ארכיון יומי: 16 באוקטובר 2015


תולדות חייהם של רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

רבי אברהם אמינוף-תלמודארזי הלבנון

יהדות בוכארה המעטירה, אשר מזה אלפי שנים, [מחורבן בית המקדש השני, ויש אומרים אף לפני כן] התקיימה במלוא הדרה, בערי בוכארה המרחביים, סמרקנד, טשקנד, קוקנד, דושנבה, תואכמיסטאן, קזחאסטאן, ועוד, העמידה בכל שנותיה, גדולי תורה ארזי לבנון, אדירי ארץ גאונים חכמים, מקובלים, מנהיגי ציבור, דרשנים בחסד, ומרביצי תורה לשכבות הציבור, רבים מגדוליה היו בעלי מופתים, חיברו ספרים תורניים עצומים בכל מכמני פרד״ס התורה חלקם הודפסו ונמצאים וחלקם אבד בפגעי הזמן וטלטולי הגלויות, וחבל.

יהודודי בוכארה המופלאים, ניחונו במידות ותכונות טובות, בראש נדיבות-לב ונתינת צדקה בעין יפה ורחבה, רבים מבניה הזילו זהב מכיסם והדפיסו על חשבונם, ספרים רבים במשך הדורות וחלקום חינם ומוסדות רבים אף בארץ ישראל ובירושלים, מומנו בשלמות על ידי נדיבי הלב, החל מרכישת הקרקע, המשך הבנייה וריהוטם באופן מלא, כל זה נתרמו על ידם בשמחה ועונג רב.

מעלה נוספת וחשובה, זיקתם תקוותם ואמונתם בתורת ישראל בארץ ישראל ובפרט בירושלים קרתא דשופריא, היו לשם דבר, ובכל בית יהודי בגלות בוכארה הניחו ציון בולט לזכר ירושלים עיר הקודש, כל שליח מארץ ישראל ובפרט מירושלים עיר הקודש, והיו אלפים מתקבל היה בכבוד מלכים, ומתארח אצל גבירי העדה, ככהן גדול בבית המקדש.

ועוד מעלה מושרשת בקרב העדה הנפלאה, שכולם היו מאוחדים תחת הנהגת החכמים הזקנים וללא חילוקי דעות, אלא להיפך, וותרנים היו בכל, והעיקר לקיים דברי רבנים, ולכן מאות בשנים, הצליחו בכל מעשי ידיהם, ואף המוסלמים פחדו להרים ראש עליהם, ביודעם את כוחם המלוכד, וטוב ליבם הנשפך כמים. אחד מיחידי הסגולה במאת השנים האחרונה, מתוך רבים וטובים, היה הגאון רבי אברהם אמינוף המכונה תלמודי, שנולד בשנת התרי״ד [1854] להוריו, מולא בנימין וציפורה אמינוף ז״ל, למד בתלמוד תורה בשקידה, ומטל שחר ילדותו, ניכרו בו הנהגות אצילות שקדנות ומידות טובות וקסם אישי טהור, בסיימו את התלמוד תורה, עבר ללמוד בישיבת סבו, רבי פנחס אמינוף הקטן המכונה מולא נייאז׳ שכיהן כראש הישיבה, והיה חתנו של הגאון הגדול רבי יוסף מאמאן מערבי ז״ל, שבא בשליחות ממדינות מרוקו לערי בוכאה, ולא נתנוהו אנשי בוכארה לשוב למולדתו, מאהבתם וחיבתם אליו, ושם נשא אשה, וזכה לבנים ובנות ברוכי ד׳ והאריך ימים. רבי אברהם, התעלה בישיבה, ונעשה אילן רב פארות והמשיך ללמוד בישיבת רבי יהושע שושן זצ״ל, שאף הוא הגיע כשליח מירושלים, וביקשוהו ללמדם תורה וניאות להם, וכחלוף ח״י שנים, נשא אשה, ונשלח לערי סמרקנד הרחוקים מבוכארה, ללמד תורה לקטנים בתלמוד תורה, ולגדולים לפסוק הלכות, בראותו שרבים מבני הקהילה חסרי ספרים וידע הלכתי לשמירת המצוות, חיבר את ספרו הפופולרי, ליקוטי דינים, ב-6 חלקים מנוקדים, ותרגמו לשפת המקום, ובו כלל את הדינים וההלכות המעשיות ומנהגי יהדות בוכארה, לכל ימי השנה, והפיצו חינם בערי בוכארה וסמרקנד. הספר נדפס בירושלים, וקיבל הסכמת הראשון לציון הגאון רבי יעקב שאול אלישר ז״ל, והועבר אחר טלטולים לבוכארה.

 ספרו השני שולחן הטהור, שהיה קטן וניתן לנשיאה בכיס, כלל את הברכות הנחוצות ליום יום, כולל הלכות, והודפס עם ניקוד, גם הוא חולק חינם לכל ערי ואגפי בוכארה. בשנת התרמ״ט [1889] בהיותו בן שלושים וחמש שנים, עלה רבי אברהם מבוכארה לירושלים להתגורר באופן קובע. וחכמי ירושלים קיבלוהו בכבוד גדול, אחר ששמו התפרסם ברבים, כגאון ומזכה הרבים ומיד החל בשנת התרנ״א [1891] יחד עם חביריו הרבנים, רבי שמעון חכם, רבי יוסף כוג׳הינוף, רבי שלמה מוסיוף, רבי יוסף חיים שלומוף, רבי שלמה צופיוף רבי יוחנן שמחיוף, ועוד לייסד ולהקים שכונה גדולה לבני העדה, אשר יבואו בהמוניהם, מערי בוכראה לירושלים. איתרו שטח רחב ידים, כמעט מישורי, והחלו בבניית השכונה, רחובות הבוכארים שתוכננה בהרחבה ונבנתה בין השכונות היפות בירושלים החדשה, כערי אירופה. כמעט כל בתי השכונה שימשה מיגדלור ובסיס תורני שנים רבות למוסדות התורה שנוסדו בה בתחילתם. בן 75 שנותיו, בשנת התוע״ט [1929] עמל רבי אברהם רבות בכל כוחו והוציא לאור עולם בפעם הראשונה, יחד עם חביריו הרבנים, את הסידרה של חוק לישראל פרשיות השבוע עם התרגום מתחת לכל שורה, כולל הסדר המלא שתיקן רבינו החיד״א ז״ל, מסודר בניקוד מלא, באופן ברור ויפה, לראשונה בעולם. מרוב חדשנותו, נטלו בעיר וילנא והדפיסו כמותו בדיוק ושמח מכך רבי אברהם, שבזכותו התורה מתפשטת בעולם כולו.

בהיותו בן שמונים שנה, כתב ספר תורה מהודר בתכלית והכניסו להיכל בית הכנסת אברהמוב-תלמודי, שבו התפלל במנין וותיקין יותר מ-50 שנה, כל ימיו היה אבי יתומים ודיין אלמנות, והיה מעורב בכל ענין ודבר בחיי הקהילה והפרט, כמו-כן עמד כצוק איתן, לא לשנות כי הוא זה ממנהג אבותינו הקדמונים ובפרט בענייני חינוך הנוער, בין המלמדים החשובים שחינכו בתלמוד תורה, היו הגאונים רבי רפאל שלמה לנייאדו ורבי עזרא עטייה ששימשו

כעבור שנים, בזה אחר זה, ראשי ישיבת פורת יוסף הגדולה.

פעם נצרכו למחנך בתלמוד תורה, פנו לאגודת ישראל שנוסדה אז, כדי שישלחו מחנך דגול. והציעו תלמיד חכם מגרמניה הנושא בתוארו גם דוקטור, עמד רבי אברהם, יחד עם חביריו ודחה הצעה זו בשתי ידיו, ושאל, איך יראה החינוך התורני השורשי עם התואר דוקטור? ולא הסכים להכניס חידוש מהפכני זה לתלמוד תורה!

עם יסוד הסוכנות היהודית והקרן קיימת, ובחירת נציגים לועד המנהל וכדומה, פנו גופים שונים אל ועד העדה הבוכארית ליטול חלק ולשגר נציגים למוסדות הללו, לאחר שבירר הענין באופן יסודי, ונודע, כי כלל הנציגים ישנם למוסדות הללו, לאחר שבירר הענין באופן יסודי, ונודע, כי בין כלל הנציגים ישנם מחללי שבת, אוכלי פיגולים ויושבים במעורב גברים ונשים, הוציא קול קורא והחתים מעל 50 רבנים מכל העדות והחוגים, שאסור להשתתף עמם בבחירות הנ׳׳ל, וכל הנותן ידו, מניף חס ושלום יד בתורת ישראל, ואוי לו מעלבונה של תורה!

רבי אברהם, זכה להעמיד קהילה שלימה על עומדה, הקים שכונה קדושה לתפארת מוסדות לתורה וחסד, הוציא ספרים וזיכה את הרבים, פסק הלכות לאלפים, השתתף במעמדים רבים, ולא זכה לפרי בטן. ביום ראשון ט׳ שבט ה׳תרצ״ט 19391], בהגיעו ל-85 שנותיו, עלתה נשמתו הזכה לגנזי מרומים, תחת כנפי השכינה. רבי אברהם אגג׳יל רב גאון ומפורסם. היה מכונה ג׳ילבי. חי בשאלוניקי, נפטר בירושלים בשלהי תקע״ט [1819]. ספרו ״פתוחי חותם״ נדפס בשאלונקי בשנת פטירת מחברו ואחרי פטירתו, והוא מקיף כל ה״תיקו" שבש״ס וכן דרושים על תיבות התורה.

כמבוא לספר פירושים למס׳ הורות, כהוצאת "אהבת שלום״

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו- חנניה דהן

האשה ומידותיהפתגמים

288 אל־מרא,ר׳לעאמעווג׳א,

 אידא תסגדהא, תהררס.

האשה, צלע עקומה, אם תנסה ליישר אותה, תישבר.

האשה נוצרה מצלע עקומה, ולישרה לא יכול אף יצור, נסה לכוף אותה – תישבר אף העוצמה: תתעקם עוד יותר.(מ.מ מאנה, כל כתבי…חלק ב׳ ע׳ 138)

 

289 אלי מא ג׳א מעא אל־ערוסא,

מאי איזי מן דאר בוהא

מה שלא בא עם הכלה, לא יבוא מבית אביה

מה שלא יבוא עם הכלה לא יבוא אחריה 

 

290 מרא קביחא ותקרץ, תבאת פ־זנקא,

 ותקול: אוקרוני.

אשה רעה וקורצת עין, תלון בחוץ, ותאמר

: כבדו. אותי.

חזיר פושט טלפיו ואומר: אני טהור. (בראשית רבה ע׳ מדי)

בן דרךאשה מנאפת: אבלה ומחתה פיה, ואמרה: לא פעלתי אוון. (משלי ל׳ בי)

מנאפת בתפוחים, ומחלקת אותם לחולים. (שמות רבה לאי)

לא כל המראה טלפיו בשר הוא. (מנדלי מוייס, בימי הרעש)

 

291 – זנזל אל־מרא ב־דהב, תזנזלן ב־חבל.

ענוד לאשה זהב, תענוד לן חבל.

 

292 – סגסל אל־מרא ג־דהב, תסנםלך ב־חבל.

קשור האשה בזהב, תקשור אותך בחבל.

שש ומשי תלבישנה, ומעדנים תשביענה, ואיש אחר ישכבנה. (מעות יהודה, שונא נשים עמי גי)

 

293 אל־מרא ב־לא חיא׳ פחאל א־טעאם בלא מלחא.

אשה חסרת מוסר, כתבשיל בלי מלח.

יפת-תואר ללא מידות טובות, כיין שפג טעמו. (זה לעומת זה עמי 258)

נזם זהב באף חזיר ־ אשה יפה וסרת טעם. (משלי יא׳ 22)

 

294 – אל מרא גלבת שיטאן

האשה ניצחה את השטן.

 

295 – לוכאן מא כאנת אימא פ־נסא,

 נקולהום: תג׳יהום כּאנסא.

לולא אמא בין הנשים, הייתי אומר: תבוא עליהן כליה.

אין חזק בכל הארץ באשה. (יערות דבש ע׳ 50) השטן בורח מהאשה. (שלש הלצות 301) הגבר החזק, אשה תבניעהו. (ר׳ סעדיה גאון, תרגום בערבית לעשרת הדיברות, הדיברה ׳אל תנאף׳)

אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי. (קוהלת זי 28)

מקובלי דרעה-רחל אליאור

 

לאחר תיאור גזירות קנ"א – 1391, בא קטע המתייחס לרדיפות בדרום המגרב :

תחילה אנשי המערב / הרגו יחד איש ואשה / וחִללו ספרי תורה / ואחריו בדרעא קם אויב / והרס כל בית תפלה / וגם שמו עליהם חוקים רעים וקשים בלי חמלה. אם אין הדברים מתייחסים לרדיפות האלמואחידין ואם אנו רשאים לייחס רציפות היסטורית לתיאור הגזירות, הרי שהרס בתי התפילה בדרעא אירע אחרי שלהי המאה ה-14. ומכאן שהיה שם ישוב יהודי בתקופה זו.

עם גירוש סביליה בשנת קנ"א ועם פתיחת החוף הצפון אפריקאי לקשר עם אירופא במאה ה-14 וביסוס שלטונם של בני השושלת המרינית, הגיעו גלי הגירה יהודית מספרד למגרב.

מגורשי גזירות קנ"א התיישבו כידוע באלג'יריה ולאורך החוף וכמעט לא הגיעו לריכוזי היהודים באטלאס העילי ובמורדותיו המשתפלים לעבר הצחרה, אזורים שהגישה אליהם, הייתה קשה ביותר.

יחד עם זה יתכן שבודדים הגיעו עם מעבר להרי האטלס לעמקי הסוס והדרעה. אף שאיננו יודעים זאת בוודאות. אולם מגורשי ספרד בסוף המאה ה-15, שהגיעו בגלי הגירה גדולים ויסדו קהלות חשובות בפאס, במכנאס, בתיטואן, בסלא, בארזילא, בלאראש, ברבאט, בספי בתלמסן, ובאוראן ואף הדרימו למרכז הארץ.

בין מגורשי קנ"א – 1391, הגיעו קבוצות גולים לדרום המגרב ולפינותיו המבודדות, כגון הכהנים מדבדו שנזכרו בקהל יוצאי סביליה, ויתכן כי גם משפחת פרץ שהגיעה עד לואדי דאדס, הסמוך לדרעה, היא ממגורשי קנ"א ולא ממגורשי רנ"ב.

לא הגיעו ככלל לדרומה הרחוק של המדינה אל מעבר להרי האטלס ולמורדותיו. תחום השפעתם הוגבל בבירור עד מראכש, כפי שעולה מדבריו המפורשים של רבי יהודה אבן עטר, המובאים בכרם חמד.

: ותקנה שתקנו קהלת קודש פאס המגורשים מקסטיליה, גרירי אבתריה כל ערי המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיה. ומראכש יש ויש כל משפחה לפי מנהגיה. דהיינו אותם שהיו מזרע המגורשים עושים כמנהג ההוא, ושאר המשפחות יש שעושין מנהג המגורשים ויש כדת.

דברי הרב בן עטר המתייחסים להבדלים שבין מנהג תושבי הארץ הותיקים ומנהג קהילות המגורשים בדיני כתובה. מוציאים במפורש את תאפילאלת ואגפיה, לאמור, את העמקים של הרי האנטי אטלס ואזור הצחרה, אשדות הדרעה והזיז, מתחום השפעתם של המגורשים.

שכן יוצאי ספרד, שהעדיפו להתרכז בערים לאורך החוף ובמרכזים העירוניים הגדולים בפנים הארץ. לשם שמירת ייחודם ובדילותם, לא הדרימו לשם וחותמם הרוחני לא הוטבע באזורים אלה. לקיומו של יישוב יהודי ותיק בדרעה ובאגפיה של תאפילאלת מתייחסים גם דברי רבי חיים גאגין.

בראשית המאה ה-16, בעקבות הויכוח הידוע על בדיקת הטריפות בין המגורשים לתושבים, מזכיר הרב גאגין בקונטרס " עץ החיים " את המנהג הנוהג בקהילות הותיקות בדרעא וכן במחוז תודג'א ומחוז סוס. היינו קיומו של יישוב יהודי בדרעה ובדרום המגרב – יישוב ותיק השומר על מנהג יושבי הארץ מימים ימימה, שהיה מצוי מעבר לחוג השפעתם של קהלות המגורשים, היה בבחינת עובדה ידועה למגורשים ובני דורם במגרב.

יש בידנו עדויות רבות לבדילותן של קהילות דרום המגרב ולייחודן, לכך שבאזור זה, שלא פקדו אותו גלי הגירה ולא הוטבע עליו חותם המגורשים. נשתמרו מנהגים, דפוסי תרבות ומסורות עתיקות יומין. בין המנהגים הללו נציין את נוסח ההגדה של פסח הנאמר בדרום ובו תוספות שונות על הנוסח המקובל, וכן מנהגים שונים הקשורים בשבתות, בחגים ובמועדים.  כגון בראש השנה, בערב יום הכפורים, בפורים בשבת הגדול, בערב פסח ובפסח, בשבועות ובערב תשעה באב. השאלה הנשאלת היא, ייחודיות זו ומסורות עתיקות אלה, הקודמות בעליל להשפעת מגורשי ספרד, לאיזו תקופה הן מתייחסות ?

דומה שהעדויות ורמזי הדברים שנותרו בידינו מצביעים ככל סבירות מוסיימת ולהנחה שהיה קיום רצוף של יישוב היהודי בדרעא במשך מאות בשנים. לאור הנחה זו אפשר לשער, שמסורות קבליות והלכתיות שמקורן בפסרד ובפרובאנס מן המאה ה-13 מצאו את דרכן אל מעבר להרי האטלס, אם בידי שליחים, כגון רבי יוסף בן אברהם שליח עדת בורגוש או רבי יצחק מעכו.

אם בידי תלמידים שהלכו מדרעה ללמוד בספרד ושבו אליה, כגון בני חוגו של אבן מיגאש, ואם באמצעות קשרי מסחר בין דרום המגרב לספרד. לפיכך יש מקום לבדוק את המסורות על אודות מקובלי דרעא הקדמונים ומציאותו של הזוהר באזור זה בראשית המאה ה-14.

עדויות מן המאה הט"ו והמאה הט"ז.

משלהי המאה ה-15 ומן המאה ה-16 מצויות עדויות מגוונות, שחלקן נדון לעיל וחלקן ידון להלן, בדבר קיומה של קהילה יהודית בעלת ייחוד בדרעה.

בקובץ הקבלי " מאור ושמש ", אשר ערך יהודה קורייאט, ובו חיבורים קבליים חשובים שנשתמרו בצפון אפריקה, ובתוכם הספר " מעין חכמה " ו " ספר המלכות ", מצויים כמה רמזים המאפשרים להניח כי דרעה הייתה מקום חיבורים.

 ב " מעין חכמה " שבפתיחת הקובץ בא משפט מליצי, הכולל את אזכור שמה של דרעה בנוסח המקובל אצל יושביה ובציוּן מרכאות באותיות : " ספר מאור ושמש יאיר הדרו ואורו הזך צח ומצוחצח במרומו…והא לכם זרע הפרד"ס ליהנות מטובו ריחו וטעמו דע"ה נה"ר חמה וסהר ליראי ה' וחושבי שמו, המה הגיבורים המייחדים שם כבוד מלכותו ממקומו "

נוסח דומה חוזר אף בדף יד ע"ב של מאור ושמש בפתיחת ספר המלכות הכלולת בקובץ זה, ונאמר בו " אמרתי אחכמה בשבילי דשמיא דנהירין לחכימיא וספריא בשבילי דנה"ר דע"ה.

דומה שאין זה רק השימוש הרוח במליצה התלמודית ( בבלי, ברכות נח ע"ב ), שכן הגרשיים המצויינים בנה"ר דע"ה הם אלה המצויים אף באזכורים של מקום זה בחיבורי תושבי דרעה, כגון בהקדמות לכפריהם של אברהם עלון ושל אברהם אלוף מסראן, המכנים עצמם " זעירי מנה"ר דע"ה ", או מציינים את מקום הולדתם במליצה " עיר גדולה של חכמים ושל סופרים נה"ר דע"ה, או נהר דעה.

רבי אברהם עלון.

היה ממקובלי דרעא אשר במרוקו במאה ה-16, עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת, הוציא לאור את ספר " דרכי הגמרא " לגאון רבי יצחק קנפנטון בשנת שס"ג – 1603 . ואף זו יסוד להניח כי ספר המלכות נתחבר בדרעא, בידי רבי דוד הלוי, במאה ה-.16 .

שכן, כפי שהודיעני בטובו הרב שלמה עמר, מצוי בידיו כתב יד שלם של ספר זה, הכולל הקדמה ובה מצוין בבירור, שהמחבר הוא רבי דוד הלוי. בהקדמה לכתב היד, שהייתה לנגד עיני בנוסח מודפס לעיון חטוף, מציין רבי דודו, כי הוא בא מפאס, שם למד לפני הרב יהודה עוזיאל.

Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel

colomb-bechar

Le sort qui leur était fait au Maroc, où leur statut était particulièrement défavorable, avait poussé de nombreux Juifs marocains à fuir leur pays déjà, après le Décret Crémieux, pour aller vivre en Algérie

Il est, a priori donc, tout à fait logique qu'après 1903, les Juifs du Blad es Siba aient opté pour la sécurité et la France, quand l'opportunité s'est présentée à eux. D'après Michel Lesourd, les tout premiers se sont installés à Beni Ounif, dès le début des travaux de pro­longement de la ligne de chemin de fer d'Ain Séfra, en 1904, vers Beni Ounif, Ben Zireg, puis Colomb-Béchar

Youssef Dahan accompagnait les légionnaires, auxquels il vendait des boissons. Lorsqu'il parvint à Colomb-Béchar, il construisit deux baraques en bois pour poursuivre ses activités, sous la protection de l'armée française.

Youssef DAHAN sera suivi, assez rapidement des gens du Tafilalet ; ce seront les AMOUYAL, ABEHSSERA, BENCHETRIT, BENITAH, TORDJMAN… Ces premiers arrivés à Béchar trouvèrent sur place un très petit nombre de coreligionnaires vivant parmi les populations indigènes : avant 1903, le premier habitant juif attesté, de source officielle, aurait été, M. Youssef Aboukrat ; venu du Tafilalet, il vivait parmi les Musulmans de l'ancien Ksar de Tagda et s'adonnait à l'élevage de caprins et ovins ; accompagné d'une escor­te à cause de l'insécurité qui régnait alors dans la région, il allait vendre son bétail aux membres des tribus Doui Mne' et Ouled Djrir

A cette époque, des marchands et caravaniers juifs du Tafilalet – des artisans aussi, comme ce Khelifa bijoutier de Kenadza, rencontré à Figuig par Isabelle Eberhardt – parcouraient le secteur, en suivant les caravanes, de vil­lage en village pour vendre des épices, des tissus et des peaux. Parmi eux, le grand-père Assouline, MM. Abraham Amoyal, Iossef Benichou, et Israël Benitah qui, longtemps avant de se fixer à Colomb-Béchar et d'y faire souche, ont sillonné les pistes du sud. Vêtus comme les populations indigènes, ces Juifs qui avaient assimilé les cultures de leurs voisins (ils parlaient parfaitement les langues berbère et arabe), étaient à leur aise, autant que pouvait le permettre l'état d'insécurité dans lequel ils vivaient

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר