ארכיון יומי: 24 באוקטובר 2015


שירתו האישית והחברתית של ר' שלמה חלואה-מכנאס המאה ה-18

שירה ופיוט ביהדות מרוקו – יוסף שטרית – עמוד 169שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

שירתו האישית והחברתית היסטורית של רבי שלמה חלואה במאה ה-18

מסורת השיח השירי העברי במרוקו

מבין עשרות ואולי מאות המשוררים שחיברו שירים עבריים במרוקו בארבע מאות השנים האחרונות בולט רבי שלמה חלואה בעושר שירתו ובמגוון הנושאים והסוגים שבהם הוא נגע בכתיבתו בשירה השירית. הוא גם בין המשוררים הבודדים במרוקו בפרט בצפון אפריקה בכלל שזכו והשירו את הדיוואנים האוטוגרפיים שלהם לדורות שאחריהם, וזיכו אותם בהם.

אולם למרות שיריו הרבים וכתיבתו הראויה לעיון עדיין לא זכה רבי שלמה חלואה שתיחשף שירתו ושתיחקר או תתפרסם יצירתו, אף לא בחלק הקטן, וזאת כמעט מאתיים שנה לאחר שהוא חתם אותה. מחקר ראשון זה מטרתו הוא קודם לכול להציג שירה ענפה זאת על מגוון סוגיה ומוקדיה תוך התייחסות מיוחדת לשיריו האישיים, החברתיים והיסטוריים. עד לעת החדשה היה רבי שלמה חלואה ( להלן רש"ח ) המשורר העברי היחידי בצפון אפריקה שהקדיש לסוגים ולסוגות אלה מקום כה נרחב וכה משמעותי במכלול שירתו.

בבואנו להאיר כאן לראשונה את יצירתו לא נוכל בוודאי להקיף את מכלול הסוגיות התרבותיות, הפואטיות והלשוניות הקובעות את מקומו ואת ייחודו של רש"ח ברצף השירה העברית הצפון אפריקה של ארבע מאות השנים האחרונות. לשם כך יידרש מחקר נרחב וארוך טווח, שאת יסודותיו הראשונים אנו מקווים שהנחנו כאן.

במחקר שלפנינו מנסים לתהות בעיקר על הגורמים האישיים הביוגרפיים שכיוונו את יצירתו של רש"ח ועל אחדים מהמוקדים הפואטיים המרכזים שהנחות את כתיבתו השירית. דרך הצגת אירועים ועקרונות אלה ייתכן שנבין טוב יותר את השירים הספורים שנפרסם כאן ואת תכונותיהם הפואטית, וייפתח צוהר להבנת היצירה כולה. ועם זאת חקירתנו זאת מבוססת כל כולה על הדיוואנים של רש"ח בלבד, שכן לא נתגלה לנו עד כה כל מקור אחר המתייחס לרש"ח או לשירתו.

ארבעה אוטוגרפים עומדים כיום לרשות החוקר לעיון בשירתו של רש״ח. שלושה מהם אצורים בספרייה של בית המדרש לרבנים בניו יורק – JTS -בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים (בסל״א). את פרטיהם ותוכנם נמסור בהרחבה בהמשך דברינו. כאן נסתפק בציון סימניהם ושנות עריכתם.

            כ״י 1835 באוסף אדלר שבבית המדרש לרבנים בניו־יורק זהו הדיוואן הראשון של ר׳ שלמה חלואה, ובו 162 דפים. הוא ערך אותו בין השנים 1787-1781. מס׳ המיקרופילם שלו במכון לתצלומי כתבי־יד עבריים בבסל״א 25603, ובמכון בן־צבי 1808.

            כ״י 614/739 באוסף שבבית המדרש לרבנים בניו־יורק הדיוואן השני של רש״ח. כונס בין השנים 1794-1793, והוא כולל 162 דפים, עם כתיבה פגומה לרוב המקשה מאוד על פענוח השירים, ולעתים אף מונעת זאת. מס׳ התצלום שלו בבסל״א 28159, ובמכון בן־צבי 1789.

            כ״י 13131 של ספריית בית המדרש לרבנים בניו־יורק (להלן 3 זוהי אסופה המכילה 17 דפים, ובה קינות שרובן מתייחסות למאורעות תק״ן(1790). רש״ח ערך את האסופה כנראה ב־1791, לפני תום המאורעות הטרגיים ב־1792. מס׳ התצלום בבסל״א 28241, ובמכון בן־צבי 1777

קווים לדמותו ולחייו של רבי שלמה חלואה.

רבי שלמה חלואה היה בן לאחת הקהילות המעניינות ביותר בצפון אפריקה – מכנאס – והשתייך למשפחת רבנים ומשוררים שהשאירה את רישומה בתולדות הקהילה.

הערת המחבר : נציין כאן את המשוררים הידועים בלבד: [א] יצחק חלואה, בן המאה ה־18, ששיריו מפוזרים בכתבי־יד שונים שמקורם במרוקו. רש׳׳ח מזכיר אותו בכתובת של אחד משיריו: ״פיוט יסדתיהו וכוננתיהו נו׳ [=נועם, לחן הפיוט] ׳אני היום אשירה׳, אשר חבר ויסד שאר בשרי הנבון והחכם כה׳׳ר –כבוד הרב רבי – יצחק חלואה ישצ״ו [=ישמרהו צורו ויחייהו] ייתכן אף שהיה ייתכן אף שהיה דודו של רש״ח שכן הוא חותם לעתים בשיריו יצחק בן שלמה חלואה, משה חלואה, שחי במחצית השנייה של המאה ה־18 ונהרג כנראה בשנת 1826, בעל הדיוואן פה לאדם, [ג] חיים חלואה, בן המאה ה־19, שאחדים משיריו מופיעים בתוך הדיוואן של ר׳ יעקב ברדוגו קול יעקב (עמי קכט-קלה) ובתוך כתב־יד 5309 בספריית בית המדרש לרבנים בניו־יורק 

אשר לדמויות הרבניות שצמחו בקרב המשפחה עד לימיו הוא, רש״ח הקדיש להם שירים שונים והזכירם בהם. בתוך פיוט שחיבר לכבוד בנו חיים לרגל חתונתו הוא כותב על משפחתו: ״שלשלת מיוחסים וקדושים, / כולם אנשים הנגשים / לשרת בשם ה׳״  בכתובת של פיוט לכבוד רבי יוסף בן רבי משה חלואה הוא כותב "   בכתובת של פיוט לכבוד ר׳ יוסף בן ר׳ משה חלואה הוא כותב: ״שיר יסדתיו וכוננתיו לכבוד ידי״ן [=ידיד נפשי] החכם המאושר באישור כולל כהה״ר [=כבוד הרב הגדול רבי] יוסף חלואה נר״ו [=נטריה רחמנא ופרקיה], נין ונכד לאותו צדיק חסיד וענו, החכם השלם כלול מכל, כמוה״ר אברהם חלואה זלה״ה [=זכרו לחיי העולם הבא], והוא אשר רמזתי במסגרת השיר [בסוגר של מחרוזת א], והחכם אשר עליו הוסד השיר הוא בן בנו ה״ה [=הרב הגדול] החכם השלם הותיק כהה״ר משה חלואה תנצב״ה [=תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים]״(שם, דף 29א). בהמשך הוא כתב שיר נוסף לכבוד יעקב בן משה חלואה, אחיו של יוסף (שם, דף 112א). על ר׳ אברהם חלואה, שחי במאות ה־17 וה־18, ועל ר׳ משה חלואה, שנפטר בשנת תקנ״ג, ועל בנו ר׳ יוסף ראה מלכי רבנן, דף טז, א, דף צ, א ודף ס, א-ב בהתאמה. ראה לעיל פרק ד על צאצא אחר של המשפחה.

הוא חי באחת התקופות הטרגיות ביותר בתולדות יהודי מרוקו, הרבע האחרון של האה ה-18. בתוך הפיוטים, התועחות, הקינות והשירים הלימודיים הרבים שחיבר, כמאתיים שירים ואולי אף יותר, הוא שהאיר לנו שירים היסטוריים המהווים עדות אישית יקרת ערך על פגעי הטבע ועל אירועים חברתיים פוליטיים שהעכירו בשעתם את חייהם של היהודים במרוקו ואף שמו לאל את המשך קיומן של הקהילות היהודיות. זאת הייתה תקופת מלכותו הקצרה ורוויָת הסבל של מולאי ליזיד, הידוע לשימצה בתולדות יהודי מרוקו, שמלך בשנים 1790 – 1792, וציווה לרדות את היהודים עד כליה כמעט. פרט לשירים אישיים והיסטוריים אלה חיבר רש"ח שירים סטיריים שונים המוסבים על דמויות ועל תופעות חברתיות שונות בחיי קהילתו.

LES SANDALES DU "COUSIN CROISE" CHEZ LA MARIEE TOUAREGUE ET LA LOI RABBINIQUE

Marceau Gast

LES SANDALES DU "COUSIN CROISE" CHEZ LA MARIEE TOUAREGUE ET LA LOI RABBINIQUE

Les populations du Sahara central ont formé un ensemble ethnique original tant du point de vue de leur organisation sociale traditionnelle, de leur régime de vie (pastoralisme nomade et rezzous) maintenu jusqu'au début du XXe siècle, que de certains caractères rituels qui n'ont pas d'équivalent ailleurs. Héritières d'une histoire longue et tourmentée, elles ont été le conservatoire d'un certain nombre de traits culturels adoptés à la faveur de mouvements de populations, d'échan­ges économiques, sociaux, culturels dont il est quasiment impossible aujourd'hui de retracer l'histoire exacte. Tel nous paraît être le cas aujourd'hui d'une coutume persistante, intimement liée aux structures de parenté et à leurs fonctions socio-politiques : l'offrande d'une paire de sandales au fils de la sœur du père de la mariée, dans toute céré­monie de mariage

Alors que la société actuelle est en pleine mutation, que toutes les références passées ne sont plus pertinentes, que les nouvelles straté­gies de pouvoir ne sont plus définies au niveau de la parenté, la paire de ncâls cl'Agadez (ou d'In Gall) est plus que jamais l'objet d'une surenchère lors de tous les mariages au Hoggar. Plus encore, cette offrande, persiste aussi chez les populations qui furent sous l'influence culturelle et politique des Touaregs dans le Tidikelt et le Touat (les Mrabtines et les Harratines). Mais elle n'est plus destinée au cousin croisé; elle fait partie de ce qu'on appelle désormais: "La corbeille de la mariée", ensemble de cadeaux complémentaires que le fiancé envoie à sa fiancée le premier jour du mariage

Après une courte présentation sur ce rituel, nous essaierons de poser la valeur de son sens pour situer ensuite son origine possible, comme symbole à caractère juridique, très lié semble-t-il à une coutume judaïque ancienne

La société des Kel Ahaggar, telle qu'elle est apparue au début du XXe siècle, présentait un ensemble de groupes lignagers (les tausit) de petite taille, dépassant assez rarement le millier d'individus cha­cun, classés en deux catégories 

  1. les aristocrates suzerains, Ihaggaren,
  2. les tributaires plébéiens, Kel Ulli (gens de chèvres ou Imrad)
  • Les uns comme les autres se référaient toujours à un ancêtre fémi­nin commun, mythique ou réel, pour définir l'identité de leur groupe respectif. Le groupe domestique demeurait cependant patrilocal en faisant référence au père, qui en était le chef et l'organisateur. La matrilinéarité définissait la parenté, l'organisation du pouvoir politi­que et économique notamment sur trois points importants 
    • L'accès au commandement pour les hommes 
    • — choix du chef au niveau de la tausit

—• choix du chef suprême au niveau de l'ensemble des tausit, regroupés en une unité territoriale, politique et économique appelée ettebel (du mot arabe tohol = tambour, attribut du pouvoir suprême)

  • L'héritage des biens collectifs 

Que ce soit au niveau d'un groupe lignager ou des biens rattachés au commandement suprême

Le paiement de l'impôt en nature (tiuse) qui était le signe à la fois coneret et symbolique de l'allégeance au chef suprême et à Yettebel. Chaque année, chaque groupe d'utérins se devait de fournir un sac de grains de céréales à Yamenùkal (chef suprême)

אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים

יהדות צפון אפריקה במאות י"ט-כ'

בעריכת מיכאל אביטבול

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

אליעזר בשן

אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים

חיי הכלכלה של יהודי המזרח והמגרב בתקופה העותמאנית ובזמן החדש לא זכו, עדיין, לניתוח מדעי ולתיאור מפורט. בספרי המחברים הקלאסיים על תולדות הכלכלה היהודית, כמו קארו, סומברט, רופין ושיפר, אין כל התייחסות לנושא זה. יש מן החוקרים בני־זמננו, המזכירים במלים ספורות כי רבים מהיהודים בארצות האיסלאם עוסקים במלאכות, ומהם בעלי־כשרונות אמנותיים עדינים העושים בזהב ובכסף.

הנדל ווישניצר שהקדישו ספריהם לבעלי־מלאכה יהודים, פוטרים את הקורא בכמה משפטים כלליים. הראשון יודע לספר, כי בין מגורשי ספרד שבאו למגרב היו אנשי תרבות ומעשה, וביניהם אומנים, והיו שתיקנו תוצרים ליושבי המדבר. הוא מסתמך רק על עדות אחת, של קונסול צרפת בסוף המאה הי״ח, בדבר מיגוון המקצועות בתחומי האומנות כפי שמובאת על־ידי הירשברג.

וישניצר שספרו מקיף ויסודי יותר, כותב כי ידוע שהיו אומנים יהודים בלוב, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו, ומציין כמה מקצועות בהם עסקו היהודים בארצות אלה. אולם לדבריו, אין נתונים מוסמכים לפני המאה הי״ט. כמו כן, הוא אינו מביא את המקורות והעדויות מהמאה הי״ט: וכפי שנראה להלן הנחותיו אינן נכונות.

בספרו תולדות היהודים באפריקה הצפונית, מקדיש מו״ר ח״ז הירשברג פרטים רבים למעמד הפוליטי־חברתי של היהודים. כאשר הוא מתאר את חיי הכלכלה של יהודי מרוקו, הוא מתרכז בשכבה הגבוהה של היהודים, שתפשו עמדות אצל הסולטאנים כסוכנים, חוכרי־מכסים, תורגמנים, מזכירים וסוחרים שניהלו קשרי מסחר בינלאומיים. אולם פשוטי־העם, שהם המוני בית ישראל, שהתפרנסו ממלאכות, מייצור כלים ומזון, משיווק תוצרתם ובשירותים, כמעט אינם זוכים לתשומת־לב: המקורות היהודיים והזרים הרבים אשר מאירים נושא זה לא נוצלו. אשר למאה הי״ט, מביא הירשברג רק את דברי הגרמני רוהלפס (Rohlfs) שסייר במגרב בשנות השישים של המאה הי״ט, הכותב על יהודי ואד דרעה וואד זיז כי הם עוסקים פחות במסחר ויותר במלאכה כגון: נפחות, נגרות, סנדלרות וחייטות.

התרגום העברי לספרו בצרפתית של שוראקי על יהודי צפון־אפריקה דן במשפטים ספורים על חיי הכלכלה של יהודי מרוקו במאות הט׳׳ז-י״ז, ומזכיר שמות של משפחות יהודיות אמידות שמבניה יצאו סוחרים גדולים ודיפלומאטים, וזאת מתוך 4-3 עמודים המוקדשים לנושא זה מימי־הביניים עד הזמן החדש.

את החסר שם השלים שוראקי במהדורה אנגלית לגבי המאות הי׳׳ט-כ׳. על עיסוקיהם של יהודי מרוקו באומנויות במאה הי״ט, כפי שנמסר על־ידי תיירים בני עמים שונים, מבסס הוא רק על עדותו של קצין צרפתי שסייר שם בין השנים 1884-1883, ושכתב על היהודים בצורה שלילית ומסולפת. לדעתו הם עצלים וחלשים, הנחה שחזר בה לאחר־מכן.

על תקופת החסות הצרפתית מספר שוראקי כי מעל לשליש מכלל האוכלוסיה היהודית במרוקו עסק בייצור ובמלאכות: הרוב — במלאכות המסורתיות שעסקו בהם במשך דורות: טכסטילים, עורות, צורפות וכד. הוא מדגיש את הפרודוקטיביות של תפוצה זו.

ספרו של זעפראני מבוסס בעיקר על הספרות הרבנית של חכמי מרוקו, אותה בדק באופן יסודי, ודלה ממנה מלוא חופניים פרטים על אומנויות שליהודים היה בהם חלק. אולם תנא ושייר, ולא היו לנגד עיניו כמה מספרי התשובות של רבני מרוקו. כן לא נוצלה ספרות התיירים האירופים שביקרו במרוקו, ורשמו פרטים על חיי החברה והכלכלה של היהודים.

במונוגראפיות על קהילות במרוקו מצויים יותר נתונים על יהודים כבעלי־ מלאכה ופועלים. למשל, עבודתו החשובה של ח׳ בנטוב על פאס, המבוססת על רישומי פנקס בית־הדין מסוף המאה הי״ז ותחילת המאה הי׳׳ח; הדיסרטאציה של הגב׳ גרבר על החברה היהודית בפאס משנת 1450 עד שנת 1700. על מראכש ומכנאס פורסמו נתונים מסוף המאה הי״ט על־ידי Ribbi. אשר לצפרו, ראוי לציון חיבורו המקיף של הרב ד׳ עובדיה אשר פרסם מקורות וסקירה על חיי היהודים בעיר זו, ולאומנים הוקדש מקום מיוחד בספר. אולם אף אלה לא נעזרו בעדויותיהם של האירופים שביקרו במרוקו.

מטרת חיבור זה לסקור ידיעות על האומנים והפועלים היהודיים במרוקו במאות הי״ח-י״ט, כפי שמשתקפות בכתביהם של נוצרים, בייחוד של אנגלים וגרמנים שביקרו במגרב, ולהשוותם עם המקורות היהודיים. כידוע, לא נוצלו עדיין העדויות הרבות המובאות ביומניהם של תיירים אירופים, על ההיבטים השונים של חיי היהודים במרוקו, ואף כאן לא נוכל להצביע אלא על חלק מהם.

Judaisme d'Afrique du nord aux 19-20e siecles-Edite par M.Abitbol

judaisme-dafrique-du-nordNorman Stillman

L'EXPERIENCE JUDEO-MAROCAINE Un point de vue révisionniste

L'histoire, comme la beauté, dépend souvent de l'opinion de ses témoins, et les appréciations historiques aussi bien qu'esthétiques sont sujettes au goût, au point de vue, et à une foule d'autres facteurs culturels et idéologiques. Dans une grande mesure l'historiographie moderne est selon l'expression de Norman F. Cantor, 'une reconstruction artistique' suivant laquelle des trames variées et souvent contradictoires, sont syncrétisées en un tout cohérent. Toute tentative de synthèse de l'histoire judéo-marocaine est de ce fait une entreprise artistique. Car il n'y a pas eu une seule histoire judéo- marocaine, encore bien moins une seule expérience judéo-marocaine, uniforme dans l'espace et le temps. Néanmoins, on peut se hasarder à faire certaines généralisations et quel historien n'en fait pas

J'estime que l'expérience historique des juifs au Maroc, comme partout ailleurs dans le Dâr al-Islâm (le monde islamique) nécessite un réexamen sérieux. Depuis à peu près un siècle, on a eu tendance à idéaliser l'histoire des juifs en terre d'Islam. Cette tendance qui a commencé en réaction à certains échecs pénibles de l'émancipation juive en Europe, a été fortement influencée par la vision romantique d'al-Andalus, l'Espagne musulmane. Au XXème siècle, la grande  tolérance de l'Islam envers les minorités religieuses, culturelles et raciales en son sein était devenue l'opinion communément admise, l'idée reçue. Peu d'opinions de poids se sont jamais faites entendre pour la remettre en question, la plus récente et éminente exception étant celle du Professeur Bernard Lewis

Nous devons ici noter que l'histoire des juifs d'Afrique du Nord, ainsi que l'histoire du Maghreb en général, a inspiré beaucoup moins d'études que l'histoire du Moyen-Orient. Les intellectuels qui ont montré le plus d'intérêt envers l'occident musulman on été, pendant plusieurs générations, les Français dont les travaux ont périclité quelque peu depuis la fin de la période coloniale. La plupart des études concernant les juifs furent d'ordre linguistique ou ethnographique et souvent elles étaient l'oeuvre d'administrateurs coloniaux. Ce qui explique en partie le caractère descriptif et souvent pragmatique de leurs recherches

  1. Z. Hirschberg fut le premier à essayer de présenter l'histoire des juifs maghrébins dans son exposé érudit l'Histoire des Juifs en Afrique du Nord (en deux volumes)

Depuis la publication de l'édition originale en hébreu en 1965, l'histoire détaillée d'Hirschberg a été l'ouvrage de référence classique sur ce sujet. Ce livre représente un effort de défrichage pour lequel tout étudiant de l'histoire des juifs maghrébins est reconnaissant. A d'autres égards, on peut le décrire comme un exemple tardif de l'érudition de la Wissenschaft des Judentums de la fin du XIXème siècle, une mine d'informations pas toujours judicieusement choisies ou analysées

Il n'existe pas d'ouvrage comparable pour l'histoire de chacune des trois communautés juives de Tunisie, d'Algérie et du Maroc. La seule exception est peut-être le livre du Rabbin Jacob Toledano, Ner ha- Ma'arav une histoire de la communauté marocaine, basée principalement sur des sources juives traditionnelles, mais aussi sur quelques sources islamiques et occidentales. Le livre de Toledano est particulièrement important, non seulement par l'usage qu'il fait des sources manuscrites, mais aussi parce qu'il reflète la façon dont les juifs marocains percevaient leur propre passé à la veille du protectorat.

Un nombre de plus en plus grand d'études historiques et anthropologiques est consacré ces derniers temps à la communauté juive d'Afrique du Nord en général, et aux juifs marocains en particulier. Il y a aussi un intérêt croissant à l'égard de leur passé de la part d'émigrés nord-africains établis maintenant en Israël, en France et en Amérique du Nord, comme en témoigne la fondation récente à Jérusalem du Centre de Recherches sur les Juifs d'Afrique du Nord

רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.

נר המערב

רבי משה בן צור הנקרא " אברהם העברי " מגולי ספרד, ועל פי שמו זה ניכר נכי היה לראשונה מן האנוסים משך זמן מה ובבואו לפאס שב ליהדותו ויחשב שם לאחד מהחכמים הגדולים שבעיר. רבי דניאל בן רבי יוסף טוילדאנו, בן משפחה מיוחסת ועתיקה בעיר טולידא שרוב אנשיה נדדו בעת גירוש ספרד, איזה לפורטוגל ואיזה לטורקיה ומהבאים לטוריה לעיר שאלוניקי היו גם רבי יוסף ובנו רבי דניאל, וזה האחרון נסע מסבה לא נדע שחאה, משאלוניקי לפאס.

ויהי שם לראש ישיבה וגם נין לו האחד ובמיוחד " ראש חעמי קשטילייא " ובכל זאת לא נודע אם השאיר אחריו איזי חבורים, אכן ממנו נשאר חוג משפחה גדול רבת אוכלוסין טרבת השפעה בקרה יהודי מארוקו עד הדורות האחרונים.

רבי יוסף הכהן אחד מחכמי פאס בדור הזה, ולא נודע אם מגולי ספרד או מן התושבים היה. הוא היה חותנו של רבי אברהם גבישון מתלמסאן ויחליף אתו מכתבי ידידות גם התרועע עם רבי אברהם עוזיאל הנזכר למעלה בפאס.

רבי שלמה בן מלך נולד בפאס סביב לשנת ר"מ ושם רכש לו את ידיעותיו בחכמת הדקדוק ובלימוד התלמוד, לפני שנת ר"ץ זמן מה נסע באיזה מערי המערב ואחר כך הלך לטורקיה, וכנראה כי מפני מצבו החומרי נחלץ להעתיק מושבו, שם בעיר קונסטונטינופנול ישב רבי שלמה בן מלך ויחבר בשלש שנים את ספרו " מכלל יופי ".

שם בהקמתו יאמר  " ואני בראותי כי בכל המערב ובפרט בפאס עיר מולדתי עיר ואם בישראל אשר בה לומדים מקרא יותר מכל בעיירות אשר ראיתי גם במלכות תוגרמא אשר באו בה רוב קהלות ספרד י"צ ".

בספרו זה השתדל ביותר להעיר על הטעויות והשגיאות העלולים לבוא בקריאת במקרא, ולהודיע באופן קריאתם על פי הדקדוק. רבי שמעון בן לביא, בהיותו ילד קטן בא בין הגולים מספרד לפאס, וילמוד שם, ביחוד שם פניו ללימודי הקבלה ויעמיק בם.

סביב לשנת ש"ט נסע מפאס ללכת לארץ ישראל אך בדרכו עבר אל טריפולי הברברית ושם ראה את יהודי העיר ההיא במצבם הרוחני שפל ונורא מאד, כנראה אחרי אשר נכבשה טריפולי אז בידי התוגרמנים ורבים מנכבדי היהודים שבה הלכו שבי, בשנת שי"א, או אולי הכיבוש שכבשו הספרדים את טריפולי עוד לפני כארבעים שנה בשנת ש"ע.

והיהודים היו אז לשלש כנודע, השאיר רושם עוד עד העת שבא רבי שמעון לביא שמה, והוא ברואותו כי יהודי טריפולי ריקים ומנוערים נשא לבו להתיישב ביניהם וללמדם תורה ודעת, שם ישב לו הרב הזה שנים רבות ויהי מרביץ תורה בתלמידים רבים.

הוא מת בשנת שמ"ה לפי קבלת חכמי טריפולי, ואם כן חי רבי שמעון לביא כמאה שנים. מחיבוריו נדפסו " כתם פז " פירוש ארוך על הזהר, שני חלקים ופיוטים אחדים המפוזרים במחזורי אפריקה, ומהם נודע ביורת הפיוט " בר יוחאי ".

גם חיבר ביאור מלות זרות שבספר הזהר, שמהם נראה כי היה רבי שמעון בקי בשתי הלשונות ערבית וספרדית. בספרו " כתם פז " נמצאהו כבר פלוגתא של בן דורו רבי יוסף חייט ומדבר אתו קשות.

רבי אברהם בן זמרא, מגולי ספרד, הוא הלך ראשונה לאלג'יריין ויתמהמה שם זמן מה, ואחרי כן נתיישב בעיר אספי במרוקו. עוד בהיותו בספרד התרועע עם אנשי שם ויהי לו יד ושם בין שרי המדינה, וכן גם אחר כך בעיר אספי ששם נמנה לרב העדה, התודע אל נכבדי העיר בכלל ויהי לו השפעה ויכות פעולה.

כי היה חכם גדול ומשורר ומליץ נפלא נוסף על יחוסו ומשפחתו הנכבדה.

במעט השירים שנדפסו ממנו על ידי רבי אברהם גאבישון בן דורו אפשר להכיר מיד כי הגדיל רבי אברהם בן זמרא לעשות בידיעות השיר,  על שיריו שפוך חן ויופי מיוחד, אף מובעים הם בניבים ובמלים מצלצלים עם רעיונות נעלים. הוא ידע את שתי השפות העברית והערבית על בורין וישר בהם, גם התאונן על בני דורו הערירים מן החכמה הזאת ואינם שמים לב לה, רבי אברהם גאבישון יספר עוד אודותיו ויאמר.

" כי חכמי דורו היו קוראים לו לרבע אברהם בן זמרא  " גורן נכון " ….שהיה " מורה נבוכים " שגור על פיו ובמפרשיו, וכל ארבעה ועשרים ופירושי רוב הפוסקים ובשתופי כל מלה שאפשר שתשתתף בהם אותה מלה, ויעשה בשיתופי אותה המלה בתים מחולפים כאלו הוא…."

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר