ארכיון יומי: 2 באוקטובר 2015


א. מעמדן המדיני של ארצות אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19-שלום בר אשר

  1. 3. האספקה למדינה ולחצר וניהול כספיםתולדות היהודים בארצות האסלאם- כרך א

בכל ארצות המגרב התפתח יותר ויותר מעמד שאף הוא ידוע לנו מספרד שלפני הגירוש — מעמד של חצרנים וסוחרים גדולים, שתפקידם לספק למדינה ולחצרות השליטים סחורות, מיצרכים ושירותים. הם היו ספקי הנשק והתחמושת לצבא ועסקו באספקת מוצרי־מותרות לחצרות השליטים. מבחינה זו לא היה הבדל רב ביניהם לבין אחיהם בני־זמנם — יהודי החצר שבמדינות גרמניה ובארצות אחרות באירופה.

כמה מיהודי החצר הועסקו כמתורגמנים במשא־ומתן שהתנהל בין נציגי מעצמות אירופה לבין שליטי ארצות המגרב, ופעמים רבות נטלו חלק מכריע בכינון קשרים מדיניים וחתימת חוזים ביניהן. מאידך גיסא, היו יהודים אחרים ששימשו במגרב כנציגי מעצמות אירופה, כסוכנים מיסחריים, ואף בקונסולים ודיפלומטים בכירים. תרומתם למדינה בלטה במיוחד באדמיניסטרציה הפיננסית. ידועים יהודים ששימשו כשרי־כספים וכ״בנקאים״ של סולטאנים, באים ומושלים מקומיים. העיסוק שנדרש בראש ובראשונה היה טביעת מטבעות מדינה, ואספקת המתכת הדרושה לשם כך. ״שרים״ יהודיים אלה העסיקו יהודים רבים במיטבעות. פעמים היו שנואים על האוכלוסיה, בשל פיחותים שחלו בערך המטבע — פיחותים שהשליטים ניצלו לטובתם הם — דבר שחשף אותם לסחיטות ואף לפגיעות פיסיות מצד ההמון המוחה (וראה להלן פרק ד׳).

  1. המלאכה

חלק נכבד מבית־ישראל במגרב, ובמיוחד במארוקו, עסק ביגיע כפיים — במלאכות ובאומנויות. בניגוד למזרח אירופה, שבה חלו הגבלות על מיספר המלאכות שבהן מותר היה ליהודים לעסוק, בגלל התנגדותן של הקורפורציות העירוניות, הרי באפריקה הצפונית עסקו היהודים כמעט בכל קשת המלאכות האפשרית. לא זו בלבד, אלא שהאיסורים שהטיל האיסלאם על מאמיניו גרמו לכך שמלאכות מסויימות היו בשליטתם הבלעדית של היהודים. כידוע, חל על המוסלמים איסור לעסוק בעיבוד מתכות יקרות. ההלכה המוסלמית רואה כנשך את השכר שמקבל בעל־מלאכה עבור עבודתו בזהב ובכסף. חומרה זו שהנהיגו חכמי הדת המוסלמים מסבירה, בין היתר, מדוע מלאכת הצורפות על צורותיה השונות(עיבוד ראשוני של מתכות יקרות, עיצוב תכשיטי זהב וכסף, חקיקת עיטורים על תכשיטים וכיוצא באלה) היתה נתונה בכל ארצות אפריקה הצפונית (וכמעט בכל ארצות האיסלאם) באופן ניכר בידי יהודים. אולם אומנים יהודים לא עסקו רק במלאכות נקיות וקלות. מציאותם של נפחים בין יהודי המגרב מעידה, שיהודים עסקו גם במלאכות הדורשות כוח פיסי רב.

סוג אחר של מלאכות שהיה נפוץ בין היהודים הוא עשיית בדים (עיבוד המשי והצמר, אריגה, ריקמה ועוד) וחייטות. במלאכה זו עסקו גברים וגם נשים. רבים אחרים עסקו בעיבוד עור.

לעומת זאת, היו עבודות ומלאכות שבהן עסקו יהודים ומוסלמים כאחד, כגון עבודות הבניין — בנאות, נגרות, חרטות עץ וחרטות ברזל, וכן מלאכות הקשורות בייצור מזון, כגון הפקת שמן וטחינת קמח. היו מלאכות שעיקר תוצרתן הופקה למען החברה המוסלמית, אולם היו מבין האומנים שהתמחו בעשיית כלים ותשמישי קדושה המיוחדים ליהודים, כגון עובדים בנחושת ופחחים, שבנוסף לכלי בית ייצרו נרות, חנוכיות, ״תפוחים״ — קישוטים ממתכת בתבנית תפוחים — לספרי תורה (בארצות אירופה הם נקראים ״רימונים״) ועוד. על אלה יש להוסיף את האומנויות ה״יהודיות״: סופרי סת״ם וכורכי ספרים, שוחטים וקצבים, יצרני יין כשר וכמובן ״כלי־קודש״ — חזנים, מלמדי תינוקות ושמשים.

  1. מקומם של היהודים בהתפתחות הכלכלית באפריקה הצפונית במאות ה־17 -19

נייחד עתה את הדיבור במיספר סוגיות הקשורות בפעילותם הכלכלית של היהודים בחבלים השונים של אפריקה הצפונית ובתמורות שונות שהתחוללו בה בתקופה האמורה.

פעילותם של הסוחרים היהודיים הגדולים במארוקו קיבלה תנופה החל בסוף המאה ה־17, והתעצמה ביתר שאת במאה ה־18. ייצור הסוכר והסחר בו וכן הסחר הימי היו מרוכזים כמעט כולם בידי יהודים. מצודתם המיסחרית היתה פרוסה עד לנמליה המזרחיים של ארצות־הברית בסוף המאה ה־18. בימי שלטונו של סידי מוחמד בן עבדאללה (1757 —1790) ועד שלהי המאה ה־19 היו אלה יהודים ששימשו בדרך־כלל כסוכנים מטעם מעצמות אירופה במארוקו, ובעיקר בני משפחות אפללו, קורקרס, לוי־יולי, מבאג, אפריאט, אוחנה ולמרי.

לפעילותם הענפה של יהודים מן החוג הזה היתה השפעה מרחיקת־לכת על התפתחותן של קהילות כסלא, אספי, תיטואן, טנג׳יר ואחרות, וכן על צמיחתן של קהילות חדשות. קהילות אלו גם דחקו מבחינה כלכלית את רגליהן של הקהילות הוותיקות מפנים הארץ, כגון פאס ומכנאס וקהילות איזור תאפילאלת.

יהודים מן החוג הזה ניצלו את מעמדם המדיני והכלכלי כדי לשפר את מעמדם המישפטי ומצבם החברתי וכדי להיטיב את מעמדם של כלל בני הקהילות שבהן חיו ופעלו. ואכן, החל בסוף המאה ה־18 קם במארוקו חוג של יהודים בעלי זכויות המעוגנות בהסכמי הקפיטולציות, בחסותן של מעצמות אירופה. מיספרם הגיע לכמה אלפים (וראה להלן בפרק ד׳).

דוגמה לשגשוגה של קהילה מן הסוג החדש היא זו של מוגדור(אצווירה) בשליש האחרון של המאה ה־18. ראשית התפתחותה המואצת קשורה בימי שלטונו של הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה (1757 —1790), שביקש לפתח את הסחר עם אירופה. הוא בנה את העיר מחדש והפכה לנמל המרכזי של מארוקו. הוא התעלם מקריאותיהם של חכמי הדת המוסלמים והטיל מכסים ומסים על מוצרי יבוא ויצוא ועל כל הסחורות בשווקים. הוא הביא לעיר עשרות משפחות יהודיות, העניק להן זכויות מיוחדות ופטר את חלקן מכל ההגבלות (חוץ ממס הג׳זיה) שהיו מוטלות על יהודי מארוקו. לפי מקור אחד, מנו יהודי מוגדור בשנת 1785 כ־6000 נפש. העיר קיבלה אופי יהודי והנמל והמרכז המיסחרי שבתו בשבת. יהודי העיר פיתחו קשרים כלכליים ענפים גם עם קהילות יהודיות אחרות מחוץ למארוקו כגון קהילות אמסטרדם, לונדון, ליוורנו ואלג׳יר.

נטייתה המחודשת של מארוקו בימי מולאיעבד אלרחמאן(1822 —1859) לפתח את הסחר עם אירופה — שינוי שנגרם בחלקו, כאמור, בעקבות לחצה של צרפת לפתוח את שערי מארוקו לסחר האירופי — נתנה תנופה חדשה ל״תוג׳אר אלסולטאך (סוחרי המלך), שפעילותם פחתה בימי הסולטאן סלימאן (1792 —1822). אברהם ויעקב קורקוס נעשו מן הסוחרים החשובים ביותר של הממלכה.

לעומת זאת התפרנסו רוב היהודים במרכזים העירוניים בפנים הארץ מן המיסחר הקמעונאי. ובימים שפאס ומכנאס שימשו מרכזי הארץ במאות ה־17 —18 סיפקו יהודי ערים אלו שירותים כלכליים, שהחצרנים היהודיים — מבני רותי, טוליראנו, מימראן, ממן, עמאר, בן עטאר ואחרים — נזקקו להם. מאידך גיסא, הם שימשו כסוכנים שקנו סחורה מן היבואנים היהודיים הגדולים וחזרו ומכרו אותה בערים או הפיצו אותה בכפרים ובעיירות שלידן. הם סחרו בבדים שהובאו מגיברלטר, מאנגליה ומארצות השפלה, שימשו מתווכים במכירת התבואה שהובאה מן הכפרים ונמכרה בערים הגדולות או יוצאה אל מעבר לים. הם קיבלו את המונופול על זיקוק ומיסחר בדבש דבורים: את כיכרות הדונג ייצאו לאירופה ומן ה״פסולת״ עשו את יין השיכר המארוקני המפורסם — המחייא. הם זכו גם במונופול על מכירת הטבק (חכירה שנתכנתה ״סאקא די טאבא״). אחרים עסקו במכירת שמנים והיו גם שהיו רגילים לקנות מטעי זיתים (כמו בצפרו) ולסחור בפירותיהם. אחרים סחרו גם בבקר ובצאן ובבהמות משא.

בין יהודי הערים והעיירות היתה שכבה רחבה של בעלי־מלאכה ואומנים. ליהודי מארוקו יצאו מוניטין כצורפים ומומחים לעשיית תכשיטים. יהודי פאס נתייחדו במלאכת עשיית הכובעים, שהיו שונים מאלה שחבשו המוסלמים. שמם יצא גם במלאכת ה״חייאטי״ — עשיית ציפויים לקירות מבד קטיפה בצבעים, רקומים ומצוירים בצורות שונות — לתליה על קירות החדר או דפנות הסוכה.

תופעה המיוחדת לאפריקה הצפונית, שהיתה מצויה בעיקר במארוקו — כנראה בגלל מיספרם הרב של בעלי־מלאכה יהודיים — היא קיומן של אגודות מלאכה, שהשתדלו להקטין את היטלי המסים שהוטלו על חבריהן ועסקו בפעילות חברתית מגוונת (להלן פרק ה׳, עמי 168).

תולדות יהדות מרוקו – ח.ז.הירשברג

הירשברג

בליל ראשון ז' לחודש כסלו שנה הנזכרת הייתה צעקה גדולה ובהלה שהאלמללאח  שדתה

 הערת המחבר : צריך לומר מה " מחלה " ויש לקרוא שראגה במקום שדתה, הוא שבט ערבי, שהיה חלק מה " מחלה – המחנה הצבאי של אל שייך אל מאמוּן.

נסעו והלכו להם והמלך עמהם ובאו אנשי פאס לבאלי עד פתחי העיר ורצו לשוברם ועשינו סליחות, וקבצנו כל ילדי תורה קטנים וגדולים מול ספר תורה שהוצאנו לרחוב העיר, וכל החכמים סביב הילדים.

וגעינו בבכייה מרה ואמרנו : אחינו בית ישראל דעו כי אין לנו זכות ולא פנים לבקש מאת ה' ב"ה על זאת הצרה, אלא כי בזכות אלו הקטנים. וקראו הקטנים ויעבור ( הכוונה לסליחות, שבהן אומרים פסוקים אלה, הכוללים י"ג מידות ) בקול רם ובכו בכי גדול הקטנים והגדולים.

והעידו הזקנים בני שמונים שנה, אשר נמצאו שם שלא ראו מימיהם בכי גדול כזה וסליחות כזה שאמרו הקטנים בתוך הסליחות : אנו אין לנו אב ואם כי אם תורת משה רבינו עליו השלום שתשמע קול בכייתינו והיא תתחנן לבוראינו עלינו.

וכששמע הקהל קולם ובכייתם געו כולם בבכייה רבה ועשינו י"ג ויעבור ( כלומר אמרו שלוש עשרה פעם את הפסוקים שמות לד, ו-ז – " ויעבר ה' על פניו ויקרא ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים "  ותכף ומיד ענה אותנו הקב"ה אשר הפליא לעשות עמנו, ועשו שלום אנשי פאס לבאלי ופתחו הדלתות מאת ה' הייתה זאת.

עד י"ב לכסלו הנזכר לא הלך יהודי לפאס לבאלי שהיו אומרים שהם החיזיקו ביד שראתא, אויביהם. ויהי הסניאות ( שנאה בלהג יהודי מוגרבי ) הולך ומתגבר על היהודים וגזרנו ג' תעניות. וביום הג' – שבח לאל ישתבח ויתעלא שמו וענה אותנו מכל צרה וצוקה – באו השלוחים ואמרו שנתקבצו הגדולים  ואמרו שהיהודים אין להם נשמה ! ( צריך לאמר אשמה ) והרבה דברים טובים דברו על היהודים ובפקט אלקאדי והלכו היהודים לפאס לבאלי ולא היו מניחים למי שעושה להם רעה. מי יכול לכתוב ולספר הצער שאנו בו שכל יום מסים מה שלא נוכל לספור כי אין דבר המלך אלא היהודים.

ובליל ראש חודש שבט שנה הנזכרת ( שע"ב – 1612 ) באו הגנבים לבית הכנסת של רבי יוסף אלמו שנינו וגנבו כל מה שנמצא בבית הכנסת וגנבו שני ספרי תורה והשליכום ברחוב הגינה החדשה. שם ישבנו וגם בכינו וקרינו כמה קינות וקרענו כסותנו. ולמחר צמנו, וגם שהגנבים מפורסמים אין משפט שיד השרים היו במעל הי"ן. ובכ"ד לשבט לשנה הנזכרת עוד ענשו אותנו המלך שלושת אלפים. והחטה שווה ששים אוקיות לסחפא….ובראש חודש אלול הנכר נתפס הנגיד על ידי מוסר אחד הוא ואחד עשר אנשים. והפסידו שש מאות שקל ולמחר נתקבצו הקהל ברחוב בין בתי כנסיות וקרינו ויעבור ונדינו למי שהלשין ואף על פי שהיה מפורסם. ואין שבוע שאין נותנים ארבע מאות אוקיות, ומט"ו יום לט"ז נותנים למלך אלף אוקיות מלבד חוק המוטל עלינו……

ובכ"א לטבת הנזכר היה יום צרה ומבוכה ; סבבו אנשי פאד לבאלי העיר מכל צד להכנס לפאס אלג'דיד, ועשינו סליחות בצעקה ובכייה והקב"ה ענה אותנו ולא יכולו….ובט"ז לשבט הנזכר הלכה אם המלך להביא משפחת בני חסן לעזור אל המלך וגזרו תענית ואנשי פאז אזדיד הולכים וכלים השם יתברך יאמק לצרותינו די. ובג' באדר כמעט נכנסו אנשי פאס לבאלי מפתח באב אלבוגאת והייתה עת צרה.

בשנת השע"ד – 1613 ליצירה באה שמועה מן אשארק ששר אחד הנקרא בוליף הרג מולאי אשיך והשר שלו סידי בו כבירה  ( צריך לומר סידי בו דבירה, בבירה היא טעות קולמוס ).ושחטו אותו ואת אחיו ואת כל הגדולים שהיו עמו, והיו מוליכים את ראשיהם בידם ומכריזים ואומרים : ככה יעשה למי שיסכים בנתינת לארג' לנוצרים. והלך בוליף הנזכר לעשות מלחמה עמהם ושלחו לנו היודים להתפלל עליהם, ויום שמחת התורה עשינו מצאלין ( מצלא – עריכת תפילה ) ונתנו בעוונותינו הרבים אלפיים אוקיות. ה' יוציאנו לאור כן יהי רצון.

בכ"ח לחשון שנה הנזכרת באה שמועה שמולאי זידאן ניצח לאלקאיים וּתְפָסו והייתה החטא שוה קס לסחפא ( כתב היד לא ברור במקום הזה. ויידה מתרגם כאילו היה כתוב : עשרה מתקאל ) . והמלך מולאי עבד אללאה הלך לרדוף אחרי בוליף הנזכר אשר הרג לאביו מולאי אשיך הנזכר. ובחמישה לטבת השנה הנזכרת באה שמועה שנהרג האלקאיים הנזכר הוא ובנו אלקאייד ( מפקד, נציב ) עזוז וביום הזה בעצמו הרג סידי סלימאן למולאי אדריס שבפאס לבאלי.

מיהו מוחמד – נביאו או מייסד תנועה לוחמת ? —-דורון חכימי

בסורה 80-75 בספר הקוראן בשורת הפרה כתוב מצטט חלקי:  מיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמת

קבענו בברית: אל תשפכו דם אחיכם ואל תגרמו לנשלם מבתיהם ואתם הסכמתם והעדתם על עצמכם לשמור על כך, וכעת אתם הורגים את בני בריתכם, מנשלים חלק מהם מבתיהם משתלטים עליהם בחתירות ומלחמות וכאשר הם

נופלים בידיכם כשבויים אתם דורשים פדיון בעד אלה שנאסר עליכם לנשלם

האם תאמינו בחלק מהתורה ותכפרו בחלק ? מה עונשם של אלה מכם שכך פועלים אם לא קלון בחיי העולם הזה ועונש כבד ביום תחיית המתים?

סוף ציטוט

זהו התיאור האמיתי של כל אשר התרחש לשבטי היהודים בהנהגת מוחמד למרות הסכם ההגנה אהד אל אומה שהיה חתום בין הצדדים שכביכול נחתם בין השבטים היהודיים למוחמד בהגיעו ליתר׳ב בשלהי שנת 622 לספירה.

איך אפשר להסביר את הניגוד בין הכתוב בקוראן לבין כל אשר התרחש הלכה למעשה ביתר׳ב נגד השבטים היהודיים שנושלו מבתיהם, נשדדו ונרצחו באכזריות ונשיהם וטפם נלקחו בשבי ונמכרו כעבדים על ידי מוחמד ולוחמיו?

תיאוריו של התיאולוג המוסלמי איבן הישאם בספרו ״חיי מוחמד״ אודות ההסכם אהד אל אומה אינם משקפים נכונה את אשר אירע בפועל ומגדיל את הספק בקיומו של ההסכם בכללו.

בני השבטים היהודים היו מאמינים באלוהים ולא היו עובדי אלילים על כן הסיבה היחידה לכל אשר אירע נגדם במדינה נעוצה ברצונם של מוחמד וחבר מרעיו לגזול את רכושם למטרות מימון המלחמות וגיוס לוחמים חדשים להגדלת כוחם הצבאי.

אז מה יהיה עונשו של מוחמד וחבר יועציו שנישלו וגזלו את ממונם של היהודים ללא עוול בכפם בהתאם לכתוב בסורה 80-75?

בסורה 120- 115 בספר הקוראן בשורת הפרה כתוב מצטט חלקית:                    

וזכרו כי בקבענו את בית הכעבה כמקום כינוס ומבטח לאנשים אמרנו: קיבעו את המקום של אברהם כבית תפילה וצוויתי לאברהם ולישמעאל שימרו על טוהר ביתי לאלה המקיפים אותו, הנעזרים בו, והכורעים והסוגדים וכאשר ביקש אב ריבוני.

ציטוט חלקי

נשאלת השאלה, מי קבע את בית הכעבה למקום כינוס ומבטח לאנשים? אברהם אבינו מכנען או מנדב וקוצי אבות שבט קורייש ממכה ­­מאות שנים לפני הולדת מוחמד ועלות האיסלאם.

כידוע מנדב בנה את הכעבה והשכין בתוכה כשלוש מאות פסלי אלילים, אלילי כל השבטים והכריז על הכעבה כמקום קדוש מפאת נוכחות האלילים וקבע כללי בטיחות לכל המבקרים מכל השבטים.

חזקה הסברה שכל אשר נוסח על ידי אבן הישאם שנפטר בשנת 833 איננו מסתמך על כתובים אלא על הדיסים ועל כתבי אבן אסחאק שנכתבו אודות מוחמד כ־135 שנה לאחר מותו.

מאין הומצאה הפיסקה, מצטט שנית: וצוויתי לאברהם ולישמעאל שימרו על טוהר ביתי לאלה המקיפים אותו הנעזרים בו והכורעים והסוגדים וכאשר ביקש אברהם ריבוני.

על פי תורת ישראל רגלי אברהם ובנו ישמעאל מעולם לא דרכו על אדמת מכה בהסתמך על הכתוב בתורת היהודים בפרק כב פסוקים ב-ג בספר בראשית. מצטט:

״קח נא את בנך את יחידך אשר אהבתה את יצחק ולך ל­ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך״.

סוף ציטוט

ידוע שהר המוריה שוכן בירושלים היכן ששלמה בן דוד בנה את המקדש והמרחק בינו לבין מכה רב מאוד.

כל אשר נכתב בסורה 120 – 115 בקוראן בשורת הפרה הנו חלק מהמסורת הפגאנית אשר כללה את מצוות החאג׳ כגון הקפות סביב .

" טקס הטואף״ והלאה יתר ארבעת הטקסים ״סעי״, ״ערפאת״, ״מינה״ זדלפה״, שנכללו בנוהלי עליה לרגל וכללו קידות וכריעות בשעת תפילה,ק לפסלי האלילים ששכנו בכעבה.

בסורה 136- 140 בקוראן בשורת הפרה, מצטט חלקית:

והפתאים שואלים: מה גרם לשינוי בכיוון התפילה ״הקיבלה״ שהיינו נוהגים על פיה ולכן הפנה פניך לעבר המסגד הקדוש במכה ובכל מקום שתהיו הפנו פניכם לעברו.

ציטוט חלקי

ידוע לכל בר דעת שפניית היהודים לכיוון ירושלים בשעת התפילה נועדה להזכיר להם את חורבן בית המקדש ותחינה לשיקומו מחדש.

מה סימלה הקיבלה למוסלמים? את משכן הכעבה עם שלוש מאות פיסלי אלילים?

הכעבה מעולם לא שימשה את המוסלמים כמסגד והכינוי מסגד הקדוש בסורה 136 – 140 חסר כל אחיזה במציאות ונועד להטעיית המאמינים.

כאמור מוחמד הורה בתחילת דרכו למאמיניו לפנות בשעת התפילה לכיוון ירושלים כמנהג היהודים אולם לאחר שהסתכסך עם מנהיגיהם »שינה את דעתו והורה ללוחמיו לפנות לעבר כעבה למרות שידע מעל לכל ספק שבכעבה שכנו באותם הימים כשלוש מאות פסלי עובדי האלילים.

קטע מס׳ 16 – 17 בקוראן מתייחס לתגובת אנשי מדינה לשינוי הכיוון מירושלים למכה וטוען שמוחמד רצה למצוא חן בעיני היהודים, הייתכן? גרסה אחרת אומרת שמוחמד קיבל הוראה מאלוהים לשנות את כיוון התפילה.

הייתכן שאלוהים יורה למאמיניו לפנות לכיוון הכעבה מלאת פסלי האלילים?

אִבּן־אבאס חוקר תולדות האיסלאם גורס שהסלע בהר הבית בירושלים מצא חן בעיני מוחמד וכיוון שהכעבה הייתה מלאה בפסלי אלילים הורה מוחמד למאמיניו לפנות לכיוון ירושלים. אכן ברור לכל בר דעת שרגליו של מוחמד מעולם לא דרכו על אדמת ירושלים ועיניו בחייו לא ראו את פני הסלע בהר הבית.

כל הגרסאות וכל האמתלות להצדקת מעשיו של מוחמד כוזבות וחסרות אחיזה במציאות.

בשלהי שנת 624 לספירה לאחר הקרע בינו לבין רבני היהודים עקב ביקורתם על מעשיו הבזויים נגד שיירות האספקה למכה שינה מוחמד את יחסיו כלפי היהודים ואף הסתייג מכל הלכותיהם אשר האמין בהן לפנים.

כתגמול הורה לתומכיו להתעלם ממנהגי היהודים ולאמץ את מנהגי הפגנים שנהגו אבותיהם לפנים. מוחמד קבע כתחליף לפנות לעבר ה״כעבה״ למרות שידע בוודאות ששוכנים בתוכה מאות פסלים של עובדי אלילים.

היהודים פנו לעבר ירושלים בתפילה שיבנה בית המקדש שנית, לשם מה הורה מוחמד ללוחמיו לפנות לעבר כעבה בתפילה? לברך את פסלי האלילים?

כל הנאמר בקוראן בהתייחס לפניה לעבר כעבה, למשכן האלילים הנו כפירה בתורת ה׳ וסילוף עובדות ותו לא.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר