ארכיון יומי: 21 באוקטובר 2015


טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' – פרשת "לך לך". הרב משה אסולין שמיר

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' – פרשת "לך לך".Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך – אל הארץ אשר אראך". (בראשית יב, א).

אברהם אבינו – העולה חדש הראשון בארץ ישראל,

שפתח את שערי העלייה – לאורך כל הדורות.

ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לאורך הדורות, אשר כללה בין היתר, שלטון ריבוני בראשותם של מלכים כמו דוד ושלמה, שני בתי מקדש שעמדו על תילם בהר המוריה לאורך 830 שנים, נביאים  כמו אליהו ואלישע, ישעיה וירמיה שהביאו את דבר ה' אל העם היושב בציון, וכן נס עליית מיליוני יהודים לארץ ישראל בדורנו תחת שלטון ריבוני יהודי, התרחשו ומתרחשים בזכות הציווי האלוקי לאברהם אבינו מלפני יותר מ-3760 שנים, כאשר ה' כרת ברית עם אברם: "לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך".

רבנו "אור החיים" הקדוש מסביר את הביטוי "אראך",  ראויה לך – ואתה ראוי  לה

אראה אותך לה – ואראה אותה לך. ונתן לו כוח רוחני בראיה לראות את כל ארץ ישראל" ככתוב: "שא נא עיניך וראה… את הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך – עד עולם". (לך לך יב, א).

רואים אנו שארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל, ולכן לא יעזור לכל אלה המנסים לעכב את תהליך גאולתנו והמשך אחיזתנו בארץ קודשנו, ע"י פיגועים והתנגדויות לתנופת ההתיישבות בארצנו אשר "עיני ה' אלוקיך בה..", ובפרט בשכונות עוטף ירושלים כמו "גילה" ו"חומת שמואל" הסמוכות לרחל אמנו ההולכות ונבנות לאור הבטחת ה' לאברהם: "ולזרעך עד עולם".

לאדום {נוצרים} וישמעאל {מוסלמים} – ישנה חלוקת עבודה בעיכוב גאולתנו:

 תפקידו של אדום למנוע מיהודים לעלות לארץ כפי שעשו לאורך 2000 שנה.

תפקידו של ישמעאל – למנוע שלטון ריבוני בארץ כדברי הגאון מווילנא בשירת הים: "שמעו עמים ירגזון: חיל –  אחז יושבי פלשת {פלישתינאים}, אז נבהלו – אלופי אדום" {אירופה ואמריקה}.

אחיזתנו בארץ ישראל לאור ניסיונות אברהם אבינו.

                          "מעשה אבות סימן לבנים"  (רמב"ן בראשית יב, ו ע"פ בראשית רבה)

ניסיונותיו של אבי האומה היהודית אברהם אבינו, מהווים דגם להיסטוריה של עם ישראל בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" כדברי הרמב"ן. (בר', יב, ו).

"עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום". (פרקי אבות ה, ג). הרמב"ם רואה ב"לך לך" כניסיונו הראשון של אברהם אבינו כדברי רבי לוי במדרש תנחומא: "ניסיון ראשון כניסיון אחרון. ניסיון ראשון – ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון – ב"לך לך אל ארץ המוריה.

ננסה להאיר באור יקרות חלק מניסיונותיו של אברהם.

ניסיון א:  "לך לך" –  הקשיים שעובר כל עולה חדש.

"ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך  –  אל הארץ אשר אראך".

אברהם אבינו מתנתק ממשפחתו ועיר הולדתו בה היה אישיות מכובדת "אב – רם", בגיל 75. הוא נדרש ללכת לארץ לא נודעת, שזו משימה לא פשוטה ולא קלה בכלל. בכל זאת, אברהם אבינו לא שאל שאלות, וביצע את המשימה עד תומה, דבר שפתח בפני עם ישראל לאורך הדורות, את הקשר הנפשי ואת הרצון לעלות לארץ.

גם בימינו, ההתאקלמות של העולים החדשים ובפרט המבוגרים, לא תמיד שוגה בשושנים. כל עולה חדש בימינו וכל שכן בעבר, עושה את דרכו כעולה חדש מכוח אותו צו אלוקי של "לך לך", אותו סלל עבורנו אברהם אבינו.

רבנו "אור החיים" הקדוש שואל: מדוע הקב"ה מדבר עם אברהם בטרם נראה אליו כמו אצל משה רבנו בסנה: "ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר: משה, משה, ויאמר הנני". (שמות ג, ד).

הוא מונה שני טעמים לכך:

א. אברהם השתדל מאוד בהכרת בוראו, למרות היותו בתוך חברה פגנית ובראשה תרח אביו שהחזיק מפעל ליצור פסלים, ואף מסר אותו לנמרוד שהשליך אותו לכבשן האש באור כשדים, וכאמור ניצל מכוח אמונתו בה', ולכן זכה בהכרת בוראו מבלי שיתראה אליו קודם לכן.

 ב. בדורות שקדמו לאברהם, לא היה עוד אדם שדבק בה', לכן ה' בחן אותו כדי לחשלו, ורק א"כ נראה אליו ככתוב בהמשך: "וירא ה' אל אברם". (יב, ז).

רבנו "אור החיים" הקדוש שואל אם כבר נאמר "מארצך" כלומר ממדינתך, מה הטעם לומר בהמשך "וממולדתך {עיר הולדתך}, ומבית אביך" {משפחתך}. הוא משיב: לא מדובר ביציאת הגוף, אלא ביציאת הנפש ובעוצמת הצער. העולה חדש מתנתק תחילה ממדינתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק בסוף ממשפחתו.

ניסיונות אברהם אבינו – ומשמעותם העתידית אלינו.

"אברהם העברי" מעבר אחד –

 וכל העולם מעבר אחר". כנ"ל ישראל מול הגוים בימינו.

רבנו "אור החיים" הקדוש מדגיש: "להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת, אלא בגמר דברי ה' לך לך, תיכף "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'". בהמשך נאמר: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". (טו, ו). על כך נאמר בגמרא (שבת צז, א): "ישראל מאמינים בני מאמינים הם, בני אברהם דכתיב "והאמין בה'". בעצם, לפי הדגם של "מעשה אבות סימן לבנים", אברהם הוא זה שהנחיל לנו את האמונה בבורא עולם. (תנחומא לך לך יב). האמונה הזו נחרתה בלב עם ישראל, ולכן ביציאתם ממצרים נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". מגיד שבחם של ישראל שלא אמרו איך נצא למדבר בלי צידה… (שמו"ר כה).

 "אברהם העברי": "רבי יהודה אומר: כל העולם מעבר אחד, והוא {אברהם} מעבר אחר". הביטוי הנ"ל מלווה אותנו לאורך הדורות כאשר רוב העולם מגנה אותנו השכם והערב, ואנחנו בשלנו. לכן אין להתפלא על הגינויים החריפים באו"ם, איחוד אירופאי וכו' על כל יוזמה להקמת בנין מגורים בעיר הבירה ופרבריה כמו ב"חומת שמואל" "גילה", עיר העתיקה  וכו' – שכונות המאכלסות עשרות אלפי תושבים, והרחוקות דקות ספורות מבניני הממשלה ומבית הנשיא המארחים את אותם דיפלומטים המגנים אותנו. שוב חוזרים לאברהם העברי – הם מעבר אחד, ואנחנו מהעבר השני, בבחינת "עם לבדד ישכון –  ובגוים לא יתחשב".

ניצחון אברהם אבינו נגד 4 המעצמות,

  דגם ניצחון המשיח במלחמת גוג ומגוג.

 אברהם אבינו מנצח את 4 מעצמות תוך מספר שעות – בניסים ונפלאות: "ויהי בימי אמרפל {נמרוד} מלך שנער, אריוך מלך אלסר, כדרלעומר מלך עילם, ותידעל מלך גוים – עשו מלחמה את ברע מלך סדום ואת ברשע מלך עמורה… (בראשית יד, א – כד). שמות משונים כמו "ברע", "ברשע"…

אברהם אבינו יוצא למלחמה כדי להציל את לוט בן אחיו שהוא גם אחיה של שרה: "וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות {318}, וירדוף עד דן. ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו – ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק…".(יד, יד-טו). רבותינו אמרו שבעצם השתתפו במלחמה רק אברהם ואליעזר. אליעזר = 318.

הנביא ישעיה רומז לנו בהפטרה איך ניצח אברהם: "מי העיר ממזרח {אברהם}, צדק יקראהו לרגלו. יתן לפניו גוים ומלכים ירד, יתן כעפר חרבו, כקש נידף קשתו". (ישעיה מא, ב). חז"ל אומרים שהקש והעפר שימשו ככלי מלחמה של אברהם אבינו החוזר ממלחמת בזק שנמשכה חצי לילה.  
גם במלחמת גוג ומגוג המתוארת ע"י הנביא יחזקאל (לח-לט), והנביא זכריה (יד) עליהן קראנו בחג הסוכות, ינצח בהן בסופו של דבר מלך המשיח.

בשלב ראשון, תהיה מלחמה בין העולם המוסלמי לאדום כפי שמסביר המלבי"ם.

בשלב שני, ישמעאל ואדום יכרתו בניהם ברית וילחמו נגד ישראל לכיבוש ירושלים. בסופו של דבר, עם ישראל ינצח ע"י ניסים ונפלאות: "ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה ונלכדה העיר. ונשסו הבתים … ויתר העם לא יכרת. ויצא ה' ונלחם בגויים… ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד… וישבה ירושלים לבטח" (זכריה יד). ניצחון עם ישראל מובטח, השאלה באיזה מחיר. גובה המחיר יהיה תלוי במידת שובנו באמת ובתמים לאבינו שבשמים, דוגמת אברהם שעבד את בוראו בשלמות, ולכן ניצח. שנזכה לעבוד את הקב"ה בדרכו של אברהם אבינו:

 מתוך אהבה – "אברהם אוהבי". {ישעיה מ, ח. בהפטרה}.

 מתוך אמונה – "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה". (בר' טו,ו) 

 מתוך ענווה –  "ואנוכי עפר ואפר". (בר', יח, כז)

 מתוך יראת הרוממות – "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (בר' כב, יב).     

 מתוך גמילות חסדים – עמוד החסד. (רבנו אור החיים הק' בר' יח א-ח).

מתוך שמחה – ידוע שהקב"ה מתגלה לנביא רק כשהוא שמח, ומקבל את כל קורותיו מתוך שמחה. חז"ל אומרים שיונה הנביא זכה לנבואה מתוך ששמח בשמחת בית השואבה.

בדברי שמואל הנביא לשאול המלך: "ויהי כבואך שם העיר, ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה, ולפניהם – נבל ותוף וחליל וכינור – והמה מתנבאים". וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עימם, והפכת לאיש אחר". (שמואל א, ט, ה-ו).

ברכת "מגן אברהם" בתפילת העמידה.

בברכת אבות בתפילת העמידה, אנו חותמים ב"מגן אברהם" {חסד}, ולא "מגן יצחק" {תפילה} או "מגן יעקב" {תורה}. הסיבה לכך היא, שלושת האבות כנגד שלושת בתי המקדש: השניים שחרבו, והשלישי שיבנה במהרה ולעולם וועד. הגאולה השלישית תהיה בזכות מידת החסד של אברהם כדברי הנביא ישעיה (מ, ו):  "איש את רעהו יעזרו –  ולאחיו יאמר חזק".  (מתוך דברי מרן הרה"ג עובדיה יוסף זיע"א בדרשה במוצש"ק). הרב ציין את מידת גמילות חסדים בה משופע דורנו, והדוגמאות רבות מספור.

"למה תאמר יעקב ותדבר ישראל, נסתרה דרכי מה'". (ההפטרה ישעיה מ, כז).

המדרש שואל מדוע בתפילת העמידה אנחנו אומרים: "אלוקי יעקב" ולא אומרים אלוקי ישראל שם שניתן לו ע"י הקב"ה בעצמו: "ויאמר לו אלוקים: שמך יעקב. לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל". (בראשית לה, י).

התשובה לכך היא. בביטוי "אלקי אברהם, אלקי יצחק, ואלקי יעקב". קיימות 26 אותיות הרומזות לשם הוי-ה. ואם נאמר "ישראל" במקום יעקב, יהיה לנו 27 אותיות ואז יקוים בנו חלילא המשך הפסוק: "נסתרה – דרכי מה'".

כעת יובנו דברי הנביא ישעיה אותם נקרא בהפטרה. הנביא שואל: "למה תאמר יעקב?" "תדבר ישראל"?. תשובת הנביא: "נסתרה דרכי מה'", היות ובמלה "ישראל" ישנן 5 אותיות, ואילו במלה "יעקב" ישנן 4 אותיות דבר ההולם את מספר האותיות הכללי העומד על 26 השווה להוי-ה.

"אראנו נפלאות"

להצלת חיילים ב"מלחמת עופרת יצוקה" – בזכות רחל אמנו.

יא במרחשון – יום ההילולא של רחל אימנו.

יום פטירתה של רחל אמנו הוא היום ה- מא = אם = 41 ימים מראש השנה, דבר הרומז לכך שרחל אמנו היא ה- אם הדואגת והמתפללת על עם ישראל.

 רחל אמנו היא ה – אם שידעה מהי אימהות בהיותה עקרה, ובזכות תפילותיה מעומקא דליבא, הקב"ה פתח את רחמה, ונתן לה שני בנים צדיקים: יוסף ובנימין.

 רחל אמנו היא ה – אם הבוכה על בניה היוצאים לגלות "רחל מבכה על בניה…".

 רחל אמנו היא ה– אם המוסרת את הסימנים לאחותה.

 רחל אמנו היא ה- אם הזוכה לשמוע דברי נחמה מהקב"ה: "מנעי קולך מבכי… ושבו לגבולם".

השבח לא-ל, דורנו דור הגאולה שזכה לקיבוץ גלויות הגדול בהיסטוריה הבונה את "ארץ חפץ", וזה בעצם תפקידו של משיח בן יוסף מזרעה של רחל אמנו לקראת משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו מתוך "רחמים גדולים אקבצם"

הזוהר הקדוש אומר שביום ההילולא של הצדיק/ה, הקב"ה "משתעשע" עם נשמתה/ה, כך שנשמתה של רחל אמנו תהיה יותר קרובה לקב"ה ביום הזה ותשקיף עלינו ממעל, לכן חשוב מאוד ביום הזה להתחבר עם נשמתה  ע"י לימוד לע"נ נשמתה, הפנמת מידותיה התרומיות, והשתטחות על ציונה המוכר לעם ישראל מזה אלפי שנים.

להלן מעשה נסים בזכות תפילת הרה"ג המקובל האלוקי הרב מרדכי אליהו ע"ה בקבר רחל, כפי שסופרו ע"י בנו הרה"ג  שמואל אליהו שליט"א רבה של צפת.

במלחמת "עופרת יצוקה" נגד החמס ברצועת עזה, המחבלים הכינו מלכודות מטעני חבלים בכניסה לבתים. חיילים רבים סיפרו שבכל פעם שהתקרבו למקומות הממולכדים, הופיעה לפניהם אישה הלבושה בלבן שהזהירה אותם.  היו חיילים ששאלו אותה: מי את? והיא ענתה: "אמא רחל.

הסיפורים הוצגו בפני מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה, ע"י בנו הרב שמואל שליט"א. הרב אליהו ע"ה סיפר שאכן לאחר שיצא מבית חולים, ולא היה במיטבו מבחינה רפואית, השתדל לבקר בציון של רחל אמנו מספר פעמים, כדי להתפלל להצלחת החיילים במלחמה. הוא גם סיפר שהמקובל הרב סלמן מוצפי ע"ה, התפלל בקבר רחל על הצלת הישוב היהודי במלחמת העולם השניה, ואכן הוא ראה את רחל מתפללת.

הרב מרדכי אליהו ע"ה סיפר שהתחנן בפני רחל אמנו: "אל תימנעי קולך מבכי על חיילי ישראל המוסרים את נפשם על עם ישראל. שיכו ולא שיוכו וכו'". הרב הוסיף בחיוך לבנו: "האם לא אמרה להם שאני שלחתי אותה…".

הרב שמואל סיים את דבריו בשבח חיילים הקדושים שגם האבות והאימהות כמו רחל, נזעקים מקברם ומתפללים עליהם. הוא הזכיר את הפסוק: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח – וכל לשון תקום אתך למשפט, תרשיעי" (ישעיה נד יז).

הערה: על רחל אמנו, ראה בהרחבה במדור "חגים ואירועים". תמצית המאמר הובאה כאן בקצרה היות ולרוב, יום ההילולה שלה יחול בשבוע פרשת "לך לך".

לע"נ: אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. רבי אברהם בר אסתר הי"ד. המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א. רבי יוסף בן חיים ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה, ורבי חיים מלכה בר רחל ע"ה. איית כלילא בתינג'יר.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. שרה בת שושנה ע"ה.

שבת שלום ומבורך ובשורות טובות – משה אסולין שמיר

0523240298      shamir240298@gmail.com

 

אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט

אינקביזיציה 00004

חסרים אנו כל ידיעות מדויקות כיצד ומתי נתארגן בית־הדין בסיאודד ריאל. ודאי שהאינקויזיטורים שבאו לפעול בה קיבלו את מינוים קודם בואם לעיר. אף אין אנו יודעים על־פי איזה קריטריון נבחרו הללו. הדעת נותנת שהיו אלה אינקויזיטורים שהכירו את תנאי החיים בעיר זו, או שלפחות נעזרו ביועצים־מומחים בכל הנוגע להערכת עדויות ויחסי־שכנים. במשפטי סיאודד ריאל מוצאים אנו הערכה דקה מן הדקה של עדויות ותנאים. כושר הבחנתם בין טפל לעיקר ובין עלילה לאמת הוא שהכריע את הכף אצל נידונים רבים. בדיון זה נזדקק להזכרת שמות אישים אלה במידה שהללו יכולים ללמדנו על תנאי פעולתו של בית־הדין.

בעיה חשובה ביותר בתולדות בית־הדין, כבתולדות האנוסים, הוא תאריך בואם של האינקויזיטורים לסיאודד ריאל. דלגאדו מרצ׳אן, בהסתמכו על תאריכיהם של אוטו־די־פי שונים שנערכו כבר באוקטובר 1483," מנה תקופות־חסד שונות וקיבל את דבריו של פאראמו שהאינקויזיציה באה לסיאודד ריאל בחודש אפריל 1483. לדעתו עברה תקופה ארוכה למדי מגביית העדויות על מעשי האנוסים עד לעריכת המשפטים, ומן המשפטים עצמם עד לביצוע פסקי־הדין. שיטתו נכונה, פחות או יותר, אם מניחים אנו שקיימת היתה שיטה אחת לקביעת תקופות־החסד ולהארכתן בטולידו, כבסיאודד ריאל.״ אבל נראה שלא היה כל הכרח שהאינקויזיציה תנהג בסיאודד ריאל כפי שעתידה היתה לנהוג בטולידו. אף לא היה צורך מיוחד להקדים ולבוא לעיר זו. במשפטה של ליאונור די לה אוליבה, שנערך בשנת 1521, מובא בפתיחת

המשפט אישור נוטריוני המעיד על יומה הראשון של האינקויזיציה בסיאודד ריאל. ביום הראשון, 14 בחודש ספטמבר, קראו בכנסית סנטה מדיה שבסיאודד ריאל את צו־החסד, שהכריז על קביעת 30 ימי־חסד, שבהם יזכו כל המועדים לפני בית־הדין (ואשר וידוים יתקבל) לחסד, שלא יהיו מובאים לדין בעוון כפירה. צו זה חתום היה בידי פרו דיאס די לה קוסטאנה ופרנציסקו סנצ׳ים די לה פואנטי, שנתמנו לשמש אינקויזיטורים בסיאודד ריאל. תקופת־החסד נקבעה כאמור לשלושים יום, וניתנה ארכה של 30 יום נוספים של חסד, שכן ב־14 בנובמבר, שיום ששי היה, פתח בית־ הדין במשפטים נגד האנוסים מבני המקום. ארכה זו ניתנה משום שחודש נוסף הספיק לאיסוף האינפורמציה הדרושה לפתיחת המשפטים. אין איפוא שום יסוד להניח שבית־הדין או האינקויזיטורים ישבו בעיר באפם מעשה קודם בואם אליה. נהפוך הוא, הדעת מחייבת שבאו אך ימים מספר קודם להכרזת תקופת־החסד, ועד לבואם ניזונה העיר משמועות על בואם בקרוב לעשות דין באנוסים מתיהדים, מתוך כוונה להכשרת הרוחות ודעת־הקהל.

כידוע, מלווה היתה הכרזת החסד דרשה על הכפירה והכרוך בה. מסתבר שבדרשה זו אף קיבלו השומעים הסברה והדרכה על מה יש להתודות ועל מה יש להעיד. וקרוב לודאי שכבר למחרת אותו יום ראשון, שבו ניתן צו־החסד, הופיעו ראשוני העדים וראשוני המתוַדיִם, וידיהם של גובי העדויות מלאו עבודה. אך לא לכל ימי הפעולה בתקופת־החסד יש לנו הוכחות שהופיעו בהם עדים ומתוַדים, ונראה כאילו הקצב הולך וגובר לקראת סופה של תקופת־החסד. מצד אחד, לא כל פעם נמצא אסמכתה בעדותו של עד או מתודה לפני האינקויזיציה לספרי העדויות והוידויים. אף־על־פי־כן נמצא כמה סימנים מובהקים על פעולתה של האינקויזיציה קודם שנפתחו ישיבותיו של ביודהדין. התאריך הקדום ביותר בהרשמה זו שהגיעה לידינו הוא 1 באוקטובר 1483, שבו הופיע חואן די לה סירה, תושב שכונת סן פדרו בסיאודד ריאל ומסר עדות על עצמו ועל משפחתו. אך ודאי שהיו ימים מלאי הודעות מיוחדות במינן, ומהן אפשר ללמוד כיצד נפרשה הרשת לאנוסים רבים בעיר. מסתבר שעל אף ההתחייבות לשמור על סודיות הדברים לא נעלם מעיני תושבי מקום כסיאודד ריאל מי ומי היו הבאים להתיצב לפני חוקרי האינקויזיציה. כשם שלא נעלמו מעשיהם של אנוסים מעיני שכניהם הנוצרים כך אי־אפשר שלא היו נודעות הליכותיהם של שכנים אלה ועובדות הופעותיהם לפני חוקרי האינקויזיציה.

מה שיכול להיות נעלם היה רק תוכן דבריהם. ועובדה זו כשלעצמה היה בה כדי להטיל אימה על אנוסים רבים. משום כך נראה לנו שהופעת עד נוצרי או אנוס אחד גררה גם הופעות של אחרים, מתוך תקוה שהופעה בזמן ווידוי מלא יהיה בהם כדי לסייע להצלתו של האנוס החושש מפני בית־הדין, ובמיוחד יש לזכור שבית־דין האינקויזיציה שכן במקום מרכזי בעיר. בית־הסוהר של האינקויזיציה נמצא כנראה אף הוא שם, ואף־על־פי שנתקיים גם בית־סוהר של הארכיהגמון, הדעת נותנת שלא נזקקו לו אלא כשבית־המעצר שליד בית־הדין היה מלא.

ספרים המתייחסים ליהדות פורטוגל באוצרות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים רחל איבנייס ספרבר

יהדות פורטוגל במוקד

רק בין האחרונים נמצא כתבי יד מאוירים. לקבוצה זו שייך הסידור הבלתי מתוארך השמור בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים (מם׳ 1 להלן), והוא, ככל הידוע, אחד משלושה כתבי יד מאוירים מפורטוגל הנמצאים בישראל. למרות גישתה הביקורתית למדי של מצגר ביחס לאיכותה האומנותית של סדנת הסופרים בליסבון, מכל מקום יש לכלול אותו לדעתה ״בין העבודות העדינות ביותר שנעשו בליסבון, אם לא העשירות ביותר״. המחברת נותנת תיאור מפורט ביותר ואנו מפנים אליו את הקורא.

כתב היד השני (מס׳ 2 להלן), בלתי מאויר, השמור בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, הוא תרגום של יצחק בן אברהם קאבריט של החיבור אנטידוטאריום לניקולאוס, על פי עיבוד מידי יוהאנס דה סנטו אמאדו, אשר תורגם בשנת.1478

[1] סדר תפילות לכל השנה.

כתב יד. (ליסבון), מאה 167.15 ד׳. 14:8.5. כמנהג ספרד. כתיבה ספרדית מרובעת ומנוקדת; ההוראות בכתיבה ספרדית בינונית. מקושט בזהב ובצבע, רישומי קולמוס דמויי פיליגראן ועטורי פרחים. אותיות פתיחה בזהב, בסגנון שהיה נוהג בעיטור כתבי יד בליסבון.

כתב היד חסר בראשו: נמצאים בו הדפים נו ואילך של מניין הדפים המקורי. כולל: תפילות החול (מברכות השחר והלאה), שבת, ראש חודש, חנוכה, פורים ופסח. לפנים הכיל כה״י גם הגדה של פסח שממנה שרדו הדפים 120 ו־122. בזמן מאוחר יותר נעשה בדפים אלה שימוש להשלמת ה״הלל״ בתוך סדר התפילה שתחילתו וסופו אבדו.

נוסח התפילה הוא הנוסח המקורי של יהודי ספרד לפני הגירוש.

844 "8

[אנטידוטאריום לניקולאוס],

בעיבודו של יוהן די שנטמאן, בתרגום יצחק בן אברהם קאבריט משנת קס״ג. לייריאה, רל״ט. 229 די. 14:21.

עם קולופון: ונשלמתי אותו פה העיר ההוללה לייריאה, שמונה עשר יום לחדש כסלו רל״ט לאלף הששי.

תיבה ספרדית רבנית(דפים אחדים בכתיבה רהוטה). עם הגהות שוליים. ¿ייוני בעלים: מהחכם ר׳ יהושע מימי; דניאל אלקלעי. הקדשת הספר לבית הספרים י,את משרד החינוך והתרבות.

הפר התרופות של ניקולאוס (המכיל למעלה מ־2500 תרופות ומרשמים) עובד ע״י ו,רופא הצרפתי Johannes de Sancto Amando (או בשמו הצרפתי Jean de Saint Aininml) לספר רפואה שיטתי, אשר שימש את הפקולטה לרפואה בפריז ואת רוקחי ¡.׳רפת ממחצית המאה ה־13 ועד למחצית המאה ה־17. תורגם לעברית על־ידי יצחק ׳!אבריט בשנת 1403. התרגום רחב ומקיף מן המהדורות הנדפסות.

יצחק בן יהודה אבדבנאל.

קטעים מתוך ״פ׳י המורה״, פירוש מורה נבוכים מאת יצחק בן יהודה אברבנאל, כפי שנרשמו מפיו בידי חיים יונה. [ונציה?], [1506-1503 ?].21 ד׳. 15:21. עם קולופון: אמר המעתיק, כל ימי גדלתי בין החכמים… ויגעתי למצא דברי חפץ ולהכין דברי הספר הזה … יגעתי ולא מצאתי… עד היום אשר מצאתי באר מים וויים… הפלו׳ האלהי יצחק אברבנאל… ואשמע ממנו פה אל פה פרקים מהמורה, ! י:אשר התחננתי לפניו צוה לי לכתוב… ושתי השאלות הנזכרות מפיו, ואני כותב על הספר בדיו. כה אמר חיים יונה המעתיק.

י!זיבה ספרדית רהוטה למחצה. חסר בראש ובין דף 15-14. הערות בשולי העמוד הראשון.

ר' יצחק אברבנאל (ליסבון 1437-ונציה 1508) כתב את פרושו למו״נ בשנים האחרונות לחייו, בוונציה. הספר משקף את הערצתו הגדולה לרמב״ם, על אף הבדלי ההשקפות ביניהם והביקורת שהוא מותח עליו בפרושו. מעיזבון ר׳ י׳ באדהב.

 [4] יוסף בן אברהם חיון.

פרוש שיר השירים לר׳ יוסף חיון. [שס״ג]. [7] ד׳. 20×15 ס״מ. כתיבה רבנית ספרדית.

נמצא בראש קובץ פירושים לתנ״ך וביאורים למדרש, 273 ד׳. בדף 230 חתום: ״משה ן שלום ן אזרוואל שנת כגשם [שס״ג]״. נראה שהקובץ כולו נכתב בידי אותו מחבר, למעט 7 דפים בראשו, ובהם פירוש שיר השירים לר׳ יוסף חיון.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

ארבעים שנות יישוב בעזה

מעמדה ואורח-חייה של האשה הבדואית במשפחה ובחברה

האשה בחברה הבדואית היא קניינו של הגבר ומעמדה דומה למעמד של שפחה, וכל מה שמטילים עליה -זה חלקה מן אללה.

בניגוד לחברה העירונית והכפרית אין האשה הבדואית חייבת לכסות את פניה, והיא רשאית לשבת בחברת גברים. היא נוהגת לכסות רק את אפה ואת פיה בצעיפה או במחרוזת מטבעות על אפה, ששימשה גם כתכשיט ליופי, זאת לפי בחירתה. על דעת איש במשפחה לא יעלה לחשוב, ולהרהר בכובד המעמסה המוטלת עליה, לעזור לה בעמלה, כי זהו נוהג מקובל ומוסכם.

מוטל עליה לבשל, לכבס, לתפור, לאפות, לטוות, לארוג, לחלוב, לחבוט חמאה בנאד וגם להאכיל את הבהמות ולנהוג בצאן. הגבר בז לעבודה ואינו מרבה לעבוד. אם האשה נופלת למשכב ללא קום, ישא בעלה כעבור זמן אשה אחרת, והחיים נמשכים. היתומים שנותרו יגדלו ככל בעלי-החיים בשבט. מי שנשאר בחיים נשאר מן אללה, ומי שמת מת מן אללה.

על האשה מוטל גם לשאוב מים מן הבאר בג'רה (כד) או בפח על ראשה. רק אם המרחק גדול, תעמיס שני פחים על חמור. היא טוחנת את החיטה, לשה את הקמח ואופה לחם ופיתות בעצים שקוששה.  

הבדואים אכלו מתוך קערות חרס, או מתוך מגש נחושת עגול (סניה), ולא השתמשו בכלי-אוכל; שתו ישר מכלי החרס ולא השתמשו בכוסות. לכל משפחה

היה ספל עשוי פח לדלות מים מן הכד הגדול ולמלא את כדי החרס הקטנים. האשה ניצלה כל עשב טוב למאכל וגם יבשה ירקות, בישלה בשד כבשים, עזים, או גמלים שכל בני השבט שוחטים, על-פי רוב לפני המתת. היא גידלה תרנגולות לבני המשפחה; את הקפה קלה הגבר במחבט בחל וטחן אותו.

כולם שתו חלב גמלים, כבשים ועזים, ומן הנותר עשו לבן, גבינה וחמאה בתוך נאד מעור של עזים, שהיה תלוי על שני מוטות-עץ; הם היו חובצים את החלב עד שהפך לחמאה. רוב תבשיליהם היו קטניות, עדשים, חומוס, שעועית, אפונה וירקות מיובשים. סוכר, קפה וירקות טריים קנו הגברים בעיר, כל אחד לפי יכולתו.

בשעות הפנאי טוותה האשה חוטים מצמר עזים, ומצמר כבשים מילאו מזרנים, וגם טוו חוטים לאריגת מלבושים לבעל, לאשה ולילדים. את הבגדים צבעה בצבע כחול-כהה, שנתקבל מקליפות הרימון.

בעיות היגיינה

ההיגיינה לא העסיקה את הבדואים. מחוסר מים התרחצו לעיתים רחוקות. הם לא היו מודעים לניקיון ולבריאות. לילדים רחצו את הפנים בלבד, ואת הגוף רחצו רק במקרים שנזדמנו ליד מקווה-מים במדבר. רק הנשים שמרו על היגיינה מסורתית בחלקים מסויימים של גופן.

את המחלות ריפאו בדרבים ובאמצעים פרימיטיוויים, שלעיתים לא הצילן ממוות. הבל מן אללה, אם כי הרבו להשתמש בעשבי-מרפא ובכוויות באש, שנחשבו אמצעי ריפוי אמינים. במחלות עיניים טיפלו רק במצבים קשים. אז היו נוסעים לרופאים בערים.

חיי המין התנהלו בעיקר במסגרת המשפחה. האשה היא כאמור קניינו של הגבר והוא שקנה אותה תמורת מוהר, או תמורת גמל שגידל מנעוריו, הכל לפי המעמד. המעמד בשבט נשמר, וכל אחד השיג אשה לפי מעמדו ומצבו הכלכלי. הזנות היתה אסורה והפצתה היתה כרוכה בסכנת חיים. הם שמרו על"לא תנאף" ו״לא תחמוד אשת רעך" ועל מרבית עשרת הדברות, לפיהן שפטו והענישו.

משבב זכר ובהמה בסתר היו מקובלים. באלמנה לא נגעו, ואם הרתה היתה צפויה לעונש מוות. אם הצליחו לבוא במגע עם אשה בסתר, זה היה רק עם אשת-איש בשדה, או בהיעדרות הבעל. וגם זה היה נדיר מאוד.

חובת שמירת בבוד-המשפחה חלה על כל בני המשפחה. בת כי תסטה, אשה כי תזנה וגבר כי יפגע בכבוד בת או אשה -דינם מוות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר