ארכיון יומי: 19 באוקטובר 2015


La tradition orale de Taroudant et de Marrakech; de Joseph Chetrit à Latifa Assimi

SETTAT

La tradition orale de Taroudant et de Marrakech; de Joseph Chetrit à Latifa Assimi

عناية الإنقاذ تعود إلى بعض أوجه الثقافة

في بعض ربوع الجنوب

http://orbinah.blog4ever.com/en-arabe-la-tradition-orale-de-taroudant-et-de-marrakech-de-joseph-chetrit-a-latifa-assimi?trck=notif-11240689-1305647-11.GP

 

 

قالو زمان:

حبـ'ـس، آ-عزّنا، ورتـ'ـح بلّاتي؛

اجي عندي، نكًول ليك حديثي؛

عنداك، اوا، تنساو الجانوب.

    ***

حتّــــى حنا عندنا ماشاريع،

من كًـُـليمين لأمّ الرابيع،

باش نخدمو الشعب المحبوب.

———–

 

ذلك بعضُ ما كان صوت صيحات رقعة من رقع الجنوب في الستينات من القرن العشرين، الرقعة التي يتمثل قطباها في كل مراكش وتارودانت، اللتين كانتا تشكلان يوما قطب المغرب سياسية وعلما وصناعة، قبل أن تتغير الموازين وتتبدل مراكز الثقل، لتجد تانك الحاضرتان نفسيهما ولم يعُد يهتمّ بهما سوى بعض الزرافات من السوّاح من الراغبين في التوغل في دروب غرائبيات الماضي. ربما تعقد اليوم تانك الحاضرتان أمالا كبيرة على الهيكلة الجهوية الجديدة على مستوى جميع القطاعات، ومن بينها قطاع البعث الثقافي.

ما هو من باب الجديد على مستوى هذا القطاع هو ما يتمّ اليوم من مبادرات فردية لبعض أهل تلك الربوع، ممن أخذوا يعودون إلى الذاكرة لتدوين بعض أوجه ثقافة تينك المدينتين المتكاملتين ثقافيا وبشريا وحضريا في كلا جانبي الأطلس الكبير الذي غذاهما معا جغرافيا وبشريا عبر التاريخ. يتعلق الأمر بمبادرات فردية عفوية لجمع أعشار الجانب الشفهي واللامادي لتلك الثقافة مما تُنذر المشاهد السوسيو-ثقافية الجديدة المتسارعة التبدّل والتغير بلفّه إلى الأبد في طي النسيان لكي يكون كأنه لم يكن قط.

ففي بداية الصيف الذي ودعناه (2015) نزل إلى السوق كتاب جميل، بديع في إخراجه، وازن في ميزان مضامين ما يحتويه، وخفيف في قراءته كخفة الظرافة المراكشية. إنه كتاب "الطنجية المراكشية ومحيطها من الأدبيات الشعبية" لإحدى بنات مراكش، الأستاذة لطيفة العاصمي (انظر تقديما هـــنـــا)، كتاب أنقذ من التلف والضياع، بالتدوينين الكتابي والسمعي، "بطاقات بريدية" أدبية لكثير من المعارف والتقاليد والعادات وفنون القول المرتبطة بالحياة اليومية وبحياة المناسبات المختلفة في المدينة الحمراء.

وفي ما بين صيفي 2014 و2015، صدر تباعا كتابان لأحد أبناء تارودانت، الباحث السيميوطيقي، يوسف شطريت(Joseph Chetrit)، جمع فيهما رصيدا غنيا من الأمثال اليهودية المغربية تتوزع، باعتبار مقياس روّاتها المنقولة عنهم، على جميع حواضر المغرب؛ ولكن نواتها تتشكل من ديوان أمثال يهود تارودانت بعربيتهم الحافلة معجمها بالمفردات والتعابير الأمازيغية، ذلك الديوان الذي شكل قسما كاملا (القسم الثالث) من كتاب ضخم (750 ص) سابق صدر لنفس لمؤلف باللغة العبرية سنة 2009 تحت عنوان לשון ומאגריה, לשון ומארגיה ("اللغة وخزائنها، اللغة وتطريزاتها").

