ארכיון יומי: 3 באוקטובר 2015


מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

ישו ומוסרומאחורי הקוראן

הדוגמטיקה הנוצרית גורסת שישו יצר מושגים חדשים ומקוריים בענייני חסד ורחמים; אולם הרגיל בקריאת התנ״ך והתלמוד נוכח שאין כל חידוש בדברים שיצאו מפיו. בחלק הטוב שהטיף כבר קדמוהו הנביאים וחכמי הפרושים.

לפעמים נראה מהאוונגליון שישו התנהג בענווה, ויש, במיוחד בזה של יוחנן, שישו התבטא בצורה גסה וגאוותנית. הוא דימה עצמו לאדם הראשון, לאברהם, למשה ולשאר הנביאים, וסבר שהוא אף גדול מהם. הוא ייחס לעצמו תכונות שלא היו לשום אדם בעולם:

 ״איש לא עלה השמימה מלבד זה שירד מן השמים ־ בן-האדם [ישו בעצמו]… למען יהיו חיי עולם לכל המאמין בו״; ״כשם שהאב [בורא העולם] מעיר ומחיה את המתים, כן גם הבן [ישו] מחיה את מי שהוא רוצה. האב איננו שופט איש, אלא נותן את כל המשפט ביד הבן כדי שהכול יכבדו את הבן כמו שמכבדים את האב״; ״אני הדרך והאמת והחיים. אין איש בא אל האב אלא דרכי״, ״כל אשר לאבי שייך לי״ (יוחנן ג, יג־טו¡ ה, כא-כג; יד, ו¡ טז, טו).

הוא אוסר על שומעיו לקרוא לאדם בשם ׳רבי׳, אלא רק לו:

״אך אתם אל ייקרא לכם ׳רבי׳, כי אחד הוא רבכם… גם אל תקראו ׳מורי תורה׳, כי אחד הוא המורה שלכם – המשיח [ישו]״(מתי כג, ח י).

לדברי מרקוס משתמע בבירור, כי ישו תבע לעצמו כבוד וצייתנות יותר מאשר לבורא עולם:

״כל החטאים ייסלחו לבני האדם, וכן גם כל הגידופים אשר יגדפו [את בורא העולם], אך המגדף את רוח הקודש [שיש לישו], אין לו סליחה לעולם, כי אשם הוא בחטא עולם״(מרקוס, כג, כח-כט).

מדברי הברית החדשה משתמע, שהשליחים היו עמי־הארץ שלא ידעו קרוא וכתוב: ״כשראו את מצח נחושתם של פטר ויוחנן, ביודעם שהם מן עמי־הארץ שלא יודעים קרוא וכתוב, תמהו״.

נראה שרק פשוטי העם האמינו בישו:

״בין ההמון ששמעו דבריו [של ישו] היו כאלה שאמרו: האמת, הוא נביא. אחרים אמרו: הוא המשיח… שומריו ענו: אף אדם לא דיבר כמוהו. הפרושים אמרו להם: גם אותכם הצליח לרמות? וכי אחד מחשובי העם או הפרושים האמין בו פעם? הלוא רק מן פשוטי העם שלא מכירים את הדת שמאמינים בו!״ (לוקאס ז, מו-מט).

ואכן, ישו שיבח את אי־הידיעה בתורה:

״אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמים״(מתי ה, ג).

שומעיו התפעלו מצורת דיבורו הפסקנית:

״כי לימד אותם כבעל סמכות, ולא כדרך שלימדו סופריהם [חכמי הפרושים]״(מתי ז, כט).

אכן, ידוע שאנשים מהמון העם קרובים להתפעל מצורת דיבור פסקנית, ממנה נוצר רושם כי הדובר הוא בר־סמכא.

ישו ותלמידיו היו רגילים להתחבר לאנשים לא מוסריים: ״כשהסב בבית, באו מוכסים וחוטאים רבים והסבו עם ישו ותלמידיו. ראו הפרושים ואמרו לתלמידיו: מדוע אוכל רבכם עם המוכסים והחוטאים? שמע ישו ואמר להם: לא הבריאים צריכים לרופא, אלא החולים״.

