טרודים טרדה גדולה כל איש לתקן ביתו לדור בו ונפנו מעסקם ועניינם. והלכו הקהל לפליל ס׳ תאוודי עז״א ואמרו לו שיכתוב ליר״ה על אודות האלג׳אמע שבנה המזי״ד בעירנו וכתב הפליל שהוא אסור בהנאה מכל צד, אם מחמת שנבנה מקברי ישראל שהוא אסור בהנאה, אם מחמת שהפועלים הבונים ובעלי הסיד היו פורעים אותם מדמי מים שרופים שגזל מישראל. אם מחמת שבנאו בקרקע גזולה ומיד גזר יר״ה לסתור אותו והאלסמע׳א שהיתה בו. ובאו בו פריצים וחללוהו ונתצו את הבית את אבניו ואת עציו כדין בית המנוגע והיה תל עפר לא יבנה עוד כעיר הנדחת. ואם באתי לספר גודל הבית והקורות הגדולות ושכללו ביופי מאד באבני שיש ירק ואדום וכו' ונשאו העצים והאבנים והעפר לבנות בהם חמא׳ם סכו׳ן (בית מרחץ חם) אל מקום טמא, ויראו גוים
ויבושו הן נסתר תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, וחורקים שיניהם עלינו, ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לדבר עמנו. ואדרבא מלאך רע עונה בע״ב אמן. וחזרו לדבר עלינו ועמנו טובה ולשון רכה, כי נפל פחד היהודים עליהם. בראותם כי היה ה׳ עמנו לכל האותות והמופתים שעשה עמנו בהשגחה פרטית. ויהי איש מצליח המלך יר״ה ברצות ה׳ דרכיו. וקם מולאי סאלמ׳א אחי המלך יר״ה ומרד ובא למשפחת אלחייאג׳ ומרדו עמו ושלה להם המלך בהתראה אם לא ישובו לכסלה ימחול להם ולא אבו לשמוע לו. ויצו המלך ויעבירו קול בכל מלכותו ונתקבצו חיל רב כחול אשר על שפת הים. והלך המלך עמהם להלחם במשפחה הנז׳ ויעזרהו ה׳ וינצחם ואכלם והממם מהומה גדולה. ו
מולאי סלאמ׳א ברח ונהרגו מהם הרבה ונכנעו מאד והניח עליהם שד אחד ליתן לו מאה ככרים ופרעו הכל ע׳׳י השר הנז'. ואח״כ קמו משפחת פלשתים איי׳ת ימו׳ר ומרדו בו וקבץ המשפחות והלך להם ואכלם והממם עד שנכנעו לו ובאו עמו וקבלו עליהם לשמור הדרכים. ואח״כ תפש שרי טיטוא׳ן באומרו להם למה נתנו למר סאלאמ׳א הממון של המזי״ד ופרעו לו הכל ובאו כמה משפחות מארץ מרחק והסכימו על מלכותו כי מאת ה׳ היתה לו. ואח״כ גזר המלך לסתור המבצר שבנה המזי״ד לנוכח בית הקברות שלנו, והוא היה בעברנו שבחיי אביו הידה עולה למבצר הנז׳ וראה הנשים בוכות על קברי בעליהן ושלח לסתור אותם ופעמים אחדות שלח לנו ליתן לו ככר כסף ואם לאו יוציאו המתים מן הקברות.
וכן עשה התחילו משרתיו לסתור כמה קברות וכראות היהודים זה קמו ועמדו וקבצו הממון הנז' ונתנו לו. וכמה פעמים תפס הת״ח בכבלי ברזל ליתן הקהל בעדם ממון ועלילות ברשע שלו אין להם מספד. ומעולם היה רצועת מרדות לישראל. ואפילו לגוים וברוך מאבד הרשעים. ואח״כ חזרו ובאו כל הקהל והחכמים מארץ גלותם ומן ההרים אשר נפוצו שמה. וחזרה עטרה ליושנה ובנינו בתי כנסיות שנחרבו לגמרי, וגם חזרו ללבוש בגדי ירוק עם היות שקטרג בפני יר״ה על זה שופט א׳ וכעס עליו וא״ל מה לך תדבר ע״ז אני איני עושה אלא: מעשה אבי יר״א ונתמלאת העיר באוכלוסין שבאו לדור אפי׳ מעיר אחרת וקהלות אחרות.
וברוך האל אשר לא השבית לנו גואל, ועם היות שאין המנהג לברך המלך כמו שכתוב במחזורים, זה המלך אנו מברכין אותו ביום ש״ק ויו״ט בבתי כנסיות, כי הוא ראוי לברכה מאדון הממלכה. כי גם המס שהיו נותנים פה הקהל לאביו פיחת להם ממנו ואמר להם שיתנו סך אלף אוקיות בכל חדש דוקא ויש בכללם כל המסים ואפי׳ כסף גלגלתא. כי אינו עושה ממלכתו כ״א על פי דיניהם בין לאומות בין לישראל וחתימה מעין פתיחה.
ומה נספר על הצער כשהיינו גולים בהאלקצב׳א מענין קבורת המתים שלא היינו מוצאים קוברים, כי הדרך רחוקה משם להאלגיס׳א של בית הקברות ששם היו קוברים הנהרגים מחוץ לעיר, ועוד היו עושין המת על גבי ב׳ קורות ארוגים בחבלים ואח״כ כופתים את המת על הקורות ונושאים אותו על כתפיהם ד׳ אנשים והולכים במרוצה ולא היינו מלוים את המת אלא עד השער והיו מוליכים עמהם שר השער מפני פחד אויב. ומה נדבר על צער טבילת נשים שהיו הולכים לטבול בנהר והיו הגוים צופים ומקובצים לראות בבנות ישראל ערומות וכראותי הצער והביזוי הזה עמדתי וקבצתי ובניתי מקוה מים כשיעור ונתמלא בגשמים וכשהיו מתמעטים המים היינו עומדים על שואבי המים להשקות אותו על ידי המשכה כדין והיו טובלים בה והיינו תוקעים בשופר בכל ע״ש כי המקום היה גבוה, מאד ושוקעת החמה ועדיין לא חשכה והעם הם עדיין שואבי מים מן הנהר והיינו עומדים בפתח השער למנוע העם מלשאוב מים. ויגענו ולא הונח לנו עד אשר הניח ה׳ לנו מסביב וחזרנו לעירנו תהלות לאל.
הפעם אודה את ה׳ על נסים ועל הנפלאות. שעשה עמנו לטובה אות. ונשיר ונודה לפניו ברוב ההודאות. כי הוא אלהי הצבאות, ושדד המערכות. והשפיל המלכות. ומי שהראנו בראשונים יראנו באחרונים. הבוגדים ריקם. שבעתיים אל חיקם. ומפני שאחז״ל אלמלא חזקיה הנביא ע״ה אמר שירה במפלת סנחריב הוא היה משיח אלא שאמר מודעת זאת בכל הארץ ואנו באזננו שמענו ועינינו ראו ולא זר נסים שנעשו לנו ממש כיציאת מצרים, לכן יסדתי אני הצעיר שיר הודאות להודות להלל לפניו יתברך לבל נהיה מכפויי טובה ח״ו. ובכל חג הפסה אנו אומרים אותו בבהכ״ן שלנו. שיר חדש לנו׳ יום ליבשה. וסי׳ אני יהודה בן עטר בן עובד. התחלתיו ביום ש״ק בחלום. לנשמת.
ישורון ישורון /בכל שמן ורזה/ ברוך שעשה לי/ נס במקום הזה.
הללו כמהם/ המשפיל גבוהים /הודו לאלהים רדנה אלהינו זה.
ברור
ועיני כבריכות/ שדד מערכות /והשפיל המלכות נמס נמבזה.
ברוך
דרך על במותיהם/ הרג בחיריהם/ זד יהיר לץ מהם הוכה על החזה.
ברוד
הוציא עם סגולה /מעיר התחלה /בנה בה בית תפלה נבל בעיר הזה.
ברוך
ברצות ה׳ דרכי איש /ישראל לא ימישתוך אהלי דת אש מזה בן מזה יזה. ברוך
נבזה, חדל אישים /ביתו אשפה השים /קומת עצי ברושים הפיל וכמה ארזי. ברוך
עטרת זקנים וזקנות /בחורים עם קטנות ישבו בעיר עליזות כנבואת נביא וחוזה. ברוך
טוב ה׳ למעוז /למלכו הוא יתן עוז /בן דוד אשר לו
ברוך
רוב הודות לאל תנו/ על אשר גמלנו/ טובות עשה עמנו /נסים במקום הזה. ברוך
בן עובד אלהים /ישוב יראה נגוהים /אזי נשמת עם רוהים/ וקרב זה אל זה. ברוך
תם
ובקיץ ש׳ תקנ״ג -1793 חזר עוד מולאי סלאמ׳א ומרד והלך למשפחת אמהאורס א״ש והמליכו אותו וגנב דעתם שיתן להם ממון רב ובאו עמו כמו ד׳ אלפים עד אגורא׳י ונכנס הוא, לבדו וישב בבית התיפלה עד עת ערב ונתנו לו היהודים דורון ושמח בהם והבטיחם שלא יוזקו כלל. והלך עם כל המחנה למקנא׳ס ושלח לשרים של העבדים לצאת לו וענו אותו בביזוי ולא הרגישו בו. וכשמעו עשה עצמו כאלו לא דברו עמו והלך בלילה וברח. והמחנה כאשר ראו ברח גבורם המה כשלו ונפלו תעו במדבר ויצאו הפלשתים והעבדים והפשיטום ערומים ונהרגו הרבה מהם והרבה שנפלו לבורות שיחין ומערות כי לא היו יודעים אותו המדבר וחזרו כולם בפחי נפש ערומים מכל. ואפי׳ מולאי סאלאמ׳א הפשיטו אותו והניחוהו ערום כי המשפחות אשר היו עוברים עליהם אכלום הממום, כן יאבדו כל אויביך ה׳. ויש ממשפחת אמהאוו׳ס שחזרו לאגורא׳י ערומים והיו יהודים מחרפים אותם בחרופים וגדופים ומשום איבה היו מקבצים להם צדקה ונותנים להם לכסות בשר ערוה. כי המשפחה הנז׳ היו רודפים והורגים כל הנקרא בשם עברי והם צוררים לנו. והמקום יתמלא עברה עליהם אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע. ומי שהראנו בראשונים יראנו באחרונים. ויעשה עמנו לטובה אות כיר״א.
ובשנת תקע״א – 1811 – ברביעי בשבת כ׳ לסיון באה שמועה רעה שנשרפו במקנא׳ס ג׳ בתי כנסיות וארבעה ספרי תורות וכמה ספרי קדש מה ששווה יותר מארבע אלפים אוקיות מכ׳׳ט, לבד כמה הצרות שנשללו ונשרפו בלהבה הבאה מבתי כנסיות ותהום כל העיר וכולם לנו ברחוב העיר אנשים ונשים וטף. כי ראו שנכנסו כמה מאות גוים. והשר גזר ע״פ המלך יר״ה לשרוף בתי כנסיות שנתחדשו בשנה זאת והמה עזרו לרעה. ובאותו ערב היה רעם גדול וגשם גדול. ולא שחטו ביום ה׳ בהמות לשבת וכולם אכלו דגים וכיוצא עד סוף ז׳ ימים. ושמענו ותרגז בטננו ורצינו לעשות הספד גדול אלא ראינו שיש בדור הזה פריצים ומוסרים ויראנו שמא ילשינו ויאמרו שמקללין לשררה ונמנענו. וכל א׳ עשה הספד בביתו. ואלו באה השמועה קודם שישחטו לשבת לא היו שוחטים כלל, אלא שלעת ערב יום ה׳ באה השמועה וכבר שחטו לשבת והיה הפסד גדול. וברוך הגוזר בצדק ודיין האמת ולשריפת תורה שאו קינה מרה אללי לי וכר לחורבן בתי כנסיות ובעלי תושיות אללי. ועונותינו הטו אלה שעון שנאת חנם שהחריבה בית קדשנו עדיין הוא מרקד בינינו. ויש מבני עמנו שהלכו שם לשררה והלשינו שהיהודים בנו בתי כנסיות חדשות ובדיניהם אין לנו רשות להודיעם זה, ואם יודיעום יחריבו אותם. ופגעה בהם מדת הדין ומרשעים יצא רשע ואל נקמות יופיע על הגורמים רעה זאת וחילול התורה שיאמרו ידינו רמה ואויבינו פלילים ואל שדי יאמר די לצרות עמו ישראל כי״ר.
החרירה היא אם כל המרקים-גבריאל בן שמחון
החרירה היא אם כל המרקים, מכילה כמעט את כל סוגי הקטניות בטעם חריף־חמוץ. היא מתלבטת בין להיות טאגיין ובין להיות מרק. כמרק היא סמיכה וכבדה, כטאג׳ין היא דלילה מדי. בחרירה חוברים יחד עדשים, חומוס, שעועית עם עגבניות, בצל, שום ובשר כבש. כנראה שאלה שהמציאו את החרירה חיפשו לזה שצם בחודש הרמדאן משהו, שיחזיר לו את כוחו עם ערוב היום. החרירה היא מאכל פראי, מזין, משביע ומגרה. התיבול שלה הולך בכיוון כרכום וקינמון, עם סטייה לכיוון פטרוזיליה וקוסבורה ועם קריצה קלה לטעם החמוץ של הלימון. הלימון מארגן את יתר התבלינים ומפקח עליהם מלמעלה בטפטוף מאוזן, שהופך אותם לצבא קטן וחכם, שתוקף את החיך והלשון במערכת גירויים, שאי אפשר לעמוד מולה, ואתה מבקש עוד ועוד. החרידה היא מרק סמיך שהתבלינים ובעיקר טפטוף מיץ הלימון הופך אותו לקל ומעורר את החיך לתבוע עוד קערה ועוד קערה.
החרירה היא תבשיל שמתחפש למרק, מאכל גברי שמתחפש לנשי, החיך הלא רגיל לתרכובת המוזרה, מנסה להגדיר את המין, אבל לא יכול, והוא נשאר עם הלשון בחוץ, מבקש עוד ועוד.
למרות שהיא עשויה מקטניות, הטכסטורה של החרירה רכה וענוגה. כשמה – כן היא. חרירה־משי, וזה מה שהיא – רכה, חושנית, מלטפת, מחייכת, מחליקה לתוך הגרון כמו חמאה, ואם היא מנסה להתפרע, אתה מטפטף עליה כמה טיפות לימון, ומחזיר אותה למקומה.
החרירה היא מאכל איכרים, שהפך מאכל עממי לאניני טעם, ואפשר למצוא אותו במסעדות היוקרתיות ביותר כמו בדוכנים קטנים על אם הדרך. זהו מאכל בו הערבים שוברים את הצום עם שקיעת השמש בימי הרמדאן, והיהודים במוצאי תשעה באב.
ליד התה – המשקה הלאומי, והכוסכוס שהוא המאכל הלאומי, החרידה היא המרק הלאומי.
אוכלים אותה בלוויית תמרים, תאנים ועוגיות עם שקדים.
חומרים (ל־8-6 מנות)
2/ג – ק״ג בשר כבש חתוך לקוביות
2 – בצלים מקולפים וחתוכים דק
50 גרם מרגרינה (מחמאה)
1/2 כוס עדשים שרויים במים מיום קודם
1/2 כוס חומוס שרויים במים מיום קודם
1/4 כוס שעועית שרויים במים מיום קודם
- עגבניות רכות, מקולפות וטחונות
- גזרים חתוכים לעיגולים דקים
2-גבעולי סלרי חתוכים לעיגולים דקים
3 כפות אורז
2 כפות קמח רגיל מדולל בכוס מים
1-2 לימונים חתוכים לרבעים
מים
תבלינים
רבע כפית כרכום
חצי כפית פלפל שחור
חצי כפית קינמון
2 מקלות קינמון
רבע כפית זנגויל
חצי כפית פפריקה
קצת זעפרן
2 כפות קוסברה חתוכה דק
4 כפות פטרוזיליה חתוכות דק
2-1 כפיות מלח
אופן ההכנה
חותכים את הבצלים לחתיכות קטנות ומטגנים ער להשחים
חותכים את הבשר לחתיכות קטנות
שמים את הבשר, הבצל, הקטניות בתוך סיר עם ליטר וחצי מים
ומרתיחים
מסלקים את הקצף, מוסיפים את הגזר, הסלרי, האורז ומחצית מכמות המחמאה וממשיכים לבשל כשעה וחצי מוסיפים מים מפעם לפעם לפי הצורך
מוסיפים את העגבניות, התבלינים הפטרוזיליה והקוסבורה וכן את הקמח המדולל ואת מחצית מכמות המחמאה וממשיכים לבשל כעשרים דקות בוחשים, כדי שהקמח לא יידבק לסיר.
אופן ההגשה: מגישים את החרירה בקעריות עמוקות אישיות מלוות בתמרים, תאנים ובפלחי לימון. כל אחד מוסיף לקערית שלו מיץ לימון לפי הטעם.
וריאציות נוספות
אמא שלי לא נהגה לשים לא בשר ולא אורז, אלא רק קמח. במקום אורז יש מעדיפים כוס אטריות דקות. יש שמוסיפים גם חצי כוס מיץ לימון לקראת סוף הבישול בהדרגה תוך טעימה ובדיקת הטעם.
החשישים – כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס
העיסוק בתולדות החשישים משך את תשומת לבם של חוקרים רבים בעת החדשה. אחד מחלוצי המחקר עליהם הוא המלומד הצרפתי סילבסטר דה סאסי(De Sacy), אשר פרסם בראשית המאה התשע עשרה סקירה מקיפה על אודותם. סקירתו של דה סאסי סללה את הדרך לכמה עבודות רחבות היקף שבאו בעקבותיה, אשר אחת החשובות שבהן היא חיבור מונוגרפי מקיף, פרי עטו של החוקר האוסטרי יחף פון האמר (von Hammer). ספר זה ראה אור בגרמנית בשטוטגרט בשתי מהדורות (1833 ו־1835) וסמוך להופעתו תורגם לצרפתית (1833) ולאנגלית (1835). אולם כפי שהעיר בצדק ברנרד לואיס בסקירתו על מצב המחקר בנושא הנדון, ספרו של פון האמר נועד במידה רבה לתקופתו. חיבור זה אינו חף ממגמתיות חינוכית והדברים נתמכים בדברי המחבר עצמו, המציין שכתבו כאזהרה נגד ׳השפעתן המזיקה של אגודות סתר… ונגד השחתת הדת הנוראה שהופקרה לשאפתנות בלתי מרוסנת׳. יתר על כן, לדידו, החשישים לא היו אלא ׳אגודה של מתחזים ושוטים, אשר במסווה של אמונה קפדנית ומוסריות חמורה, חתרו תחת כל דת ומוסר, מסדר של מרצחים, שבאמצעות פגיונותיהם נפלו שדודים שועי ארץ בני אומות שונות׳.
הנטייה להיאחז בדעות קדומות ולחרוץ משפט על מושא המחקר היא מן המאפיינים המובהקים של המחקר המזרחני בראשיתו וגם המחקר על החשישים לא ניקה ממנה. דבריהם של חוקרים שונים על תולדות הכת ויותר מכך על תורותיה ומניעי פעולתה יותר משהם משקפים אמת היסטורית מהווים הם בבואה להשקפת עולמם של החוקרים עצמם. גישה שקולה ומאוזנת המושתתת על שפע של מקורות ראשונים ומשניים מסתמנת במונוגרפיה המקיפה מאת מגייס הודג׳סון (The Order of the Assassins – (Hodgson, שעניינה גם בתולדות הכת וגם בתיאור עיקרי אמונתה.
ספרו של ברנרד לואיס המוגש בזה בתרגום עברי מאת משה אילן הוא נדבך חשוב ועדכני במחקר הלמדני והשקול על כת החשישים. אף כי במקורו האנגלי ראה אור לפני למעלה משלושים שנה לא נס לחו. יתר על כן, במקומות רבים לאורך הספר שילב המחבר תיקונים, השלמות ועדכונים ואלה שובצו כולם במהדורה הנוכחית. כמו ספריו האחרים של לואיס, מצטיין גם חיבורו זה בהרצאת דברים רהוטה ובהירה, בתיאור ובניתוח מפורטים ודקדקניים שאינם פוסחים גם על פרטים קטנים ושוליים לכאורה, וכל זאת ללא ויתור על הצגת השאלות העקרוניות ועל שרטוט התמונה הכוללת. ראוי להטעים, עם זאת, שמעייניו של לואיס בספר נתונים היו בעיקר לתיאור תולדות הכת ואילו משנתה הדתית נדונה בקוויה הכלליים בלבד.
המתרגם שקד להוציא מתחת ידיו תרגום נאה, רהוט ונאמן למקור. עם זאת, כעורכו המדעי של החיבור ראיתי חובה לעצמי לבדוק את התרגום הן מצד תוכנו והן מצד לשונו וסגנונו, ובמקומות שהדבר התבקש ערכתיו גם עריכת לשון. עניינים שנראו לי טעוני הבהרה או הרחבה – ובמקרים בודדים אף עדכון של דברי המחבר – הסברתי בהערות שסומנו בכוכבון, ומושגים חוזרים ונשנים בספר הובאו ברשימה מרוכזת.
אני סמוך ובטוח שהקורא העברי יפיק תועלת מרובה מספרו זה של לואיס המצטרף לשורה חשובה של חיבוריו שכבר ראו אור בלבוש עברי. יתר על כן, ספר זה מציג בפני הקורא תיאור של תופעה דתית־ חברתית־פוליטית שיש לה רלוונטיות רבה גם להבנת שורשיהם ההיסטוריים והדתיים של תנועות דתיות ופוליטיות בעולם בן זמננו, העושות שימוש ברצח ובטרור פוליטי כנשק עיקרי להשגת יעדיהם.
מאיר מ׳ בר־אשר