أما الكتابان الآخيران ليوسف شطريت، فقد بُـوّبت فيهما الأمثال تبويبا حسب المواضيع، حيث خصص كتاب 2014(Paroles exquises. Proverbes judéo-marocains sur la vie et la famille) للأمثال المتعلقة بالحياة وبالأسرة، مع تبويبات فرعية مناسبة؛ أما الكتاب الثاني المكمل 2015 (Paroles affables. Proverbes judéo-marocains sur l’hospitalité et l’amitié) فقد خُصص لما قيل حول الضيافة والصداقة مع تبويبات فرعية مناسبة كذلك.

وفي هذين الكتابين معا، يدوّن المؤلف نص المثل من الأمثال بكل من الأحرف الثلاثة، العربي والعبري واللاتيني، ويعطي الترجمتين، الفرنسية والعبرية، لما مجموعه ما بين الكتابين 1100 مثلٍ بالعربية المغربية المهوّدة.

מחקרים בתרבות יהודי צפון אפריקה

הערותמחקרים

התעודה המובאת לעיל נכתבה כאמור בסוף שנת 1830, והיא חושפת פנים לא מוכרות בדמותו של הרב משה בן יוסף אביכזר. הוא עושה כמיטב יכולתו כדי להשיג כל ספר שיש בנמצא. כותב המכתב, שמואל כהן, מפציר ברב להשיב לו ספר ששמו לא נזכר, אך הוא יקר לו מאוד. כמו כן הוא מבקש ממנו את הספר ״חמדת ימים״, שאותו הוא נתן(כלומר השאיל) לשלמה אברהם מהכפר רטבא די פרכלא, וכנראה הספר התגלגל מן השואל לרב אביכזר. הכפר הנזכר הוא כנראה כפר קדום ששכן ליד העיירה פרכלא, הקרויה גם תינזדאד.

הערת המחבר : היא נמצאת ארבעים ק״מ מזרחית לתינגר (תודגא = تودغا השם תינזדאד נשתגר עם הכיבוש הצרפתי של מרוקו.

הכותב מבקר את הרב אביכזר. הוא מתריס ושואל כיצד ״אדם מבני ישראל״ אינו עומד בדיבורו ואינו משיב לשמואל את ספרו־שלו, שהמשאיל מצפה לו בכיליון עיניים. כהן היה חסר מנוחה, כנראה בגלל הבטחות חוזרות ונשנות להחזיר את הספר שלא מומשו. הדברים מגיעים עד כדי כך שהמשאיל נשבע שלעולם לא ישאיל עוד את ספריו. התנהגותו של הרב אביכזר גורמת לו כעס גדול, גם על שום שהוא השאיל אותו רק מתוך כבוד לרב ואילו הרב עצמו לא עמד בדיבורו. הכותב מצטט פתגם חריף שמשמעו שהיעדר כבוד – אם כי התרגום המילולי של המילה הערבית חשמא, שבה השתמש הוא ׳בושה׳ – מוליד ממזר. הוא השמיט אמנם את המילה האחרונה (״ממזר״) כדי לא לפגוע ברב אביכזר, אך בחירתו בפתגם אינה מותירה כל ספק באשר למה שהוא חושב על מעשהו של הנמען, שמעל באמון שניתן בו, ולכן הוא מוצא אותו ראוי לתואר המעליב.

הרקע ההיסטורי לנושא העיקרי בתעודה הזו, שאילת ספרים, הוא ברור ומוכר. השגת ספרים במרוקו הייתה קשה כקריעת ים סוף. צריך היה לייבא את הספרים מארצות אירופה ומהאימפריה העות׳מאנית. הבאתם הייתה כרוכה במאמצים עצומים, במיוחד כאשר מדובר באזורים רחוקים ונידחים כעיירה גריס, השוכנת בספר המדברי של מרוקו. בתי דפוס הוקמו בעריה הגדולות של הארץ ההיא רק בראשית המאה העשרים.

הערת המחבר : הדפוס העברי שהוקם בעיר פאס בראשית המאה השש עשרה לא האריך ימים

בתעודות אחרות מודיע הרב משה יתאח מקצר אשוק לרב אביכזר על משלוח ספרים אחרים: ״אחר דרך מבוא השמש הרצים יצאו דחופים לכתוב לך צפופים, הלא שלחתי אליך כל הספרים: והם [מסכת] ׳סוכה׳, ׳וזאת ליאודה׳ לרבי יהודה עייש מגדולי חכמי אלג׳יר במאה השמונה עשרה, ׳והואיל משה׳, ו׳ליקוטי התלמוד׳״. בידיעה נוספת בתעודה אחרת (להלן תעודה ו ) מודיע הרב משה יתאח לרב אביכזר בגריס, שבידו של אחד מתושבי כפרו, ילו ימין, נמצא שולחן ערוך, חלק ״אורח חיים״ וגם חלק מספר הזוהר. הוא גם מבקש מאדם אחר, יעקב משה, לרכוש עבורו שולחן ערוך חלק ״יורה דעה״, המיועד ״לא[חד] תלמיד בקסר אשוק״, וגם מבקש שישלח לו ״איזו גמרא איך שתהיה״.

הצימאון לספרי הלכה ולספרי קבלה, לרבות אחד מהפירושים החשובים על הזוהר – ״מקדש מלך״ לרבי שלום ברזגלו- מלמד הרבה על הקהילות במחוז תאפילאלת ואגפיו: החכמים במקום מגלים עניין בקבלה ובהלכה כאחד. כידוע, הספר ״מקדש מלך״ זכה לתפוצה רבה. רוב הספרים הם ספרי יסוד בתחומים שונים, ובכלל זה מסכתות בתלמוד הבבלי וספרי שאלות ותשובות, כגון הספר ״וזאת ליהודה״, על שני חלקיו, שכבר נזכר לעיל.

 

תעודה ב (כתב יד 1825.0122)

זו היא תעודה משנת 1834, ובה שטר הלוואה ממשה בן מכלוף מרדוך לראשי קהל גריס.

עמ' א

37

בהו״ו – העזרת ה' ובישועתו

הן אמת בפ[נינו] אח״מ, – אנו חתומים מטה –  שהאנשים האלה דוד [ב]ן כמה״ר – כבוד מורנו הרב –  מרדכי אלקאים, ומסעוד ן׳ דוד אלישע, ומכלוף ן' שלי אסבאג, ויוסף ן' יחייא אלישע, ושלמה ן' דוד מלכא: הו״ב הו״ג – הודו בפנינו הודאה גמורה -בר״ן ובהש״ד בשזו״ך – ברצון נפשם ובהשלמת דעתם – תב״[?]. וקע״ע –וקיבלו על עצמם – במעמד שלשתן: שנתחייבו חו״מ – חוב מלא –  בש״ה – בשם ה' – במש׳[?]??? לו״ל – לפרוע ולשלם –  להי[קר] מכלוף ן׳ משה, ה״ן – הנקרא –  מרדוך, סך חמשה וששים מת[קאל] – לזמן כשידרשם, בלי שום איחור ועיכוב כלל, ככל תיקון השטר וסניפיו ?? בלי שום עיכוב ואיחור. ואין צורך להאריך באופן החיוב. והסך ה[נזכר]??? ע״ע ועני״א – על עניין זה ועניין אחר – באחת ? ? ?רע ? ?[?] שו״ש – שום שבועה – קוא״ט – קרקעי ואגבן טלטלי.

והיה ז״ל: – וזה לדעת –  יום ב׳ בש״ק, – בשבת קודש –  ע״א" לחדש חשון, ש[נת] ׳תסעדני׳ [1834] לפ״ק. ולראיה ולזכות חש׳׳פ – חתמנו שְׂמֵנוּ פה – העירה גריס יע״א – יכוננה עליון אמן –  וקיים. משה בן יוסף אביכזר ס״ט, שלום בן ישועה ה״ן אדהאן סי״ט.

Tehila le David.R.D.Hassine

תהלה לדוד 001

Comme le lui souhaitait son pere, Aharon devient plus tard un homme respectable. II epouse une de ses cousines, fille du dayyan Yeqoutiel Berdugo. Son beau-frere, le poete Ya'aqov Berdugo, en a laisse un portrait elogieux: "Homme tres aimable, responsable de plusieurs oeuvres pieuses, plaisant a Dieu et aux hommes, chantre a la voix agreable, il rejouissait les nouveaux maries, rendait visite aux malades, consolait les families en deuil et enterrait les morts. II etait aime au Ciel, et agreable ici-bas".58

Nous connaissons deux de ses enfants, son fils David, dont les deux fils, Rabbi Aharon et Rabbi Abraham, dayyan a Meknes, continuent la lignee rabbinique des Ben Hassine, et sa fille Oroduena, qui attrista ses dernieres annees. En effet, Oroduena, devenue veuve en 1798, trois mois apres son mariage, a attendu onze annees avant de pouvoir epouser en secondes noces, conformement aux regies du levirat, Shelomo Elmosnino, le frere de son premier mari, qui n'avait que trois ans en 1798. Comme ce dernier est aveugle, Aharon Ben Hassine consent a subvenir a tous les besoins du couple pendant deux ans, a condition que Shelomo Elmosnino s'engage, de son cote, a ne pas prendre de deuxieme epouse!

Apres Aharon naissent plusieurs filles, neuf selon la tradition, sur lesquelles nous savons bien peu de choses. Aucune n'est identifiee par son prénom. L'une d'entre elles épouse, en 1764  le rabbin Binyamin Elkhrief, qui écrira une haskama – une préface approbative – à Têhilla Le-David, en 1782, "en l'honneur de son beau-père". David Ben Hassine compose deux piyyoutim en l'honneur de Yahia, fils de Binyamin, à l'occasion de sa guérison, puis de sa bar-misva en 1777.  D'autres poèmes mentionnent les noms de trois autres de ses gendres: Mordekhay Sarraf, El'azar Ben Lahdeb et Shélomo Raguinos. Enfin, David Ben Hassine pleure la mort de l'une de ses filles et de son mari, l'année même de leur mariage, mais sans les nommer. Il ne nomme pas non plus les parents de son petit-fils Sa'oud, dont il célèbre le pidyon ha-ben.

Selon une légende rapportée par Yossef Ben Naïm, Ya'aqov Berdugo, futur dayyan et poète, aurait demandé la main de la fille aînée de David Ben Hassine, à la suite d'une facétie spirituelle de ce dernier. Un samedi, lisant dans la Thora le verset: "Si Ya'aqov choisit une épouse parmi les filles de Het" (Genèse 27:46), David prononce "Tet" (neuf, en hébreu) au lieu de "Het" (huit, en hébreu). Corrigé par Ya'aqov Berdugo, il répond avec humour: "Si Ya'aqov épousait une de mes neuf filles, il n'en resterait en effet que huit!" Ya'aqov Berdugo comprend l'allusion, et devient bientôt son gendre. Légende plaisante, mais invraisemblable, car Ya'aqov Berdugo, né en 1783  n'avait que neuf ans à la mort de David Ben Hassine, tandis que la fille aînée de ce dernier en avait plus de quarante!

עוד שלחו שנת שז״ל כד תיקונים אחרים והמה מאושרים.אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו

עוד שלחו שנת שז״ל כד תיקונים אחרים והמה מאושרים.אוצר גנזים

א.  רוב בעלי תורה ויריאי שמים אין מתפללים אלא מעוטרין בטלית ומוכתרין בתפלין, ויש יחידים שמניחים אותגן כל היום אפילו בהליכתך. בדרך.

ב.  יש חברים של בעלי תשובה שעושים תענית בשק. ואפר ומלקות וד' מיתות ומתפללים בבכיה.

ג.  עושים משמרה ער״ח כל ההל בפני עצמו, ואפילו בשים קרוב לאלף 'במדינה׳.

הערת המחבר : רצונו לומר קרוב לאלף נשים הלו באות למשמרה יעד הזמן האחרון נוהגים בך כבתי כנסיות בארץ ישראל ובארצות המזרח להתאסף במנחת ערב ראש יחודש לומד סליחות וקוראים לזה משמרה.           

ד. כמה בעלי תורה טובלים מבע״י בערב שבת ולובשים בגדי לבן ויוצאין להקביל פני שבת מלכתא כתות כתות וכך סדר קבלתם, מזמור לדוד הבו לה׳ ופזמון לכה דודי ומזמור שיר ליום השבת.

ד- יש חסידים ואנשי מעשה ערב שבת מבע״י הולכים להסגיר החנויות ועל המבואות להכניס שבת מבע״י.

ו.  יש חסידים ואנשי מעשה'שעושים ר״ח כמו שבת. ויש כמה בעלי תורה שמתענין שלושה ימים ושלושה לילות ויש שני ימים בכל שבוע ויש יום אחד.

ז.  יש חסידים ואנשי מעשה׳ משיאין בניהם מי״ג שנה או מי״ד כדי שלא יבואו לידי חטא ולידי הרהור עבירה וכן נכון לעשות.

ח. יש חסידים ואנשי מעשה, שהולכין בכל מ״ש לשורר על החתן. עם הכלה.

ט. יש חסידים ואנשי מעשה שהולכים לבתי העניים לראות. אם .יש להם מזונות ונותנים להם חנם.

י. רוב בתי כנסיות מוליכין נר של שעוה לפני ס״ת והמוליך מוליך לאחור ואנשי הקהל מלוין אותו עד התיבה ובחזרה באים החכמים לקבל פניו במורא.

יא. רוב בעלי תורה כשקמים בחצות הלילה ללמוד יושבים בארץ וקורין מזמור אלקים באו גוים בנחלתך ועל נהרות בבל ובוכים ומקוננים על החרבן וכן בער״ח ויש בקצת בתי כנסיות לילה אחר חצות

יב. יש כמה בעלי תורה שמניחים פאה רוחב ארבע אצבעות מראש האוזן ורוב רוחב אצבע.

יג.כמה בעלי תורה שאוכלים מצה שמורה השעה קצירה כל הפסח ונוהגים

כמה חומרות של אשכנזים,

יד. יש משמרה שהולכים כל ליל שמחת תורה לשורר ולזמר ולרקד בכל בה״כ לפני ס"ת.

טו.יש  בני אדם שאינם נשבעים כלל לא שקר ולא אמת ואפילו חיי נפשי, שהנפש חלק אלוה ממעל, ואינם נשבעים אלא בלא שבועה.

טז.ויש  חסידים ואנשי מעשה שנותנים יום ששי בשבת הצדקה לגבאי קודם שיתנדבו יום השבת ומקיימים י" ד לפ׳׳ה פירוש מקדימים היד למתנה קודם היד לנדבה.

יז. יש חסידים ואנשי מעשה שאינם גונבים אפילו דעת הגוי ולא מבעיא גניבת ממון דכתיב ולא תחללו. יח.יש חסידים ואנשי מעשה שאוכלים חוליהם בטהרת בעשרת ימי תשובה וכן בפסח.

יט. כמה בעלי חורה שיודעים שיתא סדרי משנה על פה ויש ג׳ ועל הרוב סדר אחד.

כ. מנהג בעלי משנה ואנשי מעשה ללמוד מסכת שבת בשבת ע״פ המגיד״ וחולקים אותה ח׳ פרקים לסעודה.

 כא. מנהג אנשי מעשה לאכול בשבת שלש סעודות בשבת ע׳יפ ר״מ״ – רעיה מהימנא –  בפ' עקב ומפארים ומשוררים השירים המפוארים של האר״י זלה״ה וה״ה לי״ט וסמניך שי״ר שבת יו״ט ר״ח.

 כג מנהג בעלי תורה ויראי שמים שלא לאכול בשבת ויו״ט ור״ח על: שיבואו יתומים קטנים או עניים לומדי תורה על שלחנם.

כג. מנהג החכמים והחסידים שאין דורשים לקהל אלא ענייני תשובה ובפרט בשני וחמישי שהם ימי דין וכ׳יש ימי המשטרה ויש נוהגין לדרוש עניני שבת בכל יום חמישי ויום ששי וליל (שבת) כדי לזרזם על שמירח שבת וכבודו.

כד. יש חסידים שמונעים שלא לדבר דבר חול בשבת ובזה השיגו חכמה ע״כ.

העלילה מגבירה מאוד את החרדה והאיבה בין מדינת ישראל לבין העולם הערב

פרק א פרולוגאסלאם-ירושלים

קישור של הספר באינטרנט…..

http://jcpa.org.il/wp-content/uploads/2013/11/El-Akza.pdf

 זהו דיוקנה של עלילה שקרית, עלילת 'אל-אקצא בסכנה', שנרקמה במחצית הראשונה של המאה ה-20 נגד העם היהודי, התנועה הציונית, ובהמשך נגד מדינת ישראל. המדינה ומוסדותיה – כך בתמצית טוענת העלילה – זוממים וחותרים למוטט את מסגדי הר הבית, כדי לבנות במקומם את בית המקדש השלישי. ככל שמאריכים ימי העלילה, וגרסותיה הדמיוניות מכות שורשים, כך הולכים ורבים חסידיה השוטים והנבערים. העלילה מתפתחת וקונה לה אחיזה בשיח האקדמי, הדתי והציבורי של העולם הערבי, הפלסטיני והמוסלמי, משל היתה אמת צרופה. באופן אבסורדי היא פוגעת בעם היהודי ובמדינת ישראל דווקא במקום שבו עשתה מדינת היהודים את המחווה והוויתור הגדול ביותר של בני דת אחת לבני דת אחרת מאז ומעולם – בהר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, והמקום השלישי בלבד בחשיבותו לדת המוסלמית

. העלילה מגבירה מאוד את החרדה והאיבה בין מדינת ישראל לבין העולם הערבי, ובין יהודים לבין מוסלמים ברחבי העולם כולו. היא גם משרתת היטב את יוזמיה, שבעשרות השנים האחרונות דואגים לטפח אותה, והיא כנראה גם ההוכחה הטובה ביותר למימרה הידועה, שכאשר חוזרים על שקר מספיק פעמים, הוא מתקבל כאמת.

קודם שניגע בשורשי העלילה, מניעיה וביטוייה השונים, ועוד קודם שניגש להפריכה, הנה פרולוג קצר, ובו יוצגו שלוש התרחשויות מהשנים האחרונות שממחישות עד כמה רווח השקר ועד כמה נפוצים החששות הנובעים ממנו, הן בקרב ההנהגה הפלסטינית, הן בקרב ההמונים המוסלמים, הן בקרב העלית המוסלמית. בחודש דצמבר שנת 2000, חודשיים בלבד לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, שלח מוחמד אבו סמרא, קצין מודיעין בדרגת אלוף-משנה מכתב ל'נשיאו' יאסר ערפאת, שישב באותה עת מתנועת הפת"ח, במוקאטעה שברמאללה. אבו סמרא, שעמד אז בראש גוף שכונה 'מרכז ירושלים להסברה, מחקרים ותיעוד', ביקש להביא לידיעת ערפאת מידע הנוגע ל"תכנית ציונית להרוס את מסגד אל-אקצא באמצעות רעידת אדמה מלאכותית". "דוחות צבאיים ואמריקאיים שפורסמו לאחרונה על ידי העיתון 'ערב סטאר'", כתב אבו סמרא לערפאת, "מדווחים כי בשנת 1997 הורכבה ועדה ישראלית שבה חברים מדענים מהמקומות הבאים: הטכניון בחיפה, מכון וייצמן ברחובות ומכון הנגב בבאר שבע. הוועדה הזאת חיברה תכנית להרס מסגד אל-אקצא ללא השארת טביעת אצבע באמצעות:

  • יצירת רעידת אדמה מלאכותית
  • שימוש בגלי קול מתנגשים (שבאים מחוץ לחומה ודוחפים אותה פנימה
  • שימוש ביצירת ואקום אווירי
  • יצירת סופות ברקים מקומיות מלאכותיות. "

את רוב הניסויים," מסר אבו סמרא, "ערכו כבר ב-1999 מתחת למי ים המלח וגם במדבר הנגב. הדוחות מצביעים על כך שהבסיס הקרקעי של המסגד הפך להיות חלול כתוצאה מהחפירות הישראליות )הארכיאולוגיות) המומחים הציונים מצפים לכך שהמבנה יקרוס כתוצאה  מפגיעה באיזון בין לחץ האוויר החיצוני לבין הלחץ הפנימי. מבקש הוראתכם והנחיותיכם.

מכתבו של אבו סמרא נתפס על ידי ישראל במהלך ההשתלטות על ה'אוריינט האוס' שבמזרח ירושלים במהלך מבצע 'חומת מגן'. על המכתב מתנוסס גם כתב ידו של ערפאת המעיד על כך שהמכתב הגיע ליעדו. ערפאת, כך מסתבר, התייחס לדיווח של אבו סמרא במלוא הרצינות. הוא 3 להעביר את המידע לשורת אישים, וביניהם: המנהיג המזרח הנחה בכתב ירושלמי פייסל אל-חוסייני, השיח' יוסף סלאמה, זיאד אבו זיאד וכן למושל מחוז ירושלים מטעם הרשות הפלסטינית, ג'מאל עות'מאן.

 האירוע השני, שולי לכאורה, פורסם על ידי ד"ר הלל כהן בספרו 'ככר השוק ריקה אך לא עורר הדים. הוא התרחש באפריל 2006, וממחיש היטב באיזו קלות ניתן לרכז המוני מאמינים מוסלמים כדי "להגן על הר הבית מפני היהודים", מבלי להשמיע אפילו קריאת הסתה אחת. באותה תקופה (שבה התרחש האירוע), הותקנה מערכת כריזה ממוחשבת חדשה למסגד אל-אקצא, והמואזין נאג'י אל-קזאז הוקלט כשהוא קורא לתפילה. המערכת תוכנתה כך שאם בשל עיכוב לא יקרא המואזין לתפילה, הכריזה תופעל אוטומטית וקולו של אל-קזאז יישמע ברבים. המהנדס היהודי שתכנת את המערכת עבור הוואקף לא ידע את שעות התפילה המוסלמיות, והקריאה לתפילת הצהריים שובצה בטעות לשעה רבע לאחת בלילה. ואכן, בלילה הראשון להתקנתה, בשעה רבע לאחת בלילה, נשמע לפתע קולו של המואזין מקהיל את המאמינים לתפילה. אלפים מתושבי העיר העתיקה והסביבה ששמעו את הקריאה וידעו שאין זאת שעת התפילה, הניחו כי מדובר בקריאה לבוא ולהגן על ההר. רבים הגיעו למקום, חלקם חמושים במקלות. רק לאחר מאמצים מרובים הצליחו שומרי הוואקף להסביר להם שמדובר בטעות ולפזרם לביתם

הערת המחבר : הלל כהן, ככר השוק ריקה, עלייתה ונפילתה של ירושלים הערבית 2007-1967, מכון ירושלים לחקר ישראל ועברית, הוצאה לאור, ירושלים, עמ' 112

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר