ארכיון חודשי: נובמבר 2015


דברי הימים של פאס.גזירות ומאורעות יהודי מארוקו – מאיר בניהו

דברי הימים של פאס.דברי הימים של פאס

גזירות ומאורעות יהודי מארוקו כפי שרשמום בני משפחת אבן דנאן לדורותיהם

ונלוות אליהם…תלאות ומצוקות יהודי פאס מחיבורו של שאול סירירו

איזן חקר ותיקן

מאיר בניהו

המכון לחקר התפוצות

אוניברסיטת תל אביב –תשנ"ג

מבוא

חקר תולדותיהם של יהודי מארוקו וספרותם החל לפני שמונים שנה. בשנת תרע״א נדפס הספר ׳נר המערב, הוא תולדות ישראל במארוקו׳ לר׳ יעקב משה טולידאנו. עשרים שנה אחר־כך נדפס ספר ׳מלכי רבנן׳ לר׳ יוסף ן׳ נאיים מפאס. הוא עשוי על דרך ׳שם הגדולים בחלקו הראשון שמות החכמים ובחלקו השני, ׳כבוד מלכים רשימת חיבוריהם שבדפוס ושבכתובי־יד. ושוב יצאו כשלושים וחמש שנים, עד שבשנת תשכ״ה הופיע ספרו שלפרופ׳ חיים זאב הירשברג: ׳תולדות היהודים באפריקה הצפונית, התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו׳(בהוצאת מוסד ביאליק) אשר חמישיתו מוקדשת ליהודי מארוקו.

הספרים הראשונים, עם שאינם מיוסדים על כללי המחקר, ולא נוקו משגיאות, הריהם עד היום אבני בנין לקורות יהודי מארוקו. הרב טולידאנו נזקק למקורות עבריים שבדפוס ושבכתובי־יד למאות ובמקצת גם לספרים לועזיים. ספרו היה המחקר הראשון והיחיד שהקיף את תולדות היהודים מראשית התיישבותם במארוקו ועד הזמן החדש. וכפי שמסר לי שמורה היתה עמו מהדורה חדשה עם תיקונים והוספות הרבה, וחבל שלא עלתה בידו להדפיסה.

חשיבותו של ספר מלכי רבנן היא בעיקר בחשיפת שמותם של חכמי מארוקו וספרותם. כמה וכמה שמות אינם ידועים אלא מספר זה ואין צריך לומר רשימת כתובי־היד, שחלק ניכר מהם כלה ועבר מן העולם. החוקר ימחול לפעמים על הליקויים הבולטים בספר (אי־שמירת הסדר וחוסר ביקורת) במוצאו בספר מקורות חדשים וידיעות שאינם אלא בו.

ספרו שלח״ז הירשברג הוא הראשון והיחיד לפי שעה, בעברית, שנכתב בידי חוקר והיסטוריון בשיטה מדעית. המחבר התגדר בעיקר במקורות הלועזיים ונזקק למחקרים השונים שנכתבו על יהודי מארוקו בספרים ובכתבי־עת מדעיים בצרפתית ופחות למקורות העבריים שבדפוס ואין צריך לומר שבכתובי־יד, אף־על־פי שיש להעמידם בראש המקורות. משום כך אתה מוצא בספר זה על חיי הכלכלה והמסחר, על מעמד היהודים בקרב השלטון, על יחס האומות ועל מלחמות וגזירות, ואילו יתר הנושאים: חיי הרוח והספרות, רבני הקהל ומנהיגיו, שמנעולי הקהילה היו בידיהם — לא היו בראש מעייניו.

הערת המחבר : גם מאורעות גדולים לא תמיד דיבר בהם. דרך משל מאורעות מוגאדור(חלק ב, עמי 305) אין עליהם אלא לשון אחד.

גם זיקתו לספר ׳דברי הימים של פאס׳ חיבורם של בני משפחת אבן דנאן, לא תמיד מובנת. יש פיסקות שהביאן לתוך ספרו ופסקות שלא נזקק להן; פרקים מסויימים מיוסדים אך ורק על ספר זה והעתיק את לשונו בארוכה וללא כל השמטה, והותיר לקורא ניתוחם של דברים ומחקרם . לא זו בלבד, אלא שנזקק לכתוב־יד אחד, הוא שהיה בידי פרופ׳ ג׳ורג׳ ויידה ז״ל, שלא בכל מקום הנוסח הוא דווקני, ויש בו עריכה כלשהי, קיצורים ואי־דיוקים. אף הוא לא הבדיל בין הכרוניקה שלר׳ שאול סירירו שבדברי הימים לדבריהם שלבני משפחת אבן דנאן והם עולים בערבוביה. כנראה משום כך כתב בספרו:

ד״ר מ׳ בניהו, מנהל מכון בן-צבי, מכין מזמן הוצאת מדעית של הכרוניקות המארוקאניות, שתהא מבוססת בעיקר על ׳דברי הימים של פאס׳. אי־לזאת השתדלנו להימנע מכל הסגת גבול אפשרית בנוגע לניתוח ספרותי וביקורתי של המקורות, והסתפקנו בהצגתם כאחת העדויות.

 עיון בספר דברי הימים המציאני למד שיש לו לספר חשיבות גדולה. הרשימות נכתבו בידי גדולי החכמים בפאס שהיו עדי ראיה למאורעות, ומלבד החכמים לבית אבן דנאן גם ממשפחות סירירו מאנסאנו וטולידאנו. הם היו בקיאים לא רק במה שהתרחש בקהילה אלא גם ידיעתם השיגה המזימות שתוכננו נגדם בקרב השלטון, ידעו בתכסיסי הצבא והמלחמה והלוך מחשבתם שלרודפיהם. את המאורעות חיארו בדייקנות ובכושר רב.

ר׳ שמואל אבן דנאן הרביעי, שליקט את הכרוניקות, אספן מרשימות שהיו כתובות בדפים ובקונטריסים שונים, העתיקן ללא כל סדר, כמות שהגיעו לידו. המהדיר זיהה והחזיר דברי כל מחבר אל רשימתו לפי סדר הזמנים. נוצרו, איפוא, שמונה כרוניקות, ונתברר גם האופי הספרותי שלהן. העניינים הערביים ענה בהם פרופ׳ הירשברג (הערותיו הובאו בשמו ובלשונו והונחו בסוגריים מרובעים). בינתיים תורגמו כרוניקות אלו לצרפתית בידי,G. Vajda 1951 Un recueil de Textes Historiques Judeo Marocains, Paris.  —הדפסתם נעשתה שלא בסדר ולא כשלימות ובמגרעות מסויימות.

בשנים האחרונות חל מפנה בחקר תולדותיהם של יהודי מארוקו והיה לאופנה. ספרים ומאמרים נתחברו לרוב, מהם שיש בהם עניין ומהם שלא יחסרו בהם דברי קש וגבבא. רובם ככולם של יוצאי מארוקו. מן הספרים שנתחברו יוזכר בייחוד ספר ׳פאס וחכמיה׳ (ב חלקים) לר׳ דוד עובדיה מצפת, שנדפס בירושלים תשל״ט. פירסומים אלה הוכיחו בעליל עד כמה נדרש לחקר יהודי מארוקו ספר היסטורי־ביקורתי.

הצעתו של פרופ׳ שלמה סימונסון לכלול את הספר בסידרת פירסומי המכון לחקר התפוצות של אוניברסיטת תל־אביב, בישרה לי שהנה הגיעה העת להוציא לאור מהדורה מדעית ביקורתית של כרוניקות.

עניינים של מקורות – גזירות ושמד

כמעט אין מאורע גדול או קטן, שלפרט או שלכלל שלא נכתב בספר. והמאורעות רובן ככולן הן על גזירות קשות ומרות שניתכו על היהודים במארוקו: רעב, יוקר התבואה, עצירת גשמים: מצבם בזמן מלחמה, התנכלות השלטון וההמון: הריגות ושריפות בני־אדם ותינוקות: הרס בתים וחילול הקודש והוצאת המונים לשמד. אין בהן בתעודות על חיי הקהילה הפנימיים ומעשיהם של חכמים ויצירתם הספרותית, אלא קינה הגה והי. מחלוקות פנימיות שבארץ־ישראל, איטליה ובשאר קהילות היו נרשמות ונזכרות, אין אתה מוצא עליהן בכרוניקות. ואיני יודע אם משום שבטלו במיעוטן כלפי המאורעות הגדולים של ימי הרעב והשמד?

התקופה שספר זה מדבר בה היא למן הדור שלאחר גירוש ספרד ועד שנת תק״נ. והטעם הוא משום שפרשת הגירוש גדולה ורחבה ומקורות רבים וחשובים נשתמרו עליה, כגון בס׳ עץ חיים לר׳ חיים גאגין, פירוש החייט למערכת האלהות וספריו שלר׳ אברהם סבע, ובמיוחד הכרוניקה שלר׳ אברהם ב״ר שלמה ארדוטיאל, שראוייה היא למחקר לעצמו. ברם, נכללו בספר כרוניקות קצרות שלמשפחת אבן דנאן על גזירת רכ״ה, שהיתה סימן לבאות, ומאורעות השנים קצ״ח ורנ׳׳ג.

כמאה ועשרים שנה אחרי הגירוש, מזמנו שלר׳ שאול סירירו ואילך, נשתנו פניה שלקהילה ולא הרי ספרים שנתחברו לפני הזמן הזה כספרים שנתחברו אחרי הזמן הזה. חכמי מארוקו שוב לא עצרו כוח להחל ולהשיח את מועקת־ליבם בכתב, אלא על גליון איזה ספר, בהקדמות לספרים ובדפים בודדים. כל שיש בהן להשלים את החסר בספר דברי הימים או להסביר דברים שטעונים הסבר. כל אלה יבואו, ברצות ה׳, בכרך לעצמו. רובם של מקורות ככולם מספרים בגזירת ושמדות. אין ספק שחלקם שליהודי מארוקו בגזירות שניתכו על עם ישראל הוא גדול לאין שיעור ממה שנגזר על קהילות אחרות. אין קץ וגבול להתעללויות האכזריות ביותר שהיו מנת חלקם, מהן כריתת אברים וראשים, המלחת גולגלות ותלייתן בשפודים, תליית אנשים בחייהם ובמותם מן הרגליים, ריטוש תינוקות לעיני אמם, אונס בצורה הבהמית ביותר, התעללות בנשים, בהפשטת בגדיהן עד כדי כך שנאלצו לכסות ערותן ביריעות ספרי תורה, כמות שאירע בגזירות תק״נ. מעשי אכזריות אלה לא הרטיטו את לבבות העושים ולא את שכניהם הגויים. אדרבה היו חוגגים ושמחים. מאורע תק״נ היה מן הקשים ביותר ויעיד על כך סיפור קורותיו של מסעוד בן זכרי:

ופגעה בו מדה״ד – מידת הדין -, ונהרג ע״י המלך המזי״ד – מולאי יזיד – בשנת נת״ק, שתלה אותו מרגליו בשער מקנאס ואחרים עמו, ונשארו תלויים והם חיים כמו ט״ו יום ומתו. והיו הגוים מתקבצים להתלוצץ עליהם, ולא ניתנו לקבורה, עד אחר כמה חודשים שנתן להם רשות.

וכלום יש לך קהילה בכל ישראל שבכל דור עברה עליהם לא גזירה אחת אלא כמה וכמה גזירות, שבעטיין נהרגו מאות ואלפים יהודים ומאות נאלצו להמיר דתם. בשנת שס״ו בלבד השתמדו יותר מחמש מאות איש ׳שנהפכו לאויבים לנו והמרו דתם׳.

לעומת קידוש ה׳ והעמידה בגבורה שלא להמיר דת, אנו שומעים על מסירות ומלשינות שפשטו במארוקו, וכי מחטא זה לא נוקו גם נגידים וראשי קהל. בעטיים נהרגו רבנים וחסידים והמון רב. הגיעו הדברים עד כדי פירוד בקהילות. אנשי קהל אזוייא נפרדו מקהל פאס ׳באומרם שבאנשי פאס יש הרבה מוסרים ומלשינים׳". לא בכדי היה יחסם שלרבנים אל היהודים בעלי השפעה על השלטון, כאל עדה רעה שיש להיבדל ממנה. הללו נהגו בעריצות וחמסו את ממונם של ישראל. דברים קשים כדורבנות אמר הפוסק ר׳ יעקב ן׳ צור על הנגיד משה בן עטר, שהיה מן המוסרים שנזכרו לדראון. וזה לשונו: ׳המפורסמות אינן צריכין ראיה. וכבר ביום עצמו שריגל לפני המלך… נתפרסם הדבר במדינה שריגל בהם, וצוה המלך לתפסם, וכל העם אשר בשער והזקנים עדים׳. ולא זו בלבד, אלא ׳שכבר מפורסם שהרג ג׳ צדיקים׳.

על נגיד אחר, מימון בן אפרים, נאמר שהיה ׳קשה מאנס גוי, וכל איש אשר ימרה את פיהו אוי לו אוי לנפשו… והזיק לכמה בני אדם על לא חמס עשו… וכבר ידוע ומפורסם שהבל פיו היה שורף כארסו של נחש או אפעה׳. ועל דניאל טולידאנו ואביו חיים ׳לא מוסרים לבד יקראו, שהרי ראינו שהם עצמם היו לפעמים גוזרים ומקיימים אף בלי רשות מלך ושרים… ומי היה יכול לתובעם בדין…׳. כלומר פושעים גם אם לא בעטייה שלמלכות. בגללם נשחטו רבים ומאות יצאו לשמד. מאורע תמ״ט(1689 ) מורה כשהשלטון חפץ ביקרו של יהודי ונותן לו מעמד, מיד הוא מתיהר וגורם לאסון.

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז. משה חלמיש

 

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז. – סקירה היסטורית ותרבותית. משה חלמישהקבלה בצפון אפריקה

ספריית " הלל בן חיים – הוצאת הקיבוץ המאוחד

מחקר תולדות הקבלה לא ייחד מקום הולם לצפון אפריקה. מועטות הן המונוגרפיות שהוקדשו לנושא זה. גרשם שלום פתח את הדרך במאמר שכתב על אבני זכרון של אדרוטיאל, ופירורים שונים חזר והעלה, וכמוהו גם ישעיה תשבי, אגב מאמרים אחרים. מחקרים נוספים לא פורסמו עד שנות השבעים של המאה העשרים. אסקור כאן חלקם.

בשנת תשל״ח פירסם מאיר בניהו את מחקרו המפורט על אברהם אבן מוסה ובנו משה, ובשנת תש״ם נתפרסמה רשימתי על המקובלים במארוקו. רשימה זו עודכנה בהרבה, וחזרה ונדפסה בשנת תשמ״ו בנוסח מורחב. בשנת תשמ״ה ראה אור מאמרה של רחל אליאור על המקובלים בדרעה.

 שתי עבודות־דוקטור הוקדשו לחקר משנתם של מקובלים: דן מנור – ר׳ יעקב אבוחצירא; ובעז הוס – כתם פז של ר׳ שמעון אבן לביא (תשנ׳׳ג). ד׳ מנור הוסיף וכתב מאמרים וחיבורים על נושאים שונים, ואילו ב׳ הוס התמקד בר״ש לביא. בשנת תשנ״א הופיעה מהדורה פקסימיליה של צפנת פענח לר׳ יוסף אלאשקר בתוספת מבוא מאת משה אידל.

 לר׳ יעקב איפרגאן הוקדש מאמרו של מ׳ חלמיש בשנת תש״ן, ובכך החל העיסוק בחוגו של ר׳ משה בן מימון אלבז, שלבד ממאמרים שונים יצאה לאור לראשונה מהדורה נדפסת (לוד תשנ״ח) של גנת ביתן, ובעתיד הקרוב ביותר תראה אור הדפוס מהדורת מנחה חדשה. אזכיר גם מהדורה של חיבור נוסף שנכתב לפני התקופה הנסקרת על ידינו, והוא ספר המלכות לרבי דוד הלוי, שהוהדר בידי גד עמאר בשנת תשנ״ח, בתוספת מבוא. ולא סקרתי כאן את הדיונים שנזכרו כפרטים במאמרים שאין עניינם במפורש בקבלת צפון אפריקה.

מעין זה חייב אני להזכיר ספרות היסטורית וביו־ביבליוגרפית, שלא צמחה בבית־המדרש של עולם המחקר, אך מספקת חומר חשוב גם על אישים וספרים הקשורים בעולמה של הקבלה. למשל, באשר למארוקו – יחס פאס של ר׳ אבנר ישראל, שפורסם בידי הרב ד׳ עובדיה: רשימת רבני פאס שערך הרב משה עמאר: נר המערב (ירושלים תרצ״א, ומהדורה חדשה: שם תשל״ג) של הרב יעקב משה טולידאנו: מלכי רבנן (ירושלים תרצ״א, וד״צ שם תשל׳׳ה) של הרב יוסף בן־נאיים; על רבני צפרו כתב הרב דוד עובדיה (קהלת צפרו, ד, תשמ״ה); חשיבות גם לספריהם של Zafrani H., Mille ans de vie juive au Maroc, Paris 1983, וחלק ב, אלף שנות חיים יהודיים במרוקו – ספר המקורות, לוד תשמ״ו: 1986 Kabbale vie mystique et magie, Paris ; יוסף תדגי, הספר והדפוס העברי בפאס, ירושלים תשנ״ד. באשר לאלג׳יריה – אליהו רפאל מרציאנו, מלכי ישורון, ירושלים תש״ס. תוניסיה – מלכי תרשיש (מאת כהן בנימין רפאל, [נתיבות] תשמ״ו); תולדות חכמי תונס (בני ברק תשמ״ח), בעריכת יוסף הכהן טנוג׳י, ובסופו קונטרס אנשי־שם, על חכמי ג׳רבה, מאת הרב רחמים חי חויתה הכהן. ג׳רבה – ממלכת כהניס (בסוף פרח שושן, מאת ר׳ שושן הכהן, ירושלים תשל״ז). כמו כן, חכמי ישראל בג׳רבא ובתוניס, שערך בועז חדאד בשנת תשמ׳׳ב. טריפולי – יהדות לוב (תל־אביב תש״ך) שערך הרב פריג׳א זוארץ, וכלל בו חומר היסטורי, ביוגרפי ותרבותי. יש לציין שלאחרונה החלו להופיע חיבורים שונים על ההיסטוריה, החיים והאישים של יהודי המגרב לארצותיהם ולמקומותיהם, כגון יחס דבדו החדש, שערך אליהו רפאל מרציאנו (ירושלים תשנ״ז). המשותף לכל אלה שהקבלה אינה נושא מרכזי בחיבורם, וחשוב מזה – לא תמיד אפשר לסמוך על דיוקם בפרטים. התעוררות ״פטריוטית״ חיובית זו טעונה בדיקה מדוקדקת. אך עם ההסתייגויות והטעויות עדיין יכולים הם לשמש מקור חשוב לשירותו של המדע.

היקף היריעה של החיבור הנוכחי מחייב אותנו לצמצם את התיאור בתחומים שונים, ואף להימנע מדיון בתחומים כמו השבתאות וכוי. עם זאת, הבאנו פרטים רבים, מתוך הכרה שלפי מצב המחקר כיום רק בדרך אקומולטיבית נוכל להתקדם לקראת שירטוט תמונה מלאה. לאחר מכן לא יהיו הדברים שבכאן אלא בבחינת מצע, שכן חובה מוטלת על האקדמיה להקדיש מחקרים, למשל, לתיאור מעמיק של משנתם של מקובלים שונים: לטיבם ולייחודם של פרשני קבלת האר״י למיניהם, ועוד מונוגרפיות כיוצא באלה. מובן שאין הקומץ משביע את הארי, ובסקירה המאפיינת חיבורי זה מבקש אני להציע חומר בסיסי של מה שנכתב בצפון אפריקה בשדה הקבלה, להציג את הנפשות הפועלות ולהעלות דמות כוללת של התרבות היהודית אשר יותר ויותר כפפה עצמה תחת השפעת הקבלה.2 אולי מן הראוי להבהיר משהו נוסף בהקשר זה. השפעת הקבלה לא היתה כרוכה מינה ובה בביטול העולם הפילוסופי. כאשר הושמעה ביקורת הרי זו היתה עניינית ולא העמידה, פרט לר׳ יעקב אביחצירא, דווקא את הקבלה כמקור מועדף. עם זאת, חובה לציין שצפון אפריקה לא היתה מנוערת מתחום זה. ואסקור כאן חיבורים אחדים בלבד. ר׳ שמעון בן צמח דוראן, הרשב״ץ, עסק הרבה בפילוסופיה לצד מקורות קבליים, וידועים ספריו מגן אבות וקשת ומגן. ר׳ אפרים אלנקאוה (1442-1359) כתב את שער כבוד ה׳ (תונס תרס״ב), ור׳ חיים בלייח (1919-1832) בפירושו הוסיף לעמת את הדמב״ם והרמב״ן. ״ספר תפארת ישראל, והם ששה דרשות נחמדות כלולות משבע חכמות״, מאת שלמה בן צמח רוראן (ויניציאה [שנ׳׳ו או שנ״ט]), משתמש בהגותו בספרי פילוסופים כמו רמב״ם, רלב״ג, רשב״ץ, ר׳ יצחק עראמה וכדומה. בשו״ת יכין ובעז, ח׳׳א, סימנים קלד-קלה קיימים דיונים מסועפים, המצביעים על היכרות רחבה של המחבר, ר׳ צמח בן שלמה דוראן, עם הספרות הפילוסופית, אך מתבטאת בהם ביקורת נגד הפילוסופיה בעיקר מתוך חשש של העדפתה על פני תלמוד תורה וקיום מצוות. ר׳ שמעון לביא מזכיר כמה פעמים פילוסופים, או ״החיצונים״, ואפילו את ויכוחיו עמהם. למשל, ״בא אלי איש אחד מתהולל בפלוסופיותו״ ומאשים את המקובלים בהגשמה. או: ״כאשר שמעתי באזני א׳ התמפלספים [י] שאמר זה ביום ר״ה אחת בבית הכנסת דרך שחוק״.7 ואין צריך לומר שהוא מרבה מאוד להזכיר את מורה נבוכים. אצל ר׳ וידאל הצרפתי (מחצית שנייה של המאה הט״ז בפאס) דרים בכפיפה אחת קבלה ופילוסופיה. בדרושים שבספר יוסיף דוד(ליוורנו תרט״ז) ניכרת ידיעה בספרות הפילוסופית, אם כי תוך ביקורת נגדה. אולם ר׳ רפאל משה אלבאז כתב חיבור גדול, באר שבע (ירושלים תשמ״ג), על שבע החכמות, ואף כתב פיוט ״על שבע חכמות״ ובשבחן. ר׳ רפאל בירדוגו כותב את חיבורו רב פנינים, הכולל עיונים פילוסופיים. שמואל בן אברהם טייב, שהיה רב בסוסא, כתב את אילת השחר (תונס תרמ״א), והוא כולל דרושים על דרך המחשבה הפילוסופית. רעיונות אלה משמשים למחבר נקודת מוצא בדיוניו בנושאים כמו: בריאת העולם, גמול, השגחה וכוי. את הפילוסופים הוא מזכיר גם בספרו כנפי שחר (ג׳רבה תרע״ז), והוא פירוש להגדה של פסח. בתונס תש״ח הוא כתב את עפעפי שחר ונדפס בג׳רבה תש״ט, והוא פירוש לתורה הנושא אופי הגותי ופילוסופי (עם שהוא כולל גם דברי קבלה). לעומתם, איש המאה העשרים, ר׳ מסעוד הכהן, בספרו י״ג שרשי היהדות (ירושלים תשל״ג), יוצא בחריפות נגד הפילוסופיה וממצאי המדע, ולעומתם מעלה על נם את הקבלה.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא מעגל החיים – ד"ר מאיר נזרי

קהילות תאפילאלת/סג'למאסאקהילות תאפילאלת וסג'למאסא

מעגל החיים – ד"ר מאיר נזרי

בספר זה ׳קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא׳ תיעד ד״ר מאיר נזרי מנהגים ואורחות חיים של קהילות היהודים בתאפילאלת. התיעוד כולל חומר כתוב וגדוש נתונים שהוא אסף בשקידה במשך שנים רבות, בשיחות בעל פה עם בני תאפילאלת ובנותיה. יש פרקים שצבר בהם שפע של נתונים, ויש פרקים שהחומר אינו מרובה, משום שרוב העדים כבר הלכו לעולמם.

התיעוד מלווה בפיוטים, בדרושים, בקינות ובפזמונים, שנכתבו בידי בני המקום או על אודותיהם בידי חכמים מחוץ לתאפילאלת. כאן הגדיל לעשות בהציעו ליצירות הללו ביאור והצגה פורטנית של המקורות שמחבריהן שאבו מהם השראה. היצירות האלה מוסיפות ממד בעל ערך לחומר המתועד.

יש להחזיק טובה מרובה למחבר שנטל על עצמו את מלאכת התיעוד שדורשת שקידה, דבקות במטרה ודיוק מרובה בהגשה. התיעוד הוא המסד שעליו נבנית כל חקירה, ומי שיבוא לחקור את אורחות החיים של בני הקהילות ופרקים בתרבותם, יוכל לעשות שימוש בתעודות ובעדויות שד׳׳ר נזרי מגיש בספרו.

המחבר לא הסתפק בתיעוד של מנהגים ואורחות חיים, אלא שיקע בספרו גם חקירות מקיפות. אין לך פרק מפרקי הספר שאין בו בירורים וחקירות. דוגמה אחת מני רבות הם הפרקים על מנהגי החתונה ועל חופת הנעורים. תוך תיאור הממצאים בתאפילאלת יש התחקות גם על תופעות מקבילות במקומות אחרים ובירור של הרקע לצמיחתן בידענות ובזהירות המתבקשת.

מנהגי הקהילות הללו שישבו באזורי הפריפריה, הרחק מהמרכזים היהודיים במגרב מאופיינים בהרבה קווי ייחוד. ויש מנהגים שנתקיימו רק בקהילות הפריפריה ונעלמו מכבר בקהילות המרכזים הגדולים, כגון הקהילות בערים פאס, מכנאס ומראכש. ד׳׳ר נזרי טרח ומצא מסרנים אותנטיים, שעדיין זכרי המנהגים בקהילות היו ידועים להם היטב, וחלקם היו עדיין נטועים בהוויתם. עם המסרנים הללו נמנות גם נשים ידעניות וחכמות.

ספר זה מצטרף לחומרים ההולכים וגדלים החושפים את תרבותן של קהילות תאפילאלת, שהתפרסמו בעשורים האחרונים בידי מתעדים ובידי מתעדים־חוקרים. אין ספק, שמי שיידע לעשות שימוש זהיר ושקול בחומרים, שד״ר נזרי חקר, תיעד ומפרסם בחיבור הזה, עשוי להיות נשכר ויוכל להרים תרומה חשובה לחקר תולדות הקהילות. ואל יהא הדבר הזה קל בעינינו, מדובר בקהילות שכבר נעקרו ממקומן לפני כיובל שנים, ורוב יודעי מסורותיהן ומנהגיהן הלכו לבית עולמם, וגם המעטים שהותיר אלקינו לפליטה הולכים ועוברים מן העולם.

יש לקוות שגם הספר הזה – כחיבורים של מתעדים וחוקרים אחרים שעסקו ועוסקים ביהדות המגרב – ידרבן אנשים אחרים בארץ ובחו״ל להוסיף תיעוד לתיעודו. במיוחד יש ליישר את חילו של ד״ר נזרי על כל אשר עשה בחיבור הזה, ולאחל לו שישלים את כתיבת שני הכרכים המתוכננים אחרי הכרך הזה.

משה בר-אשר

סג׳למאסא'

סג׳למאסא נודעה לפנים כעיר מרכזית של אזור תאפילאלת מן המאה ה־8, והיישוב תאפילאלת הוא גלגולה האחרון של סג׳למאסא. העיר סג׳למאסא נוסדה על ידי שבטי ה׳מכּנאסה׳ הברברים במרד שהכריזו נגד אדוניהם, שליטי קירואן הערבים. כביטוי לעצמאותם הם בנו את העיר סג׳למאסא בשנת 757, במקום שבו נמצאת היום תאפילאלת בעמק זיז בדרום מזרח מרוקו. במאה ה־9 צומחת הקהילה היהודית בסג׳למאסא, ששימשה מוקד משיכה בגלל חשיבותה כמרכז כלכלי והייתה צומת דרכים חשוב לחילופי סחורות בין האזור לבין סודאן ואפריקה השחורה, שמהן הובאו זהב ומזון.

סג׳למאסא הייתה גם מרכז של תורה, ובה פעלו ישיבה ובית דין בראשות רב יוסף בר עמרם ׳ראש בי דינא בסג׳למאסא׳ עד אמצע המאה ה־12. חכמי סג׳למאסא קיימו קשרים עם מרכזי תורה בפוסטאט וקירואן, ספרד ובבל. שאלות בענייני הלכה נשלחו על ידי חכמי סג׳למאסא לגאוני בבל במאות ה־11-10, ומהם קיבלו תשובות לשאלותיהם דוגמת תשובתו של רב האי גאון על השאלה בדבר היתר אכילת חגבים, או קובץ התשובות שנשלח לר׳ יוסף בן עמראן הדיין של סג׳למאסא.

חולפות כ־150 שנה מאז היווסדה, וסג׳למאסא עוברת לידי הכובשים הפאטמים, שמרכזם היה בתוניסיה. במשך המאה ה־10 נתונה הייתה סג׳למאסא למאבק בין הפאטמים לבין האומיים. בתקופת הח׳ליפות האומיית, בימיו של המלך אלמנצור, אנו קוראים על הפעילות התעשייתית של מלאכת המשי, שבה הצטיינו שני האחים היהודים יעקב בן ג׳ו ואחיו יוסף, ועל מינוי יעקב כנגיד סג׳למאסא ושאר הקהילות היהודיות באזור על ידי המלך אלמנצור, וגם על טקס ההכתרה המרשים: ״והעמיד לפניו י״ח מסריסיו לבושים פסים והרכיבוהו במרכבת המשנה, ונקהלו כל בני קהל קורטובה מנער ועד זקן ועשו לו הסכמה בנשיאות״.

המידע על סג׳למאסא נשען על המקורות הבאים: ח׳׳ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, א-ב (מפתח בערכו), ירושלים תשכ״ה; ערך סיזילמאסא באנציקלופדיה יודאיקה, כרך 14, עמי 1529-1528, שנכתב על ידי דוד קורקום; ערך תאפילאלת באנציקלופדיה העברית, ירושלים ותל־אביב תשמ׳׳א, כרך לב, עמי 493-491, שנכתב על ידי ד״ר שלום בר־אשר; ערך SIDJILMASSA באנציקלופדיה של האיסלאם, עמי 568-566, וערך SIJILMASSA באנציקלופדיה האינטרנטית ויקיפדיה בגירסאות אנגלית, צרפתית וערבית; יוסף טובי, סידורו של שלמה בן נתן מסג׳למסה — עיונים ראשונים, מבוא, בתוך: יד להימן, קובץ מחקרים לזכר א״מ הברמן, לוד תשמ״ד, עמי 346-345 והערות שם; וספר הקבלה לראב״ד, אוקספורד תרח״ט 1888, עמי 61. המידע על סג׳למאסא נשען גם על חיבוריהם של ר׳ שלום ור׳ מכלוף אביחצירא (ראה להלן הערה 10).

עם התפוררות הח׳ליפות האומיית ולאחר מות שליטה האחרון אלמנצור בשנת 1002 מכריזים מושלי סג׳למאסא על עצמאותם. אולם עצמאות זו תמה ב־1055/6 עם כיבוש סג׳למאסא על ידי שושלת המוראביטין, שהרחיבו את שלטונם על מרוקו וספרד. בתקופת המוראביטין בתחילת המאה ה־12 התחילה הירידה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית, ותלמידים מסג׳למאסא באים ללמוד תורה בישיבות ספרד, בעיקר בישיבת ר׳ יוסף אבן מיגאש בלוסינה.

עם השתלטות המווחדין על האזור ב־1147 הוחמר מצב הקהילה היהודית בסג׳למאסא, ובא הקץ על תקופת תור הזהב שלה. המווחדין כפו את האסלאם על כל האזור ועל סג׳למאסא בתוכו. ברדיפות המווחדין על קהילת סג׳למאסא מתו מאה וחמישים יהודים על קידוש השם, אחרים קיבלו עליהם את האסלאם למראית עין, וקבוצה אחרת נמלטה לדרעא מדרום מערב לסג׳למאסא. על תקופה זו חיבר ר׳ אברהם בן עזרא את קינתו על חורבן הקהילות היהודיות באזור וסג׳למאסא בכללן, ובה מתאר הוא את סג׳למאסא כ׳עיר גאונים ונבונים… עיר המשנה והתלמודי.

על פי כמה סימנים לא נתחסלה הקהילה היהודית כליל עם כיבוש המווחדין, ושארית הפליטה התקיימה עד לאמצע המאה ה־13. בסוף המאה ה־14 אנו שומעים על פייטן בשם ר׳ יהודה בן יוסף סג׳למאסי. בסוף המאה ה־14 נעלמה סג׳למאסא מן התודעה ההיסטורית. על פי חוקרים מאוחרים, נעשה ניסיון לחדש את בניינה של סג׳למאסא במאה ה־18 על ידי מולאי אסמאעיל, אולם ב־1818 נהרסה סופית על ידי שבט איית אתא, ורק שרידי הריסותיה הפכו לאתר התעניינות של ארכיאולוגים.

מסורת ומודרניות ביהדות צפון אפריקה וביהדות המזרח

מקדם ומים כרך ג'חלוצים ממרוקו

מסורת ומודרניות ביהדות צפון אפריקה וביהדות המזרח

עריכה- יוסף שטרית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה

תש"ן – 1990

מודרניות לאומית עברית מול מודרניות צרפתית: ההשכלה העברית בצפון־אפריקה בסוף המאה הי״ט

יוסף שיטרית

  1. לבירורה של תופעת ההשכלה העברית בצפון־אפריקה

במחקרים קודמים ניסיתי להציג את פעילותם של חוגי השכלה עברית במרוקו, ובמיוחד בקהילת מוגדור בסוף המאה הי״ט. לאחר שאיסוף הנתונים למחקרים אלה הושלם ברובו, התברר לי שחוגי משכילים עבריים פעלו באותה התקופה לא במרוקו בלבד, אלא הם קמו והתארגנו בקהילות צפון־אפריקה בכלל, מטריפולי שבלוב ועד לאספי ולמוגדור שעל החוף האטלנטי בדרום מרוקו, דרך קהילות רבות בתוניסיה (ובמיוחד תוניס) ודרך קהילות שונות באלג׳יריה (בעיקר אלג׳יר ותלמסן). מטרתו הראשונה של מחקר חדש זה היא אם כן לדווח על תפוצתם של חוגי משכילים עבריים אלה ברחבי צפון־אפריקה כולה, לתאר את דפוסי התארגנותם, פעילותם ומורשתם וכן את שאיפותיהם ואת תכנית הפעולה הפוליטית והחברתית־תרבותית שלהם, כבל שהם ניסחו אותן במפורש או שלא במפורש בכתביהם או שדווח עליהן בכתבי מבקרים שהזדמנו לצפון־אפריקה באותה העת.

חוגי משכילים אלה פעלו בשלהי תנועת ההשכלה העברית באירופה, בתקופה שבה הרעיון הלאומי היהודי — שמנסחו הראשון היה פרץ סמולנסקין, עורך השחר, לאחר הפוגרומים ברוסיה — הפך לאחת הססמאות המגייסות החזקות ביותר בציבוריות היהודית במזרח אירופה ובמרכזה, בתקופה שבה התארגנה ופעלה תנועת חיבת ציון, ובתקופה שבה הצורך בתחיית הלשון העברית כשפה חיה, ולא רק כשפה ספרותית, חדר יותר ויותר לתודעת החוגים הלאומיים במזרח אירופה ובמרכזה, וכן בארץ־ישראל. במאמר זה ננסה להראות, שחוגי ההשכלה העברית התארגנו בצפון־אפריקה לאחר קריאה בעיתונות ובספרות החדשה של המחצית השנייה של המאה הי״ט ובהשפעתן הישירה של ססמאות לאומיות עבריות אלה, שהם ניסו לקדם אותן ולהתאימן למציאות החברתית־תרבותית של הקהילות השונות בארצותיהם. בתקופה זו גם התקהה חודו של המאבק הרעיוני התרבותי שהתנהל בין מנהיגי השכבות המסורתיות־דתיות לבין מנהיגי השכבות החילוניות המחרשות שדגלו בחילון גמור של החיים היהודיים, מאבק מר ולעתים אף אלים, שליווה את תנועת ההשכלה הרדיקלית מראשיתה ועד לסוף המאה הי״ט. חוגי המשכילים העבריים בצפון־אפריקה השתייכו ללא יוצא מן הכלל לזרם ההשכלה המתונה וההרמוניסטית, שלא ראה בהכרח סתירה בלתי ניתנת ליישוב בין ערכי ההשכלה והמודרניות לבין הדת והמסורת היהודית. שופרה של גישה ממזגת זאת בסוף המאה הי״ט היה העיתון הצפירה בעריכתו של נחום סוקולוב, אשר היה אחד משני העיתונים הנפוצים ביותר בצפ׳יא (לצד המגיד), ואשר בו התפרסמו רוב כתבותיהם של המשכילים העבריים בצפ״א בשנות השמונים והתשעים.

אולם, פעילותם של חוגי המשכילים העבריים בצפ״א לא צמחה בחלל הריק. היא התפתחה בצלה ובעטיה של המודרניזציה הצרפתית והאירופית שהתחילה לתת את אותותיה ולהשפיע את השפעתה הראשונה באותן הקהילות במרוקו או בתוניסיה (ולפניהן באלג׳יריה, שנכבשה בידי צרפת ב־1830) שנפתחו ביתר שאת במחצית המאה הי״ט להשפעות האירופיות, כגון תוניס, טנג׳יר או מוגדור, ובמיוחד לאחר שחברת כי״ח התחילה לפתח בהן את רשת בתי־הספר שלה. כשמנסים להבין את התארגנותם של חוגים אלה בקהילות כה רחוקות מבחינה מנטלית ממרכזי ההשכלה העברית של אירופה, מסתבר שעיקר הפעילות המשכילית העברית התנהלה בצפ״א תוך קבלת חלק מערכי המהפכה התרבותית — ״הציוויליזאציון — שהציעה התרבות הצרפתית הכובשת, ובו בזמן תוך דחייה של חלק גדול אחר מערכיה, שהיו מנוגדים לרוח המסורת היהודית הקהילתית ואיימו על שלמות הקהילה ועל הזהות המסורתית־דתית שלה. משום כך הם ניסו דרך פעילותם גם לבלום עד כמה שניתן את תוצאות־הלוואי ההרסניות שהתחילו להתלוות לחדירתה של ההשכלה האירופית הכללית, ובתוניס גם להשכלה על פי המודל של כי״ח.

במחקר זה יושם הדגש בהתפתחות זאת של ההשכלה העברית בצפ״א בסוף המאה הי״ט תוך זיקה בו־זמנית לשני המוקדים השונים שנתפסו כמשלימים זה את זה. המוקד האחד היה פנימי־יהודי — אם כי מרוחק במרחב — וסיפק או חיזק את הרקע הרעיוני־לאומי ואת הערכים החיוביים לקיומן של התמורות המתחייבות מהמצב החדש שנבע מהמפגש עם המודרניות. השני היה חיצוני־אוניברסלי, ונכפה בעיקרו של דבר על הקהילות עקב התמורות המדיניות הבינלאומיות והשתלטותה של צרפת על אלגייריה ועל תוניסיה, ולאחר מכן גם על מרוקו, אך סיפק ערכים תרבותיים ומדיניים מסוימים שקסמו ליהודי צפ״א, כגון הבטחת האמנציפציה והרחבת הדעת. אולם בסופו של דבר שאיפתם העיקרית של המשכילים העבריים בצפ״א הייתה להציע מסלול מודרניזציה עברי לאומי מתחרה למסלול המודרניזציה הצרפתי הכללי.

בהבנתן של זיקות מנוגדות אלה ובשרטוטו של המודל הפנימי־יהודי המוצע מתעוררות שאלות ובעיות בדבר הגדרתה, אפיונה והערכתה של ההשכלה העברית בצפ״א. לאחדות משאלות אלה נידרש במחקר זה, והן:

א.         מהו המינון של המיזוג בין המסורת למודרניות שהציעו המשכילים העבריים בצפון־אפריקה? האם נקודת המוצא שלהם היא מסורתית או מודרנית, דתית או חילונית? האם לפנינו תנועת השכלה במובנה הקלאסי־היסטורי של המלה, או תופעה מיוחדת ליהדות צפון־אפריקה?

ב.         מה מקור צמיחתם של המשכילים העבריים בצפ״א, ומהו הפרופיל החברתי־תרבותי שלהם? מה היו עמדותיהם והתלבטויותיהם כלפי השינויים התרבותיים והמדיניים שהם היו עדים להם בקהילותיהם, ומהם פרטי תכנית הפעולה האישית והקהילתית שהם הציעו?

ג.          מהו רישומם של חוגי משכילים עבריים אלה בתולדותיהם ובתרבותם של יהודי צפ״א בעת החדשה? האם קמו להם ממשיכים בקהילות השונות, או שהייתה זאת תופעה ממוקדת בזמן ובמרחב ? מהי מורשתם התרבותית או החברתית של חוגים אלה בתרבות יהודי צפ״א?

שירי הקינה לרדב״א חסין —טיבם וייחודם – אפרים חזן

מקדם ומים כרך ד'אפרים חזן

מסורות ותמורות בתרבותם של יהודי מרוקו ויהודי המזרח

עריכה : יוסף שטרית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה

תשנ"א – 1991

מסורת ותמורות ביצירתם של יהודי מרוקו.

שירי הקינה לרדב״א חסין —טיבם וייחודם

אפרים חזן

שירי הקינה הם אחד הסוגים הבולטים בשירת החול הספרדית. הם השתלבו יפה במערכת החברה החצרנית ובאוירתה. דברי השבח, המופלגים לעתים, לנפטר ולמשפחתו, הצער והמספד על הנפטר ועל הפרידה ודברי הברכה והתנחומים למשפחה, כמו גם ציפייתו של המשורר לתגמול בעד בתיבתו, היו חלק מן המסגרת החברתית־תרבותית של התקופה. כמו שאר הסוגים בשירת החול גם סוג זה הושפע במידה רבה מן השירה הערבית. עניינים שבצורה ועניינים שבתוכן ובציורי הלשון עוצבו בהשפעת השירה הערבית. ברם השירה הערבית אינה המקור היחיד, ואולי אף לא העיקרי, לעניין זה. שכן טרם ידע הנער העברי קרוא ערבית, כבר הכיר יפה את המקרא ואת הקינות המקראיות, ומאוחר יותר הכיר גם את הקינות העבריות שבתלמוד, ובצד אלה אין להתעלם מהשפעתן של הקינות והסליחות הלאומיות, סוגים קדומים מאוד בשירה העברית. לא ייפלא איפוא כי שירי קינה ספרדיים רבים כוללים סממנים האופייניים לשירת הקודש: אקרוסטיכון, סיומת מקראית, משקל הברות דקדוקי, תבניות מעין־אזוריות ותבניות מטרופיות מגוונות— כל אלה מעמידים את הסוג בתחום הביניים שבין קודש לחול, ומקרבים אותו קרבה רבה לשירת הקודש. במקום אחר ציינו, כי כלל השירה המאוחרת(השירה שמן המאה הט״ז ואילך) קרובה באופייה ובייעודיה לתחום זה שבין קודש לחול שבשירת ספרד, ומדרך הטבע ששירי הקינה המאוחרים יהיו קרובים אל הקינות הספרדיות, שאינן כתובות במתכונת הקלאסית, ויהיו מושפעות מהן מעבר להשפעה הרגילה של שירת ספרד על שלוחותיה.

שירי הקינה הקלאסיים ומאפייניהם על יצירותיהם ותוכניהם מתוארים בהרחבה במחקרים העוסקים בשירת תור הזהב. לפיכך נפנה לתאר את שירי הקינה של רבי דוד חסין, ומתוך התיאור יעלו הצדדים השווים והצדדים השונים בינו לבין קודמיו.

מעל ארבעים קינות כתב ר״ד חסין על אישים שונים ועל מאורעות שונים, וחלוקה זו מעניינת מצד עצמה: כ״א קינות מוקדשות, כצפוי, לגדולי תורה ולמנהיגי קהילה, מהם ידידיו הקרובים של רבי דוד. שש קינות מוקדשות לאנשים אלמונים שנתייחדו בעניינים שונים, ואשר מותם עורר את המשורר לכתיבה, כגון: הקינה על מות ״חכם יודע ששה סדרי משנה בעל־פה״, ״בחור קטן בשנים וחריף שמת בלא עתו״, ״אח ואחות שמתו בזמן אחד״, ״איש שתיכף ומיד יצתה נשמתו״, וקינה על בחור חכם שיצא מחוץ לעיר ״והרגוהו לסטים ולא נודע מקומו״; מקרה זה מוביל אותנו אל הקינות שנכתבו על הרוגים, כגון הקינה על מות רבי משה בן מאמאן ״שנכנס גוי אחד לביתו בהיותו יושב לבדו ותקע לו סכין בבטנו״, או הקינה על הרג שבעה אנשים ״ומהם מיחידי קהלנו״. קרובה לעניין זו הקינה על הרעב הגדול בשנת תק״מ/תקמ״א, ״ומתו כמה מאות מערי המערב והרבה בני אדם נשתמדו בע״ה [=בעוונות הרבים] ועל הזמן ההוא קוננתי קינה זו״. קינות ציבוריות אלה קרובות לחמש קינות לתשעה באב המתנות צרות האומה וחורבן בית־המקדש, והן שייכות לפרק אחר.

חטיבה לעצמה הן הקינות על מות חתנו ר׳ אלעזר לחדיב ועל מות חתנו ובתו, ובדבריו ״יום יד אלוה נגעה בי ונלקחו ממני בתי וחתני בתוך שנה לנשואיהם״. הקינה על מות חמיו רבי מרדכי בירדוגו שייכת בעיקרה לקינות על מות חכמים.

לאחרונה נזכיר ארבע קינות שנכתבו על מות נשים, ונדפסו במדור לעצמן. שתיים מהן אנונימיות ושתיים מוגדרות ומוקדשות לנשים מסוימות: לאשת רש״ל טולידאנו ולאשת רבי יקותיאל בירדוגו, ״שמתה מחמת לידה והניחה בן זכר״.

הפירוט שפירטנו כאן מדגיש את החשיבות שיש לקינות ולכתובותיהן כעדות היסטורית וכעדות על תגובה למאורעות שהיו ועל אישיותם של חכמי הדור המוספדים. מעבר לזה יש ערך רב לפיוטים הללו בתחום המגע שבין ספרות וחברה, שכן עולה מתוכן הדמות האידיאלית בעיני בני הדור, וכאן יש לנצל דווקא את המליצה השירית, המעלה את המוספד לדרגת איש המעלה והדמות האידיאלית.

היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה: יצחק אבישור

מקדם ומים כרך ה'רבי דוד חסין על העיר טבריה

דברי הכנס שנערך בימים ה-ו בניסן תשמח"ח – 23-24/1988

באוניברסיטת חיפה

בעריכת : יצחק אבישור – שלמה מורג

הפקולטה למדעי הרוח אוניברסיטת חיפה.

מפעל מסורות הלשון של עדות ישראל

המכון למדעי היהדות – האוניברסיטה העברית בירושלים

חיפה ירושלים תשנ"ב – 1992

היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה: אקדמות להכנת מילון

יצחק אבישור

  1. 1. מילונים לערבית יהודית ומילונים ליסודות העבריים?

יש משום העזה בהרצאה על הבנת מילון ליסודות העבריים והארמיים שבתוך הערבית היהודית החדשה, שהרי ידוע לכול, שמחקר הערבית היהודית החדשה עדיין בחיתוליו, ואין בו כדי להשביע רצון מבחינות אחדות. כמעט שאין לנו מחקרים בנושא היסודות העבריים והארמיים בדיאלקטים השונים של הערבית היהודית החדשה, אולי להוציא את מחקר הדיאלקט הערבי־יהודי במרוקו, אף אין לנו מילון אחד שלם, ובמקרים רבים אף לא מילון חלקי של להג מלהגי הערבית היהודית החדשה. וזאת בניגוד ליידיש; וגם חלקה של הלאדינו שפר בנושא זה מן הערבית היהודית החדשה. כשדן אלוני המנוח בנושא היסודות העבריים והארמיים במילונו של אלפסי, בן המאה העשירית, גאמע אלאלפאט, הביא להשוואה תשעה מילונים ליידיש ואחד ללאדינו, ולא היה לו אפילו מילון אחד של הערבית היהודית, לא הבינונית ולא החדשה, להשוואה זו.

אף על פי כן באתי לדבר היום בנושא המילון של היסודות העבריים והארמיים שבתון הערבית היהודית החדשה בי נראה לי שדיון בנושא זה, כאשר המחקר עדיין בראשיתו, יכול לתרום בהכוונה להכנת המילונים. ההכוונה תתבטא בהכנת תשתית משותפת בעלת סימנים אחידים שתסלול את הדרך למחקרים משווים שיבואו לאחר מכן. כוונתי בראש ובראשונה להכנת התשתית לאטלס תפוצת היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית, ואולי אף לאטלס הדיאלקטים של הערבית היהודית החדשה במזרח ובצפון־ אפריקה, כדוגמת האטלס הגאוגרפי ללשונם ולתרבותם של היהודים דוברי יידיש הנמצא עתה בהכנה.

השאלה המכריעה בנושא זה היא: האם יש די מקורות למחקרים על היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה? והאם יש די חומר המצדיק את הדיבור על הכנת מילונים?

במסגרת כנם זה נשמע מספר הרצאות על היסודות העבריים שבערבית היהודית. ההרצאות יקיפו שלושה מרכזים שיש הבדלים ביניהם. הרצאות אחדות יעסקו במרכיב העברי והארמי בערבית היהודית של צפון־אפריקה, שתי הרצאות תיוחדנה למרכיב העברי והארמי בערבית היהודית שבתימן, הקובעת ייחוד לעצמה, ואת החסר אמלא בהרצאתי על נושא זה בדיאלקטים הערביים של שלוש קהילות יהודיות מרכזיות במזרח התיכון, של עיראק, של סוריה ושל מצרים.

  1. קורפוס הערבית היהודית החדשה בסוריה

יש לציין, שלא זו בלבד שלא נכתב דבר עד עתה על היסודות העבריים והארמיים של יהודי סוריה, אלא אין לנו אפילו מאמר אחד על הערבית היהודית בסוריה. ברם אין זה אומר שאין מקורות לנושא. בשש השנים האחרונות איתרתי כעשרים בתבי־יד בערבית היהודית של סוריה שזמנם מן המאה ה־16 ועד המאה העשרים. כמו כן נמצאים בידינו קונטרסים וספרים בערבית היהודית הסורית שנדפסו בארם־צובה ובירושלים במחצית השנייה של המאה ה־19. ולאלה יש להוסיף את ההקלטות שנעשו על ידי מפעל מסורות הלשון של עדות ישראל ועל ידי. שלושה סוגי מקורות אלה מספקים לנו חומר רב בערבית היהודית של יהודי סוריה, הכולל תרגומים שלמים לספרי התנ״ך(להוציא עזרא ונחמיה ודברי הימים), פירושי תנ״ך, פרפחות לסיפורי התנ״ך בשירה ובפרוזה, תרגומים מספרות עברית בתר־מקראית, כמו תרגום ספר הישר, וכן טקסטים ליטורגיים כמו קצת חנה, שרח האזהרות ושרח עשרת הדיברות ועוד.

ב. קורפוס הערבית היהודית החדשה במצרים

לאחר סריקה ממושכת שערכתי בשנים האחרונות בספריות ובמכונים בארץ ובחוץ־לארץ אחר מקורות בערבית היהודית המצרית ניתן לומר, שעבר הזמן שמחקר דקדוק הערבית היהודית המצרית התבסס על קטעי עדות אחדים בתוך ספר אחד של שאלות ותשובות. כוונתי למחקריו החשובים של פרופי חיים בלנק המנוח, שהתבססו על קטעי העדות שבערבית היהודית המצרית שבתוך הספר דרכי נועם מן המאה ה־.17 כיום ניתן לדבר על כתבי־יד ודפוסים המכילים טקסטים רבים הכתובים בערבית היהודית החדשה של מצרים שבהם תרגומי תנ״ך ופירושים, שרח ההגדה ומגילת מצרים, דרשות ומעשיות עממיות וטקסטים אחרים. לאלה יש להוסיף את הספרים והקונטרסים בערבית־יהודית מצרית שנדפסו באלכסנדריה. בנושא זה עדיין מורגש חסרונן של הקלטות בערבית יהודית מצרית, אך אנו מקווים שגם דבר זה ייעשה כל עוד הוא אפשרי.

  1. קורפוס הערבית היהודית החדשה בעיראק

לגבי הערבית היהודית העיראקית אני פטור מלפרט כאן, שכבר פירטתי במקום אחר. אציין רק, שיש טקסטים רבים של עשרות חוברות וספרים שנדפסו בבגדאד ובערי הודו בקרב יוצאי עיראק. ויש עשרות רבות של כתבי־יד בערבית יהודית מן המאה ה־14 עד המאה העשרים, ויש לנו הקלטות רבות בתחומים שונים. כל אלה מאפשרים לנו מחקר מסועף על היסודות העבריים והארמיים ומילון מקיף ליסודות העבריים והארמיים שבערבית היהודית העיראקית..

זעקת יהודי מרוקו

ח"כ אשר חסין

נולד ב־1918 בקזבלנקה. למד בחדר, בבית־ספר כי״ח וב״מגן־דוד״ (שעורי עברית). שמש בהוראה ובהנהלת בית מדרש למורים ״מגךדוד״, היה חבר הפדרציה הציונית מיום הוסדה, פעל למען העלית, פקח על מוסדות חינוך עברי מטעם ״מגן־דוד״. יסד בתי״ס עבריים במרוקו. עלה לארץ ב־1948 ומאז טפל בעלית יהודי מרוקו לישראל. מ־1958 חבר־כנסת, בועדות החינוך והשרותים

ח"כ דניאל לוי

חבר כנסת מטעם המפד״ל ומ־1964 נבחר לועד הפועל הציוני. נולד בשנת 1917 בסיאוטה, הנקודה הצפונית בצפון-אפריקה השייכת לספרד. למד באוניברסיטה קדיס שבספרד. אביו ר׳ יצחק לוי זצ״ל יליד טנג'יר מתלמידי הרב מ. בן נאים רבה הראשי של גברלטר, השאיר כ״י. הקורדנציה לפסוקי התנ״ך. דודו, ש. ד. לוי, פעיל מרכזי בכל השטחים היהודיים במרוקו, יו״ר הקק״ל במשך שלשים וחמש שנים, נציג בקונגרס ״להודי העולמי בשנת 1944.

מר לוי היה מזכיר כללי של תנועת ״הפועל המזרחי״ במרוקו. יסד ארגון ״קרל נטר״, ארגון נוער יהודי מקיף, שקבל הכשרתו גם בהכשרה חקלאית בקזבלנקה שבמרוקו. פעיל עליה ב׳ מגויס ל״הגנה״, ממארגני ההגנה העצמית במקרה של פוגרומים.

עלה לארץ ב־1957. היה יו״ר הסניף באשקלון מטעם מפד״ל. יסד ״קרן-עמית״, לעזרת יהודי צפון־אפריקה. הקים סיעה ספרדית במפד״ל. בהיותו חבר הנהלת מפד״ל וחבר הועד הפועל שלה הפך להיות דברם של הספרדים בתנועה ובכנסת הששית. השתתף בשני קונגרסים ציוניים ב־1960 וב־1964. אחד מתומכי.ישיבת ״פורת יוסף״ וממיסדי ישיבת ״בית־דוד״. ח״כ ד. לוי הפך להיות אישיות מרכזית בכנסת הששית המייצגת בין השאר בעיות יהודי צפון־אפריקה והיהודים הספרדו־מזרחים במדינה.

חנניה דהן

חבר מרכז מפא״י, מנהל המחלקה לקליטה ,וארגוני עולים מטעם םפא״י, סגן חבר ׳הועד הפועל הציוני, סגן חבר הועד הפועל של ההסתדרות ומזכיר מפא׳יי בבת־ים.                                                                                    

נולד ב־1916 בסלה ״שבמרוקו. חבר הפדרציה הציונית במרוקו. יו״ר תנועת הנוער בוגרי כי״ח. מיסד בי״ם עברי ראשון במרוקו. מזכיר ארגוני של הקהילה ומוסדות הקהילה בסלה. מנהל ביה״ם העברי שבמרוקו. עלה לארץ בשנת 1948. תושב בת־ים. בארץ — מרצה במחנות הצבא. מרצה נודד מטעם מרכז התרבות והחינוך של ההסתדרות ומטעם מחלקת ההסברה של הסוכנות היהודית .במחנות עולים החל משנת 1951 ועד היום. לשעבר פקיד במחלבת הקליטה של הרכז מפא״י, מנהל המחלקה לעדות המזרח ומרכז המדור ליוצאי צפון-אפריקה. פעמים היה ציר לקונגרס הציוני מטעם מפא׳יי.

מר .דהן עוסק בחקירת תולדות יהודי מרוקו, כולל הפולקלור והאמנות. פרסם מאמרים על יהודי עדות המזרח; ובפרט על יהודי צפון־ אפריקה בארץ.

יהודי צפון-אפריקה  בישראל

יהודי צפון-אפריקה (הצרפתית) שהגיעו לישראל, אינם מהוויה חטיבה אחת. הם עלו ממרוקו, מאלג׳יר ומתוניס, ששונים 'בהם התנאים ׳הגיאופרפים, המדיניים והכלכליים. אף על פי כן הנם מהווים קבוץ'אחיד.  ביהדות צפון-אפריקה . בכלל נתן להבחין בארבע קבוצות יסוד:

 א) יהודים מסביבה בארבארית, שמורגל בפיהם ניב מיוחד, הניב ה״שליחי״ ובכלל יהודי בר.

 ב) יהודים דוברי ערבית, ובהם יוצאי ספרד המוסלמית.

 ג) ספרדים, שהגרו מספרד הנוצרית והתישבו בערי החוף. ׳אלה נכרים בשפתם הספניולית, הלדינו.

ד) המתישבים המאוחרים, שבאו במאות ה־19 וה־20.

,בשל היותם טפוס מיוחד הדוברים בשפה אחידה, להם מסורת ואורח־חיים ,כמעט דומה. ביהודי צפון־אפריקה היו הבדלים נכרים .בין אלה, שגרו בעירות הקטנות והכפרים לבין יושבי הערים הגדולות. יהודים אלה מתחלקים גם למסורתיים ולא־מסורתיים, לשכבות אמידות פחות ושכבות עניות ביותר.

 היחוד הדתי־לאומי אצל המסורתיים מתבטא בשורה של גלויים חיצוניים — מנהגים וצורות. חיים מסורתיים אך יש הלק ביהודי צפון־אפריקה, שבהם התודעה היהודית חזקה יותר וקשורה בצפיה משיחית .חזקה. בעיקר היה מורגש הדבר בתוניס ובמרוקו, שם התנהלו פעולות החינוך ״בחדר״ ובתלמוד תורה ובישיבות והלשון העברית נפוצה למדי. ,חלק. קטן מיהודי צפון־אפריקה השתלב בחברה האירופית, והתערה בחיים ,הכלכליים נוסח אירופה. חלק זה כלל בעלי עמקים גדולים, שקשרים בין־לאומיים ,להם ובעלי מקצועות חפשיים, שעלו ״לעמדות גבוהות בחברה האירופית.                                             

הדחף של יהודי צפון־אפריקה.לעלות לישראל נעוץ בסיבות שונות, והם אמונה במסורת ישראל ובתורתו, חיבה, לארץ־ישראל, הכמיהה המשיחית בחוגים, הדתיים והמסגרתיים, התבדלות, מחיי החברה האירופית. הדבר המציין את עלית יהודי צפון-אפריקה, בעיקר של יהודי אמ״ת (אלג׳יר, תוניס ומרוקו) היתה עלית משפחות ואורגנה על־ידי שליחים של הסוכנות היהודית. 

מאז קום המדינה ב־1948 ועד סוף 1960, כלומר במשך 12 שנים, עלו משלוש הארצות: אלג׳יר תוניס,ומרוקו 170 אלף יהודים. החלק העיקרי של העולים באו ממרוקו. אולם עד 1967, כלומר במשך 19 שנים של קיום המדינה עלו ממרוקו כ־250 אלף, מתוניס כ־50 אלף ומאלג׳יר כ־15 אלף. אם נוסיף את העליה הפנימית במשך שנים אלה, הרי שיהודי אמ״ת בלבד נתנו כ־350 אלף יהודים למדינת ישראל, והם מהווים את החלק הארי של העולים הספרדו־מזרחים. נותרו במרוקו כ־80 אלף, בתוניס כ־25 אלף׳ באלג׳יר כ־3 אלפים ובצרפת כ־250 אלף יהודים, שהגרו אליה מארצות אמ״ת, לפי הערכה בסוף שנת 1966.

Dr Sonia Sarah LIPSYC-ALEPH, un centre singulier d'études juives contemporaines

ALEPH programme également des colloques ou des journées d'étude interactive ainsi dans le cadre du Festival Sépharad

«Education juive et conjugaison des savoirs» avec l'Alliance Israélite Universelle et l'Institut de la Culture Sépharade, ou « La journée mondiale de l'étude juive » qui marquait l'achèvement de la traduction du Talmud en Hébreu par le rabbin Adin Steinsalz en partenariat avec Bronfman Jewish Education Center (BJEC). A cette occasion, une centaine de personnes se sont partagées durant trois heures entre trois ateliers d'étude talmudique pour étudier un passage du traité Taanith du Talmud de Babylone. Traité qui fut étudié dans le monde entier le 7 novembre 2010. Le public de ALEPH assista également en vidéo conférence, avec d'autres communautés juives du monde, à la cérémonie officielle en direct de Jérusalem

ALEPH établit également institutionnellement des liens avec le monde universitaire. Nous avons ainsi mis en place en 2009 pour l'Université d'été un partenariat avec la Faculté de théologie et de sciences des religions de l'Université de Montréal et proposé un séminaire d'une semaine avec six cours sur : « Les figures de l'autre dans la pensée juive » avec notamment le professeur Dr Pierre Anctil (Université d'Ottawa), Joseph Lévy (UQAM) et le Dr. Sharon Gubbay-Helfer. Ce séminaire donnait droit à des points ou crédits universitaires pour les étudiants qui souhaitaient rendre leurs travaux. Le séminaire « Le vivre ensemble entre Juifs laïques et religieux en Israël et ses conséquences en diaspora » que j'animerai cette année 2011-2012, se déroulera également en partenariat avec une université montréalaise.

Enfin, la culture étant une dimension du monde intellectuel et spirituel juif, nous avons initié deux activités : le Café littéraire et le Café théâtral

Le Café littéraire est trimestriel, il se déroule au Centre Segal des Arts et de la Scène. Nous rendons compte sous forme de chroniques avec le jeune journaliste Joseph Elfassi de l'actualité  littéraire juive, en général, et québécoise en particulier, en invitant des auteurs d'ici, ainsi que d'autres chroniqueurs comme Maurice Chalom. Ce café littéraire est rythmé, à l'accordéon, par le musicien Arnaud Nobile

Le Café théâtral est programmé au gré de l'actualité, il s'agit généralement de débats dans les théâtres après une pièce touchant à la culture juive ou israélienne comme, par exemple, un échange sur le dramaturge israélien Hanoch Levin avec le metteur en scène Claude Lemieux au Théâtre Prospero où se jouait la pièce YEL

ALEPH apparaît ainsi comme un Centre d'études et de cultures juives ancré dans la cité québécoise. Il joue aussi le rôle d'un centre de ressources car régulièrement des interlocuteurs nous sollicitent afin d'être guidés dans leurs recherches sur un aspect du Judaïsme. Il se présente comme une passerelle entre des mondes. Depuis son inauguration en mars 2009, ALEPH a proposé plus de soixante-dix événements qui comprenaient une centaine d'activités. Cent vingt intervenants, en majorité locaux mais aussi internationaux (Israël, Etats-Unis, France) ont eu l'occasion d'apporter leur contribution et de transmettre leurs connaissances au public de ALEPH. Chaque activité d'étude est accompagnée d'un livret pédagogique avec textes, traductions et références bibliographiques. L'intervenant est tenu, au cours de son enseignement, de traduire chaque terme d'Hébreu qu'il emploie et de mettre, de façon pédagogique, à la portée de tout un chacun son savoir

Le public est au rendez-vous, entre trente et cinquante personnes en moyenne par activité. La majorité est constituée de femmes car elles sentent qu'elles ont là un accès aux connaissances juives sans discrimination

 De nombreux non affiliés fréquentent ALEPH ainsi que quelques anglophones et non Juifs philosémites. Les activités du centre sont ouvertes à tout public, cependant, dans l'ensemble, ce sont des personnes traditionalistes ou sans pratique qui assistent aux cours de ALEPH. Lorsqu'un public plus religieux assiste à une conférence le plus souvent car il souhaite suivre le cours d'un rabbin qu'il connaît, il est toujours surpris de la qualité de l'accueil et de l'écoute des participants. L'ambiance est conviviale, ouverte et studieuse. La participation aux frais est modeste et permet à chacun de suivre les cours qu'ils ou elles souhaitent (environ 7$ par séance ou 20$ pour une journée thématique)

השנים שע"א – שפ"ו – 1610 – 1626-תיאור הפרעות ביהודי מרוקו

תולדות. הירשברג

וגוי א' היה עמהם נהרג גם הוא. ותהי צעקה גדולה אשר כמוה לא נהייתה ואנחנו האומללים בבכייה גדולה שלא יתעלל עלינו אביהם הרשע. והיו אלה האנשים בני חמדון גיבורים ובעלי נפש. וכאלו הבוקר באו הוציאם מן האלמללאח והרשע התעולל על היהודים והמלך שלא היה בעיר היא רפואה למחלתינו.

ואני הצעיר נחבאתי בבית שר הערביים, מי יוכל לספר הצער שעבר עלינו. והרשע מבקש עלי בכל יום ומתעולל על היהודים ואומר שהיהודים הרגו את בניו. ומן המקום שהייתי מוסגר שם שלחתי רץ לקראת רץ רבו מספר לכל שרי המלך ולנגיד כבור הרב יעקב רותי יצ"ו שהיה עם המלך וברוב שוחדות יצאנו מאפלה לאורה השם יתברך יאיר אפלתנו כן יהי רצון.

והרשע הלך אל המלך והמלך הכזיבו על פניו ואמר לו שהגנבים הם שהרגום והאלקאדי שבפאס לבאלי שלח לו כי הגנבים הם שהרגום ועוד יהרגו לאביהם כן יהי רצון. השם יתברך יראנו נקמה באויבינו כן יהי רצון.

וכמה פתקאות הוא מביא מזייפים בכל שבוע לגבות מה שהוא רוצה מלבד החוק המוטל עלינו משומרים ויין ומים שרופים קרוב לתתק"ם ( 900 מתקאל ) בכל שבוע.

בחודש חשון שנת שפ"ג -1622 הלך המלך לעיר אלקצאר שבאה שמועה לו שאחיו מולאי מחמד גרשו אותו אנשי לקצאר. בט"ו בכסלו באו הגנבים לביתי בחצי הלילה ורצה לעלות מן החלון אחד בהאלסלבא ( חבל ), וקודם שיגיע אותו בעולה לחלון הקיץ בן אחי רבי דוד ונשמע קול בחלון בעליית הרשע , וישקף בעד החלון כי ראה אותו פתוח וירא והנה  איש קרוב אליו ויצעק צעקה גדולה ומרה טיבט בחלון וירא והנה כמו עשרה אנשים והשליכו לו בקשת.

ויבא הברזל של חוץ בקורת בעלייה והאנשים הכירום מן אנשי לאבלאד והצילנו הקב"ה ברחמיו והשלכנו עליהם אבנים גדולות וברחו מעלינו והכלו להם לבית מנחם סאנאניץ ושברו פתח הבית שלו להכנס והשליכו גם הם עליהם אבנים והלכו.

בזה החודש הלכתי לצפרו מגודל החמס ושוד עניים ואנקת אביונים. וישבתי שם ט"ו ימים ושלחו הקהל בעדי פתקאות מאת המלך השרים לשיך עלי ששולט בכפר צפרו שישלחני על כל פנים בכבוד וכן עשה. והיהודים כבדו אותי ושלחו אותי.

ומגודל החמס שנעשה בעניין המס הפרשתי עצמי מן הציבור והנני בביתי, ואיני יוצא לשוק עד אוכל לתקן עוות הזמו.

אמר שאול : אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות תכלה המגילה והדברים לא יכלו, לכן אקצר. ועולה כי קצת יחידים הפסידו ממונם מהמלשינות וקצת ברחו ונגזלו בדרך, ושמועות רעות הבהילוני שבאו בחודש זה מעיר לקצאר.

כי קצתם מתו ביוקר השער וקצתם ירדו מנכסיהם, וזה סבאב ( בסיבת ) מולאי אבן חמד, שקמו עליו אנשי העיר ויצא בורח ובאו עמו משפחות ערביים והביאו העיר במצור וידל ישראל עד מאוד.

עוד זה מדבר וזה בא ויאמר על חרבן והשממות אשר היה בעיר תאפילאלת מקאיים אחד שקם ושמו סידי בוזכרי ויהיו היהודים במצור. ויהי ראש חמור נמכר בשני אוקיות והיהודים מתו רובם ברעב והנשארים מתו בחרב בהיותם בורחים.

וכמה נשים נשבו ונמכרו בין הישמעאלים וכל בתיהם נהרסו ובתי כנסיות נחרבו וספרי תורה נרמסו. ונגיד שלהם תלו אותו על עץ חי עד שמת והוא צלוב במסמרים. לזאת אספדה ואילילה השם יתברך יאמר די לצרותינו.

ערב ראש חודש סיון, שנת שפ"ג – 1623, חלה המלך חולי גדול השם יתברך יוציאנו לאור. ליל י"ד בסיון מת המלך מולאי עבד אללאה ואחר קברוהו המליכו אחיו מולאי עבד למאלך והוא כבן ט"ו שני.

יהיה סימן טוב לישראל שבח לאל, שהאיר אפלתנו ועושה כמה נסים עמנו ורב את ריבנו ונקם את נקמתינו, והדרכים התחילו להתקן זולת קצת רשעים מן האלמטיים שלא השלימו והיהודים היום הזה הולכים לבדם לכפר צפרו. השם יתברך יגמור עלינו לטובה אמן כן יהי רצון.

LE "GARDIEN DU SABBAT" ET SA SOEUR

 

LE "GARDIEN DU SABBAT" ET SA SOEUR

Il y a longtemps de cela, les membres des tribus du Maroc avaient l'habitude de faire la guerre aux Juifs et chaque fois qu'ils le firent ils en tuèrent un grand nombre. Il arriva que, par hasard, un homme et sa soeur de la tribu juive "Fils de Moïse", se rendirent au Maroc; ils organisèrent la résistance contre les agresseurs et en tuèrent un grand nombre. Les Arabes donnèrent au Juif courageux le surnom de "Le Gardien du Sabbat".

Au terme d'une lutte sanglante, après que les membres des tribus locales eurent subi une grave défaite, le guerrier des Fils de Moïse s'aperçut qu'une goutte de sang était tombée sur son vê­tement. Il sut alors qu'il était impur et qu'il ne pouvait plus retourner à sa tribu. Que faire? Il se suicida. Les Arabes trou­vèrent le corps du Juif et savaient qu'il n'avait pas été tué par eux. Ils l'enterrèrent avec beaucoup d'honneurs et construi­sirent sur sa tombe une magnifique maison. Chaque jour, ils priaient sur cette tombe et un jour, le mort qui y était enterré, fut considéré comme un saint de la religion musulmane.

La soeur du "Gardien du Sabbat" était, elle aussi, très forte et courageuse et tua de sa main de nombreux ennemis arabes. Lorsqu'elle vit son frère étendu par terre, sans donner signe de vie, elle se suicida, elle aussi.

Cette femme aussi, les Arabes l'enterrèrent avec beaucoup d'hon­neur; L'endroit où elle est enterrée est un lieu saint de la religion musulmane jusqu'à ce jour

Yaacov Avitsouc (enregisteur; textes Nos. 1 à 23) : est né en 1924, à Vasloui (Roumanie), sixième enfant de David et Rahel Itzkovits, qui eurent, en tout, neuf enfants. Le père de Yaacov était tapissier. L'enfant fut élevé au Hêder et dans une école juive dont le programme accordait une place modeste à l'enseignement de l'hébreu. La famille Itzkovits était pratiquante et Yaacov fut membre des mouvements sionistes Gordonia et Bousliya; il fit sa hakhchara avant de venir en Erets-Israël. Durant la Deuxième Guerre, il travailla dans des camps de travaux forcés hitlériens

Yaacov se rendit en Israël en 1946, à bord du bateau "Hagana" qui transportait des immigrants "illégaux". A son arrivée en Erets- Israël il fut interné au camp d'Atlith. A sa libération, il se joignit à un noyau de pionniers, au Kibouts Ayanoth (Ramath David). En 1948, le groupe passa à Hédéra comme unité indépendante, puis s'établit sur ses terres à Tel Guézer, à proximité de Latroune. Après la Guerre d'Indépendance, le kibouts ne put se maintenir et fut dissout. Yaacov travailla comme moniteur de jeunesse dans des villages de nouveaux immigrants. En 1955, il obtint le diplôme qui lui permit d'enseigner à l'Ecole Normale de Beerchéva, puis il enseigna au Centre de Jeunes de Kiryath Gath et aux écoles des villages Arougoth et Talmé Yéhiel. Pendant un certain temps il fut instituteur au Centre de Jeunes de Kiryath Malahi, où il commença à écrire: articles de journaux, nou­velles et poèmes. En 1961 il fit paraître une plaquette de poèmes

Yaacov Avitsouc compte parmi les meilleurs enregistreurs des "Ar­chives Israéliennes du Conte Populaire". Il a enregistré 136 histoires dont quelques-unes lui furent transmises par des membres de sa fa­mille, mais dont la grande majorité furent recueillies parmi les ha­bitants du village d'immigrants de Kiryath Malahi qui compte des représentants de nombreuses communautés 

Avraham (Albert) Allouche (narrateur; textes Nos. 1 à 12): Est né à Mogador, ville portuaire, en 1918. Sa mère était la fille d'un cordon­nier qui avait sa boutique au marché arabe. Son père était mar­chand de fruits

Quand Avraham avait cinq ans, sa famille se fixa à Casablanca et c'est là qu'il passa sa jeunesse avec ses trois soeurs (dont deux se trouvent maintenant à Paris) et ses cinq frères (dont deux sont établis aujourd'hui à Acre et à Beerchéva). Avraham a épousé, à l'âge de 26 ans, Sultana, fille d'un inspecteur du domaine de Léon Corcos, qui est l'un des Juifs les plus riches du Maroc. Avraham a cinq fils, dont l'aîné qui a été élevé au Kibouts Afikim, accomplit aujourd'hui son service militaire. La famille est pratiquante et, au­jourd'hui encore, la langue parlée à la maison est l'arabe marocain. Avant sa venue en Israël, en 1955, Avraham était mécanicien, mais aujourd'hui il possède un camion et exerce le métier de chauffeur à Kiryath Malahi

Avraham a entendu les histoires de Yaïch Odmizguine aujour­d'hui âgé de 90 ans, qui a exercé pendant longtemps le métier de pêcheur. Yaïch était ami de la famille Allouche et le soir il aimait raconter des histoires aux enfants de la famille. Il habite en­core aujourd'hui à Casablanca avec un des frères Allouche. Avraham, qui a transmis ses histoires à Yaacov Avitsouc, nous informe que le vieux Yaïch est une véritable mine de contes et de légendes. "Je re­grette", nous dit-il, "qu'il ne soit pas venu en Israël, car il aurait pu me raconter un grand nombre d'histoires.

מכתביהן של אלמנות יהודים שהועסקו בשירות הדיפלומטי הבריטי במרוקו במאה הי״ט אליעזר בשן

mariage juif 0001

מכתביהן של אלמנות יהודים שהועסקו בשירות הדיפלומטי הבריטי במרוקו במאה הי״ט

אליעזר בשן

על האשה היהודייה במרוקו מצויה ביבליוגרפיה שפרסם אברהם הטל. רוב המאמרים דנים בחייה בבית ובמשפחה, כמו מנהגי הקידושין והנישואין, נישואי בוסר, ביגמיה, גירושין, ירושה — התקנות והמנהגים בנושאים אלה, וכן האמונות והמנהגים האופייניים לנשים.

על האשה מחוץ לבית — בחברה ובכלכלה — פורסם מעט בלבד. נדירים הם המכתבים שבהם פונות נשים יהודיות במרוקו לאישים כלשהם או לגורמים מדיניים. בדרך־כלל הגבר הוא שהיה הפעיל והמתקשר.

במאמר זה אנו מפרסמים מכתבים של אלמנות יהודיות שבעליהן שירתו נציגים דיפלומטיים בריטיים במרוקו במאה הי״ט, והן פנו בבקשה לקבל כסף, כפי שמתועד בארכיון משרד־החוץ הבריטי. האשה הראשונה ב־1885 והשנייה ב־1894.

התקופה שבה דנות התעודות היא ימי מלכותם של הסולטאנים חסן הראשון, שעלה על כיסאו ב־12 בספטמבר 1873 ושלט עד 9 ביוני 1894 ; ויורשו עבד אלעזיז הרביעי, ששלט מספטמבר 1894 עד 1908.

השגרירים והקונסולים של המדינות הזרות, ובהן בריטניה, העסיקו יהודים בתור תורגמנים, סוכנים קונסולריים וסגני־קונסולים בערים שונות במרוקו. מהם שהיו סוחרים בעלי מעמד, ומהם שפעלו גם בתור ״סוחרי המלך״. לא כל הסולטאנים ראו בעין יפה שיהודים משרתים את הקורפוס הדיפלומטי.

בספטמבר 1836 הוציא הסולטאן עבד ארחמאן השני ( שלט מ־30 בנובמבר 1822 עד 28 באוגוסט  1859) הוראה האוסרת העסקת יהודים בתור סוכנים קונסולריים. לורד פלמרסטון (1784-1865 Paimerston) , שר־החוץ הבריטי בשנים 1841-1830, הורה לשגריר בריטניה במרוקו למחות נגד פקודה זו, הסותרת סעיף בהסכם שנחתם ב־1824 בין מרוקו לבריטניה.

 בתשובת הסולטאן ב־14 במאי 1837 נטען, שכתוצאה מהעסקתם של יהודים על־ידי גורמים זרים הם נעשו גסים כלפי המוסלמים. כוונתו הייתה, שבעקבות מעמדם זכו יהודים אלה להגנת הקונסולים, היו פטורים מתשלום מסים ולא חלו עליהם ההגבלות הנובעות מ״תנאי עומר״.

טענה זו בקשר ליהודים שקיבלו חסות זרה, הושמעה גם בדורות הבאים. הסולטאן חזר על האיסור שוב ב־.1855 למרות זאת המשיכו הקונסולים הזרים להעסיק יהודים בתפקידים אלה גם באותן השנים באשר הם היו חיוניים לפעילות המסחרית והדיפלומטיה

האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו מהמאה הט"ז ואילך.

ממזרח וממערב כרך מספר שמונהמשה עמאר 22222

בעריכת – משה האורפלי-אריאל טואף-שאול רגב

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן

ירושלים-תשס"ח

1 – האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו מהמאה הט"ז ואילך – משה עמאר

האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו מהמאה הט"ז ואילך.

סדר האירוסין והשידוכין ומיסודם.

עד לשלהי ימי הביניים היה נפוץ בכל קהילות ישראל המנהג לקדש אישה שלא בשעת הנישואין. אישה שקיבלה קידושין ולא נכנסה לחופה נקראת בלשון התורה " מאורשת ". על מעשה הקידושין קבעו לברך על כוס יין " ברכת האירוסין ". הברכה נאמרה לפני מתן כסף הקידושין.

במעשה הקידושין היה האיש מייעד לו את האישה ואוסרה על כל איש אחר. באותו מעמד היו מתנים תנאים על היקף הנדוניה, על גובה סכום הכתובה, על מקום המגורים ועוד, וגם קובעים מועד לנישואין. במקומות מסוימים נהגו לכתוב " שטר אירוסין ", ובו פורטו כל התנאים שסוכמו בין הצדדים. את טקס האירוסין היו עורכים במסיבה חגיגית, והשתתפו בה בני משפחה, מכרים וידידים.

הארוסה היה לה דין של אשת איש, לכן אם רצו להיפרד זה מזה, היה צורך להתיר את הקשר ביניהם על ידי מתן גט. בלי הגט הייתה אסורה לכל איש אחר.

הערת המחבר : בדברים כב, כג-כד : ״כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה. והוצאתם את שניהם… וסקלתם אותם באבנים ומתו…״. אף שהיא מאורשה בלבד נדונו שניהם בחומרת ניאוף אשת איש.

הערת המחבר : שטר אירוסין נכתב לא לשם הקידושין עצמם, אלא לתנאים שהתנו בני הזוג ביניהם, והיה נכתב לפני הקידושין או אחריהם. הוא נקרא גם ״שטר פסיקתא״( קידושין ט ע״ב), כלומר פסיקת נדוניה. דוגמאות לשטרי אירוסין ראה: גולאק, שטרות, עמי 20-18! פרידמן, שידוכין, עמי 173-157, ושם מעמי 165 ואילך.

אף־על־פי שסטטוס הארוסה עם המקדֵש היה כשל ״אשת־איש״, אסרו עליהם חכמים קיום יחסים כל עוד לא הכניסה לחופה, קרי עריכת הנישואין. ומכאן נוסח ברכת האירוסין: ״וציונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על־ידי חופה וקידושין״. כמו־כן אין הארוסה נהנית מזכויות האשה הנשואה: אין לה כתובה ולא מזונות, המקדש, אינו יורשה אם מתה, ואם הוא כוהן אינו מיטמא ל­ה. הזמן שאחרי האירוסין היו בני הזוג מנצלים להכנות לנישואין. האישה היתה מכינה את הנדוניה, והבעל את צורכי החתונה. במשנה נאמר ששנים עשר חודש הם זמן סביר בין קידושין לנישואין להכנות הנזכרות.

בעיות שהתעוררו במרוצת הדורות

בשל אריכותו של פרק הזמן שבין האירוסין לנישואין התעוררו בעיות קשות בתחום דיני האישות, למשל: מקדשים נעלמו, מאונס או במזיד, וארוסותיהם הצעירות נעשו עגונות לכל ימי חייהן: ארוסות קודשו שנית על־ידי אחרים! ארוסות בגרו בינתיים וסירבו להתחתן עם מקדשיהן: אבות קיבלו בפזיזות קידושין בעד בנותיהם הקטינות ואחר־כך התחרטו; ועוד כיוצא באלה.

כדי לעקוף חלק מבעיות אלו היו מקומות שבהם הנהיגו מתקופה קדומה לקדש אשה על תנאי. באלכסנדריה שבמצרים לדוגמה, היו כותבים בכתובה: ״כשתכנסי לביתי תהא לי לאינתו כדת משה וישראל״, כלומר, דחיית תוקפם של הקידושין עד לשעת הנישואין. לכן אם הארוס נעלם לאחר האירוסין, או אם הבת מסרבת להינשא לארוסה, אינה צריכה גט ויכולה לקבל קידושין מחדש. גם בירושלמי מצאנו תנאי בקידושין, בתוספת מתן עירבון ״אנא פלן בר פלן מקדש לך אנת פלנית ברת פלן על מנת ליתן ליך מיקמת פלן ומכנסיניך ליום פלן, ואין אתא יום פלן ולא כנסתיך ולא יהד לי כלום״ [ = אני פלוני בן פלוני מקדש אותך את פלונית בת פלוני על מנת ליתן לך ערבון פלוני ואכניס­( = לחופה) ביום פלוני, ואם בא יום פלוני ולא אכניסך, לא יהא לי כלום]. כלומר, הארוסה שתיקח את העירבון, והקידושין אינם קידושין, ומותרת לכל אדם. הרי״ף במאה הי״א מזכיר מנהג שנהגו להתנות בשעת הקידושין, שאם ייעדר מהמקום שנה שלמה מיום הקידושין, יהיו הקידושין בטלים.

מיסוד האירוסין ופרסומם

כדי לבסס את מוסד האירוסין, לחזק את מעמדו בעיני הציבור ולפרסמו, הנהיגו בבבל סמוך למאה התשיעית להשתדל להשיג נוכחות של עשרה לברכת האירוסין ולהנציח את מעשה האירוסין בכתב במתן שטר כתובה לכלה באותו המעמד. הנהגות אלו הביאו לפרסום הקידושין ובכך תרמו לבלימת קידושי סתר או קידושין מתוך פזיזות.

בעיר קירואן שבתוניסיה במאה התשיעית מיסדו ופרסמו את האירוסין בכך שעשו אותם במקום ציבורי ובנוכחות הקהל, כפי שניתן ללמוד משאלה ששאלו את רב סעדיה גאון:

וכך המנהג במקומנו ובשעה שהוא רוצה לקדש את הנערה, אם בוגרת היא מרשת את אביה לקבל קדושיה ואם קטנה היא מקבל קידושיה מדעתו כמנהג חכמים, ובאין הקהל לבית הכנסת שמתפלל שמה אבי הנערה ומקבל קידושי בתו בבית הכנסת.

כלומר, הקידושין נמסרים שלא בשעת הנישואין בנוכחות הציבור בבית־הכנסת שמתפלל בו אבי הכלה, ששמה מוכר, כדי שיתפרסם בין מיודעיו שבתו מקודשת. ומשום צניעות, גם אם הבת בוגרת ויכולה לקבל את קידושיה בעצמה, אין היא באה לבית־הכנסת, אלא ממנה את אביה כשליח לקבל את קידושיה.

בעיר גאבס שבתוניסיה, בראשית המאה הי״א היו שקירבו את מתן הקידושין לנישואין עד כדי חיבורם יחד, כפי שנלמד משאלתם לרב האי גאון. וכך הם מתארים את טקס הנישואין שנהג אצלם:

נהגו במקומנו מאן דמקדיש אשה בטבעת, יש מי שנותן הטבעת לשלוחו ליתן לה בפני עדים או לאביה אם היא קטנה. ויש מי שמאחר אותו עד יום כניסתה לחופה או שני ימים או שלשה ימים קודם לכן. וכיון שיגיע יום כניסתה לחופה, יבא החתן בלילי אותו היום הוא ושושביניו אל בית אביה, ומובילין אותה היא עם קרובותיה וקרוביה עמה בדברי שמחות והלל, ומוליכין אותה לחצר אחרת שלקרוביה או שלקרוביו או לרחוק, עד למחר בעת כניסתה לבעלה. עומד המברך ומברך שבע ברכות במקום שהיא שם, ומוליכין אותה לבית בעלה בדברי שבח והלל. ובהגיעם לביתו שלחתן עומד המברך ומברך שבע ברכות, ואז תכנס עם בעלה לחופה.

כלומר, באשר למועד מתן הקידושין אין מנהג קבוע: יש המרחיקים את מועד הקידושין מרחק רב ממועד הנישואין, ויש המסמיכים אותם זה לזה עד כדי חיבורם יחד. ועוד זאת: בעת הנישואין נהגו לברך שבע ברכות פעמיים: בפעם הראשונה — בבית שממנו מובילים את הכלה בתהלוכה לחופה, ובפעם השנייה — בהגיעה לבית החתן. ושאלתם: האם אין בזה חשש לברכה לבטלה. רב האי הציע להם בתשובתו לברך שבע ברכות רק פעם אחת — בבית החתן, ולבטל את מנהגם לברך גם בבית שממנו מובילים את הכלה.

הערת המחבר : דומה כל על פי כתובות ז ע"ב : " מברכין ברכת חתנים בבית חתנין ". וראה בטור ושו"ע אבה"ע סימן סב, א. והמנהג במרבית הקהילות במרוקו היה לערוך את החופה ולברך שבע ברכות בבית הכלה. חכמי פאס תקנו בשנת תנ"ח – 1698, לערוך את החופה ואת שבע הברכות בבית החתן. ראה תקנות פאס., סימן קלט. תקנה זו לא פשטה בכל הקהילות, ועד למאה העשרים נהגו הרבה מהן להעמיד את החופה בבית הכלה. וראה נשמת חיים, עמ' רכב : שמש ומגן : שו"ע אבה"ע סימן כו.

הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה מאת מנחם וינשטין

מסירות והלשנהאלגיריה

עד לבואם של גולי קנ״א התייחסו היהודים בסלחנות לתופעת המסירות, ולא ננקטו אמצעים נגד המוסרים בניגוד למקובל בספרד, שבה נפסק לגבי ״מוסר״, ״שנפשו מסורה לכל וכל הקודם להרגו זכה״. המסירות גרמה נזקים וקנסות כבדים. קהילת קונסטאנטינה הוותיקה סבלה ביותר, מרבית מנהיגי הקהל נאסרו והושמו בבית הסוהר בגלל מסירות של אחד מאנשי הקהל, ועל הקהילה הוטלו בהזדמנויות שונות ״עונשי אלפי זהב המטילים עליהם השרים תמיד בלחישת הולכי בטל״. גם היחסים בין קהילות הושפעו מן המסירות ומהפחד ממנה. קהילת תמזגראן הגיעה להסכם ולהסדר עם קהילה שכנה בענייני תשלום המסים מפני איום מסירות שאיימה עליה הקהילה השכנה.

אחת העדויות לתפוצתה של המסירות בקרב התושבים הוותיקים היא החרם נגד המלשינים והמוסרים שתיקנו באלג׳יר הריב״ש, ר׳ יצחק בונאשתרוק והרשב״ץ בשנים הראשונות לאחר בוא פליטי קנ״א לאלג׳יר. העובדה שחלק מנוסח החרם כתוב ערבית ולא ספרדית שהיתה השפה המקובלת בקרב הגולים, מלמדנו, שהחרם היה מכוון בעיקרו נגד תופעת המסירות, שהיתה קיימת בקרב התושבים הותי­קים.

שנה לאחר מכן נערכה בקהל קונסטאנטינה הסכמה דומה נגד המלשינים ומזיקי העדה. ההסכמה קובעת שיש להחרים את המוסרים והמלשינים ״ולרדפם לפני המלך בעצמו ובכבודו באשר כי הוא במשפט יעמיד ארץ ולא לפניו חנף ומוציא דבה״, ולעומתו ״השרים הממונים מקרבים מלשני סתר להנאתן ומאמינים בהם יותר ממאה עדים״.

תופעת המסירות, ובדומה לה הפניה לערכאות שהיו נפוצות בקרב הוותיקים באפ­ריקה הצפונית, ניתן להסבירן מחד, למחסור בחכמים ובדיינים מומחים שידונו וינהיגו את הקהל וחוסר יכולת לכוף ביצוע פסק־דין, ומאידך גיסא, כיוון שמנהיג הקהל הזקן שאב כוחו מן השלטונות ולא מן החברה היהודית, ומנהיגות אחרת לא היתה, נאלצו היהודים לפנות אל השלטונות, שהיו למעשה ממונים על הזקן מנהיג הקהל בכל טענה ודין ודברים שהיו להם.

המפגש בין התושבים הוותיקים ובין פליטי קנ״א

בואם של פליטי קנ״א לאלג׳יריה הביא למפגש בין שתי קבוצות אוכלוסיה יהודיות השונות זו מזו ברמת חייהן, במנהגיהן החברתיים ובגישתן ההלכתית. אולם למרות ההבדלים, השכילו שתי השכבות להמנע מסכסוכים שיביאו לקרע ביניהם, ובמרבית נקודות המפגש הצליחו לפתור את הבעיות שהתעוררו, ושעלולות היו להתעורר, עד כדי כך שבמשך הזמן טושטשו מרבית ההבדלים בין שני הרבדים, מלבד בתחום מנהגי הכתובה שבו נשמר ייחודם של התושבים המקומיים. בתחום החברתי היתה לבואם של גולי קנ״א השפעה משתנה ממקום למקום. בחלק מן הערים נוצרו קהילות חדשות ובחלקן השתלבו התושבים החדשים בקהילות הוותיקות. באלג׳יר׳ שאליה הגיעו מספר גדול של תושבים חדשים ממאיורקה קצב עליהם המלך מם בנפרד מן התושבים הוותיקים המכונים בעלי המצנפת. הבאים הקימו לעצמם קהל נפרד בבית־הכנסת, ובכל שאר מנהגיהם. הסימן החיצוני להשתייכותם לקהל החדש היה הכפוס והשפה הספרדית המדוברת בפיהם. ההבדל הבולט והמהותי בין שני הקהלים היה במנהגי הכתובה ותקנותיה שקבלו עליהם כל הבאים מספרד לאלגייר

חלק מן הקהילות הוותיקות היו מוכנות לבואם של פליטי קנ״א על־ידי מערכת של תקנות שמטרתה מניעת התפצלות והתבדלות של יהודים, אף אם מקורם בעיר ובארץ אחרת רחוקה מן הקהל. תקנה והסכמה מעין זו בתחום המס, נערכה בין קהילת תמזגראן וקהילה שכנה לה. קבעו לעצמן, ״שכל מי שיבוא מארץ רחוקה וידור באחת מהעיירות הנזכר, שבעיר שידור שם יתן המס״. תקנה זו נתקנה כנראה לפני 1391 והוחלה על יהודי מבלנסיאה ויהודים ממאיורקה שהשתתפו בתשלום המס עם אחת מן הקהילות.

גם הקהילה הוותיקה בבג׳איה ערכה הסכמה: ״שכל מי שיבא לדור בכאן עם הקהל שיתחייב לפרוע עמהם בכל הוצאותיהם וצדקותיהם במסים וכל צרכיהם״. היו בקהל סוחרים, שהגיעו כנראה מספרד לבג׳איה לפני 1391 ששילמו מכס למלך, ומלבד זאת פרעו מסים לקהל מכוחה של ההסכמה •

בוא הגל הגדול של פליטים מספרד בקנ״א שינה את התמונה הכלכלית והחברתית של היישוב היהודי בבג׳איה. התושבים החדשים הביאו עמהם אמצעים טכניים וכלים חדשים, שהביאו לדחיקת רגליהם של התושבים הוותיקים שהיו מתפרנסים עד אז ברווח מן הערבים שנזקקו לאומנים יהודיים. הערבים היו אף משלמים מקדמות שכר, שאפשרו להפיק רווחים מן הכסף המופקד. בוא התושבים החדשים הביא לכך, שהערבים החלו לקנות את כל צרכיהם אצל פליטי קנ״א, ועל־ידי כך נתקפחה פרנסתם של התושבים הוותיקים. הקהילה הוותיקה חשבה לפתור את הבעיה על־ידי הפעלת ההסכמה הקדומה המחייבת את כל הבאים לדור בבג׳איה להשתתף בתשלום המסים. ההסדר בין שתי השכבות התקיים שש שנים, אולם מכיוון שהחדשים לא היו מעטים אלא רבים, והשלטונות פטרום מתשלום המסים בגלל ההכנסה הגדולה ממכסים שבאה מהם, נתבטל לאחר שש שנים ההסדר והבעייה הכלכלית התעוררה מחדש. על רקע זה פונה הקהילה הוותיקה בבג׳איה אל הרשב״ץ באלג׳יר בשאלה ובבקשה לדעת את הדין בדבר י׳6.

פניית התושבים הוותיקים בעקבות סכסוכים עם החדשים, אל הרשב״ץ, שגם הוא היה מפליטי קנ״א באלג׳יריה, היא אחת העדויות הרבות על האימון הרב שרחשו התושבים הוותיקים באלג׳יריה לחכמים הספרדיים שהגיעו זה מקרוב לארצם. הרשב׳׳ץ השיב לתושבי בג׳איה, שהפתרון הארעי בחיוב תשלום המסים, פתרון שהתמוטט, איננו התשובה ההלכתית המתאימה לבעייה, ועליהם לתקן תקנות והסדרים כלכליים, על מנת לקיים את הפסוק " וחי אחיך עמך "  

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר