ארכיון יומי: 29 באוקטובר 2015


אנטיפה ובזו-מקורות שונים- תמונות מביקורו של מאיר זגורי

תמונות מהעיירה בזו, לפנים עיירה שחיו בה יהודים, בה ביקרתי בשנות החמישים המאוחרות…

להלן כמה תמונות מביקורו של מאיר זגורי, מדריך תיירים לחו"ל כולל מרוקו, שהוא גם בן משפחתי…

bzou-1bzou-2bzou-3bzou-4

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הדימים

חשוב להדגיש כי היעדרן של מהומות במצרים בכל התקופה הזאת הוא בגדר חריג מופלא. הסיבה לכך היתה שמוחמד עלי עצמו הוא שהחליט על הריפורמות מרצונו והנהיג אותן, שלא כבמקומות אחרים שבהם נעשה הדבר במידה רבה בהשפעתם של כוחות מבחוץ.

עוד מעצם ראשיתה של המאה הי״ט פנתה אפוא מצרים לדרך המודרניזציה וניסתה לבטל את אי־השוויון בין הדתות. היא נתנה לכמה ארצות נוצריות באירופה, ובפרט לרוסיה ולאוסטרו־הונגריה, דוגמה של חברה מוסלמית מתקדמת וליבראלית העולה על דרך של תיקונים, שלגבי אותה תקופה היו מהפכניים. ואכן, תעודות מעידות שמצבם של הד׳ימים במצרים ובתורכיה היה קשה פחות מאשר באו־ץ־ישראל, בסוריה, בעיראק, במגרב, בפרס או בתימן. בארץ־ישראל ובסוריה הביאו הריפורמות שכפה הסולטאן התורכי על האוכלוסיה הערבית לידי מהומות עזות. במגרב שונו דרכי ההתנהגות המסורתיות רק על־ידי ההתנחלות האירופית, שחוללה תהפוכה גמורה. בפרס זכו המיעוטים בשיווי־זכויות על־ידי מהפכה שהתחוללה לאחר מלחמת־העולם הראשונה, ובתימן פסקו הרדיפות רק עם היעלמם של הקרבנות — כלומר משעקרו כולם ב־50־1949 למדינת־ישראל. הבדלים אלה בדפוסי־התנהגות תואמים את הזרמים ההיסטוריים השונים ואת הסגולות המיוחדות לעמים המרובים של דאד אל־אסלאם.

בכללו של דבר, יכולים אנו להבחין בשלושה כוחות נפרדים שעירערו בעת־ובעונה־אחת את יציבותה של הממלכה המוסלמית רבת־הלאומים: תנועות השיחרור של הד׳ימים, האמאנציפאציה, והקולוניזציה האירופית. שלוש התנועות האלו, שהיו קשורות להתפתחותה הרוחנית והכלכלית של אירופה, זיעזעו את החברות המוסלמיות המתנוונות והחישו את התפוררות הממלכה העות׳מאנית. בכך גם החישו שלב של נסיגה שבא לאחר שלב ההתפשטות, אשר ב־1683 הצעיד את צבאות העות׳מאנים עד שערי וינה.

מטעמים גיאופוליטיים ברורים פרצו המרידות הראשונות של העמים המשועבדים באחוזותיה האירופיות של תורכיה. התקוממות זו של אוכלוסיות נוצריות, שנתמכה על־ידי השאיפות היריבות של המערב מזה ורוסיה מזה, כירסמה בטריטוריה של האומה משך כל המאה הי״ט. לאחר גירוש התורכים מטראנסילוואניה (1691), מהונגריה (1686-97), מוואלאכיה וממולדאביה (1829), השתחררו, משך מאה שנה של מאבקי־דמים, סרביה וחלקים של יוון (1830), בולגריה, בוסניה, מונטנגרו, הרצגובינה (1878), רובה של תיסאליה וחלק מאפירוס (1881), כרתים (1908), מאקידוניה ותורכיה האירופית כולה (1913-1911). באסיה התיכונה פינה האסלאם מקומו לכיבוש הרוסי בקרים (1783), בסאראניה (1812) וגרוזיה (1813), בקווקאז (1841-59), בתורכסתן (1864-85) ובנסיכויות בוכארה (1868), ח׳יוה (1873-81) וח׳וקאנד (1875), עד שלבסוף נפלה גם מֶרוְ(1884). התפוררות זו חלה בד־בבד עם ההשתלטות האירופית על הודו (1815-1796), אלג׳יריה (1830-43), תוניסיה (1881), מצרים (1882), טריפוליטאניה (1911) ומארוקו (1912), ולאחר 1918—על הפרובינציות הערביות של הממלכה העות׳מאנית

התנועות הלאומיות של עמי הד׳ימה ומאבקן לאמאנציפאציה השלימו זה את זה. אולם אף שנסתייעו בגאות הקולוניאלית הרוסית־האירופית הרי לעתים קרובות היו הן עצמן קרבנותיה, ואינטרסים אימפריאליסטים יכלו לנצלן בנקל לצרכיהם. הברית של עמי הד׳ימה עם מעצמות־המערב לא התייסרה אלא על הצטלבות של אינטרסים. הד׳ימים ביקשו את עזרתה של אירופה כדי להיפטר מן הד׳ימה, ואילו האירופים תמכו במאבקם כדי להחליש את התיאוקרטיות המוסלמיות. עמי הד׳ימה עצמם כמעט לא היו אלא כלי־משחק, שנוצלו או הוקרבו על לוח־השחמט הבינלאומי.

שתי התנועות האלו—הלאומנות החותרת לשיהרורה של ארץ והאמאנציפאציה השואפת לביטול ההפלייה המשפטית—כל כמה שחלוקות היו הנה בכל־זאת היה קשר אורגאני ביניהן. אכן, כל קיבוץ ד׳ימי השתתף בשתי התנועות האלו שנבעו מפיזורו בתוך דאר אל־אסלאם. אף שהארמנים, היוונים, ולימים היהודים, דרשו — בגלל התנאים ההיסטוריים — שוויון זכויות בתוך הממלכה העות׳מאנית, הרי ביוון, בארמניה ובאו־ץ־ישראל ביקשו לשחרר את מולדותיהם. משום כך באו רדיפות ומעשי־טבח על הד׳ימים בכל אשר היו, כי שנאתה של האומה הקיפה הן את אירופה — שנתנה חסותה לתנועות השיחרור והאמאנציפאציה — והן את בני־חסותה. התכווצותה של האומה נתנה אותותיה בהרבה מקיבוצי הד׳ימים. מפלותיה של פרס הביאו לטבח שנעשה בקהילות היהודיות של תבריז (1830), ארדביל, זנג׳אן ושאר ערים באזרביג׳אן, לפרעות ביהודי משהד והמרת־דתם המאונסת (1839), וכן לשאר רדיפות בהמשך המאה הי״ט. במגרב סבלו היהודים עקב מפח־הנפש וההשפלה שגרמה הקולוניזציה הצרפתית. שחיטות בכּיוס ו״מעשי־הזוועה בבוסניה״ נתלוו למלחמות־השיחרור ביוון ובבלקאנים. תהליך האמאנציפאציה הביא להשמדתם של עשרים אלף נוצרים בסוריה, בארץ־ישראל ובלבנון ב־1860. הלאומנות הארמנית דוכאה על־ידי רצח־עם. תנועות האמאנציפאציה והשיחרור הלאומי של הד׳ימים גרמו אותה מידה של התנגדות מצד האומה ואותם אמצעי־תגמול, שלא רוסנו אלא בכוח הציים והצבאות הקולוניאליים של אירופה. אכן, האמאנציפאציה של הד׳ימים עוררה בעיות שאין להתגבר עליהן, לפי ששרשיה נעוצים היו בתביעות טריטוריאליות ותרבותיות.

על רקע זה יש לראות את הנסיון האירופי לעודד את הלאומנות המקומית (העות׳מאניות או הערכאות) במזרח. אולי עשויה היתה לאפשר את הפרדת הדת מן הפוליטיקה ולפלס דרך לאמאנציפאציה של הרעאיא. על־ידי שהציגה את היחסים הבינלאומיים בהקשר חילוני המבוסס על עקרון שוויון־הזכויות לכל האזרחים ועל הלגיטימיות של הלאומים, גנזה הלאומנות את מושג הג׳האד ואת תולדתו הישרה: הד׳ימה. אחרי השחיטות של 1860 בלבאנט נעשו הנוצרים של סוריה חסידיה הנלהבים ביותר של הלאומנות הערבית, אולם עירבוב־התחומים בין האסלאם לערכאות עתיד היה להוליך את הנוצרים למבוי סתום מבחינה אידיאולוגית.

ג הצלת עולם התורה לאחר השואה-יעקב לופו

ג הצלת עולם התורה לאחר השואהשס דליטא

להבנת התפתחותו של ״עולם הישיבות״ בשנים הראשונות לאחר השואה באירופה, ואיתה את הוצאת התלמידים ממרוקו, יש צורך לעמוד על השקפת עולמם של הרבנים קלמנוביץ, ליבמאן, חייקין, וולטנר, ושניידר. הדמות המרכזית והכוח המניע מאחורי הוצאת התלמידים הוא הרב קלמנוביץ. עורך הספר קולמוס הלב, שנכתב לזכר הרב, פותח את הפרק העוסק ב״הצלת יהדות מאראקא לתורה״ במילים הבאות: טרם נח ממסירות גופו ונפשו להצלת ישראל בכלל ועמלי התורה בפרט מהגיהינום הנוראה, השקיע עצמו בהצלת שבט מישראל מידי המסיתים ומדיחים ה׳אליאנס הצרפתית׳ שע״י כי״ח, ובשנת תש״ז נסע למאראקא הצרפתית ועמל ביגיעה רבה והשי״ת הצליח דרכו להאיר אור התורה לעשרות אלפים מישראל, ויסד אז את מוסדות אוצר התורה.

לדעת הרב קלמנוביץ ועמיתיו, הם היו מצויים בשעת חירום ומטרתם המרכזית היא הצלת ״עולם התורה״ שחרב. לא רק ש״עולם התורה״ נחרב ברובו, הוא גם ננטש בעקבות השואה. יהודים רבים נטשו את אמונתם בקיומה של ההשגחה העליונה ולמעטים ששרדו והוסיפו לדבוק באמונה ארבו סכנות רבות. כך תיאר הרב קלמנוביץ את מצב בני התורה לאחר השואה: …הישיבות של פולין וליטא הם היו במאות שנים האחרונות האוצר הרוחנית לכל כלל ישראל. יסוד נצח ישראל. גאוני הדור בכל דור ודור מסרו נפשם על קיומן. בתחילת המלחמה האכזרית הנוכחית כאשר התאספנו בוילנה אצל הגאון הדור רבי חיים עוזר זצ״ל חפשנו עצות רק איך להציל מוסדי התורה. זאת היתה ראשית דאגתנו. בחורבן האכזרית הגשמית של פולין וליטא עדיין יש לנו קצת מושג. אבל מי חושב כלל על חורבן הרוחניות. הרי היה לנו למעלה ממאת אלפים תלמידים בחדרים תלמוד תורה תורה׳ס ובתי ספר בית יעקב, ובערך עשרת אלפים בישיבות קטנות טובות, וכל זה נחרב. אלפי אלפים פרשיות חומש ודפי גמרא של תשב״ר נתבטלו… מה נשאר לנו לפליטה מהאש הגדול… חלק מהישיבות וחלק מראשי הישיבות ומספר קטן מהרבנים גדולי התורה. בסך הכל 3,600 אשר מתוכם נמצאים 500 בשנחאי… (על פרשת שנחאי ראו להלן בנספח א, בקורות חייו של הרב).

לגבי דידו ה״הצלה״ במובנה האמיתי והמלא כרוכה במאמץ כוללני, רוחני ופיזי, להחזרת החיים היהודיים למסלולם המרכזי שהוא ״עולם התורה״. המאמץ העיקרי הושקע במאבק על נפשו של הנוער ועל החינוך. חוד החנית במאבק זה הוא החייאתן ושיקומן של הישיבות. את מאמציהם של הרבנים הליטאים להחיות מחדש את הישיבות יש לבחון במסגרת התנאים ההיסטוריים שנוצרו באותה עת. שלובים בהם נדודי שארית הפליטה מערבה בתקופת הדמדומים שלאחר המלחמה: פעולות ההתארגנות הבהולות של המנהיגות הרוחנית שנשארה בחיים באירופה ובארצות־הברית, וכן סיוע הג׳ויינט ו״ועד ההצלה״ שנעזרו לעניין זה על ידי הממשל בארצות־הברית.

לצרפת מוקנה מקום חשוב במסגרת ההתארגנויות הראשוניות לאחר המלחמה, כיוון שהן נערכו על שטחה. שארית הפליטה מפולין ומשאר אזורי מזרח אירופה, שאליה הצטרפו עשרות אלפים שברחו בזמן המלחמה מזרחה לסיביר, החלו לחזור לאחר המלחמה למקומות מגוריהם. היו משפחות שהתאחדו מחדש, אחרים התקבצו ב״קיבוצים״ וב״לנדסמנשפטים״ על אדמת אירופה ההרוסה כדי להתמודד, תוך סיוע הדדי, עם החזרה לחיים נורמליים. התקבצות היהודים ענתה על הצורך בטיפול רפואי, השגת אוכל כשר, תשמישי קדושה והגנה מפני אוכלוסייה עויינת. מיליוני בני אדם נדדו בדרכי אירופה, וביניהם יהודים ששמו פעמיהם לעבר גרמניה בתקווה שיוכלו להגיע לאזורי הכיבוש האמריקאי. מרביתם מצאו את דרכם לארצות־הברית או לארץ־ישראל, אך עבור חלק מהם, שלא רצה להישאר על אדמת גרמניה, שימשה צרפת כמקלט זמני או כארץ בה קבעו את מקום מושבם.

במשך השנים הראשונות לאחר המלחמה קלטה צרפת עשרות אלפי פליטים יהודים ממזרח אירופה. על פי ההערכות שהו בצרפת בשנת 1946, כ־180 אלף יהודים, מהם 160 אלף תושבים שהיו בה לפני המלחמה, ו־20 אלף פליטים שבאו ממרכז וממזרח אירופה. תוך שנתיים הצטרפו אליהם 35 אלף פליטים נוספים. בימים הראשונים אחרי המלחמה עמדו בפני הקהילה המתחדשת קשיים רבים, ביניהם הטיפול בפליטים והזנתם, הצלתם ושיקומם של כ־15 אלף ילדים יהודים שאיבדו את הוריהם בשואה, ועוד מספר לא ידוע של ילדים שהוסתרו אצל משפחות נוצריות והיה צורך לאתרם. היהודים הקימו ארגוני הצלה רבים וכמאה מוסדות לטיפול בצרכים השונים: בתי ילדים, מחנות קיץ ומרכזים להכשרה מקצועית, ושירותי בריאות שמטרתם לטפל בילדים היתומים ולשלבם בקהילה. כל אחד מהארגונים שהיו פעילים לפני המלחמה, הקים עתה זרוע שעסקה בהצלת ילדים, כגון: הצופים היהודים (EIF), הקומוניסטים היהודים (UJRE), המפעל להגנה על ילדים יהודים (OPEJ), והמפעל לעזרת ילדים (OSE). כל ארגון פעל בהתאם לנטיותיו החברתיות והפוליטיות. פעולות ההצלה בוצעו באמצעות ׳COJASOR״ – הוועד היהודי לעזרה סוציאלית ולשיקום, שנתמך בכספי הג׳ויינט וסוכנויות סעד אמריקאיות, ובסיוע הארגונים המוזכרים וארגונים אחרים.

שושביני הקדושים-יורם בילו-שאלת חלום ושאלות אחרות

 

פרק ראשוןשושביני הקדושים

הערצת צדיקים במרוקו ובישראל:

היבטים עיוניים, מחקריים והיסטוריים

 

פתיחה: שאלת חלום ושאלות אחרות

ספר זה תחילתו בחלום. לא אני חלמתי את החלום הזה, אלא פועל ייעור מצפת ששמו אברהם בן־חיים. נתקלתי בשם זה לראשונה באמצע שנות השבעים, בעת שאספתי חומר לעבודת הדוקטור שלי, שעסקה ברפואה עממית בקרב יוצאי מרוקו בישראל (בילו תשל״ח). את המחקר ערכתי במושבים נידחים בשפלת יהודה, מקומות שנותרו רחוקים מן העין הציבורית מאז הקמתם בשנות החמישים והשישים אף שרק פחות משעת נסיעה מפרידה בין רובם לבין תל־אביב או ירושלים.

באחד מהמושבים האלה נתקלתי בחלומו של אברהם על גבי עותק משוכפל של ׳הודעה לציבור׳, שנשלחה על ידיו לבית הכנסת המקומי ושעוררה עניין רב בקרב המתפללים. בהודעה, שלשונה נמלצת ופתיחתה כמו־נבואית, הוא תיאר כיצד נגלה לפניו בחלומו רבי דוד ומשה, מחשובי הצדיקים של יהודי מרוקו, הקבור באזור האטלס המערבי הגבוה שבדרום המדינה, והביע את רצונו להסתפח לחסידיו לשעבר, שבעלייתם לארץ הותירו אותו בודד מאחור. הצדיק תבע מהחולם להקצות לו חדר בביתו שבצפת ולפרסם את כתובתו החדשה כדי שכל הנזקקים לעזרתו יוכלו לפנות אליו. אברהם אכן עשה כדבריו. ה׳הודעה לציבור׳, שהופצה בבתי כנסת רבים של יוצאי מרוקו ברחבי ישראל, מסתיימת בקריאה נרגשת לכל נאמניו של הצדיק לחגוג את ההילולה שלו בראש חודש חשון בביתו החדש שבצפת.

תוכנו המסעיר של החלום — מפגש פנים־אל־פנים עם צדיק אגדי, המבקש לעלות לארץ בעקבות נאמניו־לשעבר שנטשוהו, ולהיהפך לדייר של קבע בביתו של החולם — הפתיע אותי מאוד. אך לא פחות מכך הופתעתי מגלגולי החלום הכתוב ומהתגובה הציבורית שעורר. כפסיכולוג קליני בהכשרתי נטיתי לראות בחלומות ביטוי מובהק של חוויה פרטית, סובייקטיבית וחמקמקה, שבמסגרת טיפולית — על ספת הפסיכואנליטקאי למשל — ניתן לקרוע באמצעותה צוהר למסתרי הנפש. אולם במקרה הזה נהפך החלום מחוויה אישית לאירוע פומבי. הוא נכתב, שוכתב ונערך כסיפור, יחד עם חומרי חלום ואירועי ערות אחרים, ואחר כך הודפס, שוכפל והופץ לצורך גיוס משתתפים לפולחן הצדיק המהגר. מה שהחל לכאורה כחזיון לילה פרטי המקיף עולם חוויות תוך־אישי, הפך לתופעה תרבותית ממשית, בעלת קיום אובייקטיבי בעולם הבין־אישי והחברתי.

עד מהרה למדתי כי רוב קוראי המכתב הגיבו למסריו בהתרגשות ובהתלהבות, ולא הוטרדו כמעט בשאלות על טבעו האמיתי של החלום ועל אמינותו של החולם. נכונותם להאמין במסרי החלום לא הייתה מנותקת, מן הסתם, מהבשורה שנשאו מסרים אלה, בשורה שהחייתה מסורת מרכזית מעברם במרוקו. אם פולחן הצדיק רבי דוד ומשה איבד מחיוניותו אחרי העלייה לארץ, בהעדר אתר נגיש המנקז אליו את ביטויי ההערצה לצדיק ואת הבקשות לסיועו, הנה בא אברהם וכונן זירה חלופית לחידוש הפולחן ולהעצמתו. אולם מעבר לגורם המניע הזה, היה ברור לי כי תפיסת החלום של רבים מקוראי האיגרת נבדלה בחדות מתפיסתי שלי. כאמור, בעבורי הייתה משמעות החלום מעוגנת במישור הפסיכולוגי, ואין היא אלא שיקוף של מציאות פנימית של משאלות, מצוקות וקונפליקטים הקשורים לנסיבות חייו המיוחדות של החולם. אולם בעבורם היה החלום (לפחות מן הסוג שהוצג כאן) ממוקם במציאות קוסמולוגית חיצונית, ככלי להעברת מסרים מישויות בעלות מעמד אונתולוגי מיוחד (׳על־טבעי׳), כמו מלאכים, צדיקים ושדים. ההוד והשגב בחלומו של אברהם היו קשורים בעיני לכוחות הדמיון היצירתיים שמקורם בנפתולי נפשו, ואילו בעיניהם — לספירה דתית טרנסצנדנטלית ורוויית קדושה, ועם זאת משולבת באופן אורגני באירועי המציאות.

כשבע שנים חלפו מהיום שבו התוודעתי לאיגרת החלום ועד שנקשתי, ביום חורף ערפילי במיוחד, על דלת דירתו של אברהם בן־חיים בשיכון כנען בצפת. חובבי המיסטיקה ימצאו עניין בעובדה כי מרגע שירדתי מהאוטובוס בתחנה ליד משטרת צפת ועד שהגעתי לבית הצנוע, שלא נבדל במאום מהבתים שסביבו, גיששתי את דרכי כסומא בתוך עננה צמרירית, שעטפה את השכונה כולה בהילה לבנה וסמיכה. אולם האווירה בדירת הקרקע הדחוסה והמהבילה, שבה התגוררו באותה עת מלבד הצדיק, בני הזוג בן־חיים ושישה מעשרת ילדיהם, הייתה רחוקה מלהיות מיסטית. את פני קידמה הוויה מיוחדת במינה שבה התנהלו, תחת קורת גג אחת, חיים משפחתיים שגרתיים וקולניים, שברכו פעילויות ביתיות של בישול, כביסה וניקיון, התכנסות לארוחות, הכנת שיעורים, משחקים ומריבות בין הילדים וצפייה בטלוויזיה, בצד פעילות טקסית של מקום קדוש, הקולט מבקרים מקרוב ומרחוק, בכל שעות היום (ולעתים גם בלילה).

אברהם ובני משפחתו פתחו לפני את דלתות ביתם ולבם. במרוצת השנים ביקרתי ב׳בית רבי דוד ומשה׳ עשרות פעמים בימי חול ובמועדי ההילולה, ראיינתי את אברהם, את אשתו ואת רוב ילדיו, וכן רבים מהפונים לצדיק, וצפיתי בדפוסי הפעילות באתר הביתי. פעמים אחדות התלוויתי לאברהם בעבודתו ביערות ביריה או בביקוריו בעיריית צפת בענייני האתר שבביתו. כמו מבקרים אחרים, ואף יותר מהם, נהניתי מהכנסת האורחים הנדיבה של משפחת בן־חיים, וחשתי עצמי בר מזל על שמצאתי לי זירת מחקר כה ידידותית. התחברתי עם בני הבית, סעדתי על שולחנם מן המטעמים שהכינה מסעודה, אשת אברהם, במטבחה הזעיר אך הרוחש פעילות מתמדת, ולעתים אף לנתי בדירת החדר הסמוכה לבית רבי דוד ומשה, שבה התגורר אחד הבנים הבוגרים של המשפחה.

חלק מקבלת הפנים החמה שזכיתי לה נבע מן הסתם מתפקודו של הבית כאתר עלייה לרגל, הפתוח בכל שעות היום לקבלת מבקרים. העדר החציצה בין שתי המסגרות הרגיל את דיירי הבית למציאות יום יומית, שבה מסגרות החיים המשפחתיות נפרצות תדיר על ידי זרים. ניתן אף לטעון, כי עצם ההחלטה על הקמתו של מקום קדוש פתוח לכול בלבה של דירת מגורים מעידה כי פתיחות לזולת ונכונות להכנסת אורחים היו טבועות באופיים של בני הזוג מימים ימימה. בין כך ובין כך, ככל שלמדתי להכיר יותר את המקום ואת הסובבים אותו, חשתי כי נוכחותי באתר, בייחוד בימי ההילולה, משתלבת והולכת בנוכחות הקבע של דמויות מוכרות אחרות במקום. על בני המשפחה, העוזרים המתנדבים, הקבצנים, הרוכלים, הזמרים, השוחטים ומברכי הברכות נוסף גם אנתרופולוג אחד. מלבד זאת, אברהם לא הסתיר את תקוותו, שהתעניינותי ב׳בית רבי דוד ומשה' וכוונתי המוצהרת לכתוב ספר על אודותיו (כוונה המתממשת עתה באיחור גדול), יוסיפו לפרסומו ולהתקבלותו של האתר. עד כמה היו גבולות התפקיד שלי חדים וברורים בעיניו למדתי באחת מההילולות, כאשר ביקשתי לעזור לבני הבית הטורחים והמתייגעים בשירות האורחים, ונעניתי על ידיו בסירוב מוחלט. ׳אתה תלך, תקליט, תדבר עם האנשים׳, הציע־קבע, ותחם בכך את מסגרת עבודתי כמתעד האירועים באתר. נאמן להגדרת תפקיד זו חזר אברהם והפגיע בי לפרסם את החומרים שאספתי, ובכך הזכיר לי, באופן משונה, אחדים מעמיתי הבכירים באוניברסיטה, שהעלו תדיר את מפלס החרדות שלי בהטפות על חשיבות הפרסום המדעי השוטף לצורכי קביעות וקידום.

HISTOIRE DU RABBI RAPHAEL ENCAOUA DE SALE

HISTOIRE DU RABBI RAPHAEL ENCAOUA DE SALE

http://rol-benzaken.centerblog.net/7090-histoire-du-rabbi-raphael-encaoua-de-sale 

Histoire du Tsadik Raphael Encaoua

En 1912, le Maroc fut placé sous protectorat français, et c’était les Français, avec à leur tête le maréchal Lyautey, qui étaient les véritables dirigeants

Ils exigèrent que les juifs nomment un comité représentatif de leur communauté, et à sa première session, il fut décidé de demander au maréchal Lyautey d’établir un poste de Grand Rabbin du Maroc qui représenterait les juifs vis-à-vis du nouveau gouvernement

De plus, on décida que ce poste serait confié à Rabbi Raphaël Encaoua zatsoukal, qui était alors à la tête du tribunal rabbinique de Salé
Les autorités acquiescèrent à cette demande, et des représentants de la communauté vinrent annoncer sa nomination au Rav Encaoua

Quand il entendit cela, Rabbi Raphaël sursauta et s’écria avec colère : « Et qui donc m’a nommé Grand Rabbin de la communauté, alors qu’il y a Rabbi Chelomo Ben Danan à Fès, et à Marrakech il y a le gaon Untel, et à Meknès le Grand Rabbin Untel, et à Sefrou etc., etc… comment avez-vous osé me choisir de préférence à tous ces grands ? »

98739_11751747_10153333728701273_1253228842423954666_n.jpg

Les membres du comité essayèrent de se justifier en disant que c’était le maréchal Lyautey qui l’avait nommé. Mais il se mit à les gronder : « Comment un non-juif peut-il me choisir entre tous ces grands sages ? Seuls des rabbanim sont qualifiés pour choisir le plus éminent d’entre eux, c’est pourquoi dites au maréchal Lyautey que je ne conviens pas », conclut-il avec humilité.
Ils revinrent trouver le maréchal Lyautey pour lui annoncer que le Rav Encaoua n’acceptait pas le poste, et qu’il fallait choisir quelqu’un d’autre

Quand le maréchal entendit ce qu’avait dit Rabbi Raphaël Encaoua, il décida que lui et lui seul serait le grand rabbin qui convenait pour ce poste. Et s’il refusait absolument, il n’y aurait pas de grand rabbinat du Maroc

Le comité revint trouver Rabbi Raphaël pour lui faire part de la décision du gouverneur, en lui expliquant que ce poste était très important pour les juifs du Maroc et qu’on n’avait pas le droit d’y renoncer

Le Rav demanda quelques jours de réflexion, et au bout d’une semaine il se rendit à Fès pour rencontrer Rabbi Chelomo Ben Danan zatsoukal, qui était à la tête du tribunal rabbinique. Rabbi Chelomo était un décisionnaire extrêmement érudit, et avait rédigé plusieurs ouvrages de halakhah : les responsa « Bikech Chelomo », les responsa « Acher LiChelomo », et d’autres

Rabbi Raphaël lui raconta qu’on lui avait donné un poste qui ne lui revenait pas, mais qui était plutôt fait pour lui, Rabbi Chelomo, c’est pourquoi il venait le convaincre d’accepter d’être grand rabbin. Il proposait que Rabbi Chelomo soit le premier à signer toutes les décisions qui sortiraient du Grand Tribunal rabbinique. La différence de salaire entre le titre qu’il détenait et celui de grand rabbin lui revenait également, c’est pourquoi tous les mois Rabbi Raphaël lui remettrait cette différence, qu’il recevrait du gouvernement. Vis-à-vis de l’extérieur, Rabbi Raphaël serait le grand rabbin, dans les comptes-rendus des décisions du Tribunal rabbinique qui seraient traduites en français, il signerait donc le premier, et Rabbi Chelomo après lui
Après des heures de discussion, chacun essayant de convaincre l’autre que lui-même n’était pas le plus grand et que le poste de grand rabbin revenait à son ami, l’avis de Rabbi Raphaël l’emporta à condition que la différence de salaires serve à assumer les dépenses supplémentaires qui seraient causées par le déménagement de Fès à Rabat et autres frais du même genre. C’est ce qui fut conclu

Au bout de quelques années, on s’aperçut que toutes les décisions qui provenaient de ces deux tsaddikim ne portaient aucune signature. Apparemment, il y avait à chaque fois une discussion pour décider qui devait signer le premier. Quant à l’argent que Rabbi Raphaël apportait à Rabbi Chelomo, celui-ci protestait qu’en réalité, il revenait à Rabbi Raphaël, mais qu’à cause des frais de déménagement etc., il se trouvait obligé de le prendre…

Un témoin oculaire a raconté qu’un jour, Rabbi Raphaël Encaoua zatsoukal alla prier dans une autre synagogue pour honorer de cette façon une famille importante. Naturellement, son arrivée dans cette synagogue représentait un grand honneur, et quand on arriva à la lecture de la Torah, le ‘hazan appela : « Que se lève notre maître et notre Rav, couronne de nos têtes, le gaon et impeccable dayan, l’homme humble et juste… » et autres nombreux qualificatifs

Le Rav Encaoua ne bougea pas de sa place pour monter à la Torah. Tout le monde crut qu’il n’avait pas entendu l’invitation du ‘hazan, et on lui dit qu’on l’avait appelé à la Torah. Il répondit doucement qu’il avait entendu ce qu’avait dit le ‘hazan, mais qu’il ne s’agissait pas de lui, car le ‘hazan avait parlé de quelqu’un d’autre, et il refusa de monter jusqu’à ce que le ‘hazan revienne sur son appel et invite à monter à la Torah le Rav Raphaël Encaoua, sans qualificatifs

22667_11755718_10153333728741273_7868102110272931911_n_1_.jpg

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר