חול המועד והושענא רבא אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון
חול המועד
רוב האנשים שבתו ממלאכה וממסחר בחול־המועד וכל יהודי קיים את מצוות ״ושמחת בחגיך״. היראים במכנאס בילו את ימי חול המועד בבתי־כנסת ושמעו דברי מוסר ואגדה מפי חכמי העיר, אחרים בילו את חול־המועד בביקורים אצל קרובים, בנסיעות וגם במשתאות עם חברים.
בדבדו, נהגו אנשי החברה קדישא לצאת למחצבות שבסביבה ושם, חצבו בסלע, גושי אבנים גדולות, מהן הכינו מצבות לקברים.
כפרות בליל הושענא רבא
ההכנות לליל הושענא רבא היו דומות להכנות כיפור. משפחות רבות נהגו לעשות כפרות בליל הושענא רבא כמו בליל ערב יום כיפור. הן שחטו כרגיל תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, אבל נזהרו לשחוט רק עופות לבנים בלבד, זאת לרמז ״אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו״ (ישע׳, א. יח). הכפרות נעשו גם כדי להדגיש את גמר חתימה טובה.
ליל הושענא ובא
ליל הושענא רבא הוא ליל שימורים ונהגו להיות נעורין כל הלילה. ליל זה נקרא גם ״ליל יום הערבה״. בלילה זה נהגו להדליק הרבה נרות הן בבתים והן בבתי־כנסת. במכנאס, ה״תיקון׳ של ליל הושענא רבא התקיים רק בבתים פרטיים ומנהג זה של הלימוד בבתים קיים במכנאס מקדמת דנא והוא מהווה כמעין מסורת מאבות לבנים. היו גם שקיימו את ה״תיקון״ בתוך הסוכה עצמה.
ליל הכבד והריאה
מנהג קדום ומיוחד קיים אצל יהודי לוב והוא: בערב ליל הושענא־רבא, כל משפחה מצטיידת בחתיכת כבד וחתיכת ריאה, צולה אותן ומגישה אותן לשולחן והן מהוות את עיקר סעודת הערב. אומרים כי זה זכר לכבש או לגדי שנהגו לשחוט בליל הושענא רבא. מנהג זה קיים עד עצם היום הזה בקרב בני העדה.
ביקור בבית החיים
באשמורת הבוקר של יום הושענא רבא, נהגו הנשים לעלות לבית העלמין ולהדליק נרות על קברות הצדיקים וקברות יקיריהן. זאת הייתה גם הזדמנות לבקש רחמים על בני המשפחה לפני עלות השחר, כי יום הושענא רבא נחשב כיום הכיפורים, יש גם שמתענים בו. היראים והמדקדקים נוהגים לטבול במקוה בליל הושענא רבא ולא בבוקרו של היום.
יום הושענא רבא
יום הושענא רבא נחשב כיום כיפור ומרבים בו בתפילות ותחנונים, תפילת שחרית נאמרת בהכנעה רבה ובכוונה גדולה. שירת הים עוברת בקול המולה רבה ובלחן של יום שבת וחג. גם על ״נשמת כל חי״ לא מדלגים ביום הזה.
אחרי אמירת ההלל, מזיזים את התיבה לאמצע, מניחין עליה ספרי תורה ואומרים את ההושענות, כאשר את התיבה מקיפין שבע פעמים ואוחזים את ארבעת המינים ביד. לפי התלמוד, יום הושענא רבא נקרא ״יומא דערבתא״ והוא היום האחרון למצוות סוכה ולארבעת המינים, יום שבו מרבים בהושענות יותר מיתר ימי חג הסוכות. יום זה נקרא גם יום ״החותם הגדול״ יום שבו נחתם העולם, הוא גם יום סיום – נ״א, שהם־51 יום, לכך נקרא ״הושע־נא רבא״ כלומר: הושע את יום נ״א שהוא, רבא: גדול במספר.
הערת המחבר : הושע־נא, הוא סיום נ״א ימים שניתנו לישראל לעשות בהם תשובה והם: 39 יום של חודש אלול ו12 יום של חודש תשרי ויום זה הוא סיום יום נ״א, לכן נקרא ״הושע־נ״א״ שהוא רבא כי הכל הולך אחר החתום. ראה: הבית היהודי, ח. ב (מועדים) עמי 100 ; ״החותם הגדול״, ראה: רבנו בחיי בר׳ אשר (ספר המועדים, כרך די, עמי 181.
בהקפות של יום הושענא רבא, משתתף כל קהל המתפללים, גם אלה שלא רכשו ארבעת המינים משתתפים. השמש של בית־הכנסת מחלק לכל מתפלל חמישה בדי ערבה וכך עם חבילת הערבה, כל אחד משתתף בהקפות, אשר בסיומן אומרים את הפיוט:
רצה שועת אמלים, ישועתך מיחלים, ומזונם שואלים, ביום לולב נוטלים, גשמים וטללים תזיל מזבולים, וחיש ילכו גאולים, ופדויי ה׳, כי לישועתך קוינו ה׳.
אחר ההושענות, שליח ציבור אומר שבע פעמים: קול מבשר, מבשר ואומר והקהל חוזר אחריו, החזן מסיים בפיוט:
יפה נוף אנופף בחזיון תעודה, ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה, מבשר מבשר ואומר: התעוררי ממזרח ובואי ממערב, הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב: קול מבשר מבשר ואומר.
חבוט הערבה
בסיום תפילת שחרית, המתפללים יוצאים אל מחוץ לבית־הכנסת, כשכל אחד מחזיק בידו חמישה בדי ערבה שקיבל מידי השמש, החזן קורא ״לשם יחוד״ מיוחדת ובסיומה כל המתפללים מכים על הקרקע בבדי הערבה ואומרים חמש פעמים ״חביט, חביט ולא בריך״. אחרי התפילה כל אחד מברך את השני בברכת ״תזכו לשנים רבות״ וכל אחד חוזר לביתו וחובט בבדי הערבה על ראש רעיתו ושאר בני הבית וזהו ״סימן ברכה״ לכולם. לא עושים מלאכה ביום הושענא רבא. בתוניסיה נהג בעל הבית בהגיעו לביתו לחבוט שלוש פעמים בענפי הערבה על כתפי רעיתו וילדיו ואומר בערבית המקומית: " כמארה עאם אכ'ור כ"יר מן האדא " (שתהיה השנה הבאה טובה משנה זו).
בלוב נוהג בעל הבית כאשר הוא חוזר לביתו לוקח עלה ערבה וכותב בו על הקיר הפנימי של הבית את המילה ״ערבה״, יש שכותבים ״וערבה שנתו״ או ״וערבה שנת "….
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים
פרק שמיני.
הדור הראשון להתיישבות גולי ספרד בפאס
מצבם אז, שרי היהודים הקרובים למלכות ופעולתם, שנות בצורת בשנת ר"ף ורצ"ה, הרג ביהודי מרוקו בגלל שר יהודי בפאס שמו אהרן, שוד ובזה בכפר אחד בתאפילאלת, משפחות המיוחסות שביהודי מרוקו ושמות יתר משפחותיהם בכלל, ספר התקנות של רבני המגורשים ונטייתם להקל, שמות רבני הדור הראשון שבין המגורשים והתושבים, וימי חייהם, ידיעות אודות הרבנים.
רבי חיים גאגין, רבי שלמה לארמה, רבי משה לארמה, ר"א סבע, רבי יאודה עוזיאל, רבי נחמן בן סונאבל, רבי אברהם אדרוטיל, רבי אברהם עוזיאל, רבי יחייא בן חמו, רבי שמואל בן קבי מימון בן רבי סעדיה אבן דנאן, רבי מימון הנזכר נהרג על קידוש השם, רבי חיים בן רבי משה בן חביב, רבי וידאל הצרפתי, רבי אברהם אזולאי, רבי משה בן צור הנקרא אברהם העברי, רבי דניאל בן רבי יוסף טולידאנו ראש חכמי קשטילייא, רבי יוסף הכהן, רבי שלמה בן מלך, רבי שמעון בן לביא, רבי אברהם בן זמרא בעיר אסאפי, רבי חיים ביבאס ורבי יוסף גיקאטיליא.
ה"א רנ"ד – ש"ל – 1494 – 1570
על פי הידיעות שנתן לנו רבי חיים גאגין בהמשך סיפורו על אודות מחלוקת הנפיחה, יוצא חנו כי יחס המושלים אז אל היהודים סדור ההוא דור הראשון להתיישבות גולי ספרד במרוקו, היה לא רע. וכהמושל מולאי אשייך כן גם המושלים שאחריו מולאי מוחמד בנו ומולאי ביחסון למריני – שחראשונה מלך רק כתשעה חדשים ושוב אחרי שהודח בשנת רפ"ז ממלכותו, שב וימלוך שנית.והוא או אחד מבניו זמן לא מועט – אהבו את היהודים ויאירו פנים להם.
כנראה על כי מצאו בם חפץ על ידי חריצותם וכשרונם להפרחת המדינה ביחוד לרגלי היהודים המגורשים שהצטיינו בזה ביותר, רוב המחר והתעשיה אומניות וחרשת יד נמצאו אז – שנים אחדות אחרי בוא המגורשים לפאס – בידי היהודים, וביניהם היו בעלי הון ועושר רב ויהיו נכבדים מאד בעיני המושלים והעם.
במארוקה נמצא אז איש יהוד עשיר וחכם ויודע בינה לעתים אשר הביא טובה גדולה למושל הארץ ויהי חשוב ונשוא פנים בחצר המלכות. בפאס ידענו כבר שמות אנשים שהתרועעו עם המלך ושרי המדינה, והם, השר יעקב רוג'ליש שהתלוה את המלך מולאי בוחסון ויהי גדול בעיני עמו ורצוי לרוב אחיו ומשה אבוטאס שהיה יוצא ובא בבית המלך ההוא ויהי לו שררה על היהודים. שניהם היו כנראה מאנשי המגורשים, ומבין התושבים היו עוד הנגידים הרב שם טוב בן רבי אברהם ורבי שאול בן רמוך והחכם יעקב בן ליחסן תלמידו של רבי חיים גאגין אשר החזיק ידו בעז רוח כמו כן המגורשים על ידי הידידות שרכש לו מכבר עם בן אחי המלך מולאי מסעוד.
כן נמצא אז אחד מבני המעלה מנכבדי המגורשים ושמו שמואל בלאנסי – כנראה של רבי משה או רבי אברהם בלאנסי מרבני המגורשים – והאיש הזה בכשרונו ואומץ לבו היה אהוב להמלך ולעם ויהי מראשי המדברים, בהריב אשר פרץ אז בין שתי משפחות בין בני מרין השבט המושל עד כה ובין בני כריף שחפצו לכבוש את המלוכה.
עבר שמואל בלאנסי בראש גדול של אלף וארבע מאות בעלי מלחמה מזוינים, מוירים ויהודים, ויצא להלחם נגד בני כרייף ויכה בהם מכה נמרצת על ציד העיר סווטה. בעיר אספי היה רב העדה רבי אברהם בן זמרה שבחכמתו היה לו השפעה רבה על תושבי העיר בכלל.
וכאשר נסע לאזמבויא רב החובל אשר לממשלת פורטוגל להעיר הזאת מצא לו עזר ברב העדה ההוא וברופא יהודי אחד מיושבי העיר אשר היה למליץ בינו ובין עם הארץ למסור את העיר בידו ( 1508 ). כן עזרו שני היהודים יצחק בן זמרה, אחי הנ"ל, ויהודי אחד ושמו ישמעאל את הפורטוגזים כאשר התקוממו נגדם בני עם הארץ בשנת 1510.
בעיר הזאת שהייתה נחשבת אז למלכות פורטוגל הותר ליהודים מטעם המלך עמנואל לשבת בה על פי דבר המלך אשר הוציא ביום ה-4 במאי שנת 1509. בין אלה שנושבו בה מכבר ובין אלה שבאו לשבת בה מחדש ואם בכל זאת ימצא המלך לחפצו לגרשם מן העיר הזאת אז עליו להודיע להם שנתיים ימים לפני הגירוש ולתת להם לצאת עם כל קניינם ורכושם. גם הקנאי יוחנן השלישי אחרי גרשו כלה את שארית יהודי פורטוגל הוציא את העיר אספי מן הכלל ואחרי שנים רבות, בשנת 1533 נתן רשות ליהודי אספי לצאת ממנה ולשבת בארזילא.
מקור " נר המערב "