מהאוונגליון נראה כמה פעמים שישו לא היה חכם בתורה בכלל, ואף־על־פי כן רצה להיות המשיח בלי שיוכיח את משיחיותו. לפי האוונגליון של יוחנן, כאשר טען ישו שהוא נביא, ביקשו היהודים כמה פעמים שיוכיח זאת; אך במקום הוכחות לאמת את טענתו קיבלו ממנו תשובות תמוהות בהחלט:

״אמרו לו: אם כן, מה האות שאתה עושה למען נראה ונאמין בך? מה אתה פועל? אבותינו אכלו את המן במדבר, כמו שכתוב: "לחם מן השמים נתן למו לאכולי! השיב להם ישו: אמן אמן אני אומר לכם, לא משה נתן לכם את הלחם מן השמים, אלא אבי נותן לכם את הלחם האמיתי מן השמים, כי לחם אלוקים הוא היורד מן השמים ונותן חיים לעולם. אמרו אליו: אדון: תן נא לנו תמיד את הלחם הזה. אמר להם ישו: אני הוא לחם החיים. כל הבא אלי לא ירעב, והמאמין בי לא יצמא עוד… היו שרטנו עליו משום שאמר: ׳אני הלחם היורד מן השמים׳, ואמרו: הלוא זהו ישו בן יוסף אשר אנחנו מכירים את אביו ואת אמו! איך כעת הוא אומר: "מן השמים ירדת"?!׳ השיב ישו ואמר להם: אני הוא לחם החיים. אבותיכם אכלו את המן במדבר ומתו. זה הוא הלחם היורד מן השמים כדי שיאכלו ממנו ולא ימותו [לעולמים]… והלחם אשר אתן הריהו בשרי בעד חייו של העולם… רבים מתלמידיו ששמעו זאת אמרו: קשה הדבר הזה; מי יכול לשמע אותו?… בשל הדבר הזה נסוגו רבים מתלמידיו ולא הוסיפו להתהלך אתו״(יוחנן ו, ל-סו).

שלוחי הפרושים ביקשו ממנו שיוכיח את נבואתו, והוא ענה:

״אני הוא המעיד על עצמי, וגם האב אשר שלחני מעיד עלי. שאלו אותו: איפה אביך? השיב ישו: גם אותי גם את אבי אינכם מכירים״ (יוחנן ח, יח־יט).

בלי להיכנס כלל לאישיותו האמיתית של ישו עלינו לציין הבדל היסטורי ועיקרי בין הנביאים הרבים, שעמדו לישראל במהלך הדורות, לבין ישו. הנביאים הוכיחו את עם ישראל בדברי תוכחה ומוסר קשים והעמידו אותם על חומרת מעשיהם – אבל הם הפגינו חוכמה, צדקות וענווה בצורה שהיתה מקובלת על חכמי הדור. הנביאים עמדו בראש חכמי הדור; הם הוכיחו את הרשעים, אך כיבדו את החכמים ואת הצדיקים והחסידים שבאומה. כמובן, קרובי המשפחה של הנביאים שהכירום מקרוב, היו הראשונים להכיר את חסידותם. לעומת זאת, לפי האוונגליון, חשבה משפחתו של ישו, שהכירה אותו מקרוב, שהוא משוגע ולא האמינה בו כלל. ועוד הדור כולו נחשב בעיני ישו כרשע וכצבוע. בהתאם לדברים אלה היו התוצאות שונות: בעוד תלמידי הנביאים מסרו את מה שקיבלו מרבותיהם ואבותיהם כצורתם, באו תלמידי ישו, שינו את הדברים ״יצרו ׳יהדות׳ אחרת.

מקריאה באוונגליון עולה, שהפרושים והמוני העם שנהו אחריהם ראו בדמותו של ישו מין גורו, הוזה, הסובל משגעון גדלות, סר וזעף, הכועס על כל מי שמפקפק בגדולתו. לכן לא שעו לדברי המוסר שהשמיע ולא קיבלוהו לנביא. לדעתם בלבל ישו את האנשים בדיבוריו המשונים, והם חששו שדבריו יגרמו לבלבול באמונה בתורה, בדברי הנביאים, בדברי חכמים ובשמירת הדת.

ואכן, ההיסטוריה הוכיחה את צדקתם: אולי כבר בחייו, וודאי לאחר מותו, בנו אבות הכנסייה, פאולוס וחבריו, אמונה חדשה השונה בתכלית שינוי מהיהדות בכל הקשור ביחסה להשם, לנביאים, למשיח, לקיום התורה, וביסודות המאפיינים אותה בהשוואה ליסודות הדת והאמונה היהודית. ממשיכיו השתמשו בדברי ישו כדי לבסס דת חדשה. זאת ועוד, לפי האוונגליון גם ישו קרא לעצמו ׳מלך ישראל׳, וחלק מהעם חשש שהדבר יעורר את כעסו של השלטון הרומאי.

כל מה שכתבנו כאן על אודות ישו נוגע ליחס היהודים לנצרות ונועד לתת את הרקע להבנת העניין – מדוע לא קיבלו היהודים את דרישת מוחמד להאמין בישו; אבל באשר לדחייתם את האסלאם אין חייו של ישו, אישיותו האמיתית ותורתו שדרש באמת מעלים או מורידים.

הגדה די היטליר – אבישי בר אשר. פעמים 114 -115

על המחבר.מגילת היתליר

הגדה די היטליר,נתחברה בידי נסים שן שמעון, וראתה אור ברבאט באישור הצנזורה הצרפתית. בשער המהדורה הנדפסת לא צוין מועד ההוצאה לאור. אולם המאורעות ההיסטוריים הנזכרים בהגדה מסייעים לקבוע כי נתחברה בשנת 1943.

זהותו של המחבר אינה ידועה לנו מתעודות אחרות, ולהוציא שמו העברי, המופיע בשער ההגדה ללא ציון שם משפחתו וללא שמו הצרפתי, אין בידינו מידע על אודותיו. למעשה רק החיבור עצמו יכול לסייע באפיון כללי של דמותו ושל סביבתו.

נדמה לי שאין סיבה לפקפק בכך שהחיבור ראה אור בקרבת מקום מגוריו של המחבר, דהיינו העיר רבאט או בנותיה. מסקנות ממוקדות יותר באשר למוצאו של המחבר תוכלנה להתבסס על סיווג לשוני של נוסח השרח שאחז בידו, כל כמה שאפשר לאפיינו על סמך הטקסט החדש.

את גילו קשה לקבוע, וההכרעה בעניין זה תלויה במידה רבה באינטואיציה. חוש ההומור החד, הסטירה החריפה והאירונית הנועזת שבאים לידי ביטוי בחיבור לכל אורכו, מחזקים בקרבי את התחושה שמחבר היה אדם צעיר ברוחו.

עיון בטקסט מעלה מיד כי לשונותיו של מחבר ההגדה היו הערבית־היהודית של יהודי מרוקו והצרפתית, ששימשוהו כנראה זו לצד זו וכן בערבוביה. נוסף על כך ניכרת ידיעתו את הערבית־היהודית הכתובה, שהכיר בין השאר מן השרה להגדה של פסח, ואשר בה בחר לחיבור יצירתו. עם זאת היעדרם של כללי כתיב ותעתיק מדויקים מעורר ספק עד כמה היה האיש דק פורתא בלשון זו. אשר ללשון הקודש, שוליותו של המרכיב העברי בלשונו של המחבר יש בה כדי להעיד כי העברית לא הייתה שגורה בפיו ברמה גבוהה.

הערת המחבר : משה בר־אשר הצביע על ארבע קבוצות שונות של דוברים שנבדלו זו מזו מבחינה חברתית, כפי שמלמד גם יחס! ללשו׳ העברית. על פי הצעת החלוקה הזאת יש למנות את נסים ב­שמעון עם ׳בני הקבוצה השנייה, קהל היודעים קרוא וכתוב אשר 'לא ידעו הרבה מעבר לקריאה רהנסה של העבריה הבסיסית', ראו: בר־אשר, מסורות, עמי 151.

זאת ועוד, בכמה מקומות ביצירה נראה כי העיצוב הצורני של הטקסט – כמו החריזה ומשחקי המילים – נשען על היכרות חלקית ועל הבנה מועטה של הטקסט העבר־המקורי של ההגדה של פסח. חיזוק לרושם שהמחבר לא היה בקיא בעברית יש בבחירתו לכתוב את חיבורו בערבית־יהודית. אפשר לשער שלו הייתה הלשון העברית שגורה היטב בפיו, היה מבכר אותה על פני הערבית, כפי שנהגו יוצרים אחרים בספרות זו, אם כי כמובן אין לחרוץ בעניין זה מסקנה מחייבת. על פי האמור עד כה אני משער כי המחבר קיבל בילדותו ובנעוריו השכלה מסורתית טובה ואולי אף קנה לו גרסא דינקותא. עם זאת נראה כי לא היד תלמיד חכם, ואפשר לקבוע כמעט בוודאות שלא היה אישיות רבנית, גם בשל רוח הביקורתיות והאירוניה הדתית ביצירתו, המוסבות גם כלפי שמיא. בהתחשב במגמות ההיסטוריות ששלטו בזמנו ובסביבתו של המחבר, אפשר להניח שזיקתו למנהג ולמסורת הייתה או נעשתה רופפת, בהשפעת רכישת השכלה צרפתית ובעקבות מגמות של חילון.

מחבר ההגדה היה ללא ספק בקיא באירועי המלחמה, ומן הסתם מקור ידיעותיו היה בעיקר בעיתונות הצרפתית בת התקופה. הוא ידע מונחים טכניים (כגון שמות כלי מלחמה), שמות של אישים מרכזיים רבים שפעלו במלחמה ושמות מקומות שהתחוללו בהם אירועים חשובים. עם זאת נראה כי רמת ידיעותיו לא חרגה מרמת הידיעות של משכיל ממוצע.

האירועים הפוליטיים שסקר ביצירתו ואופן הצגתם מורים על מידה לא מבוטלת של מודעות פוליטית. אין כמובן תמה על כך שהכותב הביע בכל מקום תמיכה גלויה בבעלות הברית ובמנהיגיהן. עם זאת בולטת  מאוד הזדהותו המלאה עם הגנרל שרל דה־גול, עם הגוליסטים ועם תנועת ה׳ר־זיסטנס׳  LA Resistance תנועת ההתנגדות לשלטון הנאצי שפעלה במחתרת בצרפת, והערצתו אותם. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בתיאורים שבהם גילה המחבר את משאלות לבו, כגון תיאור מלחמתו של דה־גול בנאצים בצרפת(!) (שורות 229-214) ותיאור מאבקם של אנשי תנועת ה׳חיסטנם׳ בנאצים (שורות 401-393). סביר להניח שעמדתו של המחבר משקפת את מקורות המידע המרכזיים שלו – שידורי הרדיו המחתרתיים והעיתונות של ׳צרפת החופשית׳, הכוחות הצרפתיים שפעלו מחוץ לצרפת בהנהגתו של דה־גול נגד גרמניה ־מדינות הציר, ואולי יש בכך אף לרמז על השתייכותו לתנועה פרו־גוליסטית. לעומת זאת ההתייחסות המצומצמת לרעיון החזרה לארץ־ישראל וכן אופייה – ההיסטורי בעיקרו ולא אידאולוגי – מעידים לדעתי על זיקה רופפת של המחבר לפעילות הציונית.

 

בבהילו                                                           בבהילו

בזרבא זאוו לאמיריכאן                                    במהרה באו האמריקנים

הא לחמא                                                         הא לחמא

האד לוזה דעאף                                                 הפנים החלשות האלה

די כאנו ענד זדדודנא בלכלעא די היטלר                  שהיו לאבותינו בבהלה מהיטלר

זמיע זיעאן יתסארא ויכאף                                   כל דכפין יתהלך ויפחד

זמיע למחדאז בררעדא כא יטיר                             כל דצריך ברעדה מתעופף

האד סנא הנא                                                    השתא הכא

סנא זאייא פלהנא                                               לשנה הבאה בשלווה

האד סנא הנא בלמארסי נואר                                השתא הכא בשוק השחור

סנא זאייא פי פאליסתין אולאד לחראר                    לשנה הבאה בפלשתינה בני חורין

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

הפולמוסהתנועה השבתאית במרוקו

על התנהגותם של אנשי הכת בכלל ועל הדרך בה נהגו לחוג את ימי־צומות אומר ר׳ אברהם הסבעוני: ״על דבר הצומות וזעקתם ולא זעקתם אלא ביטולם בעוונות מקצת החכמים התמידו לעשותם יום טוב יותר מימים טובים פסח וסוכות, ומוציאים ס״ת (ספרי תורה) ומברכים לבטלה. ומוסיף בז׳ ברכות והלל אשר לא כדת ולא השגיחו לדברי הפוסקים שאמרו שהם תקנת נביאים. וכתב אורח חיים שלא יתבטלו עד שיבנה בית המקדש והמבטלם, פורץ גדר ישכנו נחש, וכתב הרמב״ם ז״ל, סימני המשיח כשיקבץ את ישראל ויצליח במעשיו ובמלחמותיו ויבנה בית המקדש במקומו, זהו ודאי מלך המשיח והם עושים … ביום צרה ונאצה, ויום שרפת ההיכל עושים מרזחים רחמנא ליצלן.״ באותו מכתב מפרט ר׳ אברהם הסבעוני את פעילות הכת ואת השפעתה המזיקה. א. ר׳ אברהם הסבעוני מריץ מכתבים לכל הקהילות ומוכיח אותם על טעותם. הוא גם מזהיר אותם מפני התעשות עם השלטונות. כפי שהסברנו בפרק הדן ברקע ההסטורי, התקופה היא תקופת ביסוס שלטונו של מולאי ראשיד אחרי תקופה ארוכה של אנרכיה במדינה. הנסיך העלאווי, ממיסדי השו­שלת החדשה, היה רגיש לכל תנודה העלולה לגרור אחריה אי־שקט חברתי, ולבן משתמש ר׳ אברהם הסבעוני גם בנימוק זה על מנת ליסר את הסוררים ולהניעם לחדול ממעשיהם ולחזור בתשובה.

על אנשי קהילת מרקש הוא כותב: ״ואני כתבתי להם על דברי הבתי־כנסיות שנחרבו במאמר משנה למלך אשר שם בעוונות וקראתי קול בוכים, והיה בידי כתב שכתבתי להם על דברי הצומות אולי ישובו מדרכם לאחוז מעשה אבותי­הם ומעשה נביאים, ולא נהיה כשתי תורות.״ בהמשך המכתב הוא עומד בפרוטרוט על הסטיות הדתיות ובין השאר הוא מציין שלמרות פניותיו לא שמעו לתוכחותיו ואף ביטלו את המנהג המקובל מדורי דורות בישראל לא לשחוט בהמות בא׳ באב, ולא לאכול בשר בימי בין המצרים, עד עבור תשעה באב. בצער הוא כותב: ״בדו מלבּם שבאו בשורות טובות ושחטו בשר.״ הוא מכון את חציו השנונים לעבר ר׳ שלמה אבי־טבול ממרקש: ״המחזיק במעוזם … שהעיז פניו כעד כל החכמים ואומר להדיוטות מוטב שנהיה מן המאמינים ולא מן הכופרים.״

על אנשי העיר סאלי – שבה היתה הביתה הקנאית והקיצונית ביותר – כותב הסבעוני אל ששפורטש שלאחר שחזר ״מנסיעות ההסברה״ שלו ברחבי המדינה מצא שהקהילה מחולקת לארבע כתות: ״כת אחת מתענה בפרהסיא, וכת שניה מתנגדת, עושים יום טוב גדול וחוגגים את ימי הצומות, כת שלישית צמים בצנעה שלא ירגישו בהם, וכת רביעית החליטו להתענות והפסיקו את צומם לאחר שביקרו אצלם ושכנעו אותם שאין צורך בצום, ואף הזמינו אותם לסעודה. אנשי כת זו בדרך כלל נענו להפצרות ואכלו ׳מפני הבושה׳.״

הסבעוני מתאר את החגיגות שערכו בימי הצום אנשי כת ב׳ המתעדים בפומבי לצומות. למסיבות ימי הצום הזמינו ״כלי שיר וכלי זמר, המנענעים ומצלצלים ומביאים משוררים גויים ולא מתייראים מפני הסכנה.״

הכת הראשונה שקיימה את הצום בפרהסיה, כללה בודאי את כל חכמי ורבני העיר, כל המנהיגות הרוחנית של הקהילה ור׳ אברהם הסבעוני קורא להם ״קהל ישיבתנו״. ובך מגדיר קבוצה זו הסבעוני: ״וקהל ישיבתנו יצ״ו (ישמרם צורם וינצרם) מחזיקים בצומות כמו שידענו שכולם תחכמוני ורבי פעלים מהצרי חקלא(מקובלים) קולעים אל השערה ולא יחטיאו כי גדל ערכם בתלמוד וליבון ההלכה כעומר נקי ת״ל (תהילה לאל).״

הנה כי כן אנו למדים שסאלי היתה לא רק עריסתה ומקום הורתה של הכת הקיצונית והקנאית ביותר, תחת שרביט הנהגתו של ר׳ יעקב בן־ סעדון, אלא גם מוקד התערות מרכזי שכיון והדריך את ההתערות לתנועה. ר׳ אברהם הסבעוני היה השאור שבעיסה, פעיל ומפעיל, עורך

מסעות שכנוע, מוקיע את התועים בדרכי החיים, מריץ מכתבים לקהילות ב־י־רות במרקש, מקנם, תדלה ועוד, כפי שהוא עצמו מעיד: ״וכשבאתי בטלטולי לכאן עיר סאלי״ או ״ואני כתבתי להם״ או ״וכתבתי תוכחות ג־דלות לדיינים ולכל הקהל״ ועוד.

סביר להניח שסאלי היתה מוקד מרכזי לפעילות עד התנועה השבתאית, משתי סיבות:

  • סאלי היתה באותם ימים מרכז רוחני, תרבותי, מסחרי וכלכלי גדול.

2 מקומה הגיאוגרפי. השנים בהן אנו דנים הן תכ״ו-תכ״ט (1669-1666). כזכור, באותן שנים שרר רעב כבד במרוקו – כפי שהוסבר בפרק הדן ברקע ההסטורי של התקופה. בשנות בצורת נפגעו בדרך כלל ערי פנים הארץ. סאלי הנמצאת על חוף הים, נפגעה פחות מעצירת הגשמים ומצבה היה שפיר יותר, ולכן בימי רעב נהרו תושבי ערי הפנים אל ערי החוף.

סימוכין לשתי הסיבות האלה אנו מוצאים בקטע הבא באגרתו של הסבעוני: ״ונתקבצו אלי החכם כה״ר דניאל טולדנו וסיעתו מק״ק מיקינים ומה שנמצא מק״ק מיקיניס, ומה שנמצא מק״ק תיטואן, אלקצ׳ר ופי״ס, ועשינו צום במשפט.״ שתי הסיבות שציינו מסביר גם את נוכחותם בסאלי של חכמי מקנם, פאם וכו'.

מלאכתם של ר׳ אברהם הסבעוני, ר׳ דניאל טולידאנו ושאר חכמי הקהילות לא היתה קלה. מולם עמדו אנשים עקשים, קנאים, דבקים באמונתם, שהאמינו בלב שלם ותמים שאכן ימי המשיח הגיעו. על קנאותם ודביקותם של אנשי הכת באמונה החדשה כותב ר׳ אברהם הסבעוני: ׳ואשתקד נשאתי ונתתי עמהם על דברי הצומות ועל אפי ועל חמתי שלחו כרוז להכריז בחרם למתענה בתשעה באב … והשנה הזאת (תכ״ח) ג״כ (גם כן) העמדנו פנים על ענין זה, אולי ישובו, ואין קול ואין עונה לדברי הפוסקים, ולא לדברי הנביאים, וייטב בעיניהם לכפור בדברי הנביאים חגי, זכריה ומלאכי וכל אנשי כנסת הגדולה, מה שהחזיקו אבותינו ואבות אבותינו מחורבן ראשון ועד היום ולא יכפרו בדברי שבתאי צבי."

סגולות ארבעת המינים אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון

סגולות ארבעת המיניםסוכות

סגולת הלולב

אישה המקשה בלידתה, מביאים לפניה לולב ומתירים אגודתו ואומרים לה: השם יתברך יתיר אותך מקשיך  גם נוהגים להצניע את הלולב במקום סתר, שאין בני הבית שכיחים בו, ובערב פסח משתמשים בו להסקת התנור, לשם אפיית מצה שמורה. יהודי דבדו נוהגים לאחר ההושענות להשיר את העלים מן הלולבים ולתת אותם לילדים לשחק בהם.

סגולות הערגה

בעלת הבית מקבלת מידי בעלה את כל ארבעת המינים. את האתרוג מניחה בינתיים בין הבגדים, הייתר היא מצניעה בעליית הגג עד ליום הארבעה עשר בניסן הבא ובעת אפיית המצה השמורה, הם ישמשו להסקת התנור, כדי לאפות בהם את המצה, הואיל ונעשתה בה מצווה אחת, תיעשה בה מצווה נוספת.

יש מקומות שנוהגים לשמור את הערבה, הם שולקים את העלים שלה, ואת מימיהם הם נותנים לנשים העקרות, במקומות אחרים שומרים במקום נסתר את בדי הערבה ומאוחר יותר, מורידים את העלים שלה ועושים מענפיה כמין שיפודים לצלות בהם בשר לנשים עקרות לסגולה.

״מי שניטל ממנו כח הדיבור, יקח ערבה ישנה ומצה מן האפיקומן, יכתישם הידק היטב, ויערבבם במאכל״.

אישה שאין דמיה מסודרים (מקדימה או מאחרת במחזור), סגולה לה אם תעשן את בית רחמה בעשן של ערבה שחבטו בה בהושענא רבא ותסתדר כראוי.

האתרוג וסגולותיו

האתרוג המוכתר בתואר ״פרי עץ הדר״ (ויקרא כג, מ) נוסף להיותו עומד בראש ארבעת המינים, הוא גם מביא מזור לחולים, לעקרות ולמעוברות.

סגולותיו של האתרוג רבות הן: ריחו וריח העלים שלו נעימים. הוא מרחיק את העש כאשר הוא מונח בין הבגדים, הוא נותן ריח ניחוח בפה. עם ישראל ראה באתרוג סמל של הוד והדר ויחס לו סגולות רבות כגון: רפואה, שלום, פרנסה, פריה ורביה ובנים ריחניים כמובא בתלמוד: ״דאכלה אתרוגא הוו לה בני ריחני״, וכן ״ברתיה דשבור מלכא אכלה בה אמה אתרוגא והוו מסקי לה לקמיה אבוה בריש ריחני״(בתו של שבור מלך פרס אכלה אמה בזמן ההריון אתרוג, והיו מעלים אותה לפני אביה בראש הבשמים, משום שהייתה ריחנית כל כך״) (כתובות סא, עא).

״פרי עץ הדר״ נקרא בלשון חכמים־אתרוג, ובפי העם אתרוגא, אתרונגא (קידושין, ע, עא) וגם תרוג, איטרוגא ובערבית מוגרבית ״טרונג׳א״. חכמינו הרבו להפליג בשבחו של האתרוג ודימוהו ללב שהוא משכן השכל (ספר החינוך, מצוה רפ״ח). המשורר מחבר הפיוט ״סוכה ולולב״ מדמה את האתרוג לדוד מלכא . ״דוד לאתרוג כלה כלולה״.

השתמשו באכילת אתרוגים לרפואה, ומעשה במלך אחד ממדינת הים שנתרפא מחולי־מעיים על־ידי אכילת אתרוגים (ויקרא רבה ל״ז פרשת בחקותי).

גם מחלת ״גילויא״; מי ששתה מים מגולים, שיש חשש שמא שתה מהם נחש והטיל בהם ארס, יקח אתרוג מתוק, יעשה בו חור ויניחנו על גבי גחלים לוחשות שיתבשל האתרוג בדבש, ויאכלנו ויתרפא ממחלת ״גילויא״. (שבת קט, עב).

סגולה ללדת בן־זכר: מסופר על בת הדוכס קרל שילדה לבעלה רק בנות, אך בן יורש העצר, לא ילדה. בת הדוכס שמעה על סגולת האתרוג ומיד הלכה ביום הושענא רבא לבית־הכנסת היהודי, נטלה משם אתרוג ונגסה את פיטמתו, לאחר זמן־מה נולד לה בן והוא היה יורש העצר פרדריך וילהלם הרביעי מלך פרוסיה.

נהגו תמיד לעשות מהאתרוג מרקחת ולתת אותה לאשה המתקשה ללדת, או לשמור את האתרוג, כדי לברך עליו ברכת ״שהחיינו״ ביום ט״ו בשבט. אם מבשלים את חלקו הפנימי של האתרוג או מוצצים אותו, הוא יטהר את ריח הפה. אסף הרופא (חי במאה השישית) מרבה בשבחו של האתרוג ובין היתר מציין:

קליפת האתרוג מחממת את הגוף ואילו הפרי מקרר את הגוף ומרבה את הליחה. . . . המיץ של האתרוג מוציא את הגזים מן המעיים, מרגיע את תבערת המרה… גרעיני האתרוג מועילים לכאבי הכליות. שמן הקליפה מרפא כאב אוזניים״.

מאחר שהאתרוג מחמם את הגוף ומביא גם לידי טומאה, על־כן אסרו על הכהן הגדול לאכול אותו בערב יום הכיפורים. גם קליפתו מחזקת את הלב. מי שניטל ממנו כוח הדיבור ונאלם, ישימו בפיו קליפת אתרוג ויראו פלאות.

מי שיש לו הפרעות בשמיעה, כלומר שומע קול רעש מתמיד באוזניו, יקח קליפת אתרוג, יסחט השמן שבה ואותו שמן יטפטף אותו לתוך אוזנו.

סגולת ההדס

גם ההדס אינו מפגר בסגולותיו אחר האתרוג. הרחת ההדס היא סגולה בדוקה לבנים הגונים ותלמידי חכמים. אמרו על ר' יהודה בן אלעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר: כלה נאה וחסודה (כתובות יז־עא). גם המקשה ללדת יקחו לה עלי הדס, ישחקו אותם וישרו אותם ביין, ויתנו לה לשתות בתוך משקה חם.

מי שזב לו דם מחוטמו, יריח עצי הדס ויפסק הדם. בשל ריחו הנעים נתחבב ההדס על בני אדם והספרדים נוהגים לכבד את השבת בשתי חבילות הדסים, אחת כנגד ״שמור״ ואחת כנגד ״זכור״.

מעמדם הרם של ארבעת המינים המכוונים לשבעת ״האושפיזין״ תואר על ידי משוררי מרוקו בכל הזמנים בשיר ובפיוט:

״ההדס רומז לשלושה אבות/משה אהרן בדי ערבות/יוסף ללולב חמדת לבבות/דוד לאתרוג כלה כלולה/״(ס. ה) (מיגון הפיוט סוכה ולולב)

התלמוד משבח כל מי שרואה את ארבעת המינם בחלום: הרואה אתרוג בחלום הדור הוא לפני קונו. הרואה לולב בחלום־אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים. הרואה הדס בחלום נכסיו מצליחים לו, ואם אין לו נכסים ירושה נופלת לו ממקום אחר. (ברכות נז, עא).

הרואה ערבה בחלומו־תערב תפילתו לפני ה׳ (ספר המנהגים)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר