אנשי הדת המוסלמים תקפו את ישראל בפומבי ושיבחו אותה בחשאי-נדב שרגאי עלילת 'אל-אקצא בסכנה'
בעשור האחרון, לאחר שלאורך שנים האשימו גורמים מוסלמיים מכל רחבי העולם את מדינת ישראל כי היא חותרת למוטט את מסגדי הר הבית, נוצרה סכנה ממשית להתמוטטות חלקו הדרומי-מזרחי ופגיעה במסגד אל- אקצא. זאת, דווקא כתוצאה מפעילות בנייה מקיפה של המוסלמים בחלק זה של ההר והכשרת אורוות שלמה כמסגד תת-קרקעי.
המוסלמים התכחשו תחילה לסכנה זאת, ואף הערימו מכשולים רבים בדרכה של ממשלת ישראל ורשויותיה שניסו לטפל בסכנה. הטיפול בחללים עתיקים שנחשפו במהלך חפירות ארכיאולוגיות ישראליות לאורך השנים מתחת לאזורי מגורים ערביים בירושלים העתיקה, במסגרת החפירות הארכיאולוגיות, הציל במקרים רבים את הבתים שמעל משקיעה והתמוטטות. קמרונות מעוותים שעליהם נשענו איזורי מגורים שלמים, קיבלו תמיכה. בורות ספיגה שניקזו אשפה וביוב אל תוך חללים ואולמות עתיקים הוחלפו במערכות ביוב מודרניות.
במקרים אחדים התנו חלק מבעלי הבתים המוסלמים את הסכמתם להצעת הרשויות הישראליות, לטפל ולשקם חינם את מערכות הביוב והסניטציה, שערערו את יסודות בתיהם, בשיפוץ כולל של בתיהם ודירותיהם. למעשה סחטו בעלי בתים אלה את שלטונות ישראל בתמורה להסכמתם להתקין מערכות ביוב ראויות שימנעו ערעור של יסודות בתיהם ופגיעה בעתיקות ובאוצרות תרבות הטמונים במעבה האדמה.
אנשי הדת המוסלמים תקפו את ישראל בפומבי ושיבחו אותה בחשאי
לאורך השנים ביקרו בחשאי משלחות של אנשי דת מוסלמים ובכלל זה ראשי הוואקף והמועצה המוסלמית העליונה, בחפירות הארכיאולוגיות לאורך הכותל המערבי ולאורך הכותל הדרומי. תגובותיהם באותם מעמדים היו חיוביות, ועמדו בסתירה מוחלטת להתקפות הפומביות על ישראל ולהאשמות בדבר כוונה למוטט את מסגדי הר הבית.
במהלך הביקורים הללו הביעו ראשי הדת המוסלמית חשש מחשיפת עמדותיהם ברבים. במקרה אחד לפחות, שילם איש מקצוע מוסלמי במשרתו, לאחר שהביע בפומבי דעה חיובית על החפירות הארכיאולוגיות הישראליות
החפירות הארכיאולוגיות כמפעל מדעי ותרבותי מפואר
החפירות הארכיאולוגיות שישראל ערכה לאורך השנים סביב הר הבית הן מפעל מדעי ותרבותי מפואר, שהתנהל בפיקוח מקצועי והנדסי, תוך הקפדה על אמצעי בטיחות. החפירות התנהלו בגלוי, וביקרו בהן מומחים מתחומים שונים מכל רחבי העולם ובכלל זה נציגי אונסק"ו,תוצאות החפירות הללו ופרסומן אפשרו לכל שוחרי התרבות, המדע והדת, בני כל העדות – יהודים, נוצרים ומוסלמים, ללמוד אותן, להזדהות עמן וגם להתחבר באמצעותן אל עברם. עבודתם של הארכיאולוגים הישראלים תרמה משמעותית גם לחשיפה וללימוד תקופת הזוהר של האסלאם בארץ ישראל. ראוי לציין במיוחד את גילוי ארמונות שושלת בית אומאיה מדרום להר הבית. טבעי, עם זאת, שמדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, לא נותרה אדישה אל מול ממצאים מתקופות קדומות שחפפו את המקורות ההיסטוריים וכתבי הקודש היהודיים, והדברים זכו לתשומת לב ציבורית רבה יותר
תודות
אני מבקש להודות לשורה של מוסדות ואישים שסייעו בעדי במהלך איסוף החומר לעבודה: רשות העתיקות, הקרן למורשת הכותל, מבט לתקשורת פלסטינית, ממר"י (המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון), ארכיונים של עיתונים יומיים, הספרייה הלאומית, אנשי הספרייה ביד בן צבי. תודה מיוחדת לתא"ל (במיל') שלום הררי, לארכיאולוג מחוז ירושלים ד"ר יובל ברוך, למנכ"ל רשות העתיקות שוקה דורפמן, ולרב הכותל והמקומות הקדושים, הרב שמואל רבינוביץ. שני האחרונים פתחו בפניי דלתות רבות שסייעו לי להגיע לחקר האמת. המקורות שעליהם נסמכתי מצוינים במראי מקום לאורך המחקר, אולם שלושה ספרי יסוד שעליהם נסמכתי ראויים לציון: 'מלחמות המקומות הקדושים' מאת עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ, 'מירושלים למכה ובחזרה' של פרופ' יצחק רייטר, וספרי שלי – 'הר המריבה', שמעט מתכניו שולבו כאן מחדש. היכרותי הקרובה עם סוגיית הר הבית, שבה עסקתי שנים במסגרות עיתונאיות ומחקריות, וביקוריי במקום לאורך השנים, סייעו בידי במהלך העבודה. בשונה מפרסומים אחרים שסייעו בידי לבנות את התשתית לדברים, מתמקד פרסום זה בעלילת 'אל-אקצא בסכנה', מעמיק בה ובונה נדבכים חדשים ונוספים על פרסומים קודמים בעניין זה. מסיבה זאת נוגע החיבור רק מעט בשורה של סוגיות חשובות נוספות הקשורות לעניין הר הבית, ורק באופן שמקל על ידיעת הרקע והבנת השתלשלות עלילת 'אל-אקצא בסכנה'. נעזרתי רבות גם בשורה של פרסומים שעניינם הארכיאולוגיה של ירושלים ובמאמרים שהתפרסמו במסגרות אלה. ראויים לציון הספרים והמאמרים של פרופ' דן בהט, ד"ר אילת מזר, ד"ר גבריאל ברקאי, פרופ' רוני רייך, ד"ר גדעון אבני ותמר וינטר. תודה מיוחדת לפרופ' יצחק רייטר שקרא את כתב היד, העיר הערות מועילות ושרבות נעזרתי ונסמכתי על פרסומיו ומחקריו, לד"ר גבריאל
ברקאי שקרא אף הוא את כתב היד, מנע ממני שגיאות והעיר הערות מועילות ומחכימות, ולד"ר אייל מירון העורך המדעי, שלא חסך מאמץ בהעמדת החיבור על אדנים יציבים וראויים. אני מבקש להודות גם לאכסניה שבה מתפרסם מחקר זה, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ובייחוד לנשיא המרכז, ד"ר דורי גולד, ולמנהלת המרכז, גב' חיה הרשקוביץ, שהערותיהם האירו ותרמו רבות, וכן ל'ספריית מעריב' ועורכה דני דור, שחברו ל'מרכז הירושלמי', בהוצאת הספר לאור. תודות גם לאיש 'המרכז הירושלמי' טומי ברזי שסייע בהפקת הספר. מובן שהאחריות לנאמר היא עליי בלבד.
הקישור לספר השלם באינטרנט……למי שמעוניין….
http://jcpa.org.il/wp-content/uploads/2013/11/El-Akza.pdf
דיוקנו של שקר ספריית מעריב • המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
חלק ראשון – נשים בעלות יוזמה , רכוש או השכלה.- אליעזר בשן
חלק ראשון – נשים בעלות יוזמה , רכוש או השכלה.
פרק ראשון – תביעות כספיות של אלמנות 1733 – 1894
הקשרים המסחריים בין בריטניה למרוקו באמצע המאה ה- 16 – בריטניה סיפקה נשק ואריגים מוכנים למרוקו ורכשה ממנה חומרי גלם, כגון צמר, עורות ונחושת. הקשרים טופחו על ידי המלכה אליזבט 1558 – 1603.
משנת 1577 ואילך מונו קונסולים בערי המסחר במרוקו כדי לייצג את האינטרסים של הסוחרים הבריטים שישבו בערי החוף של מרוקו. ב – 1855 נוסדה החברה Barbary Company לשם עידוד הסחר של הבריטים במגרב.
אחרי 1640 ייצגו את בריטניה קונסולים בתיטואן ובסלא. ליהודי מרוקו היה חלק בקשרי המסחר הדו סטריים, מהם שרכשו זיכיונות מהסולטאנים, מהם שכיהנו בתור תורגמנים לנציגים הבריטיים. בדורות שלאחר מכן כיהנו יהודים גם כסוכנים קונסולריים או כסגני קונסולים של בריטניה במרוקו.
בתקופת שלטון בריטניה בטנג'יר – 1661 – 1684 היה שלמה פאריינטה תורגמן לארבעה מושלים בריטים של העיר. לאחר כיבושה של גיברלטר על ידי בריטניה ב – 1740 הוגברה הפעילות המסחרית. כך, למשל, סיפקו יהודים מטנג'יר בקר למחנה הצבא הבריטי וגם יהודים שהתיישבו שם השתלבו בפעילות זו.
במאה ה – 18 השתתפו יהודים שהיו מקורבים לסולטאנים במשאים ומתנים להסכמי שלום ומסחר בין מרוקו למדינות אירופה, ובהן בריטניה.משה בן עטר מסלא ושותפו ראובן בן קיקי תיווכו בהסכם כזה ב – 1721 וב – 1729.
התורגמן היהודי בסלא שנידון בתעודה שלהלן פעל בשנות השלושים של המאה ה – 19. בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה – 18 ידוע על שני יהודים שכיהנו בתור סגני קונסולים בשירותיה של בריטניה במרוקו ;
יצחק לארהLara כיהן בטנג'יר משנת 1741 עד 1752, ועד 1755 – בארזיליה. יצחק דיאו קארוואלו Isaac Diaz Caravalho יליד גיברלטר, היה סגן קונסול בטנג'יר סביב 1750.
תעודה 1
אלמנתו של שלום נהמיאש, סוחר ותורגמן לסגף הקונסול הבריטי בעיר סלא, מבקשת סיוע כספי
To The King's Most Excellent Majesty
The humble Petition of Rachael Namias Widow of Salom Namias Sheweth
That y[ou]r petitioner said Late Husband for severall years resided in London and acted in the Capacity of a Merchant, and the better to carry on his business about Six years ago went over to Salle in the Kingdom of Barbary carrying with him not only all his own Effects but also the Effects of Several Merchants of this Nation to dispose thereof to their best advantage
That your pet[itione]r's said Husband following his business in the s[ai]d City at the time when the Moors made a prize of an English Vessel and brought her into the Said port of Salle; whereupon John Leonard Solicofre Esq[uire], Y[our] Majestie's consul then residing in the said City, applied to y[ou]r Pet[itioner]'s said husband and desired that in regard yo[ur] petitioner's said husband understood the English and Arabic Languages, he would serve as his Interpreter] and thereby assist him in claiming and procuring the s[ai]d Ship's Release
That y[ou]r Pet[itione]r's said husband being always ready to do the British Nation all the services in his power did in pursuance to the said Consul's request attend him to the Emper[o]r of Morocco and according to the custome of the said Country acquainted him with the said Consul's business and desired to have restitution of the said pretended Prize, which so Exasperated the said Emperor that without any other Cause he ordered y[ou]r Petitioner's] said husband to be burnt alive and all his Effects should confiscated to the said Emper[o]r's use, which dreadful! command was immediately put in Execut[io]n, and thereby y[ou]r Pet[itione]r was deprived of the best of husbands and of the common necessaries of life.
That y[ou]r Pet[itione]r has an old infirm Mother and two Small children wholy unprovided for, and as y[ou]r Pet[itione]r's said husband Lost his Life and fortune for the benefit of Y[ou]r Majestie's Subjects in assisting the Said consul in Manner aforesaid
Your Petitioner] most humbly prays your Majesty to take this her
deplorable case in to consideration and to grant her such Relief as your Majesty in your great Wisdom shall seem meet
And y[our] Pe[titione]r shall ever pray etc
Petition of Widow Namias whose Husband was burn'd at Mequinez
תרגום
בקשתה של רחל נחמיאש אלמנת שלום נחמיאש מהוד מלכותו המלך בעלה המנוח גר בלונדון שנים מספר. לשם ביצוע מסחרו עבר לפני כשש שנים לסלא שבממלכת ברבריה, ונטל עמו לא רק את סחורתו, אלא גם את סחורתם של סוחרים אחרים של אומה זו לשם תועלתם.
באותו זמן תפסו המאורים אנייה אנגלית והביאוה לנמל סלא. ג׳והן ליאונרד סוליקופר (Solicofre), הקונסול של בריטניה בנמל סלא, פנה לבעלה, לאור ידיעותיו באנגלית ובערבית, וביקשו שישמש תורגמן, וכך יטפל בשחרור האנייה. בעלה היה תמיד מוכן לשרת את האומה הבריטית ככל יכולתו, ובהמשך לבקשת הקונסול פנה לסולטאן של מרוקו לפי הנוהג בארץ זו בבקשה להחזיר את הביזה.
הדבר הרגיז את הסולטאן עד כדי כך שפקד לשרפו בעודו חי ולהחרים את כל רכושו לשימושו של הסולטאן. פקודה נוראה זו בוצעה מיד. כך אבד כל רכוש בעלה והיא נשארה חסרת כול. יש לה אם זקנה וחלשה ושני ילדים קטנים ללא כל מטה לחם. ומכיוון שבעלה הקריב את חייו ואת רכושו למען אזרחי הוד־מלכותו בסיוע לקונסול הנ״ל, היא מבקשת לקחת לתשומת לב את עניינה המצער, ולהעניק לה סכום שלפי חכמתו יספק.
נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד
הלגיטימיות של נשים כמוסרות מידע
הלגיטימיות של נשים כמוסרות היתה בהחלט מקובלת על חוקרי החדית׳, רובם ככולם גברים. הארכיטיפוס של המוסרת היא עאישה, אשתו האהובה ביותר של הנביא. עאישה היתה המוסרת הבולטת ביותר בדור חברי הנביא, אבל גם נשים רבות אחרות בנות הדור הראשון היו מקורות לחדית׳, גם לפי קני המידה המחמירים ביותר. יתרה מזו, לא כל המוסרות היו קרובות משפחה של הנביא. ברגע שנשים אלה נתקבלו כמקורות לגיטימיים, ואפילו חיוניים, של חדית׳, נקבעה נורמה שנתנה לגיטימציה לנשים במומחיות למסורות.
סימן נוסף למהימנותן של נשים במסירת מידע חיוני הוא, שלפי המסורת האסלאמית, מספר נשים מקרב המאמינים הראשונים לקחו חלק באיסוף הקוראן. חַפְצָה, בתו של הח׳ליף עֻמר ואלמנתו של הנביא, נתנה דפים כתובים של הקוראן שקיבלה מאביה לח׳ליף עֻתְ׳מאן. עת׳מאן קיבץ את הדפים לספר והכריז עליו כגירסה הרשמית של הספר הקדוש. בסיפור הזהה למסורת על אודות עאישה, הכתיבה חַפְצָה את הנוסח הנכון של פסוק מסוים לסופר שכתב עותק של הקוראן. במהלך ארבע המאות הראשונות של האסלאם, היה הנוסח העת׳מאני רק גירסה אחת מני רבות של הקוראן שיוחסו לחברי הנביא, לח׳ליפים עמר ועלי, ולאלמנותיו של הנביא עאישה, אֻם סַלַמַה וחפצה. עאישה סיפרה שהנביא נהג לדקלם לפניה קטעים מהקוראן: היא ביקשה להכין עותק כתוב מלא, וכפי שראינו, תיקנה את הסופר. אשה בשם אֻם וַרַקַה אספה ודיקלמה את הקוראן, וייתכן שאף עזרה לעת׳מאן באיסוף החומר. לאורך השנים המשיכו נשים ללמוד את הקוראן, הן כחלק מקריירה למדנית והן מסיבות דתיות.
תפקידן של הנשים במשפט האסלאמי מורכב יותר. כל ספרי ההלכה הקדומים נכתבו בידי גברים, אם כי אלה הסתמכו על מידע שהועבר על ידי נשים ספורות. חכמי ההלכה עמדו בפני דילמה בסוגיית מתן עדות מחייבת על ידי נשים. פסוק מהקוראן שדן בקשירת חוזה לחוב מציין: ״והעידותם שניים עדים מכם מן הגברים, ואם לא יהיו שני גברים, והיו גבר ושתי נשים אשר תיכשרנה לפניכם לעדות, והיה כי תשגה אחת מהנה והזכירה האחת מהן את השנייה״. פסוק זה, המתייחם למקרים העוסקים ברכוש, רומז כי שני עדים ממין זכר עדיפים, ומשתמע ממנו שלנשים זיכרון פחות טוב מאשר לגברים, אך הפסוק מציין במפורש כי נשים יכולות לשמש כעדים. חכמי הלכה מסלמים היו יכולים לפרש את הקביעה הקראנית הזו בצורה רחבה או צרה יותר, ונראה שהיה קיים מתח בין תקדים ובין הצורך בעדותן של נשים מחד, לבין השגות לגבי היכולות של נשים מאידך.
חיבורו המשפטי הקדום של מאלכ כולל דיון ארוך ומורכב בשאלה אם שחרורו של עבד כלול בקטגוריה של דיני רכוש או דינים הנובעים מעבירות הנזכרות בקוראן (חֻדוּד, יחיד: חד). אחת הסיבות שהבחנה זו חשובה כל כך היא שעדותן של נשים אינה קבילה בהאשמות הכרוכות בעונשי חד. לעומת זאת, שתי נשים יכולות להעיד שתינוק נולד חי גם אם הדבר קשור לירושת רכוש. ברור שלמרות הרתיעה מקבלת עדותן של נשים, הכירו חכמי המשפט בכך שישנם מקרים שבהם נשים עשויות להיות העדות היחידות.
על פי חיבור משפטי מהמאה השישית/השתים-עשרה, יש לנשים שלוש התכונות הקדושות כדי להעיד – ראייה, זיכרון ומסירה – על כן, מסירת מסורת או מסר על ידי אשה תקפה היא; אולם, לנשים זיכרון חלש, ולכן דרושות שתי נשים. במקרים שיש להוכיח אותם מעל לכל ספק, כמו נקמה ועונשין, עדותן של נשים אינה קבילה. אם שתי נשים יכולות להחליף גבר אחד לשם עדות מחייבת, ניתן להסיק על פי ההקש, שארבע נשים יכולות להעיד במקום שני גברים. אך העדות של ארבע נשים אינה קבילה, כי ״הדבר ידרוש מנשים להופיע בציבור לעתים קרובות ולפגוע בפרטיותן.
חכמי ההלכה לא התייחסו כנראה לאנומליה שבייחוס מסורות לנשים כאשר עדותן המשפטית מוגבלת. הזיכרון החלש לכאורה של נשים, או הצורך שלהן בפרטיות, לא מנעו מהן להיות מוסרות יחידות של אמרות ומעשים של הנביא, אם כי ניתן לטעון ״חכמים העדיפו מוסרים גברים. רישומי בתי משפט מסלמיים מהתקופה העת׳מאנית מאשרים כי נשים שימשו כעדות מחייבות (שָׁאהִדַה), אך מקרים כאלה היו נדירים למדי ״וחלו אולי פעם באלף משפטים, או שבעה מקרים במהלך חמש שנים וחצי.
השאלה אם אשה יכולה, באופן עקרוני, לכהן כשופט(קאצ׳י) במשפט האסלאמי קשורה במידה מסוימת לשאלה עד כמה היא יכולה לתת עדות מחייבת. לפי אבו חַנִיפָה, אבי האסכולה המשפטית החנפית, אשה יכולה לשפוט רק במקרים שבהם עדותה היתה מתקבלת. לעומתו, אלטברי, פרשן הקוראן וההיסטוריון בן המאה הרביעית/העשירית, התיר לנשים לשפוט בכל משפט. בקובץ המשפט הציבורי של מֻאוַרְדי, מן המאה החמישית/ ־אחת־עשרה, התכונה הראשונה הנדרשת משופט היא היותו זכר, בהתבסס על הפרשנות המסורתית של פרשה 4 של הקוראן(אלנסאא), פסוק 38: ״לגברים יתרון על הנשים״. במילים אחרות, מנקודת מבט חברתית יותר מאשר דוגמטית, ההתנגדות לשופטת היא משום שתהיה לה סמכות על גברים. בקובץ המשפטי החנפי שחיבר אלמרע׳ינאני במאה שישית/השתים־עשרה, מותר לאשה לכהן כשופטת בכל משפט חוץ מאלה העוסקים בפלילים שנשפטים בהם לפי ההלכה האסלאמית(חדוד).
נשים בולטות בקרב חברי הנביא וה״ממשיכים״ אכן חרצו דין – הבולטות ביניהן היו עאישה בנת אבי בכר ועמרה בנת עבד אל רחמן – אולם לא מצאתי אשה שכיהנה כקאצ׳י. משלב מוקדם מאוד בהיסטוריה האסלאמית, הרשות השופטת היתה תלויה בסמכות הפוליטית־הצבאית, וכיוון שהיה נדיר שנשים תהיינה לוחמות, שליטות או — מושלות, הן לא יכלו להיות שופטות. הפסילה הברורה של מוארדי את כהונת נשים במשרת השופט היא המשך הגיוני של מניעתן ממשרת השר או המושל (וזיר). בכל אופן, נראה שכמה נשים שמשלו במדינות אסלאמיות, בין אם למעשה ובין אם להלכה, השתמשו בזכותו של המושל לשפוט בפלילים, או בתלונות נגד עובדי ציבור, אן זהו תחום שבו צרכי המדינה הצדיקו התרחקות מהמשפט המוסלמי.
בניגוד לשופט, פוסק הלכה (מפתי) יכול להיות אשה, עבד, עיוור או אילם. הדבר שנדרש מהאדם הוא להיות מסלם, ישר ובעל ידע משפטי או יכולת לפתור בעיות בשיקול דעת.
" פלשתינה " תקדים של טרף
" פלשתינה " תקדים של טרף עמוד 143
…לעתים כה קרובות בשיחות עם
רוג׳רס, קיסינג׳ר, סיסקו ואחרים שמעה
מצרים את האמריקאים אומרים, למעשה, ״אין לנו
ענין לחטט בנושנות: הבה נסתכל
במצב כמו שהוא כיום״. אבל
המצב של היום הוא מעשה האתמול.
מוחמר הייכל, הדרך לרמדאן
חלק מהם [מן היהודים] הרגתם וחלק
שביתם והורשנו לכם את אדמותיהם,
בתיהם ורכושם, עם שטחים
שמעולם לא דרכה רגלכם
עליהם, כי אללה הוא הכל־יכול.
קוראן, בעלי הברית, סורה לג
כן, קיומה של זהות פלשתינאית נפרדת
אינו בא אלא לצרכים טאקטיים. הקמתה
של מדינה פלשתינאית היא מכשיר חדש
במערכה הנמשכת נגד ישראל…..
זוהייר מוחסן, לשעבר ראש המחלקה הצבאית של אש״ף וחבר הוועד־הפועל שלו,
ביומון ההולנדי טרוּב, מרס 1977
אמר הנביא מוחמד, ״המלחמה היא מרמה״.
אל־בוכארי, אליגיאמע אל־צחיח
אף על פי שמיתולוגיה שיסודה בפוליטיקה צמחה סביב עברה המתועד של הארץ הידועה בשם ״פלשתינה״ או ארץ-ישראל וחנקה אותו, קיימת אצל חוקרים ראשונים במעלה הכרה בדבר שאחד מהם קרא לו ״הגירסה השובינית יותר של הערבים לתולדות האיזור, כאילו תחילתן בערבים ובאסלאם״.
הטענה של "פלשתינאים " ערבים-מוםלמים היה ״קשר רגשי״ אל ״חלקת־אדמתם שלהם בפלשתינה " – קשר המבוסס על ״נוכחות מוצקה״ על אדמה ״ערבית״ משך " אלפים בשנים " – היא חלק חשוב מאותה מיתולוגיה בת הזמן האחרון. היא הומצאה לא מכבר במאמץ תעמולתי אורווליאני שעד כה הוכתר בהצלחה – פנייה אל הרגשות ש ״תסתור את הציונות״ ו״תשרת״ צרכים טקטיים כ״מכשיר חדש במערכה הנמשכת נגד ישראל׳/ כמו שאמר איש-אש״ף המנוח מוחסן בגילוי־לב בראיון שממנו ציטטנו בראש הפרק הזה.
כדי להבין איך, בהסתייעו בבורות כללית כמעט לגבי ״העבר שאינו מרפה״ סילף אותו מכשיר את ראייתו של ההווה, עלינו להעיף מבט ב״אתמול״ של ״פלשתינה״.
הבדיקה תתמקד בהשלמתו של מעגל – במעקב אחר התנאים והמאורעות הממשיים ששויפו או הושמטו מהדיאלוג על הסיכסוך הערבי־ישראלי; אלה הם תנאים ומאורעות שעיצבו את התנאים המדיניים, הכלכליים והדמוגרפיים הממשיים באיזור. אותם תנאים מצדם השפיעו במידה מכרעת על ממשותו של ה״צדק״ – לגבי הפליטים היהודים והערבים, או לגבי ״בעיית ארץ־ישראל״; לגבי הסיכסוך הערבי־ ישראלי. הארת המצב ההוא חושפת וסותמת את התהום הפעורה בין העובדות המתועדות לבין הטענות הערביות, ומעניקה פרספקטיבה לאותן סברות והנחות שנעשו מפתח בפירושו של ה״צודק״ לגבי האוכלוסיה הנדונה כיום.
״השלטון הערבי היחיד מאז הכיבוש ב־635 לספה״נ נמשך בדוחק, כשלטון ערבי 22 שנה…״, העיד יושב-הראש המוסלמי של המשלחת הסורית בדברו בוועידת- ׳השלום בפאריז בפברואר .1919
ב־1937 דיווחה הוועדה המלכותית הבריטית לארץ-ישראל כי ״אכן הגיעה השער להכיר שה׳אזרחות׳ הארצישראלית… כמו שהיא, אינה אלא נוסחה משפטית המשוללת תוכן מוסרי״.
היסטוריונים ומזרחנים חשובים מטעימים כי ההיסטוריה סותרת את הטענה על ״זכויות הערבים הפלשתינאים על פלשתינה הערבית מימים-ימימה״.
לדברי הרוורנד ג׳יימס פארקס, ״נתנו הרומאים לארץ את השם פלשתינה כדי לעקור מן השורש כל זכר להיסטוריה היהודית שלה..״
לכאורה אולי לא מן הראוי הוא להקדיש זמן רב כל־כך ל״מצב שחלף לפני אלפיים שנה״. אבל מבחינה פוליטית חוללו נצחונה של רומא, ופיזורה של האוכלוסיה היהודית, שינוי מכריע בתולדותיה של ארץ. מה שנוצר ביותר מאלף שנות היסטוריה יהודית [אלף שנה לפני 135 לספה״נ] נשאר, והוא הדין במה שהחל להיווצר במחשבותיה של הכנסיה הנוצרית הצעירה.
הרבה חוקרים מובהקים עסקו בסילופים האופפים את המלה פלשתינה. השם נגזר מ״נודדים אחרים שבאו מצפון־המערב, הפלשתים. אף-על־פי שהגיעו אחרונים, ואף-על-פי שרק משך כמה עשרות־שנים בלתי-ברורות שלטו בארץ כולה, הרי בגללם ניתן לה השם פלשתינה. הפלשתים האלה היו עם איגאי, שגורש מיוון ומאיי הים האיגאי ב־1300 לפנה״ס בקירוב. הם שטו לרומא לאורך החוף האסיאני וב־1200 לערך ניסו לפלוש למצרים. כיון שנהדפו, נאחזו בשפלת־החוף של ׳פלשתינה׳ הדרומית, ושם הקימו שורה של מדינות־עיר״.
לדעת ברנארד לואיס, מלומד מהולל, ״אין המלה פלשתינה מופיעה בברית הישנה… פלשתינה אינה מופיעה כלל בברית החדשה״.