ארכיון יומי: 5 באוקטובר 2015


אהרן ממן פאס – ערש חכמת הלשון העברית במאות ה"י-י״א

אהרן ממןאלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

פאס – ערש חכמת הלשון העברית במאות ה"י-י״א

ראשית ההתיישבות של היהודים בפאם לוטה בערפל ההיסטוריה. נראה שמשעה שהיא נוסדה כעיר בירה בשנת 789 בידי אידריס ה-1, כבר משכה אליה יהודים שביקשו ליטול חלק בחיי המסחר ובתרבות. בתוך עשרים שנה, כבר הייתה האוכלוסייה היהודית גדולה כל כך שהמלך אידריס ה־11, שבנה בשנת 809 את אלעאליה בגדה השמאלית של נהר סבו, מול פאס שנבנתה בגדה הימנית, הקצה ליהודים רובע מיוחד.

לאחר תקופה של התבססות נעשתה פאס בית גידול ובית אולפנא לתלמידי חכמים רבים בתחומים שונים – מהם שבאו אליה ללמוד, מהם שבאו אליה ללמד, ומהם שיצאו ממנה ללמוד או ללמד. בשנות שגשוג כללי, כלכלי ותרבותי, כמו בין השנים 1012-980 שפאס נשלטה בידי האומיים, גם היהודים עשו חיל בכלכלה ובחיי התרבות. לעומת זאת בתקופות של שפל, של קנאות מוסלמית ושל פרעות, היו היהודים, כרגיל, הקרבן הראשון. כך אירע, למשל, בשעה שנכבשה פאס בידי הברברים ב-1012, ממש באותה השנה שנכבשה בידם גם קורדובה באנדלוסיה, כיבוש שאילץ את היהודים להימלט ממנה, כפי שרמז ר׳ יונה אבן ג׳נאח בדרך אגב בספר הדקדוק הראשון שלו, ספר ההשגה.

הערות המחבר :  יסודו של מאמר זה בהרצאה בכינוס האקדמי הבין לאומי של מרכז דהאן באוניברסיטת בר אילן(כ״ז-כ״ח באייר תשס״ד מאי 2004) על הנושא, ״פאס וערים אחרות במרוקו כמרכזי תורה ותרבות; פאם — אלף שנות יצירה״. נוסח ההרצאה נותר בעינו, בשינויים קלים ובהוספת מראי מקום. במאמר כללי אחר, ״פאס – ערש צמיחתו של מחקר הלשון העברית במגרב״, ברית, בטאון ברית יוצאי מרוקו בישראל, 3, תל אביב 1987, עמי 16-14, הרחבתי מעט בהיבטים אחרים של הישגיהם של חכמי לשון הנידונים כאן.

  1. et H. Dérenbourg, Opuscules et traités d'Abu '1-Walid Merwan Ibn Janâh, Paris 1880, pp. 3,5 1

וראה מקבילותיהם במהדורה העברית: ספר ההשגה, הוא כתאב אלמסתלחק לר׳ יונה בן ג׳נאח בתרגומו העברי של עובדיה הספרדי, מהדורה ביקורתית על יסוד שני כתבי יד ובהשוואה למקור הערבי בתוספת מבוא, הערות, מפתח הפסוקים ונספחים מאת ד׳ טנא, ירושלים תשס״ו.

ולא רק בית גידול ובית אולפנא הייתה פאס לתלמידי חכמים. היא הצמיחה גם גדולי ישראל. למשל, בתחום ההלכה, שני גדולי ישראל מפורסמים יצאו מפאס בתקופה שאנחנו מדברים עליה: הרי״ף, רבי יצחק אלפאסי, חי בין השנים 1103-1013, נולד בקלעת חמאד שבאלג׳יריה, ליד קונסטנטין (ומכאן כינויו ״הקלעי״), ולמד בקירואן, אצל רבנו נסים. אבל מרבית חייו הוא שהה בפאס ולימד בה עד 1088 – ולא בכדי נקרא ״אלפאסי״, ולפעמים ״רב אלפאס״. גם כשעבר לספרד, תחילה לקורדובה ואחר כך ללוסינה שהייתה אז עיר ואם בישראל, לא עבר אלא מתוך כורח ורדיפה של השלטונות. ר׳ יצחק אלפאסי היה אחד משני מאורות הגולה של זמנו, הוא בספרד, ורש״י בצרפת.

ר׳ שלמה בן יהודה גם הוא בן המאה האחת־עשרה. חכם הלכה גדול ומנהיג ציבור. כשנצרכו יהודי ארץ ישראל בשנת 1028 לגאון שיעמוד בראש ישיבת ארץ ישראל, הם בחרו את ר׳ שלמה בן יהודה איש פאם, והוא שימש בתפקיד זה בירושלים עד פטירתו בשנת 1051. עוד לפני מינויו כראש הישיבה, כגאון, הוא היה בתפקיד ״שלישי״, כלומר השלישי בדרגה, ואחר כך בדרגת ״אב בית הדין״.

בתחום ההלכה בדרך כלל הדמויות מפורסמות, אבל בצדן היו חכמים חשובים מאוד בתחומים אחרים. בתחום הלשון העברית וחכמתה יוצגו להלן ארבע דמויות מחכמי הלשון הבולטים הקשורים לפאס: ר׳ יהודה בן קוריש, דוד בן אברהם אלפאסי הקראי, דונש בן לברט ור׳ יהודה בן דוד חיוג׳. באיזה אופן קשורים החכמים הללו לפאס ?

ר׳ שלמה בן יהודה גם הוא בן המאה האחת־עשרה. חכם הלכה גדול ומנהיג ציבור. כשנצרכו יהודי ארץ ישראל בשנת 1028 לגאון שיעמוד בראש ישיבת ארץ ישראל, הם בחרו את ר׳ שלמה בן יהודה איש פאם, והוא שימש בתפקיד זה בירושלים עד פטירתו בשנת 1051. עוד לפני מינויו כראש הישיבה, כגאון, הוא היה בתפקיד ״שלישי״, כלומר השלישי בדרגה, ואחר כך בדרגת ״אב בית הדין״.

בתחום ההלכה בדרך כלל הדמויות מפורסמות, אבל בצדן היו חכמים חשובים מאוד בתחומים אחרים. בתחום הלשון העברית וחכמתה יוצגו להלן ארבע דמויות מחכמי הלשון הבולטים הקשורים לפאס: ר׳ יהודה בן קוריש, דוד בן אברהם אלפאסי הקראי, דונש בן לברט ור׳ יהודה בן דוד חיוג׳. באיזה אופן קשורים החכמים הללו לפאס?

ר׳ יהודה בן קריש היה איש תאהורת שבצפון מערב אלג׳יריה, ובשנת 908 נחרבה עירו וממנה עבר לפאס. חכם זה כתב חיבור בשם רסאלה שהוא החיבור השיטתי הראשון בפילולוגיה שמית משווה. בחיבורו כלל מילון משווה עברי־ערבי ומילון משווה עברי־ארמי, והם הראשונים מסוגם בתולדות הפילולוגיה השמית המשווה. מעניינת ״התנצלותו״ לחיבור הספר. הוא אומר, ששמע כי אנשי פאס באותו הזמן הפסיקו את המנהג עתיק היומין לקרוא את פרשת השבוע ״שניים מקרא ואחד תרגום״, כי הארמית כבר לא הייתה מובנת להם. ואכן מבחינה היסטורית העילה לתרגום התורה בארמית, תחילה בעל פה ואחר כך בכתב, הייתה, שידיעת העברית התרופפה עקב נסיגתה בדיבור מפני הארמית שמעמדה הלך והתרחב והעמיק עד שנעשתה לשון הדיבור היום־יומית בכל המרחב שבין בבל לארץ ישראל. אבל בתקופה שאנחנו מדברים עליה, ואין צריך לומר בפאס, הערבית ירשה את מקום הארמית וכבר נהגה דורות רבים בפי היהודים. ואכן הארמית כבר לא הייתה יכולה למלא את התפקיד שמילאה קודם, ותרגום אונקלוס ותרגומים אחרים נעשו בלתי מובנים. עם זה, יהודה בן קורייש מבקש להוכיח שהלשון הארמית, על ידי קריאת תרגום אונקלוס, למשל, עשויה להועיל מאוד גם למי שאיננו מבין אותה כלשון דיבור, אם ישים לב למה שהוא קורא ואם ילמד טכניקות השוואה מסוימות בין העברית ובין הארמית ואף בין שתיהן לערבית. ר׳ יהודה בן קורייש לא ייסד את מקצוע הבלשנות המשווה – כבר קדם לו בכך רב סעדיה גאון – אבל הוא מיסד אותה וחיבר חיבור שיטתי להשוואת העברית אל הארמית ואל הערבית, שיטה פילולוגית ששימשה בסים חשוב לפרשנות המקרא.

חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן

ما تجي المصايب الا من الحبايبחכמות ערב

מה תג'י אלמאצטייב אילא מן אלחבאייב

אין באים הפגעים ( הצרות ) אלא מידי האוהבים

אויבי איש אנשי ביתו ( מיכה ז', ו' )

 

المحبه والشك لا يجتمعان

אלמחאבה ואלשאק לא איג'תמיעאן

אהבה וחשד, לא ידורו בכפיפה אחת

החשד רעל האהבה, והאמונה שיקוי עצמותיה ( ספר המידות )

אהבה שאין בה אמונה, לא תאריך ימים ( חנניה דהן, אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו )

 

عند العطا احباب وعند الدفع اعداء

ענדי אלעטא –אחבאב, וענדי לדפאע – אעדאא

כשנותנים- ידידים, וכשמשלמים, אויבים

המחזיר חוב לבעל חובו עוין אותו, שהרי ציפה שבעל החוב ימות לפני מועד הפרעון

גם יש אוהב לשונא יהפך ( בן סירא י"ט )

ההלוואה ראשיתה – אהבה, וסופה – מריבה ( תחכמוני )

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד. מאת ד"ר מאיר נזרי….


ארפוד מפה

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא… הכול קיבל החתן הנזכר ובא לידו ונכנס ברשותו בנאמנות ובאחריות.. ועל כל יורשיו אחריו וכל נכסיו שו"ש – 606 ק'ואט כולנון יהון אחראין וערבאין לפורען – כולם יהיו אחראים וערבים לפרעונם – הסך הנזכר עיקר ותוספת ותקנת חז"ל וקנינו מידו בכלי שכשר לקנות בו, בשבועה, בשם יתברך ועוד קיבל על עצמו עשרה מתקאל כתקנת חז"ל והכול שריר ובריר וקיים.

אכן הנוסח הקצר של הכתובה הסג'למאסית והשמטת חלקה האחרון של הכתובה החסר כביכול הביא לכלל טעות או לאי הבנה של חוקרים או עורכי אוסף הכתובות בבית הספרים הלאומי, אלה העירו על כל אחת מהכתובות מסג'למאסה, כי הכתובה אינה גמורה וחסרים בה חלקים או עדים או כיוצא בזה.

נחזור ונציין כי לא חסר דבר, כי זה הנוסח המסורתי המקובל בכתובות מסג'למאסה בכל התקופות וכתובות בארפוד עד שנת 1950 לפחות.

אירועי שבוע החופה.

החינה בבית החתן.

במוצאי ראשון נערכת חגיגת החינה השנייה, הפעם בבית החתן. היא נמשכת כל הלילה בשירה וזמרה וכיבוד ובהשתתפות הכלה, שושבינותיה, רעותיה, בנות ונשים ממשפחות המחותנים וקרובי משפחה. כבר בוקרו של יום ראשון נשחטים עגלים לסעודת הנישואין למחרת. יש וכמה מן החלקים הפנימיים של העגלים מוגשים צלויים לכבוד המשתתפים בחינה. במהלך החגיגה מורחים את החינה לכלה ולשאר המשתתפות.

יום שני בסימן " שובע שמחות ".

יום שני רצןף אירועים בסימן " שובע שמחות ", הובלת ה " סורה " – נדוניה – תהלוכת הכלה לבית המרחץ, תהלוכת החתן לבית הורי הכלה ולפתיחת הצום, סעודת בנישואין, תהלוכת החתן לבית קרובות הכלה ועריכת החופה בבית החתן.

הובלת הסורה.

למחרת החינה בוקר ביום שני, נעקרך טקס הובלת ה " סורה , – הנדוניה – תהלוכה של נשים ונערות נושאות אל כל הכבודה, בגדים, תכשיטים, מצעות ועוד. כל פריט מונח במגש או בכלי של נחושת או של כסף כדי להרבות המוהר ומתן. הן צועדות בשירה של " לא-לה-ומא-לי ו " זינאתום בלהנא ". בהגיען לבית החתן הן מנקות את פניהן וידיהן מהחינה. בהובלת הסורה  אין הכלה מתלווה.

אחר כך באה קבוצה אחרת ובידיהם " אלכש , – כלי בית – שמביאה הכלה בכלל נדוניתה, כגון דלי, קומקום , מהראז – מכתש -, קערת נחושת צהובה לנטילת ידיים, מצעות, שטיחים, מזרנים ועוד. כלי הבית היו נטענים על סוסים ומובאים על ידי גברים לבית החתן. בבית החתן בכל כמרקחה, ההכנות הקדחתניות לסעודת הלילה בעיצומן, והמולת השמחה רבה מאוד.

תהלוכת הכלה לבית המרחץ ושמחת השושבינות.

ביום זה, ערב הכלולות, נערך אחר הצהריים טקס " אשחום " – רחצת הכלה. מרחיצים את הכלה בביתה ומלבישים אותה בבגדים חדשים. אחר מרכיבים אותה על פרדה ומוליכים אותה לבית המרחץ לטבילה. לאורך כל הדרך לבית המרחץ מלווה הכלה בבנות משפחתה ובחברותיה השושבינות בשירה וקריאות שמחה.

           רכבהא בוהא פוק לבע'לה / אלאלא לעאטי מולאניא

           הרכיב אותה אביה על פרדה / ה' זיכה אותה למעמד זה.

לוקחים חכבודה חלוק רחצה ומגבת חדשים, והמיילדת מלווה את הכלה. בהגיע הנשים לבית המרחץ מטבילה המיילדת את הכלה. בתום הטבילה חוזרת הכלה עם מלוותיה לא לביתה – כסימן שלא תצטרך לביתה ולא תתגרש – אלא לבית אחת מקרובות הכלה. כל הדרך הו שרות לכבודה.

         זאת מלחממאם ולעריס מעאהא / מרחבא באסתר ולי ג'את מעאהא

         שבה מבית המרחץ והחתן אחריה / ברוכה אסתר וכל מלוותיה.

בהגיען לבית קרובת הכלה הן יושבות, אוכלות ארוחת ערב עם הכלה, שותות ושמחות ושרות לכבוד הכלה בליווי תוף.

          אדאר אלי מא תפרח אלילא / מא תדוכּ לערוסה מה תשופהא

          משפחת שלא תשמח בלילה הזה / לא תשיג את הכלה ולא תזכה לראותה.

השירה נמשכת עד לבוא החתן ומלוויו, הנמצאים בינתיים בבית הכלה.

תהלוכת החתן לבית הורי הכלה לסיום הצום וסעודת הנישואין.

ביום החופה מתענה החתן כמנהג רוב הקהילות, אבל הכלה אינה מתענה על פי מנהגי תאפילאלת. להפך, " יום זה היא נוהגת בו כיום טוב, יען כי בבית הכלה נמצאות כל חברותיה, שושבינותיה ובנות גילה, אוכלות ושמחות. אמרו " היאך הן מבלות בשמחה, באכילה ובשתייה לכבודה, והיא שרויה בתענית ? לפיכך אין היא מתענה, כדי למנוע ממנה צער.

לקראת הערב מובל החתן במקהלות עם, כשהוא שרוי בתענית, לבית הורי הכלה. שם הוא מפסיק את הצום, ושם נערכת גם סעודת הנישואין על ידי אבי הכלה. ועוד מנהג אופייני בתקופה זו באזור הזה, לא נהגו לעשות את סעודת הנישואין לאחר החופה, אלא להפך.

תחילה מתקיימת הסעודה בבית הורי הכלה, אחר כך נערכת החופה בבית החתן. מנהג זה אין טעמו ברור, נראה כי נקבע כדי למנוע צער מהחתן השרוי בתענית. הסעודה מלווה בפיוטים, ומשתתפים בה גם אנשי החברא קדישא.

אשר לחופה, הסדר המקובל בקהילות ישראל בכלל הוא כך : ברכת האירוסין, קריאת הכתובה ושבע ברכות. בארפוד, בתאפילאלת ואגפיהן ובכלל זה בצאר הסדר הוא " קוראים את הכתובה תחילה, אחר כך ברכת האירוסין ומעשה הקידושין ובסוף ברכת הנישואין, כמנהג קונסטנטינה.

החתונה המוסרתית אצל יהודי מרוקו-שטרית

החתונה היהודית במרוקו

4.5.3 טקם הטבילה במקווה כהדגמה לשיטת התיאור א. מקורו של הטקס: טקס הטבילה במקווה טבוע בחותם ההלכה היהודית ומתקיים כנראה מאז ומתמיד כחלק מכללי הטהרה של האישה בכל קהילות ישראל. על תשתית הלכתית וכלל־קהילתית זאת הולבשו בקהילות השונות במרוקו מנהגים רבים ומגוונים נוספים שבללו טקסי• משנה שונים בעלי כוונות מגיות בעיקר ובן שיח נשי משוחרר על היחסים שבינו לבינה.

ב. תכלית הטקס: טקס הטבילה במקווה מכין את הכלה להתייחדותה עם החתן בלילה שלמחרת, אחרי טקס החופה והקידושין הנערך בבוקר יום רביעי או במוצאי אותו יום, לשם מימוש חוזה הנישואין. לתכלית יסודית זאת נוספו מטרות הקשורות בחניכתה הראשונית לחיי האישות שלה.

ג.   מעמדו של הטקס: טקס הטבילה משמש הכנה ותנאי מוקדם לטקס ההתייחדות, אך הוא גם טקם חשוב בפני עצמו עבור הנערה המתחתנת. במסגרתו היא עומדת במרכז ההתעניינות של המשפחה ומתיידעת בפעם הראשונה לדיני הטהרה ולאילוצים ההלכתיים שתחיה בהם בקהילה בעלת המסורת הרבנית. על פי תיאורים בלתי שיטתיים מפיהן של מסרניות שונות אפשר טקס זה לקרב את הכלה בפעם הראשונה למיניותה. יעידו על בך גם השירים ששרו בקהילות שונות ושמועלה בהם במרומז או במפורש עניין יחסי המין שהבלה תצטרך לקיים עם בעלה. מבחינת מעמדו במערכת הטקסים של החתונה טקס הטבילה במקווה משמש טקס מבין שהוא תנאי להמשך הטקסים של החתונה. הוא גם משמש טקס מגשר בין טקסי החתונה שנערכו ברובם עד לאותו ערב בבית הכלה לטקס המרכזי של החופה והקידושין שמפגיש את החתן ואת הבלה וחותם את חוזה הנישואין.

ד.   זמנו ומקומו של הטקס: בל שלבי הטקס מתנהלים מחוץ למרחב המוכר של בית הכלה ובית החתן ומתקיימים, לרוב בחשכה, במרחב הציבורי בהליכה למקווה ולאחר מבן במרחב המקווה, שהיה לרוב צר וחשוך, ובחזרה מן הטבילה. רק בקהילות תאפילאלת נערך הטקס במוצאי יום ראשון; בכל יתר הקהילות הטקס נערך ביום שלישי לפנות ערב או בלילה סמוך לחצות, לרוב לאחר טקס החינה המרכזי. בקהילות העירוניות נערך טקס הטבילה במקווה הקהילתי. יש לציין, כי עד לרבע השני של המאה ה־20 לא הוחזקו מרבית המקוואות בתנאי היגיינה נאותים. בקהילות הכפריות, שלרוב לא היה בהן מקווה, נערך הטקס במעיין המקומי, במקום מרוחק מיישוב כדי שהשכנים המוסלמים לא יפריעו לטקס ולא ישבשו את מהלכו. הכלה הובלה אליו לרוב על פרדה בליווי בני המשפחה, גברים ונשים. סמוך למעיין החזיקו הנשים סדין גדול כדי להסתיר את הבלה מפני מבטים של סקרנים מזדמנים או מתגנבים. מסיבות של בטיחות התהלוכה התקיימה בשעות האור ביום שלישי אחרי הצהריים או ביום רביעי בבוקר."

69 על טקס הטבילה ועל מועדיו בקהילות שונות במרוקו ראו בן שמחון, יהדות

ה.   המשתתפים בטקס: הנשים לבדן נכנסו עם הכלה למקווה או התקרבו אתה למעיין; אך בקהילות שונות ליוו פייטנים את הכלה עד לכניסה למקווה וחיכו לה עד שתסיים את הטבילה כדי ללוותה חזרה בפיוטים לביתה. בכפרים הובילו הגברים את תהלוכת הכלה אך חיכו במרחק־מה מן המעיין. ברוב הקהילות ליוו נשות המשפחה ונשים מבוגרות או זקנות את הכלה מביתה למקווה ושרו לה שירי חתונה וכן שירים מיוחדים לטקס תוך תיפוף על תופי מרים וצהלולים.

ו.   מהלך הטקס וטקסי משנה – הטקס כלל שלושה שלבים:

ו.א. תהלוכת הנשים שהובילה את הכלה למקום הטבילה בתהלוכה השתתפו נשות משפחת הבלה ומשפחת החתן, נשואות ורווקות, ובן נשים מבוגרות או זקנות שהטבילו את הכלה. הנשים נשאו מנורות ונרות דלוקים, שרו וציהללו(בליווי תוף לעתים). בקהילות שונות התלוו פייטנים לתהלוכה עד לכניסה למקווה.

ו.ב. הטבלת הכלת נשות המשפחה הפשיטו את הכלה, פיזרו צמותיה וליוו אותה עד למקווה. הזקנות הטבילו אותה ולימדו אותה את הברכה על הטבילה. הכלה טבלה במים עד שהמים כיסו לגמרי את שערה. היו קהילות שנערך בהן לפני הטבלת הבלה טקס של השלכה למי המקווה של חפצים נשיים סמליים לשם הגנה על הכלה מפני המזיקים. חפצים אלה בללו בסאליי" ובמבנאסי' ראי קטן, מסרק וכלי איפור. בתום הטבילה והלבשת הכלה נהגו הנשים המלוות בקהילות שונות לסעוד את לבן במקום תוך ביצוע שירי חתונה ושירים מיוחדים לטקס הטבילה. על פי ״שיר המאגוסה״ שהושר במיוחד בצפרו נהגו בנות המשפחה הרווקות לצבוט את הכלה (בנצלן את החושך ששרר במקווה) מרוב קנאה באושרה."

עמוד 71

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס-סקירה על מרוקו

מאז ומקדם

ב־1964 הכריז הנשיא גמאל עבד אל־נאצר בראיון שמצרים עודה שומרת אמונים לאידיאל הישן של הנאצים: ״אהדתנו היתה נתונה לגרמנים״. נאצר נתן דוגמה לנאמנות ההיא: ״יושב־ראש הפרלאמנט שלנו, למשל, אנואר סאדאת, נאסר בגלל אהדתו לגרמנים״. מצרים הוצפה פירסומים אנטי־יהודיים – לרבות ה״פרטיכלים״ המשוקצים – ורבים מהם הופצו עליידי ממשלת מצרים. כשהחלה מלחמת־ששת־ הימים נאסרו יהודים והוחזקו במחנות־ריכוז, שם הוכו והולקו, ימים על ימים לא קיבלו מים, ואולצו להשמיע במקהלה סיסמות אנטי־ישראליות. עד לשנת 1970 נסו גם היהודים האלה מן הארץ. ״במצרים״, כדברי הקצין שהיה ממונה על אחד ממחנות־המעצר, ״…לא היה מקום ליהודים…״

מארוקו

מן המגרב, הוא צפונה של אפריקה, נהרו למעלה מ־300,000 יהודים לישראל מאז 1948. כמעט 250,000 מהם הגיעו ממארוקו של ימינו, שבה ישבו יהודים מאז גלות בבל. ההיסטוריה של היהודים תחת השלטון הערבי בצפון אפריקה רוגשת והפכפכת. היו תקופות שבהן חיו בגליל אחד, ככופרים על־פי אמנת־עומר, בתנאים מתקבלים על הדעת תחת שלטונו של כליף ערבי סובלני יותר, ואילו בגליל אחר היו יורדים לחייהם או טובחים בהם.

כמעט מראשית הכיבוש הערבי במאה השביעית נאלצו היהודים לחיות בנפרד ־במארוקו קראו לגיטו מלאח ואילו בתוניסיה נקרא האזור היהודי חארה,. היו ״שבטים יהודיים״ שמ״טעמי נוחות״ חיו בנפרד, בכמה תקופות שקדמו לאסלאם, אלא שעכשיו היו השכונות היהודיות גזירה מטעם כובשיה הערבים של אפריקה הצפונית, על טיפוס האסלאם ״המוגרבי המיוחד״ שלהם – ה״מד׳הב המלכי, אסכולה שיחסה ללא מוסלמים בלתי־סובלני ביותר״ שהנהיג את ״הטדריקות, מסדרי אחוה מיסטיים בראשותם של קנאי־דת״.

הואיל ורוב בני המיעוט הנוצרי נסו על נפשם – אלה מהם שלא נשחטו או שלא התאסלמו עד למאה השתיםיעשרה – החמירו והלכו הגזירות על היהודי. יהודים ילידי הארץ היו הציבור הד׳ימ״י היחיד שלא נטה להמרת דת גם לא יכול היה להישען, בדומה לנוצרים, על הגנת אחיו באירופה. אף־על־פי שבמאה האחת־ עשרה תוקן חוק הד׳ימה והתיר ליהודי לשאת משרה – שסמכותו מצטמצמת בקבלת פקודות ולא בנתינתן – הרי היהודי היחיד שהגיע לגדולה של ממש במאה השלוש עשרה נרצח עם בני משפחתו משעה שעורר עליו את קנאתם של יריביו המוסלמים.

אף שבדרך־כלל היו היהודים שרויים במצוקה ובדחקות, היו בהם אחדים שהצליחו לצבור עושר. אולם רוב היהודים מנודים היו, ולא די ששבעו בוז על־פי המסורת של דיני הד׳ימה אלא גם צפויים היו לפירושים ברוכי דמיון של דינים אלה. סטירות לחי בשעת תשלום מס הגולגולת, קינטורים ועלבונות היו מעשים שבכל יום. אונס ושוד, שריפת בתי־כנסת, קריעתם של ספרי־תורה קדושים, ואפילו רצח- כל אלה היו ״שכיחים עד כדי כן שאין למנותם״.

ב־1032 נרצחו 6,000 מיהודי פס, ומאחרים ״גזלו את נשיהם ורכושם״. ב-1146 הותקפה פס על־ידי האלמווחידים, שהותירו אחריהם ״מאה־אלף חללים״. גורל דומה לזה בא על מראכש, ושם נטבחו ״מאה־ועשרים אלף״, מספר לא־ייאמן. לפי תיאור של ״עדי ראייה״, הרי ״בכניסתם,… ניסו האלמווחידים להעביר את היהודים לדת האסלאם בדרכי ויכוח ושימוע…״ עד אשר ״בא מפקד חדש… ופתר את הבעיה בדרך יעילה יותר. מאה וחמישים אלף נהרגו… הנותרים המירו את דתם…״

מעשי־הזוועה של האלמווחידים – באחד ממאבקייהכוח האלימים והתכופים בין מוסלמים שפגיעתו ביהודים רעה היתה במיוחד – הטביעו חותם עמוק ביהודים בכל אפריקה הצפונית. הנוצרים המעטים שהיו עדיין באיזור ״נמחו כליל״ על-ידי ־אלמווחידים, וכך נשארו היהודים הכופרים היחידים שעליהם עברה כוס ״זדונו של ־דור השני לאלמווחידים״. המרה כפויה לאסלאם, מיתה או גלות – זו היתה ־ברירה שהוצגה בפני שארית הפליטה משחיטות האלמווחידים.

אכזריות הרדיפות על יהודי מארוקו היא שעורררה את משה בן מימון (הרמב׳׳ם) ב־1160 לכתוב את ״איגרת בדבר השמד שבה הפציר ביהודים לשמור אמונים ליהדותם.

 הרמב״ם הזכיר ליהודי מארוקו הנרדפים:

שאין הם נדרשים לעבוד עבודת גילולים ממש אלא רק להשמיע כמה מלים ריקות מתוכן, שהמוסלמים עצמם יודעים שאין היהודים אומרים אותן אלא רק כדי להינצל. בעצם, כל יהודי החפץ לקיים את כל תרי׳׳ג מצוות בביתו פנימה, אףיעל־פי שהשמיע את נוסחת המאמינים באסלאם, רשאי לעשות כן בלי חשש. אם אפילו בתנאים אלה מסר יהודי את נפשו על קידוש־השם הרי יפה עשה, וגדול שכרו מלפני הקב״ה. אך כי ישאל אדם אם ראוי לו שייהרג ולא יעבור, תשובתו של הרמב״ם היא: ״יעבור ויחיה!״ בגלל העצות המעשיות שנתן הרמב״ם ליהודים – להחזיק באמונה בעודם מעמידים פנים בממירים את דתם כדי להישאר בחיים – הביא עליו הרמב״ם את איבת הערבים. את איגרתו כתב ערבית, למען יוכלו כל היהודים באיזור לקרוא אותה, אבל בזאת קנה לו שונאים גם בקרב המוסלמים שקראוה. משורר ערבי הזהיר אותו כי החשד ״כבד חל על מחבר האיגרת״.

ידידו, אבן שושן, ״הותקף ונקרע לגזרים״ באותה עת ״בהתפרצות של קנאות דתית שוצפת״. אולי אז החליט הרמב״ם לעזוב את ביתו בפס.

היו יהודים שבחרו להמיר את דתם. אך אלה שהעדיפו את ההמרה על החלופה הקישחת מצאו שהם נחשבים ״מוסלמים ממוצא יהודי״, ונגזר עליהם להישאר מבוזים ובדולים. היסטוריון ערבי מן המאה השלוש עשרה ציטט מדבריו של שליט ״ המאה השתים עשרה, שחייב את ״המוסלמים החדשים״ ללבוש בגדים משפילים א־־עליפי שהמירו. אבו־יוסף יעקוב הודה והתוודה,

אילו בטוח הייתי שהיהודים האלה קיבלו עליהם את האסלאם בלב שלם כי עתה הרשיתים להתערב במוסלמים בקשרי חיתון ובכל דרך אחרת. אך אילו בטוח הייתי שהם כופרים כי עתה הוצאתי את הגברים להורג, מכרתי את ילדיהם לעבדות והחרמתי את רכושם לטובת המאמינים. אבל נבוך אני בענין הזה. במחצית השניה למאה השלוש־עשרה, ״סמוך לפני ייסוד העיר [פס] החדשה, פרעו המוסלמים בעיר העתיקה פרעות ביהודים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר