ארכיון יומי: 27 באוקטובר 2015


חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

למות באהלה של תורה.מראכש 000000

חז"ל אמרו " היזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה ".

סיפורים ששמעתי משני בעלי דבר : רבי יהודה ורבי עמיאל. כל אחד במקומו אפה שהיה גר, ושניהם בעלי רקע שונה. הוריהם החליטו לשלוח אותם לישיבה בעיר הגדולה כדי שבבוא העת יוכלו לשמש בכפריהם שוחטים, מלמדים, ושליחי ציבור.

רבי יהודה בא מעיירה במחוז מראכש, ילד שחרחר וכחוש, אחד ממאות ואלפי הילדים בתקופה ההיא שמזמן שכחו טעמו של פינוק, או פרק זמן בן – סעודה טובה אחת לחברתה. התקופה היא של שנות הארבעים המוקדמות, שהיו שנות בצורת ודוחק.

ומי מוכן להוסיף עוד פה אחד לתוך ביתו, בו בזמן שבאותו בית יש עוד פיות רעבים ?. יהודה שהיה אז השני במספר לאחיו, מעולם לא גילה נטייה לעבודה פיזית כל שהי. אך לעומת זאת, מאוד אהב ללמוד, והחליט לנסות את מזלו בישיבה במראכש.

כמובן בשביל להיכנס לישיבה לא היה קושי כלשהו, לא בשכר לימוד ולא במבחני קבלה, כי לא היו קיימים. כל מה שהיה עליו לעשות הוא לתפוש מקום בחברותה, ולשבת ללמוד. ראש הישיבה יברך כל אחד שיתווסף, ויקבל אותו בסבר פנים יפות ובמידת הצורך, ישתדל למצוא בעל בית שיסכים לקבל אותו בביתו ולדאוג לצרכיו.

אל לפעמים לא נמצא מיד אחד כזה, ולרבי יהודה לא היה בעל הבית. אולי בגלל מראהו וחזותו הדלה, אך מה הוא יעשה ונפשו חשקה ללמוד תורה. ביומו הראשון בישיבה, שמע את השיעור באחד מאולמות הישיבה הנמצאים בקומה הראשונה.

היה שם גם בית כנסת גדול וחצר גדולה עם כמה חדרי לימוד, מה שנקרא ישיבה קטנה, בקומה השנייה הייתה הישיבה הגדולה. באותו יום הביאו הלוויה של אדם חשוב כנראה ממתפללי בית הכנסת, העבירו אותו לדרכו האחרונה דרך בית הכנסת, משם לבית החיים.יהודה הצטרף למלווים, מסע ההלוויה עשה דרכו לבית העלמין לאולם הדרשות. האולם היה ארוך ורחב ידיים, מסביב לקירות היה מן דרגש בנוי סביב האולם. יהודה לא התעניין כל כך בדרשה של הדרשן על הנפטר, מחשבות חלפו במוחו במהירות רבה.

האם ימצא בעל בית שיאפשר לו המשך קיום כלשהו שבו יוכל להמשיך ללמוד ? ובינתיים אפוא ילן הלילה ? על האוכל לא חשב כלל. האם יפנה למישהו מהמלווים, או יקרא בקול אני רוצה ללמוד, והאם משיהו מוכן לקבל אותי ? לא הוא ביישם מדי כדי לעשות את זה. הנה כבר מצא לו מקום ללון – כן, הלילה אני אישן כאן ! מדבר יהודה לעצמו. ומיד גמלה בלבו החלטה לעשות כן – לבוא לישון באולם הדרשות של בית העלמין.

עשרות משפחות בקיץ במראקש עוזבות את בתיהן בלילות הקיץ החמים לאוויר הפתוח, וישנים בחוץ על הגגות. ולאלה שאין אפשרות אחרת ישנים גם ברחוב. ובכן גם ליהודה לא איכפת אם הוא ישן באולם בית העלמין, ועד בוא החורף דיה לצרה בשעתה. ימי הקיץ הולכים ונגמרים, והנה כבר לילות ימי חודש אלול הקרירים האופק. הארוחות שקיבל חינם בבית התמחוי ובסעודות מצווה למיניהם, לא היה בהם לספק את רעבונו, וגופו הצנום נהיה עוד יותר צנום.

ובעוד שבועיים יחזור לעיירה אצל הוריו לקראת החגים, וסידור לבעל הבית עדיין אין. ראש ישיבה התפעל מאות מחריצותו ושקדנותו של יהודה, ויום אחד קרא אותו הרב אליו. יהודה ב"ה אתה מקדם יפה, נראה לי שאחרי החגים בע"ה אעביר אותך לקבוצה השנייה של התלמידים החזקים שתוכל להתקדם עוד יותר. יהודה מחכך בדעתו מה יענה לרב, האם יגיד לו שלקראת החורף לא יבוא ? האם יספר לו את הקורות אותו בחודשים שעברו, שבהם חי בפחות מן הנורמה של פת במלח. האם יגיד לו שעל הארץ הוא ישן במחיצתם הקרובה של שוכני עפר ?

ליהודה נתקעה לו הלשון בגרון, וכמעט לא יכל להוציא הגה מהפה. הרב מדובב אותו ושואל, רואה אני שאתה שותק, האם משהו מציק לך ? פונה אליו הרב. לא..הכל בסדר…עונה יהודה בגמגום. הרב הבין שמשהו לא בסדר עם יהודה, והרב אינו מרפה ממנו. אמור נא לי יהודה, אפוא אתה נמצא כעת ? מי הבעל הבית שלך ? בעל בית – כבוד הרב לא היה לי, גמגם יהודה בהיסוס מה. ואפוא לנתה ? יהודה גמגם משהו, כבוד הרב סתם לפעמים פה אצל חבר לפעמים שם מה זה חשוב, כבוד הרב. ב"ה אני חי.

הרב הבין ואמר, יו אתה יהודה, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה. בע"ה כשתבוא אחרי החגים לא תדאג יותר אפוא תלון ואפוא תאכל. אחרי החגים נמצא בעל בית לרבי יהודה, ביתו של יהודי אמיד ובעל לב חם, שעשה את הכל בשביל תלמידו.

יהודה המשיך לעשות חיל בלימודיו, בהיותו פטור מכל דאגה. כעבור שנים מספר, רבי יהודה הגיע לפרקו. הילד הכחוש נהיה לאברך בריא וחסון, ובת זוגו המיועדת לא הייתה אחרת מאשר ביתו של בעל הבית, אשת חיל יפה והגונה שהייתה לו עזק כנגדו.וגם בית מגורים מרוהט יפה עם כלים נאים הועמד לרשותו, כמאמר חז"ל אישה נאה, דירה נאה, וכלים נאים, מרחיבים דעתו של אדם. רבי יהודה לא נאשר כפוי טובה, ובהגיע עת לעשות למען ביתו, פנה למסחר וההצלחה לא איחרה להאיר לו פנים.

ובזוכרו יפה את אשר עבר עליו, החליט לתמוך בבני תורה ככל אשר תשיג ידו. חיפש, תמך ועודד אחרים, וסיפור חייו היה דוגמה ומופת לכל ממשיכי דרכו.

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו

 נפישא זכותיהמכנאס

אחרי פטירת רבינו בזמן שישבו שבעה בביתו ברמת אהרן בבני ברק, היכרתי אנשים שבאו מכל השכבות לנחם את המשפחה, ואני תמה לראות יהודי מבין הבאים תושב בני ברק, ופניו מוכרות לי, שבוכה בפנה לבד, ניגשתי אליו שאלתי מה פשר בכייתו הרי אינו קרוב. ואמר לי שביקר לפני שנה את רבינו ובירך אותו בבן זכר, למרות שהרופא אסר על אשתו להתעבר, להריון, האשה התעלמה מדברי הרופא. ונכנסה להריון והיא בחודשה התשיעי וקרובה ללדת וחושש מה יהיה? יעצתי לו להשתטח על קברו של הצדיק, ובע״ה זכותו יגן שיהא הכל כשורה והסתמכתי על מה שאמר הזוה״ק, ״נפישא זכותייהו דצדיקייא דמסתלקי מהאי עלמא יותר מבחיוהי״ וכן היה, השתטח על קברו, ואשתו ילדה בסימן טוב.

עצירת גשמים

בשנת תש״א במלחמת העולם השניה היתה עצירת גשמים בעירנו וכילד שמעתי מפי אבא ע״ה שרבינו הכריז ביום שבת אחרי הדרשה שביום פלוני בשבוע הבא כל הקהילה תתאסף ברחבת בית הקברות הישן במלאה להכרזת יום צום וכיפור קטן מפני שמחיר החטים עלו בצורה מדהימה ואזלו מן השוק, אבא ע״ה לקח אותי להצטרף אליו לתפילה בציבור ולסליחות שנאמרו לפי גזירת רבינו ע״ה ובשחר נעורי רואה אני את דמות רבינו מתאבק בעפר ובוכה ומתפלל ומתחנן בדברי כיבושין ומעורר את העם בתשובה לאבינו שבשמים אולי ירחם עלינו מן יוקר השערים ומעצירת גשמים ואני צמוד ביד אחת לאבא וביד השניה ספר הסליחות וקוראים כולנו בדמעות שליש, ואחרי כן התפללנו מנחה בציבור ועם דמדומי חמה נתקדרו השמים והתחילו הגשמים לרדת והיתה תשועה לעם ישראל, והזדמן ופגשתי חבר בשם שמעון ממן שהיה מבאי בית הכנסת של רבינו וסיפר שבאותה שנה לא היה מה לחלק לעניים בפרוס חג הפסח. ורבינו נכנס אל ביתו של מר אברהם טולידאנו ז״ל שהיה שותף של ישמעאלי אחד בשם לקאיד עלי, ומר אברהם מסר בידו מפתחות ארון פלדה להוציא משם כסף שיספיק לקמחא דפסחא לעניים. והעשיר הזה ביקש שישאר בעילום שם עד יום מותו. וביום פטירתו הספיד אותו רבינו והזכיר לקהל שבשנה שהיתה עצירת גשמים תרם סכום גדול לעניי העיר, יהי זכרו ברוך.

כיתת רגליו בערי ישראל

נזדמן לי לעתים להתלוות אל רבינו בביקוריו בישובים החדשים, מקומות שמאוכלסים בריכוז גדול של יהודי צפון אפריקה, ומהם צאן עדתו כדי להשמיע בפניהם אמרי שפר ולהלהיבם לשמירת התורה והמצוות, האנשים צמאו למוצא פיו, רבים חזרו למוטב בהשפעת דרשותיו, רבים התקרבו ללימוד תורה, וכן מסרו את ילדיהם לחינוך תורני, כתומך נלהב של החינוך העצמאי, לא חסך בשום מאמץ כדי לעזור לעמלים בהחזקתו של חינוך זה, ולרשום ילדים לחינוך עצמאי.

פעם בבואי לקבל ברכתו בימי חול המועד פסח כשהיה בבית כנסת ״אור החיים״ בבני ברק הורה לי לחכות עד אחרי תפלת מעריב. אחרי מעריב יצא אל פתח בית הכנסת והנה מונית ממתינה עם אנשי ״חבר הפעילים״ ופוקד עלי להתלוות אליו, בדרך, מספר לי רבינו שמחכים לו בבית הכנסת בקרית נורדאו שבעיר נתניה, וזכורני שהיתה שעה מאוחרת בלילה, הגענו בערך בשעה עשר, ובהגיענו למקום התברר שכל הקהל התפזר ובבית הכנסת שהיה צריך לדרוש בו נשארו רק מתי מעט, רבינו אמר לי כל אלה שנשארו יכולים למלאות את מבוקשי, האנשים שנשארו אמרו נשארנו פה בכדי לזכות ולראות את הוד פניך ואנו מוכנים לשמוע דרשותיך ולמשאלותיך והנה האנשים האלה היו מוכרים לי מעיר מקנם אחד בשם אברהם אמסילי וחתנו עמרם אמסילי ועוד כמה מהם, ורבינו פקד עלינו להסתובב מבית לבית בכל קרית נורדאו בעיר נתניה בבדי שירשמו את ילדיהם לחינוך תורני יען היתה תקופת רישום הילדים למוסדות חינוך, ומורינו היה חרד לדבר זה שלא יכשלו אחינו ברישום ילדיהם לחינוך חילוני ח״ו, והגענו חזרה לבני ברק אחרי שעה שתים עשרה בלילה וצוה עלי לא להגיד לדודתי הרבנית שום דבר פן תחוש לבריאותו ותעכב נסיעותיו. נסיעה זו היתה אחת מני רבות כאשר כיתת רגליו למקומות נידחים בצפון ובנגב בכדי להציל נשמות בני ישראל מצפרני החינוך החילוני רח״ל, מאמץ זה היה לו לרוגע ולשלוות נפש. וכך הוי מרגלא בפומיה ואת עמלינו אלו הבנים.

הפעילות הארגונית ודיפלומטית בקשר ליהודי הזקן שנרצח.א.בשן

מידע מיהודי שהגיע לשגריר הבריטי.פאס -שער הקסבה

העתק מכתבו של דרומונד האי לוזיר הנ"ל, נשלח לשר החוץ מצורף למכתב שנשלח לשר לאחר שבועיים בו דיווח לו על ההתפתחויות מאז. לדבריו, למד ממישע יהודי שאיש מהרוצחים לא נאסר, ובעלי החנויות שהיו עדים לרצח שוחררו, ולמשלחת של זקני היהודים שהתייצבה בפני הסולטאן נאמר שכופר לא יוענק לאלמנה ולילדי הנרצח.

התנהגות של הסולטאן בפרשה מוסברת על רקע ההתמרמרות של האוכלוסייה המוסלמית בפאס, ולדברי ברגאש זו הסיבה לשחרורם של בעלי החנויות, והסולטאן סירב לנקוט בצעדים נוספים. בעקבות מידע זה, הריץ דרומונד האי מכתב לוזיר, וציטט כמה פרטים מתוכנו.

הוא ניצל הזדמנות זו כדי להביע שוב את דעתו, כי אירוע מסוג זה קרה בגלל החסות שניתנת למספר מצמצם של יהודים. הוא דחה את ההנחה כי התקרית הושפעה מהדיון על ביטול החסות הנדון עתה בועידת מדריד.

מסקנתו לגבי המניע לרצח.

כדרכו, תולה דרומונד האי כמה פורענויות במתן חסות ליהודים. גם במקרה זה, הוא העריך כי המניע לרצח הייתה העובדה שיהודי בו חסותה של צרפת העמיד עצמו במעמד שווה לזה של המוסלם, גרמה להמון המוסלמי לבצע פשע מחריד זה.

והראייה כי לאחר הריב בין המוסלם ליהודי בעל החסות, צעק המוסלם המוכה להמונים : האם תרשו ליהודי להכות מוסלם ולברוח ? היהודי אדיש לאלימות של מוסלם כלפיו, והכאתו על ידי יהודי אף לשם הגנה אינה חוקית, ויהודי לא יעיז להרים ידו על מוסלם, אלא אם כן הוא בעל חסות, והדבר מרגיז את במוסלמים.

חילוקי דעות באשר לחסות האם היא פתרון להמונים.

 דרומונד האי ניצל אירוע זה, כדי להביע שוב את עמדתו כי החסות שניתנה ל – 1500 יהודים על ידי מדינות זרות, אינה מועילה ל – 200 אלף יהודים במרוקו. היחס הגס של כמה מבעלי החסות והצגת תביעות מזויפות, ( אולי רמז שלני הנוכלים הנזכרים בפרק הקודם ) העלתה את רמת העוינות של חלק מהמוסלמים בפאס כלפי היהודים בכלל.

אם יוחלט בועידת מדריד על ביטול החסות, מוצע כי כאשר החלטה זו תימסר לידית הסולטאן, תועבר לו במקביל על ידי נציגי כל המדינות הבעת דאגה נוכח היחס הברברי כלפי היהודים במרוקו והעוולות כלפיהם.

על הסולטאן לדעת שהמדינות התרבותיות לא יסבלו מעשים כאלה המבוצעים על ידי פקידי הסולטאן. צעד כזה עשוי לסייע לשיפור מצבם המדוכא של היהודים, ומועיל יותר מאשר המשך החסות המיוחדת הניתנת למספר מוגבל של יהודים.

בסוף המכתב נאמר, שנמסר לו הבוקר שהוזיר הודיע לזקני ההודים בפאס, כי הסולטאן הורה לו להבטיח להם שצעדים חמורים יינקטו כדי לשמור על ביטחון חייהם ורכושם, ותימנע הישנות מקרים כאלה, הוזיר נתן בשם הסולטאן 200 דולר לאלמנה וליתומים של הנרצח.

עמדתו של שגריר צרפת במרוקו ווֶרוּיֶיה שונה מזו של דרומונד האי באשר לחסות. ב – 26 בינואר 1880 כתב השגריר לשר החוץ הצרפתי ווָדיִגטוֹן על האירוע, ומסקנתו שהדבר מחזק את הצורך בצעדים להבטחת חייהם ורכושם של היהודים, אפילו אם הדבר מחייב חסות אקסטריטוריאלית של כל היהודים.

הגרסה המוסלמית : המניע לרצח, הריגת בדוי על ידי יהודי בעל חסות זרה.

הגרסה המוסלמית, תולה את האשמה ביהודים, וכי הייתה זו נקמה על הריגת בדוי על ידי יהודי בעל חסות זרה. העדות הראשונה על כך מפיהם של מוסלמים שסיפרו, לגרמני בשם אוסקר לנץ שביקר במרוקו באותה שנה.

הוא כותב שלמחרת הרצח, כלומר ב-16 בינואר בבוקר באו אליו כמה ידידים מאורים וסיפרו לו את החדשה הטריה, כי בערב קודם נשרף יהודי בפאס בעודו חי.הרקע למעשה : יהודי במללאח הסתבך עם אישה מאורית, בריב או באהבה, דבר בלתי נסבל ביחסים בין מוסלמים ליהודים.

האישה פנתה לאדם ממשפחת השריף, וזה זימן את היהודי, שירה במאורי והרגו. הדבר גרם למהומה, והיהודי נאסר. יהודי התלונן וטען שהיהודי הנאסר הוא בעל חסות אירופית כנראה צרפתית, ואף הוא נאסר.

השמועה על הריגת מוסלם על ידי יהודי נפוצה במהירות בעיר, והייתה התרגשות רבה. הידיעה נמסרה באותו ערב לסולטאן, ותגובתו כפי שסיפרו הייתה " יש לשרוף את היהודי ". ההמונים כולל העניים רכשו במטבעותיהם הדלות גזרי עץ כדי לשרוף את היהודי.

עמדות נציגי ארצות הברית.

הערכה דומה המאשימה את היהודים מסר ג'והן קוב, סוכן קונסולרי של ארצות הברית בקזבלנקה, שביקר בפאס באותו זמן. לדבריו, בעל אזרחות צרפתית התקרב לאשתו של מוסלם, וכשבעלה מחה נורה על ידי היהודי באקדח בראשו. היהודי נאסר, וההמון שרף את היהודי הזקן שנקרה שם, כנקמה על הריגת המוסלם.

שר החוץ של ארצות הברית אימץ גרסה זו, בניגוד למידע שנמסר לו על ידי הקונסול הכללי פליכס מתיוס. הוא פנה לוזיר לענייני חוץ ב – 7 באפריל 1880 ומחה על העובדה שיהודי בן 85 נשרף למוות על ידיי ההמון בפאס. כתגובה נתן לו הוזיר מכתב שנכתב על ידי קוב הנזכר המאשים את היהודים. אבל מושל פאס פוטר וכל יהודי שיעיז להתנכל לו ייענש.

סרטון אודות העיירה בזו – ابزو في برنامج توبقال

באדיבותו של בן משפחתי- מאיר זגורי שמשפחתו היא מהעיירה הזו….

ابزو في برنامج توبقال

הנציגים של יהודי דמנאת שלחו פרטים על סבלם של אחיהם

הנציגים של יהודי דמנאת שלחו פרטים על סבלם של אחיהםדמנאת 1

במכתב ל " אגודת אחים " ב-19 בדצמבר 1884 נכתב כך בתמצית:

המשפחות שלנו נודדות ממקום למקום כשהן רעבות. מוסלמים צדים את הילדים. אנו, זקנים וצעירים סובלים מרעב, מחום היום ומחקור בלילות. כל יום נוספות צרות חדשות. המושל מתיחס אלינו כמו המן הרשע.

הוא ממציא יום יום אמצעים חדשים כדי לפגוע בקיומנו. אלה שנשארו בדמנאת נאלצו על ידי המושל להעיד עדות שקר לטובתו, ולנקותו מכל אשמה. ושלושים מהם, אלה שסירבו, נאסרו ונכבלו. המושל שלח את משרתיו, ואלה רוקנו את תכולת הבתים.

במכתב התחננו היהודים מדמנאת לאחיהם בלונדון שיעמדו לימינם ויתמכו בהם. הם מאמינים שיש ליהודים אלה משקל נכבד ויכולת להשפיע. מי אם לא אתם תעמדו לימיננו. אם המושל לא יסולק, התקדימים להתנהגותו ישפיעו ויתרחבו לשאר חלקי מרוקו.

הם סיימו מכתבם בתחינה לבל יתעלמו ממצוקתם. התייעצות בין חברי האגודה הוחלט לברר פרטים שיאשרו את העובדות הנזכרות במכתב הנ"ל.

שליחי דמנאת חששו לחזור לעירם

השלוחים של קהילת דמנאת חששו לחזור לעירם מחשש שהמושל ינקום בהם על שהעזו להתלונן. כך פורסם בא' בטבת תרמ״ה (19 בדצמבר 1884 ) בכתב העת 'המליץ'.

בדצמבר 1884 פניית הארגונים היהודים בבריטניה לשר החוץ הבריטי

בעקבות המידע שהגיע מדמנאת ללונדון, פנו נשיא ועד שלוחי הקהילות בלונדון א. כהן ומר וורמס נשיא. אגודת אחים' במכתב משותף לשר החוץ הבריטי הרוזו מגרנויל בקשר למצבם החמור של יהודי דמנאת, בתוצאה מאכזריותו של המושל המקומי.

הם צירפו דוחו"ת מפורטים על מצבם. לפני שפנו חקרו את הנושא. הסולטאן אינו מקבל מידע מלא על מצבם החמור. הם פונים אפוא בבקשה שהנמען יבקש מידע מוסמך על המצב. אין לכותבים ספק באמיתות המידע .

 מצפים שהשפעתה של ממשלת בריטניה תפעל כפי שהיה בעבר במקרים רבים. על מנת להבטיח את שלומה של קבוצה חלשה מול פגיעות אכזריות.הכותבים סומכים על השיקולים ההומאניטאריים של הנמען.

היהודים  בדמנאת הואשמו באלימות כלפי מוסלמים – חברי המשלחת היהודית שבאה לסולטאן

למחרת ב-20 בדצמבר 1884 כתב הווזיר מוחמד בן אלערבי לגיוהן דרומונד האי את הדברים האלה:

הסולטאן שלח שליח לדמנאת כדי לשים קץ להתעללות של המושל שעליו התלוננו, ולקרא בפניהם את ההצהרה של הסולטאן. לאחר שנקראה למנהיגי היהודים, הם ענו כי על מה שכמה יהודים התלוננו לא נברא.. היהודים שהיו עם המשלחת שהגיעה לחצר המלכות כדי להתלונן, ביזו את הממשל, השליכו אבנים על מוסלמים, ואחדים נפצעו.

הם עשו זאת כדי שיוכלו להתלונן על התנהגות שלילית כלפיהם בפני הסולטאן. המושל התעלם מהאלימות שלהם וניסה להרגיעם. מעשים כאלה עלולים לגרום למצבים בלתי נעימים בארץ זו, למנהיגי האוכלוסיה המוסלמית הפראית, וכן לברברים הגרים בשכנות לדמנאת.

אם הם יראו שמעשיהם של יהודים חלשים- נסבלים, הדבר עלול לגרום לאלימות כלפיהם. ואיך למנוע מהם זאת, ואיך ניתן להבטיח את ביטחונם של היהודים. איך תוכל הממשלה או המושל   להבטיח חייהם של היהודים שבחרו להתנהג כך, ולהתעלם מהחסד שהסולטאן מרעיף עליהם?

 הממשלה  אינה יכולה להיות אדישה לאחר מעשי אלימות כאלה. התנהגותם אינה נסבלת, בייחוד במקום שגרים ברברים פראים. לכן על המושל להלקות את היהודים וכן את חברי המשלחת שבאה לסולטאן להתלונן.

הסולטאן ציוה עלי ליידע אותך את פרטי הנושא ולבקשך שלא תשים לב מעתה והלאה לתלונות היהודים שבאו הנה או לטנגייר, ועליך לגרשם. הסולטאן אמור לשלוח פקודות באשר ליהודי דמנאת, ולמשלחת שבאה הנה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר