ארכיון יומי: 18 באוקטובר 2015


מארץ מבוא השמש – הירשברג-בפאס הערבית

 

6 – בפאס הערביתמארץ מבוא השמש

הרוצה לתהות על אווירתה של עיר מוסלמית של ימי הביניים ילך אל פאס, בירתו הראשונה של שלטון מרוקאני עצמאי. אף על פי שנאלצה פאס לא פעם אחת לוותר על כבודה לזכות אחיותיה צרותיה הצעירות, מראכש, מכנאס ורבאט, הרי מזמן היווסדה על ידי אידריס הראשון בסוף המאה השמינית לספירה, לא פסקה מלהיות בירתה הרוחנית של מרוקו, ואפילו של המגרב כולו.

תמורות רבות עברו עליה, ימי פריחה ושגשוג התחלפו עם ימי עזובה ובדידות, אבל גם בימי עוניה ומרודיה נשארה פאס שרתי בערי הארץ. כאן התרכזו אצילי הרוח והגדולים בדעת אל, היא הייתה לב האומה והמוח שלה. במדרשות שהוקמו על ידי מלכים ורבי המלוכה שקדו מעירי החכמים דור אחר דור.

במסגדים, שנוסדו בקרנותיהם של נדיבי לב השמיעו את דבריהם זקני תלמידי חכמים, ופרופסורים נכבדים, מומחים בשבע חכמות, הרביצו דעת למאות תלמידים, שהיו נוהים הנה מכל פינות הארץ. כאן קברו של אידריס השני, שנולד אחר מות אביו, אדריס המייסד, הראשון. הבן הרחיב והשתית את פאס, וקברו נחשב לאחד המקומות הקדושים ביותר לכל מוסלם במרוקו. כל זר לא יקרב אל שערי הכניסה למקדש קבר זה.

פאס הערבית, באמת שתי ערים הן, פאס אל-באלי, העתיקה זו של האידריסים, שבתוכה רובע מיוחד מוקצב היה חיהודים, ופאס " ג'דיד " , החדשה, שנוסדה במרחק מה מהעיר העתיקה בסוף המאה השלוש-עשרה לספירה, בימי שלטון שושלת בני מרין. על השטח שהפריד ביניהן בחורשת עצים וגנים הוקמו במאה האחרונה ארמונות, בנייני שלטון ובתי ספר.

התחלתי את סיורי במדינת פאס החדשה, שלצידה שוכן המללאח. יצאתי את שער המללאח ודרך שער המפרזלים נכנסתי לרחוב הראשי, המסחרי של העיר, שנבנתה מלכתחילה כמרכז לשלטון וקסרקטין לצבא. ואמנם חלק גדול ממנה תפוס על ידי ארמון הסולטאן, הגנים הסובבים אותו, בנייני האוצר, והארסנאל – מילה שמוצאה מלשון ערבית " אלצנאעה " – בית מלאכה לנשק. בחלק מהבניינים משמשים כיום לרכי שלום ושוכנו בהם בתי חרושת קטנים וביניהם בית אריגה ממשלתי לשטיחים.

המפקחת על מחלקת הייצור היא יהודיה, שבשמעה, שאני יהודי מישראל הסבירה, כי אף על פי שנאלצת היא להימצא במפעל בחג ( היה זה יום טוב אחרון של גלויות ), אין היא עושה שום דבר אסור. אכן, הנולים של האורגות היהודיות שבתו מעבודה. אולם המפקחת הדריכה אותי באולמות, שבהם מועסקות המוסלמיות.

רוב הפועלות היו ילדות בנות שש-שבע עד שמונה שנים. ליד כל נול עמדו שלוש-ארבע ילדות ובזריזות מופלאה, עד שכמעט לא יכולתי לראות את האצבעות הקטנות, קשרו את החוטים של הערב וחתכו אותם במספריים. המומחיות האחראיות לנול הן כבנות חמש עשרה-עשרים שנה. מתפקידן להשגיח שהקשירה תהיה חזקה ודחוסה, מותאמת בדיוק לדגם. הן גם גוזזות את במספריים את פרוות חוטי הערב, הקשורים.

מלאכה קשה, המצריכה אימון יד רב. יש דגמים קלים ופשוטים ויש הזמנות לדגמים מסובכים, הדורשים בקיאות מקצועית. שמתי לב, כי בדרך כלל העבודה אינה עדינה ביותר, מאחר שהפועלות אינן ממשיכות לעבוד בבית החרושת לאחר חתונתן, שלא כדוגמת האורגים והארוגות בפרס, אשר שם אריגת שטיחים היא מלאכת בית ועוברת בירושה.

שאלתי לשכר העבודה. הילדות הקטנות והשוליות מרוויחות ליום בין 50-100 פראנק ( 25-50 גרוש. פועלת אחראית מקבלת את שכרה לפי כמות התוצרת ולפי טיב העבודה. שכרה מגיע עד 300 פראנק ליום. מובן, שמעוניינת היא להאיץ בפעוטות ולנגוש בהן, כי רווחיה תלויות בתפוקתן.

מבצע יכין – שמואל שגב

מבצע יכין

בדרום הרחוק נמצאו כמה משפחות יהודיות אמידות, שעסקו בשיווק סיטוני של תמרים או אירגנו שיירות מסחר לסודאן. בכל אזור שבו סיירו מתן וגרניקר, לא הייתה אפילו מרפאה אחת ואף לא בית ספר הראוי לשמו.

היהודים ישבו בכפרים מעורבים עם ברברים, עסקו ברוכלות או במלאכות שהיו טיפוסיות ליהודים – סנדלרים, חייטים, ספרים, צורפים וכו… יחסי השכנות עם הברברים היו טוביםוגם יחס השלטונות הצרפתיים היה אוהד.

יחד עם זאת, במקרה של הגירה, הברברים לא היו מוכנים לשלם ליהודים את מלוא התמורה עבור רכושם, מתוך הנחה שאם ימתינו בסבלנות – הם יקבלו רכוש זה ללא תמורה.

ד"ר מתן הופתע ממצבם הגופני הירוד של היהודים. בדו"ח לש.ז. שרגאי, יושב ראש מחלקת העלייה בהנהלת הסוכנות, מיום 10 באוקטובר 1954, ייחס מתן את מצבם הגופני הירוד של היהודים לגורמים הבאים :

1 – הגרענת, שגרמה לאובדן הראייה באופן מוחלט או חלקי. לדעתו של ד"ר מתן, אילו היה ארגון " אוזה " מטפל ביהודים אלה באופן רציני, אפשר היה אולי למנוע אסון העיוורון ממרבית היהודים באותו אזור.

2 – נישואין בין משפחות יהודיות, בלי תוספת אוכלוסייה חדשה. עקב זאת גדול היה בקרב היהודים אחוז הניוון, האלימות, הפזילה והפיגור השכלי.

ד'ר מתן ציין כי היו מקרים בהם ראה שני סוגי יהודים : בכפר בעל יישוב ותיק. היו יהודים במצב גופני ירוד ואילו בכפר אחר , שם הייתה האוכלוסייה היהודית מגוונת ולא עתיקת יומין, היה המצב הגופני טוב לאין ערוך.

תופעה אחרת שנתקל בה – נדידת צעירים מהכפר אל העיר. כמעט ולא היה כפר, שבו הצעירים היהודים לא עזבו את משפחותיהם ויצאו למראקש או לקזבלנקה. על כן, כאשר החל הרישום לצורכי עלייה והמועמדים אושרו לבדיקה רפואית – גרניקר ומתן מצאו ביניהם רק אחוז קטן של צעירים המתאימים לעבודה חקלאית.

במהלך הסיור, נרשמו 337 משפחות – 1904 נפשות – כמועמדות לעלייה. מבין אלה – אישר ד"ר מתן 192 משפחות – 1126 נפשות – לבדיקה רפואית וכן אישר העלאתן של 28 משפחות – 140 נפשות – משני כפרים אחרים, לעלייה ללא סלקציה.

גרניקר הסתייג מהדו"ח של מתן לשרגאי. הוא טען כי מוקדם עדיין להסיק כי " אין עובדי אדמה יהודים ", מן הטעם הפשוט שהוא לא ביקר בכל הכפרים. גרניקר החליט עתה לצאת לבדו לכפר איית ארבע. בעזרתו של י. אלקיים, יהודי ממראקש שהקים שירות קנטינות בדרום מרוקו, יצא גרניקר במשאית זעירה לעיירה טאדרט.

כאשר בידו מכתב המלצה מאלקיים לנכבד ערבי מקומי. לאחר לינת לילה, יצא גרניקר למחרת היום, בלוויית מורה דרך ערבי, בכיוון לכפר איית ארבע. הם הלכו ברגל מרחק של 15 קילומטר והגיעו לכפר בעיצומו של חג שמחת תורה.

מפאת החג, רוב היהודים היו בבית הכנסת ורק מיעוטם היו בשדה. התרגשות למראה שליח מישראל, הייתה רבה. היהודים הזמינו את גרניקר ומלווהו להסב עמם לסעודת חג. לאחר שסיפר להם על מטרת בואו – 16 משפחות נרשמו בו במקום לעלייה לישראל.

יהודי איית ארבע היו גבוהים וחסונים, אדוקים מאוד בדתם, מלאי תום וקשורים מאוד לאדמתם. איש מהם לא ידע מתי וכיצד הגיעו להרי האטלס. הם רק אמרו כי מפאת הניתוק, איש מבין שליחי ישראל לא הגיע עד אז אליהם וכי הקשר עם המרכז העירוני הסמוך – מצריך 7 ימי רכיבה על פרד או חמור.

הם מסרו לגרניקר את שמותיהם של 26 כפרים, שבהם מתגוררים יהודים והכפר הקרוב ביותר – איסיריס  נמצא מרחק של 20 ק"מ. רץ שנשלח לאיסיריס, שב בלילה ובפיו הודעה, כי הכפר כולו מצפה בהתרגשות לבואו של ה " גואל ".

למחרת, יום טוב שני של גלויות, העמידו יהודי איית ארבע לרשותו של גרניקר שתי פרידות ומלווה ושלחו אותם לכפר איסיריס. הם הגיעו לבית הכנסת באמצע תפילת מוסף. היהודים יצאו לקראתו כשהם עטופים בטליותיהם וקיבלו אותו בהתלהבות רבה.

גרניקר נכנס לבית הכנסת – חורבה קטנה ואפלה., שלא היה בה ארון קודש. ספרי התורה עמדו בפינה, על הרצפה. בעוד החזן מנעים בזמירותיו, עמדו המתפללים והתבוננו ב " משיח מירושלים ", שבר לגאול אותם מעוניים.

למרות קדושת החג – החל גרניקר מיד ברישום המועמדים לעלייה. הוא הסביר כי יש להזדרז יען כי בכמה כפרים הקדים השלג לרדת והיה הכרח לסיים את הרישום, עוד לפני עונת הגשמים. אחרת – תידחה העלייה עד לחודשי האביב.

מה נשתנה הלילה הזה מליל תְרַאנְת נוֹף –( שלושים ותשע ) אבישי בר אשר

הגדה די היטליר – אבישי בר אשר. פעמים 114 -115מגילת היתליר

מה נשתנה הלילה הזה מליל תְרַאנְת נוֹף –( שלושים ותשע  )

ג. המסכת ההיסטורית

׳הגדה די היטליר׳ עוסקת במסכת אירועים היסטוריים. באמצעות פירוש אלגורי מורכב הסב המחבר את סיפור גאולתם של בני ישראל ממצרים לסיפור הצלתם של יהודי צפון אפריקה מפלישת הנאצים בעקבות ניצחונן של בעלות ־ברית, ומבחינה זו דומה חיבורו לחיבורים אחרים מסוגה זו.

הערת המחבר : חיבור בולט מאוד בהקשר זה הוא 'מגילת היטליר', שנזכרה לעיל. שטרית בחר להבליט את מקומן של '"המכות" שהוחילו בנות־הברית לצבאות הנאצים' כדגש של מחבר ההגדה בספרו את מאורעות המלחמה. אפיון זה נראה לי כאמור חלקי ביותר, שכן הוא מתעלם ממרכזיותם של ביטויים לתחושת ההצלה שחשו יהודי מרוקו. ראו: שטרית, השירה האישית, עמי 211; שטרית, שירה ופיוט, עמי 45.

 סיפור ההצלה ־הניצחון הצבאי עומדים במוקד הנרטיב ההיסטורי ביצירה ושואבים אליהם את רוב המבעים והדימויים האלגוריים. חשוב להדגיש שאין בציר המרכזי של החיבור מקבילה ספרותית ליציאה או לגאולה מארץ מסוימת. מארבעת המרכיבים הבסיסיים בעלילה שבהגדה של פסח – הירידה למצרים, השעבוד בפרך, מכות האל במצרים והיציאה ממצרים – רק שניים הומרו בצורה שיטתית לקורות מלחמת העולם: מסכת הסבל והתלאות שמצאו את היהודים בתקופת המלחמה והמכות שהפליאו בעלות הברית בגרמנים. לעומת זאת לירידת יעקב מצרימה וליציאת בני ישראל ממצרים נמצאו הקבלות חלקיות בלבד, רובן בתיאורי קרבות שהתחוללו במצרים בין בעלות הברית לגרמניה. אשר ליציאת מצרים, היסוד המשותף היחיד לחיבור ולהגדה של פסח הוא רעיון השחרור של יהודי צפון אפריקה מעול השעבוד הנאצי שאיים עליהם לפנים, אך לפורקנם ולגאולתם של הנאנקים תחת סבלות הנאצים לא הייתה כידוע מקבילה היסטורית.

אירועי רקע ומאורעות כלליים

מלחמת העולם השנייה אינה מכונה ב׳הגדה די היטליר׳ בשמה זה, וכינויה היחיד הוא ׳לילת תראנת נוף׳, דהיינו ׳ליל [שנת] שלושים ותשע׳(שורה 13). כמה וכמה מציוני הדרך החשובים במלחמה, שאינם מרכזיים כל כך בהגדה, מובאים רק כדי להשלים את המידע הנחוץ ביותר בעלילה שטווה המחבר. למשל ׳הסכם הציר׳ בין גרמניה הנאצית לאיטליה נזכר בקיצור כראשית העצה הרעה (שורות 44-36); רשעתן של שלוש מדינות הציר (כולל יפן) נזכרת בצורה כללית וסטראוטיפית בסוף ההגדה(שורות 392-361); וכן צוינה הברית בין שלוש המעצמות בריטניה, ארצות־הברית ורוסיה (שורות 198-193). בדומה לכך נזכרות פה ושם בשמן בלבד תופעות רבות מתקופה המלחמה, כגון התבססותו של שוק שחור(שורה 10), הנזכר גם ברשימת המכות הצבאיות והכלכליות שנחתו על גרמניה (שורה 271), לצד כיבוי האורות, הבריחה הבהולה מן הערים וההסתתרות במרתפים (שורות 271-270).

ראשית המלחמה בצפון אפריקה המאורעות המוקדמים ביותר המתוארים בהגדה בפירוט יחסי אירעו בראשית מלחמתן של בריטניה ובעלות בריתה בצפון אפריקה, במערכה הצבאית הגדולה במבצע ׳מצפן׳. בהגדה נזכר כישלונה הצבאי של איטליה ׳בלוב ובאפריקה׳ בעקבות הברית עם גרמניה הנאצית (שורות 79-76) ונזכרות תבוסותיהן של אתיופיה ותוניסיה מול מדינות הציר, עד שבאו הבריטים והדפו את הניסיונות לכבוש את מצרים (שורות 91-87). בהמשך נזכרת תבוסת האיטלקים בלוב בשרשרת מאורעות במבצע ׳מצפן׳: כיבושה (הראשון) של טוברוק בינואר 1941 (שורות 109-107), תבוסת האיטלקים בבנגאזי בפברואר כעבור חודש  (שורות 111-110) ותום המערכה עם התבצרותם של האיטלקים בטריפולי (שורות 113-112).

מאורעות המפנה במלחמה

עם החטיבה השנייה של מאורעות המלחמה בצפון אפריקה נמנים הקרבות הגדולים של ארצות־הברית, בריטניה ובעלות בריתן, למן פלישתן לצפון אפריקה במחצית השנייה של שנת 1942, אחד מאירועי המפנה החשובים במלחמת העולם. בהגדה מתוארים בקווים כלליים: תבוסתו של הצבא הגרמני בראשות רומל מול הארמייה הבריטית השמינית בראשות מונטגומרי בסיומו של קרב אלעלמיין(השני) – ראשית נובמבר 1942 (שורות 52-51, 146-136, 381-379,326-325); כיבושה השני של טוברוק במבצע ׳לפיד׳ באמצע נובמבר (שורות 328-327); ובעקבות זאת הדיפת מדינות הציר עד תוניסיה (שורות 330-329) ועד סיציליה (שורות 332-331) באביב ובקיץ 1943, האירועים המאוחרים ביותר הנזכרים בהגדה.

במקביל לאלה נזכר הקרב בסטלינגרד, שארך חודשים רבים והסתיים בפברואר 1943 בכניעת הארמייה הנאצית השישית, אירוע שהיה נקודת מפנה משמעותית במלחמה בחזית המזרחית, והמחבר אף הביע תקווה שכך אכן יהיה (שורות 248-241,105-98). מתוארת גם התחמשותה הגדולה של רוסיה בזיקה לתמיכתה הכלכלית של ארצות־הברית, החל מסוף שנת 1941 (שורות 164-159). ועידת קזבלנקה (ינואר 1943) מוצגת כראשית הקץ בתבניתן של בעלות הברית להפליא בגרמניה מכות צבאיות קשות (שורות 123-114). בהקשר זה מתוארות בפרט גיחותיהם של מטוסי הקרב והמפציצים הכבדים של חיל האוויר האמריקני והבריטי לעבר ערי גרמניה(שורות 265-259,151-147, 322-290, 334).

 

מה נשתנה                                                         מה נשתנה

 

אס נאחייא לילא האדי מן לילת תראנת נוף               מה נשתנה הלילה הזה מליל שלושים ותשע

די פדוך ליאלי מא כוננאס נקדרו חתתא נתכלמו         שבלילות ההם אפילו לדבר לא יכולנו

ולילא האדי מא גיר ענדנא כוף                               והלילה הזה איננו פוחדים

די פידוך ליאלי כוננא נבאתו נכממו                         שבלילות ההם לָנּוֹ בדאגה

ולילא האדי לפרחא פזזוף                                      והלילה הזה בלב שמחה  ( או בגוף )

די פדוך ליאלי כוננא בלגדאייד נתסממו                    שבלילות ההם במצוקות הורעלנו

ולילא האדי תפררז וסוף                                       והלילה הזה התבונן וראה

די פי דוך ליאלי מא כוננא נאכלו ולא נשרבו             שבלילות ההם לא אכלנו ולא שתינו

גיר כאייפין ונהרבו                                              רק פחדנו וברחנו

ולילא האדי פלהנא מתכיין                                    והלילה הזה בשלווה אנו מסובין

מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן

מונטיפיורי

רוב היהודים מצאו מקלט בגיברלטר. דרומונד האי דאג שיוכלו להגיע אליה באניות של בריטניה. במכתבו של ראש קהילת טנג׳יר, משה פארינטה, לדרומונד האי מ־27 באוקטובר 1863 שיבח פארינטה את מלכת ספרד על שנתנה מקלט ליהודים שברחו מתיטואן בעת המלחמה ואת הממשל הספרדי ואת האזרחים הספרדים על הסיוע להם בעת המלחמה בתיטואן (תעודה מס׳ 37). קונסול ספרד שלח לעיר אלחזיראס (Algeciras) פליטים יהודים באמצעות צבאו. מדובר ב־407 איש. כך דיווח פיצ׳יוטו בדו״ח שכתב. פיצ׳יוטו ביקר את הפליטים, והציע שיחזרו בהקדם לטנג׳יר. לאחר מכן חזרו רבים מהפליטים לטנג׳יר, והיא נעשתה מרכז מסחרי לאירופאים.

בריחה ממוגדור: 220 יהודים ממוגדור ברחו לגיברלטר, מאחר שהזיכרון על הרעשת העיר בשנת 1844 עדיין טרי ומאחר שפחדו ממלחמה, אף על פי שעתה לא אונה להם כל רע. לפי מכתבו של אברהם קורקוס למונטיפיורי מכי במנחם אב תרכ׳׳ד לא ניצלו בני שבט Haha  הסמוכים למוגדור את המלחמה כדי לפגוע ביהודים, והמושל קיבלם בסבר פנים יפות.

המידע הראשון על המלחמה ועל מצב היהודים הגיע מגיברלטר. ב־29 באוקטובר 1859 שלחו אישים יהודים שם מברק למשה מונטיפיורי, ובו הציעו שמחשש למלחמה בין ספרד ובין מרוקו יעברו יהודי טנג׳יר ויהודי ערים אחרות שבמרוקו לגיברלטר ולעיר אלחזיראס שבספרד. לפי אחד המקורות, הגיעו 2156 בני אדם, והם שוכנו במחנה אוהלים. ועד שלוחי הקהילות הקים ועדה מיוחדת שמטרתה לגייס תרומות. פורסמו מודעות ב׳טיימס׳ וב׳ג׳ואיש כרוניקל׳ (Jewish Chronicle) לגיוס כספים. מכספי התרומות נשלחו למחנה האוהלים שמיכות וכסף. ולפי המידע מן הארכיון של גיברלטר הגיעו מאוקטובר 1859 עד מאי 1860, 4000 פליטים ממרוקו. המושל נתן מקלט ל־1700 בני אדם, שיכן עוד 900 פליטים במחנה וסיפק להם מזון. הברון שלמה דה רוטשילד נסע לגיברלטר לאחר שבאו אליה פליטים כדי לתת להם סיוע חומרי. כן הוא שלח משלחת של רופאים, ובהם רופא מאוסטריה, הד״ר שמידל, לטפל בחולים. הם ליוו אותם גם כששבו לתיטואן.

על מחנה הפליטים בגיברלטר כתב המיסיונר מרקהיים, שבא אליה מפריס כדי לעשות נפשות לנצרות. הוא כתב שהמחנה הוקם על שטח ניטרלי בצפון. 4000-3000 יהודים שוהים במחנה. לדבריו, מצבם עלוב ביותר, וקשה להטיף להם. ולפני ימים מספר אישר משרד הפנים של בריטניה למושל לחלק לחם ל׳צאצאי אברהם׳. הוא סיפר כשבא למחנה, התאספו סביבו יהודים בגילאים שונים. הוא חילק ספרים לאלו שביקשו זאת ממנו, ואף ניחם אותם. כמעט הכול ביקשו נדבות… מונטיפיורי התכתב עם מושל גיברלטר, הגנרל קודרינגטון (Codrington), בקשר לפליטים היהודים ממרוקו. הימצאותם של הפליטים לא נעמה למושל, ובמכתבו מ־2 באפריל 1860 תבע להשיבם לעריהם שבמרוקו על ידי הצי הבריטי. עוד העלה את ההצעה שבעתיד יורשו רק בעלי אזרחות או חסות בריטית להגיע לגיברלטר.

הפליטים נזקקו לסיוע במקומות מקלטם, וגם אלה שהחליטו לחזור לבתיהם נזקקו לסיוע כדי שיוכלו לשוב ולהתבסס בתיטואן ובטנג׳יר. סוחרים אמידים ממוגדור באו ללונדון, בהם אהרן ואברהם קורקוס, משה ויהודה אפריאט ומשה עשור, והם שיתפו פעולה בגיוס התרומות לקרן של ״הוועדה להקלת סבלם של יהודי מוגדור״. קהילת גיברלטר מינתה ועדה, ותפקידה היה להקל על מצבם של הפליטים. זו מסרה מידע על מצבם של הפליטים, וביקשה מחברת כי״ח בפריס ומוועד שלוחי הקהילות בלונדון להגיש להם סיוע. קהילת טנג׳יר גם היא נחלצה לעזרת הפליטים, וב־24 בדצמבר 1860 נוסדה חברת ׳מלביש ערומים׳. באספת ראשי הקהילה בטנג׳יר באוקטובר 1861 נקרא מכתב תודה של קהילת תיטואן.

לעזרתם של הפליטים נחלצו גם הארגונים היהודיים שבארה״ב. הם תרמו 20 אלף דולר. מאוסטרליה, מדרום אפריקה, מליוורנו ומטורינו שבאיטליה הגיעו סכומים קטנים יותר. הוגש להם סיוע גם מן הארגונים היהודיים שבצרפת ובאנגליה. בשנת 1859 ארגן מונטיפיורי מגבית למען הפליטים, ונאספו 14 אלף לי״ש נוסף על 6000 לי״ש שכבר היו בקרן משנת 1844 מן המגבית למען יהודי מוגדור. נשיא ה״וועדה לסעד יהודי מרוקו״(Committee for Relief of the Jews of Morocco) שבגיברלטר, מר קנסינו, כתב למונטיפורי שרצוי שהכסף שנותר יממן בניית בית כנסת בטנג׳יר. אבל הוא הוצא בעיקר למטרות חינוך, לשיפור הניקיון כדי למנוע מחלות, ולסיוע ליהודים שסבלו ממחסור. במארס ובספטמבר 1860 פנו נציגים של ועד שלוחי הקהילות לשר החוץ של בריטניה לעשות לשיפור מצבם של יהודי מרוקו. הם פנו גם למונטיפיורי, והוא נחלץ לעזרתם מכספי הקרן למען יהודי מרוקו, שהוא עמד בראשה. על פי מכתב של מזכירו של מושל גיברלטר מ־27 באפריל 1860, כל הפליטים ממרוקו, שבאו לגיברלטר, שבו לבתיהם, חוץ מ־150 יהודים מלאראש, מסאפי וממוגדור. רבים מהם מסוגלים לשלם את הוצאות הפלגתם לבתיהם.

תולדות הקהילה הספרדית בבואנוס איירס בשנים 1930 – 1945 – מרגלית בז'רנו

מורשת יהדות מרוקו

מחוסר רבנים היה התפקיד הדתי החשוב נתון בידי החזן, שערך קידושין וניהל טקסי הקבורה. בשאלות הלכתיות, נהגו חברי הקהילה לנות לבית הדין של הקהילה החלבית. עם זאת, שי לציין כי הציבור בכללו, ובעיקר דור המייסדים, היה שומר מצוות.

בית הכנסת היה מוקד החיים החברתיים של הארגון הקהילתי הספרדי ומנהיגיו היו מעורבים באופן אישי בהווי בית הכנסת. סמוך לבית הכנסת פעל תלמוד תורה קטן, שבו למדו בשנות השלושים והארבעים עשרות מעטות של תלמידים, בצורה בלתי סדירה.

הלימודים, שבאו כהשלמה לחינוך היסודי בבית הספר הארגנטינאי, נחשבו לפונקציה של החיים הדתיים, והתנהלו במתכונת דומה ללימודים ב " חדק ". ההישגים הלימודיים היו דלים ביותר, ומעשה היה בית הספר מוסד שולי בקהילה הספרדית.

האדמיניסטרציה של הארגון הקהילתי הספרדי הייתה בידי ועד מנהל בו עשרים ותשעה חברים, שנבחר אחת לשנתיים על ידי האסיפה הכללית של הקהילה. עד סוף שנות השלושים היה השלטון בידי העסקנים הוותיקים – חלקם מבין עשרת המייסדים של הארגון בשנת 1914.

בשנת 1929 עשה הארגון הקהילתי הספרדי צעד חשוב בהתפתחותו, כאשר הצליח לרכוש קרקע לבית הקברות. במפעל זה היו שותפים גם קבוצות אחרות של ספרדים דוברי לאדינו, שהתגוררו ברבעים אחרים בבואנוס איירס, והוא העניק לבית הכנסת שברחוב קמרגו עמדת עדיפות ברורה על פני שאר הארגונים הספרדיים.

המשבר הכלכלי של שנת 1930 ערער את מצבה הכלכלי של האוכלוסייה הספרדית ופגע בצורה חמורה גם באפשרויותיה לממן את הפעולות הקהילתיות. בתוך הציבור הספרדי היה מספר גדול של מקרי סעד, שהתדפקו על דלתות ארגוני הצדקה בבקשת עזרה, ובתוך הארגון הקהילתי הספרדי נוצרה תחושה של אזלת די ואי יכולת להתמודד עם המצוקה.

גבר הלחץ לשינוי אופיה של הקהילה מארגון, שבמרכזו בית הקברות ובית הכנסת, לארגון סעד, הן מצד ציבור הנצרכים, והן מצד עסקנים חדשים, שתבעו להחליף את השלטון בקהילה. בסוף שנת 1940 ולאחר מאבק פנימי על השלטון התחלפה הנהלת הארגון הקהילתי הספרדי ועלתה מנהיגות צעירה ודינמית, ברובה בעלת אמצעים, כושר ארגון ושאיפה לשנות את פני הקהילה.

במשך שנים אחדות פעלה הנהגה זו לעריכת רפורמה יסודית במבנה ההתארגנות הספרדית בבואנוס איירס. בהנהגה חדשה זו תפסו מקום חשוב כמה מראשי קלוב " שלום " – ארגונם של יוצאי רודוס – ולמעשה ניתן לראות את הארגון מחדש של הקהילה הספרדית כברית בין יוצאי איזמיר לבין יוצאי רודוס, שהצטרפו אליה הקבוצות הקטנות של יוצאי איסטנבול, בולגריה, סלוניקי ואחרים.

ההנהגה החדשה העמידה במרכז פעולותיה את תוכנית הסעד, אך לשם כך היה עליה למצוא מקורות מימון חדשים. להשגת מטרה זו פעלה הקהילה בשתי מגמות : הראשונה – גיוס מספר מקסימאלי של חברים חדשים ושינוי שיטת המיסוי; –  והשנייה – צירוף כל ארגוני הסעד הספרדיים לקהילה.

בסוף שנת 1940 היו רשומות בקהילה הספרדית, כאמור, כאלף משפחות, ורק מחציתן שילמו דמי חבר. במבצע נמרץ לגיוס חברים הצליחו חברי הוועד המנהל לאתר את מרבית התושבים דוברי הלאדינו, שהתגוררו אותה עת בבואנוס איירס.

חברי הוועד המנהל פנו באופן אישי לכל אחד מראשי המשפחות, שהיו חברים בכוח, ושכנעו אותו להצטרף לקהילה. בסוף שנת 1943 הגיע מספר המשפחות הרשומות בקהילה ליותר מ-2300 שכלל – להערכתם של חברי הוועד המנהל – יותר מתשעים אחוז מן הספרדים דוברי הלאדינו, שגרו אותה שעה בבואנוס איירס.

המבצע לגיוס חברים חדשים היה משולב בשינוי שיטת המיסוי בקהילה. הוועד המנהל העריך את מצבו הכלכלי של אחד מחברי הקהילה והטיל עליו מס בהתאם לאפשרויותיו הכספיות. המס נע בן פסו אחד לחודש ל-300 פסוס לחודש. חלוקת הנטל הכספי לא הייתה שווה בין כל החברים, והיא משקפת את הקיטוב הכלכלי, שאפיין את הציבור הספרדי באותה עת.

קשרים בין חכמי גיברלטר לחכמי אלג'יר ומרוקו.

קשרים בין חכמי גיברלטר לחכמי אלג'יר ומרוקו.מחקרי אליעזר ספר

חכמי גיברלטר הריצו שאלות לחכמי אלג'יר וביחוד עם אלה שבמרוקו, ביניהן לחכמי תיטואן ומכנאס. כך היה כאשר התגלעו חילוקי דעות בקהילה וחכמי המקום לא מצאו תשובה מספקת, או רצו שהחלטתם תחוזק על ידי חכמים מוסמכים יותר, וכאלה שאינם נוגעים בדבר, להלן כמה דוגמאות :

מגיברלטר נשאל רבי יהודה עייאש שפעל באלג'יר 1700 – 1760 וענה בשנת 1734 בעקבות פריצות של אשה נשואה. היו חילוקי דעות בין חכמים האם מותר לבועל לשאתה לאשה לאחר שבעלה החוקי נפטר " ראובן הלך מרחוק והניח אשתו ואחר כך יצא עליה קול שזינתה עם שמעון ומצאו עד אחד ומחמת שחששו שילשינו את החטאים האלה לשר העיר ויהא מתחייבים בנפשותיהם, מנעו עצמם מהחקירה "

בהמשך מסופר שהבעל חזר ונפטר אחרי חודש. הלך הנטען ושידך לחשודה ומאריה דאתרא סירב להשיאה כי היא אסורה לו. אבל הרשע קידשה בפני שני עדים " וחכם אורח הלך וכתב פסק דין לקולא "

רבי רפאל ידידיה שלמה צרור מאלג'יריה 1681 – 1738 השיב תשובה בהלכה לגיברלטר " לגיברלטר נשאלנו מהבית דין הנזכר על מעשה שבא לפניהם איש אחד ששידך ריבא אחת מעיר סלא ולאחר זמן נסעו הנערה ואביה מעיר סלא לעיר גיברלטר ונתפררה חבילת השידוכין שביניהם ומחלו בקנס זה לזה ושידך בחור אחר את הבת הנזכרת וכשרצה להשיאה לו עמד אבי המשדך הראשון ואמר כי היא כבר מקודשת לבנו.

בתשובותיו של צרבי יעקב אבן צור 1673 – 1753 בפעל בפאס ובמכנאס, נידונות כמה שאלות הנוגעות ליהודים מגיברלטר.

בספק דין של חכמי סלא בשנת 1718 דיון בקשר לירושה של אשה לאחר פטירתה שהיא הורישה לבעלה נאמר, שרכוש מסוים של יהודים נמצא בגיברלטר " משפט וצדקה ליעקב ". עדות בשנת 1751 על יהודי שבשנות הרעב היה כמה שנים בגיברלטר, ובינתיים זנתה אשתו בתיטואן וילדה בת, פסק דין בשנת 1741 על יהודי מתיטואן המצוי בגיברלטר ושולח לבני ביתו כסף למחיה, והקהילה בתיטואן דורשת ממנו השתתפות במסים.

ארבעה חכמים בני משפחת בירדוגו ממכנאס, דנו בשאלות שעלו בגיברלטר.

רבי משה בירדוגו 1679 – 1731 דן בסכסוך כלכלי בין שני יהודים על רקע סחר עם גיברלטר : " ראובן קנה סחורה משמעון ומשך ראובן הסחורה ונתחייב לשמעון לתת תמורתה סחורה אחרת שיש לו בגיברלטר ואז הייתה סוגרת ומסוגרת אין יוצר ואין בא וכתב לו אני מחייב עצמי לפרוע לשמעון הסחורה לכשתפתח גיברלטר והנה אחר שפתחו בשלום ונתחדש האיבה ונסתמה "  הכוונה כנרה למצור שספרד ערכה על גיברלטר בשנת 1727.

רבי פתחיה בירדוגו אף הוא ממכנאס 1764 – 1820 דן כמה מתשובותיו על שאלות שעלו בגיברלטר ושלח להם תשובותיו. " אף שהעירה גיברלטר היא מלכות אחרת הרי להקת נביאים חכמי תיטואן מעידים שבני גיברלטר נגררים בענייניהם אחר תקנות רבותינו המגורשים ".

הנחה זו חשובה בעיקר לגבי דיני אישות וטריפות. את הדברים הנ"ל כתב בהקשר לפסק דים שפסקו חכמי תיטואן לשאלת חכמי גיברלטר ואלה רצו חוות דעת נוספת. השאלה על מי שנתן כל נכסיו לאשתו במתנת שכיב מרע ואחריה לעניים ומתה אשתו קודם לו בשעת המגפה, האם זכו העניים.

מתברר שהיורשים רצו שהעניים יזכו ברכוש. בתשובה הוא מוחה על אלה הרוצים לקפח את העניים " הנה כי כן דברינו אלה נוכח יחידי סגולה העומדים על הפקודים בעיר תהילה גיברלטר לעמוד בפרץ לחמם קרנה של תורה ומשפטים הישרים וכל שבידו למחות ומעלים ומעצים עיניו הרי זה קובע נפשות ועליו נאמר " ועצומים כל הרוגיה ".

הוא פסק בשני נושאים כלכליים שעלו בגיברלטר, ואחד מהם הדן בקשר מסחרי עם אלג'יר.

רבי רפאל בן מרדכי בירדוגו ממכנאס 1747 – 1822, נשאל מעיר גיברלטר שאין מנהגם לכתוב שטר כלל רק כתב יד אם כתב היד כשטר גמור שאיננו נאמן לומר פרעתי ואם יכול לטרוף בו מהלקוחות או לא. תשובתו " אמת שכן מפורסם בכל ערי אדום כתב יד אצלם כשטר גמור לעניין שלא יוכל לומר פרעתי כל עוד שהכתב יד בידי המלווה ובנוסף שנעשה הכתב בגיברלטר ששם היה העסק ודאי שלא יכול לומר פרעתי .

רבי יעק בירדוגו 1783 – 1843 קיבל שאלה מתיטואן על " ראובן תושב גיברלטר שמתה אשתו בלי זרע של קיימא וכתובתה כמנהג המגורשיפ וכפי התקנה צריך בעלה לחלוק עם אהיה כל נכסיו " חתומים על פסק דין נוסף להנ"ל רבי שלמה ורבי מרדכי בירדוגו.

רבי יעקב הן מלכא מפאס נפטר אחרי 1771, דן בסכסוך כספי בגיברלטר .

רבי יעק כלפון מתיטואן דן בשאלות שהופנו אליו מגיברלטר, ביניהם בחוקיות צוואות שנכתבו שם בלועזית. הוא פסק בשנת 1810 שהן בטלות, כי כל מתנה או צוואה צריכה להיות בפני אחד מחכמי העיר. חתמו על פסק הדין גם רבי מנחם נהון, רבי משה הלוי ורבי משה אבן צור.

הוא נשאל על צוואה שנכתבה בח' שבט תקס"ח 1808 בה חילק יהודי בגחברלטר את רכושו בין אשתו ליורשי משפחתו והיא מועתקת מכתב הגויים שהוצרכו בעליה להעתיקה ולשולחה לבית הדין לדון עליה. החכם פסק בשנת 1825 יחד עם רבי משה הלוי ורבי מנחם אבודרהם כי " הצוואה אין לה קיום לא מצד הדין ולא מצד התקנה.

תשובות נוספות בנושא צוואות וירושות בשנת 1805, על חיים אזנקוט שמשכן קרקע ביד דינר בו עולייל ומחזיק בה יותר משני חזקה, 1821 חתום רבי יוסף אלמליאח.

רבי יצחק אבו ואליד כתב תשובות לגיברלטר שהודפסו בספרו " ויאמר יצחק " , האם מותר להשכיר בית בחול המועד, על כשרות הגבינות הנעשות באמסטרדם ונשלחות לגיברלטר. בשנת 1848 על משלוח יין בידי גוי, באותה שנה על יהודי עני שאמר כי מוכן לאבד עצמו לדעת ומצאוהו תלוי.

בשנת 1855 שאלה האם מותר לקבל מהשלטונות תמיכה לחינוך יהודי, על מנהגי אבלות. על יהודי שנשא אשה נוכרית וילדה לו בן והלכה למדינה אחרת להכניס הבן בדת ישראל וחזרה עם בנה מהול, ועתה התגיירה. על סכסוך כספי בשנת 1823, על משכונות בערכאות של גויים.

בדיווחו של  הרב א"נ אדלר בשנים 1893 – 1894 על בתי הספר בתיטואן ציין שמגיברלטר כמו ממקומות אחרים פונים בשאלות לרב הראשי בתיטואן. .

רבי שלמה אבן דנאן מפאס 1848 – 1929 נשאל בשנת 1920 מרבי יצחק שקרון שתי שאלות, א. בקשר ליין של שני שותפים ויש חשש שגוי נוגע ביין של ישראל. תשובתו הייתה שהיין כשר. שאלה שנייה על המנהג שהתלמיד חכם יעלה לספר תורה בעשרת הדברות ועכשיו חדשים מקרוב באו ורוצים שפעם יקרא חכם ופעם אחרת יקרא מי שאינו יודע לשאול. באופן שרוצים לעקור החזקה והמנהג. ויהי היום ערערו יחידי הקהל על זה ואמרו שהם רוצים להעלות לספר תורה במקומו איש אחר ואמרו שבתורה אין חזקה ואינה מונעת שום אדם לעלות.

תשובה : אם האיש הלזה אשר רוצה לעלות במקומו גדול ממנו בחכמה וביראה יהיה מה שאמרו הקהל כי חוקי התורה אינם כרצון איש ואיש להחזיק בדבר ההוא ואם הוא שווה אולי משום דרכי שלום. אמנם אם זה אשר רוצה לעלות במקומו פחות ממנו אז לא, שעל כיוצא בזה נאמר מעלין בקרש  ולא מורידין…ואם כן כיון שהוחזק החכם לעלות לעשרת הדברות אז אין מעלין לשאינו יודע לישאל הפחות ממנו.

רבי יוסף משאש 1892 – 1974 ממכנאס כתב על בחור יהודי בגיברלטר שהתאהב בפחה ובא עליה. הוא נאסר, אחר כך עבר לטנג'יר ושר רדף אחרין והרגו. בתרפ"א נשאל רבי יוסף מגיברלטר " מאהוב טהור לב כמה"ר דוד בו נאיים על רבי וידאל הצרפתי ובהיותו בטנג'יר נודע לו שחכם זה נפטר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר