ארכיון יומי: 21 באוקטובר 2015


אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט

אינקביזיציה 00004

חסרים אנו כל ידיעות מדויקות כיצד ומתי נתארגן בית־הדין בסיאודד ריאל. ודאי שהאינקויזיטורים שבאו לפעול בה קיבלו את מינוים קודם בואם לעיר. אף אין אנו יודעים על־פי איזה קריטריון נבחרו הללו. הדעת נותנת שהיו אלה אינקויזיטורים שהכירו את תנאי החיים בעיר זו, או שלפחות נעזרו ביועצים־מומחים בכל הנוגע להערכת עדויות ויחסי־שכנים. במשפטי סיאודד ריאל מוצאים אנו הערכה דקה מן הדקה של עדויות ותנאים. כושר הבחנתם בין טפל לעיקר ובין עלילה לאמת הוא שהכריע את הכף אצל נידונים רבים. בדיון זה נזדקק להזכרת שמות אישים אלה במידה שהללו יכולים ללמדנו על תנאי פעולתו של בית־הדין.

בעיה חשובה ביותר בתולדות בית־הדין, כבתולדות האנוסים, הוא תאריך בואם של האינקויזיטורים לסיאודד ריאל. דלגאדו מרצ׳אן, בהסתמכו על תאריכיהם של אוטו־די־פי שונים שנערכו כבר באוקטובר 1483," מנה תקופות־חסד שונות וקיבל את דבריו של פאראמו שהאינקויזיציה באה לסיאודד ריאל בחודש אפריל 1483. לדעתו עברה תקופה ארוכה למדי מגביית העדויות על מעשי האנוסים עד לעריכת המשפטים, ומן המשפטים עצמם עד לביצוע פסקי־הדין. שיטתו נכונה, פחות או יותר, אם מניחים אנו שקיימת היתה שיטה אחת לקביעת תקופות־החסד ולהארכתן בטולידו, כבסיאודד ריאל.״ אבל נראה שלא היה כל הכרח שהאינקויזיציה תנהג בסיאודד ריאל כפי שעתידה היתה לנהוג בטולידו. אף לא היה צורך מיוחד להקדים ולבוא לעיר זו. במשפטה של ליאונור די לה אוליבה, שנערך בשנת 1521, מובא בפתיחת

המשפט אישור נוטריוני המעיד על יומה הראשון של האינקויזיציה בסיאודד ריאל. ביום הראשון, 14 בחודש ספטמבר, קראו בכנסית סנטה מדיה שבסיאודד ריאל את צו־החסד, שהכריז על קביעת 30 ימי־חסד, שבהם יזכו כל המועדים לפני בית־הדין (ואשר וידוים יתקבל) לחסד, שלא יהיו מובאים לדין בעוון כפירה. צו זה חתום היה בידי פרו דיאס די לה קוסטאנה ופרנציסקו סנצ׳ים די לה פואנטי, שנתמנו לשמש אינקויזיטורים בסיאודד ריאל. תקופת־החסד נקבעה כאמור לשלושים יום, וניתנה ארכה של 30 יום נוספים של חסד, שכן ב־14 בנובמבר, שיום ששי היה, פתח בית־ הדין במשפטים נגד האנוסים מבני המקום. ארכה זו ניתנה משום שחודש נוסף הספיק לאיסוף האינפורמציה הדרושה לפתיחת המשפטים. אין איפוא שום יסוד להניח שבית־הדין או האינקויזיטורים ישבו בעיר באפם מעשה קודם בואם אליה. נהפוך הוא, הדעת מחייבת שבאו אך ימים מספר קודם להכרזת תקופת־החסד, ועד לבואם ניזונה העיר משמועות על בואם בקרוב לעשות דין באנוסים מתיהדים, מתוך כוונה להכשרת הרוחות ודעת־הקהל.

כידוע, מלווה היתה הכרזת החסד דרשה על הכפירה והכרוך בה. מסתבר שבדרשה זו אף קיבלו השומעים הסברה והדרכה על מה יש להתודות ועל מה יש להעיד. וקרוב לודאי שכבר למחרת אותו יום ראשון, שבו ניתן צו־החסד, הופיעו ראשוני העדים וראשוני המתוַדיִם, וידיהם של גובי העדויות מלאו עבודה. אך לא לכל ימי הפעולה בתקופת־החסד יש לנו הוכחות שהופיעו בהם עדים ומתוַדים, ונראה כאילו הקצב הולך וגובר לקראת סופה של תקופת־החסד. מצד אחד, לא כל פעם נמצא אסמכתה בעדותו של עד או מתודה לפני האינקויזיציה לספרי העדויות והוידויים. אף־על־פי־כן נמצא כמה סימנים מובהקים על פעולתה של האינקויזיציה קודם שנפתחו ישיבותיו של ביודהדין. התאריך הקדום ביותר בהרשמה זו שהגיעה לידינו הוא 1 באוקטובר 1483, שבו הופיע חואן די לה סירה, תושב שכונת סן פדרו בסיאודד ריאל ומסר עדות על עצמו ועל משפחתו. אך ודאי שהיו ימים מלאי הודעות מיוחדות במינן, ומהן אפשר ללמוד כיצד נפרשה הרשת לאנוסים רבים בעיר. מסתבר שעל אף ההתחייבות לשמור על סודיות הדברים לא נעלם מעיני תושבי מקום כסיאודד ריאל מי ומי היו הבאים להתיצב לפני חוקרי האינקויזיציה. כשם שלא נעלמו מעשיהם של אנוסים מעיני שכניהם הנוצרים כך אי־אפשר שלא היו נודעות הליכותיהם של שכנים אלה ועובדות הופעותיהם לפני חוקרי האינקויזיציה.

מה שיכול להיות נעלם היה רק תוכן דבריהם. ועובדה זו כשלעצמה היה בה כדי להטיל אימה על אנוסים רבים. משום כך נראה לנו שהופעת עד נוצרי או אנוס אחד גררה גם הופעות של אחרים, מתוך תקוה שהופעה בזמן ווידוי מלא יהיה בהם כדי לסייע להצלתו של האנוס החושש מפני בית־הדין, ובמיוחד יש לזכור שבית־דין האינקויזיציה שכן במקום מרכזי בעיר. בית־הסוהר של האינקויזיציה נמצא כנראה אף הוא שם, ואף־על־פי שנתקיים גם בית־סוהר של הארכיהגמון, הדעת נותנת שלא נזקקו לו אלא כשבית־המעצר שליד בית־הדין היה מלא.

ספרים המתייחסים ליהדות פורטוגל באוצרות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים רחל איבנייס ספרבר

יהדות פורטוגל במוקד

רק בין האחרונים נמצא כתבי יד מאוירים. לקבוצה זו שייך הסידור הבלתי מתוארך השמור בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים (מם׳ 1 להלן), והוא, ככל הידוע, אחד משלושה כתבי יד מאוירים מפורטוגל הנמצאים בישראל. למרות גישתה הביקורתית למדי של מצגר ביחס לאיכותה האומנותית של סדנת הסופרים בליסבון, מכל מקום יש לכלול אותו לדעתה ״בין העבודות העדינות ביותר שנעשו בליסבון, אם לא העשירות ביותר״. המחברת נותנת תיאור מפורט ביותר ואנו מפנים אליו את הקורא.

כתב היד השני (מס׳ 2 להלן), בלתי מאויר, השמור בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, הוא תרגום של יצחק בן אברהם קאבריט של החיבור אנטידוטאריום לניקולאוס, על פי עיבוד מידי יוהאנס דה סנטו אמאדו, אשר תורגם בשנת.1478

[1] סדר תפילות לכל השנה.

כתב יד. (ליסבון), מאה 167.15 ד׳. 14:8.5. כמנהג ספרד. כתיבה ספרדית מרובעת ומנוקדת; ההוראות בכתיבה ספרדית בינונית. מקושט בזהב ובצבע, רישומי קולמוס דמויי פיליגראן ועטורי פרחים. אותיות פתיחה בזהב, בסגנון שהיה נוהג בעיטור כתבי יד בליסבון.

כתב היד חסר בראשו: נמצאים בו הדפים נו ואילך של מניין הדפים המקורי. כולל: תפילות החול (מברכות השחר והלאה), שבת, ראש חודש, חנוכה, פורים ופסח. לפנים הכיל כה״י גם הגדה של פסח שממנה שרדו הדפים 120 ו־122. בזמן מאוחר יותר נעשה בדפים אלה שימוש להשלמת ה״הלל״ בתוך סדר התפילה שתחילתו וסופו אבדו.

נוסח התפילה הוא הנוסח המקורי של יהודי ספרד לפני הגירוש.

844 "8

[אנטידוטאריום לניקולאוס],

בעיבודו של יוהן די שנטמאן, בתרגום יצחק בן אברהם קאבריט משנת קס״ג. לייריאה, רל״ט. 229 די. 14:21.

עם קולופון: ונשלמתי אותו פה העיר ההוללה לייריאה, שמונה עשר יום לחדש כסלו רל״ט לאלף הששי.

תיבה ספרדית רבנית(דפים אחדים בכתיבה רהוטה). עם הגהות שוליים. ¿ייוני בעלים: מהחכם ר׳ יהושע מימי; דניאל אלקלעי. הקדשת הספר לבית הספרים י,את משרד החינוך והתרבות.

הפר התרופות של ניקולאוס (המכיל למעלה מ־2500 תרופות ומרשמים) עובד ע״י ו,רופא הצרפתי Johannes de Sancto Amando (או בשמו הצרפתי Jean de Saint Aininml) לספר רפואה שיטתי, אשר שימש את הפקולטה לרפואה בפריז ואת רוקחי ¡.׳רפת ממחצית המאה ה־13 ועד למחצית המאה ה־17. תורגם לעברית על־ידי יצחק ׳!אבריט בשנת 1403. התרגום רחב ומקיף מן המהדורות הנדפסות.

יצחק בן יהודה אבדבנאל.

קטעים מתוך ״פ׳י המורה״, פירוש מורה נבוכים מאת יצחק בן יהודה אברבנאל, כפי שנרשמו מפיו בידי חיים יונה. [ונציה?], [1506-1503 ?].21 ד׳. 15:21. עם קולופון: אמר המעתיק, כל ימי גדלתי בין החכמים… ויגעתי למצא דברי חפץ ולהכין דברי הספר הזה … יגעתי ולא מצאתי… עד היום אשר מצאתי באר מים וויים… הפלו׳ האלהי יצחק אברבנאל… ואשמע ממנו פה אל פה פרקים מהמורה, ! י:אשר התחננתי לפניו צוה לי לכתוב… ושתי השאלות הנזכרות מפיו, ואני כותב על הספר בדיו. כה אמר חיים יונה המעתיק.

י!זיבה ספרדית רהוטה למחצה. חסר בראש ובין דף 15-14. הערות בשולי העמוד הראשון.

ר' יצחק אברבנאל (ליסבון 1437-ונציה 1508) כתב את פרושו למו״נ בשנים האחרונות לחייו, בוונציה. הספר משקף את הערצתו הגדולה לרמב״ם, על אף הבדלי ההשקפות ביניהם והביקורת שהוא מותח עליו בפרושו. מעיזבון ר׳ י׳ באדהב.

 [4] יוסף בן אברהם חיון.

פרוש שיר השירים לר׳ יוסף חיון. [שס״ג]. [7] ד׳. 20×15 ס״מ. כתיבה רבנית ספרדית.

נמצא בראש קובץ פירושים לתנ״ך וביאורים למדרש, 273 ד׳. בדף 230 חתום: ״משה ן שלום ן אזרוואל שנת כגשם [שס״ג]״. נראה שהקובץ כולו נכתב בידי אותו מחבר, למעט 7 דפים בראשו, ובהם פירוש שיר השירים לר׳ יוסף חיון.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

ארבעים שנות יישוב בעזה

מעמדה ואורח-חייה של האשה הבדואית במשפחה ובחברה

האשה בחברה הבדואית היא קניינו של הגבר ומעמדה דומה למעמד של שפחה, וכל מה שמטילים עליה -זה חלקה מן אללה.

בניגוד לחברה העירונית והכפרית אין האשה הבדואית חייבת לכסות את פניה, והיא רשאית לשבת בחברת גברים. היא נוהגת לכסות רק את אפה ואת פיה בצעיפה או במחרוזת מטבעות על אפה, ששימשה גם כתכשיט ליופי, זאת לפי בחירתה. על דעת איש במשפחה לא יעלה לחשוב, ולהרהר בכובד המעמסה המוטלת עליה, לעזור לה בעמלה, כי זהו נוהג מקובל ומוסכם.

מוטל עליה לבשל, לכבס, לתפור, לאפות, לטוות, לארוג, לחלוב, לחבוט חמאה בנאד וגם להאכיל את הבהמות ולנהוג בצאן. הגבר בז לעבודה ואינו מרבה לעבוד. אם האשה נופלת למשכב ללא קום, ישא בעלה כעבור זמן אשה אחרת, והחיים נמשכים. היתומים שנותרו יגדלו ככל בעלי-החיים בשבט. מי שנשאר בחיים נשאר מן אללה, ומי שמת מת מן אללה.

על האשה מוטל גם לשאוב מים מן הבאר בג'רה (כד) או בפח על ראשה. רק אם המרחק גדול, תעמיס שני פחים על חמור. היא טוחנת את החיטה, לשה את הקמח ואופה לחם ופיתות בעצים שקוששה.  

הבדואים אכלו מתוך קערות חרס, או מתוך מגש נחושת עגול (סניה), ולא השתמשו בכלי-אוכל; שתו ישר מכלי החרס ולא השתמשו בכוסות. לכל משפחה

היה ספל עשוי פח לדלות מים מן הכד הגדול ולמלא את כדי החרס הקטנים. האשה ניצלה כל עשב טוב למאכל וגם יבשה ירקות, בישלה בשד כבשים, עזים, או גמלים שכל בני השבט שוחטים, על-פי רוב לפני המתת. היא גידלה תרנגולות לבני המשפחה; את הקפה קלה הגבר במחבט בחל וטחן אותו.

כולם שתו חלב גמלים, כבשים ועזים, ומן הנותר עשו לבן, גבינה וחמאה בתוך נאד מעור של עזים, שהיה תלוי על שני מוטות-עץ; הם היו חובצים את החלב עד שהפך לחמאה. רוב תבשיליהם היו קטניות, עדשים, חומוס, שעועית, אפונה וירקות מיובשים. סוכר, קפה וירקות טריים קנו הגברים בעיר, כל אחד לפי יכולתו.

בשעות הפנאי טוותה האשה חוטים מצמר עזים, ומצמר כבשים מילאו מזרנים, וגם טוו חוטים לאריגת מלבושים לבעל, לאשה ולילדים. את הבגדים צבעה בצבע כחול-כהה, שנתקבל מקליפות הרימון.

בעיות היגיינה

ההיגיינה לא העסיקה את הבדואים. מחוסר מים התרחצו לעיתים רחוקות. הם לא היו מודעים לניקיון ולבריאות. לילדים רחצו את הפנים בלבד, ואת הגוף רחצו רק במקרים שנזדמנו ליד מקווה-מים במדבר. רק הנשים שמרו על היגיינה מסורתית בחלקים מסויימים של גופן.

את המחלות ריפאו בדרבים ובאמצעים פרימיטיוויים, שלעיתים לא הצילן ממוות. הבל מן אללה, אם כי הרבו להשתמש בעשבי-מרפא ובכוויות באש, שנחשבו אמצעי ריפוי אמינים. במחלות עיניים טיפלו רק במצבים קשים. אז היו נוסעים לרופאים בערים.

חיי המין התנהלו בעיקר במסגרת המשפחה. האשה היא כאמור קניינו של הגבר והוא שקנה אותה תמורת מוהר, או תמורת גמל שגידל מנעוריו, הכל לפי המעמד. המעמד בשבט נשמר, וכל אחד השיג אשה לפי מעמדו ומצבו הכלכלי. הזנות היתה אסורה והפצתה היתה כרוכה בסכנת חיים. הם שמרו על"לא תנאף" ו״לא תחמוד אשת רעך" ועל מרבית עשרת הדברות, לפיהן שפטו והענישו.

משבב זכר ובהמה בסתר היו מקובלים. באלמנה לא נגעו, ואם הרתה היתה צפויה לעונש מוות. אם הצליחו לבוא במגע עם אשה בסתר, זה היה רק עם אשת-איש בשדה, או בהיעדרות הבעל. וגם זה היה נדיר מאוד.

חובת שמירת בבוד-המשפחה חלה על כל בני המשפחה. בת כי תסטה, אשה כי תזנה וגבר כי יפגע בכבוד בת או אשה -דינם מוות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 187 מנויים נוספים

אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר