ארכיון יומי: 11 באוקטובר 2015


גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי – תוניסיה, האי ג'רבה.

תוניסיה, האי ג'רבה.גולה-במצוקתה

שהיתי באלג'יריה שתי יממות ולא נותר לי דבר לעשות בה. החלטתי לטוס לטוניסיה. הדרך ארוכה, הצרפתי היושב לידי פולט מלה אחת : " אורס ". מתחתינו חבל ארץ במזרחה של אלג'יריה, בסיס צבאי למורדים.

אל חבל זה מגיעים משלוחי נשק ואספקה למורדים דרך תוניסיה. אנחנו טסים מעל להרים מיוערים פה ושם. אנחנו מנמיכים אבל אין מבחינים בתנועה כלשהי או בבני אדם.

יום שישי היום, הימים קצרים, ואני חושש שנגיע לתוניס אחרי כניסת השבת. המארחים שם, כמו כל אנשי מחלקת העלייה, הם אנשים דתיים. למען הסדר הטוב, הייתי צריך להישאר באלג'יר עוד יומיים ולשבות בה, אך כאמור, אצה לי הדרך לברוח מארץ זו.

הגעתי לנמל התעופה בתוניס לאחר רדת החשכה וחשתי לא בנוח. אך מנהל משרד העלייה בתוניסיה, מר מרקוזה, למרות השבת, בא עם אנשים אחדים לקדם את פני. בין הבאים היה גם רופא משרד העלייה, ד"ר טייב ואשתו ילידת אלזס. כל הסידורים בשדה התעופה נעשו ללא דיחוי הודות לתושייתו הרבה של מר מרקוזה.

מרקוזה, אדם בעל השכלה צרפתית גבוהה, סידר את " ממלכתו " הקטנה בתוניסיה באורח יעיל. הוא קשר קשרי היכרויות וידיות עם כל שכבות האוכלוסייה היהודית והצרפתית. הוא ערך לי סדר של פגישות וביקורים, סדר גדוש ונוקשה ;

" בתשע בבוקר אתה נפגש עם פלוני, בעשר עליך להיות במשרדי הממשלה לשיחה עם מנהל מחלקה באחד ממשרדי הממשלה התוניסאית ". שעות הערב ולפעמים גם ארוחות הצהריים הוקדשו לפגישות שונות. התברר לי עד מהרה שהמצב בתוניסיה אינו שונה מהמצב באלג'יריה. היהודים אינם מתכוננים לעלות לשיראל, פרט לתושבי מקומות נידחים.

מצבם המשפטי של היהודים כאן שונה במקצת מזה שבאלג'יריה. הם אינם אזרחי צרפת. ניהלתי שיחות מקיפות עם ראש התנועה הציונית בתוניסיה, מר בלליטי, למדתי מפיו על בעיותיהם של יהודי המקום, אך הדבר לא קידם את ענייננו.

פגשתי גם באנשי תנועת " דרור " ואת השליח הישראלי מקיבוץ " רגבים ". לדבריו, ישנם סיכויים להקים תנועות נוער חלוציות, אבל זהו תהליך ממושך וביטויו בעלייה אינו מיידי.

יצאתי דרומה אל האי ג'רבה במכונית קטנה ומשומשת של הסוכנות היהודית. המרחק  – שבע מאות קילומטר. הנהג היה מרקוזה בכבודו ובעצמו. הצטרף אלינו שליח נוסף של הסוכנות. השכם בבוקר יצאנו בכביש הצבאי הישיר המוביל דרומה, כביש ללא מכוניות כמעט, ללא אנשים, ללא כפרים לצידו, מלבד שלוש ערים גדולות : סוס, ספאקס, וגאבס.

 כל המרחב משני צדי הכביש נטוע עצי זית. האדמה חרושה, מעובדת כולה. העצים מעוקלים ומעוותים מרוב שנים, אך נושאים פרי למרות צורתם המשונה.

אנו קרבים אל מדבר סהרה. הרוח הנושבת מעברו מביאה בכנפיה אבק רב הממלא את חלל מכוניתנו ואת מנועה. לא נטלנו עמנו מזון ואין אנו עוצרים לסעוד את לבנו. לא איש כמרקוזה יכנס למסעדה לאכול אוכל לא כשר.

אנו קרבים לגאבס והמדבר מורגש בכל. העצים גדלים בתוך החלו. אנו חולפים על פני חורבות מימי קדם ואיננו מתעכבים כי עלינו למהר. בנקודה מסוימת מפנה מרקוזה את המכונית שמאלה ואנו עולים על כביש, שבעה קילומטר אורכו, שנסלל בתוך הים הרדוד ומחבר את האי ג'רבה עם היבשת.

הכביש בנוי על סוללת אבנים שנבנתה בים לפני כאלפיים שנה. הים מעלה גלים משני צדי הכביש והכביש נשטף מדי פעם. הכביש חלק ומרקוזה מאבד מדי פעם את השליטה על ההגה. הוא עוצר, המכונית נעה ימינה ושמאלה.

בצדי הכביש מאיימים עלינו סלעים חדים ומשוננים. הגענו בשלום את האי. אנו מתעכבים ביישוב צרפתי קטן. המרכז האדמיניסטרטיבי של האי. הגענו אל בית מלון צנוע ונקי, ריק מלקוחות. מרקוזה הולך להסדיר את ביקורנו באי ואני עומד לי באמצע הכיכר הנקראת " סוק ".

אינני יכול להסיט מבטי מן היופי שנתגלה לעיני. אנו נמצאים בעמקי מפרץ גאבס, מוגנים מן הרוח המערבית על ידי תוניסיה ועל ידי " המגרב " כולו.

הבחנתי באמצע חצר בית המלון במתקן מיוחד לשאיבת מים : קורה עבה וארוכה על גבי ציר ברזל הנכנס לאדמה. משנזקקים למים, מסובבים את הקורה במעגל, ומתוך צינור עולים המים. לא ראיתי מתקן כזה בשום מקום אחר.

מרקוה שב מעיסוקיו ומזרז אותי לבוא למקום בו נאכל את ארוחתנו, במרחק קילומטרים אחדים מן היישוב הצרפתי. אנו נכנסים ליישוב היהודי – חרא-כבירא. הבתים בנויים לבנים, מטויחים ומסוידים. הם עומדים באי סדר, בלא סימן של רחוב.

מארחנו מר כהן, ראש העדה. הוא מסייע לסוכנות בעניינים שונים. לאחר שיחת נימוסין קצרה, מוגש לנו אוכל כיד המלך. בבית מתכוננים לחתונת הבן. עם הכלה הגיעה דודה מפאריס, בלונדית שגון פניה בהיר גם הוא.

היא מהווה ניגוד לכל תושבי המקום. כהן הוא אלמן ועל כל התכונה לחתונה ממונה הדודה האורחת. אנחנו עייפים מאוד מן הדרך הארוכה, אוכלים בחופזה וחוזרים לנוח במלוננו.

פרק שלישי גורלו של הרכוש הציבורי היהודי- גירוש ספרד-ח.ביינארט

פרק שלישי גורלו של הרכוש הציבורי היהודיספרד 001

השאלה הראשונה המתעוררת היא מהו בעצם רכוש ציבורי יהודי, כיצד להגדירו, ובאלו דרכים נרכש, צמח וגדל. שהרי עד שיהודים בנו בתי כנסת ובתי מדרש לעצמם על קרקע שרכשו או שהוענקה להם על־ידי שליטים שונים, עד שקמו והיו מוסדות ציבור ועד שנקבע איזה שטח ישמש לציבור זה או אחר כבית חיים, היה על היישוב היהודי להתבסם ולרכוש יכולת הן להקים אותם מוסדות והן להחזיקם. כידוע, ראשיתם של דברים אלה בפריבילגיות שזכו להן מאת הכתר או מבעליו של מקום פלוני, בין אם הוא איש כנסייה ובין אם הוא אציל חילון. לא בכל פוארו שניתן לעיר זו או אחרת נמצא דברים ברורים לכך, הגם שיש לראות בפוארוס יסודות ראשונים ליחסי תושבים־שכנים ושליטים. אף לא כל הפריבילגיות קובעות דברים ברורים ביחס למענקי שטח לבניית בתי כנסת ולמיקום בתי חיים, הגם שלעתים מדובר בשכונות בעיר או במבצר שלה.

עדות לגישת הכתר לקרקע שעליה ישבו היהודים בשכונותיהם נמצא בתעודה מאוחרת יחסית. היתה זו תשובה לעושי האוכפים בעיירה מדינה דל קמפו, שניתנה ב־6 בנובמבר 1495. עושי האוכפים הוצאו מסדנאותיהם ומבתיהם שברובע סן פרנציסקו והועברו למגורים בחלק מן השכונה היהודית. הוטל על כל בונה בית לשלם מחצית הריאל כסף למאיורדומו של העיירה, כתשלום שנתי. אלא שקפץ עליהם רוגזו של פרנאן פרס די מנסס, השופט ומקבל נכסי היהודים באזור סלמנקה והאכדיה של מדינה דל קמפו, שטען שהקרקע של השכונה היא קרקע של הכתר והתשלום מגיע לכתר. את עושי האוכפים שפנו אל המועצה ייצגה מועצת העיירה על ראשיה, שכן ברי שכל העניין נגע לא רק לבעלי מלאכה אלה כי אם לאינטרסים של העיירה כולה. מועצת הכתר ביטאה בהחלטתה את הקו שנקט הכתר, לפיו כל הקרקעות שבהן החזיקו היהודים לצורכי שכונותיהם יימסרו למועצות הערים והעיירות לטובתן.

קו פרגמאטי זה הוא שהנחה את הכתר, על ראשי השלטון, הן המרכזי והן המקומי, בכל הנוגע לרכוש היהודי במקרקעין ובנכסי דלא ניידי.

בשלבי חיסולן של הקהילות חשוב לבחון מה היה גורלו של הרכוש הציבורי היהודי וכיצד התמודדו הקהילות בימים האחרונים לקיומן על אדמת ספרד עם הבעיות המסובכות הכרוכות בבעלות על המבנים והשטח ובתוכנם הפיסי של מקדשי המעט. התראת הזמן עד ליציאה בגירוש היתה כידוע קצרה מאוד, וראשי הציבור לא תמיד עמדו במשימה הלאומית שהוטלה עליהם, ולא בכל המקומות נמצאה ראשות יהודית ראויה לשמה שהיה בכוחה להיאבק על זכויות הציבור היהודי ולהשיב תשובות ברורות לשואלים מה לעשות: מה גם שנמצאו ראשי ציבור שהחליטו שלא לצאת בגירוש וניערו מעצמם כל אחריות ציבורית. אשר לקהילות, לעומתן ניצב השלטון המרכזי, הכתר, כמו המקומי־העירוני והאצולה על דרגותיה החילוניות, ועמהם הכנסייה וכמורתה על דרגותיה שלה. אל אלה יש לצרף גם בעלי השפעה וזרוע מקומיים שביקשו להיבנות מן התנאים שנתהוו עם פרסום צו הגירוש והוצאתו אל הפועל. דברים אלה נכונים הם לא רק לגבי הרכוש הציבורי כי אם גם לגבי הרכוש הפרטי על צורותיו. היקפו של הנושא מחייב אותנו לדון בגורלו של הרכוש הציבורי מיום פרסום צו הגירוש עד ליציאה בגירוש ובשנים הסמוכות לה.

אין ספק שכבר עם פרסום צו הגירוש בתחילת מאי 1492 (בסרגוסה בסוף אפריל) נתעוררו בעיות ראשונות בכל הנוגע לרכוש הציבורי. הוראה שאסרה מכירת נכסי ציבור על־ידי יהודים, ודאי שהכוונה היתה לראשי הציבור היהודי, ניתנה ב־25 ביוני 1492 בגואדלופי. התאריך ומקום מתן ההוראה אף הם מחייבים אזכור: עשרה ימים לאחר שבאותה עיירה נטבלו לנצרות אברהם סניור, חתנו מאיר מלמד וכמה מבני המשפחה. צו זה היה כולל, וחשובה רשימת הנמענים: ׳חברי מועצת הכתר, האואידורים של האודיינסיה, האלקלדים ושאר שופטי החצר והלשכה המלכותית: חברי מועצות הערים, הקורחידורים, האלקלדים, האלגואסילים ושאר השופטים שם, הרחידורים, קבליירוס, הפקידות והאנשים הטובים של הערים, העיירות ומקומות היישוב. וכן כל מי שהצו יוצג לפניו או העתקו חתום בידי נוטריון ציבורי׳. ולאחר פתיחה קצרה לגורמי הגירוש: ׳בגלל סיבות צודקות שהניעו אותנו להשלמת השירות לאל ולנו לטובת הכלל במלכויותינו, לנתינינו ולילידינו׳, הם ציוו על גירוש היהודים, ואלה ׳כדי לצאת מוכרים את בתי הכנסת ובתי הקברות וההכנסות והרכוש והבתים ושאר נכסים ציבוריים שברשותם והם של הקהילות ולא של בעלות פרטית׳. אין הם רשאים לעשות זאת, כיוון: ׳שבתי הכנסת הללו יועדו כבר לשירות האל וכמוהם בתי הקברות, על שום היותם מקומות דתיים׳. יש כאן מעשה במחשבה תחילה: על בתי הכנסת ליהפך לכנסיות! אך כבר עתה נעיר כמה שונה היה גורל בתי הקברות מן האמור לגבי בתי הכנסת. בתי הקברות היו ׳נכסים משועבדים לחוקי המלכות ולזכויותיה ולאותם שימושים שהם נועדו להם׳.״ רצה לומר: אין ראשי הקהל רשאים על דעת עצמם לשנות את המטרה שלשמה הוקמו בתי הכנסת והוא הדין לגבי בתי הקברות ושאר הרכוש הציבורי. הכתר ציווה אפוא ש׳עד אשר הכתר ידון ויחליט, אלה שנצטוו על כך לא יתירו ולא יסכימו שאותם יהודים ושום אחד מהם לא ימכרו את בתי הכנסת ובתי הקברות, ההכנסות והרכוש הציבורי ושום אדם לא ׳יקנה אותם׳. ומי שהספיק בינתיים לקנות רכוש זה יוחזר לו סכום הכסף ששולם.

מנחת יהודה לרבי יהודה בן עטר-דן מנור

. תורה ומצוות — למה העדיפות?מנחת יהודה

דיונו של המחבר על התורה והמצוות נע בין המגמה הספיריטואליסטית למגמה האקטיביסטית. בצד התפיסה המגדירה את התורה כערך רוחני מוחלט קיימת תפיסה אחרת, המדגישה את חשיבות המצוות כשוות ערך לזה של התורה, ולפעמים אף גורסת את תלות התורה בקיום המצוות.

המחבר פותח את הדיון במאמר חז״ל: ׳מלמד שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימים ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהוי.״ לפי דעת מוהריב״ע, עשוי להשתמע ממאמר זה, שהיתה כוונה אלוהית לכפות את התורה על ישראל. אם לכך התכוונו חז״ל, הרי שהתנו את שלמות התורה בקבלתה על־ידי ישראל, ובכך נמצאת מופחתת עליונותה כיצירה אלוהית בעלת ערך אמיתי ומוחלט. המחבר דוחה את הדעה הזאת, משום שלדעתו התורה היא ערך אמיתי, מוחלט ובלתי תלוי, אשר מעלתה כחמדה גנוזה לא תפחת לעולם, בין אם ישראל יקבלוה ובין אם לאו. כוונת חז״ל, לדעת המחבר, היא להורות שקיום העולם תלוי בתורה: ׳והלא כמו זר נחשב על חמרה גנוזה יזמיננה ככה ער שקיבלוה באונם אמנם בודאי היא כוונת דברינו כבראשונה [לשם קיום העולם] שלולא זה היה חוזר הכל לתוהו ובוהו ונמצאת הבריאה נפסדת חלילה׳.

 מכאן לדעתו, שהתורה היא בבחינת יסוד מוצק שעליו נשענת הבריאה בדומה ליסודות מוצקים שעליהם עומד בניין פאר מושלם: ׳ובקבלת התורה יהיה [מעשה בראשית] ניצב על משמרתו בקומתו בתיקונו ובצביונו׳. מן הדברים האלה משתמע, שקבלת התורה ע״י ישראל יש בה משום יעוד קוסמי. כן יש להוסיף, שהגדרת הבריאה כבניין פאר מושלם, כפי שהמחבר מציין כאן, שרוייה בסימן של זיקה לתפיסת הפילוסופים, הרואים בסדרי בראשית הדיה מושלמת.

התורה מקנה לנפש חיי נצח. ביטול תורה גורם לניתוק הנפש ממקורה האלוהי. זוהי, לדעת המחבר, המשמעות של עונש כרת, הידוע ממקורות ההלכה. ומאחר ששלמות הנפש היא התכלית העליונה, הרי לדעתו, בצדק הקדימו חז״ל את כבוד הרב לכבוד האב: ׳שזה [האב] מביאו לחיי שעה וזה [הרב] מביאו לחיי עד׳. התורה שאדם לומד מפי רבו מסמנת את ראשיתה של לידה רוחנית, שהיא הלידה האמיתית, להבדיל מלידה ביולוגית הקיימת גם בקרב בעלי־חיים. כדוגמה להבחנה בין לידה רוחנית ללידה ביולוגית מצביע המחבר על ההבדל שבין משה לאהרן. משה הוריש את התורה לאומה כולה ועל כן נחשב לאביה הרוחני של האומה. אהרן הוריש את הכהונה לזרעו בלבד, ומשום כך ערכה התורה סקירה על תולדות אהרן בעוד שלגבי תולדות משה לא נאמר דבר בשל מעמדו כאב רוחני: ׳ואינך זקוק להעמדת תולדות כי תולדותיך הם [בני ישראל] ואדברה אליך את החוקים אשר תלמדם בזה ייחשב לך כאילו כל ישראל הם בניך דזהו תולרות שבו יושגו חיי הנפש׳.

כאן יש להעיר, כי אמנם דברים אלה נאמרים במסגרת דיון ספקולאטיבי, אבל אין הם תלושים כליל מן המציאות החברתית. הניגוד שבין איש הרוח לאיש השררה [כהונה ] חופף במידה רבה את הניגוד שבין המנהיג הרוחני של הקהילה לפרנס הממונה מטעם השלטונות. וכידוע, בין שתי רשויות אלו פרצו לא אחת חיכוכים, שיסודם במאבק על הסמכות בקרב הקהילה. נראה, אם כן, שתפיסתו זו של המחבר בדבר איש הרוח כבעל יעוד רוחני אינה צרופה לגמרי מנימת התנצחות הצומחת על רקע מאבק מסוג זה.

אשר ליחס שבין תלמוד למעשה, מחד גיסא קובע מוהריב״ע, שערכו של המעשה מותנה בתלמוד: ׳כאשר יראת ה׳ טהורה עם התלמוד הרי היא עומדת לעד ולא תסור ממנו לעד׳. יראת ה׳ ללא השכלה, כזו של עמי הארץ, ערכה מפוקפק: ׳ודאי יעיף עיניו בה ואיננה׳. מאידך גיסא משתמע מהמשך דבריו, שהתלמוד והמעשה הם בעלי ערך שווה ולפיכך הם מותנים זה בזה, בעוד שכל אחד מהם בפני עצמו הוא חסר ערך: ׳וזהו צדקו יחדיו [ תה׳ יט:י] כל׳ [כלומר] בהיותם יחד אז צדקו אבל כל חדא באנפי נפשה לא ן כל אחת בפני עצמה לא] נמצא דזה בלא זה אינו כלום׳.

Fatima zohra qortobiفاطمة الزهراء قرطبي موال رائع

 

بز مني نرفد الهم و بز مني نعملو فراسي
بز مني نعيش و بز مني نموت و جيل جاي و جيل ماشي
انا لي حزمت باحزام راشي حزمت بيه و تقطع بي

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר