תורת אמך ◆ פרשת וירא ◆ לאור חכמי מרוקו-המלקט: הרב אברהם אסולין
תורת אמך ◆ פרשת וירא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆מס'23◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום (יח, א).
כתב החסיד הרב ברוך סבאג זצ"ל רב ודיין בעיר אספי, בספרו ראשי בשמים, רומז למי שיש לו הדברים הללו ראוי שתשרה עליו שכינה: א. "באלני ממרא" , שיהא תקיף וחזק להמרות פה יצר הרע, כמ"ש (באבות, ד,א), איזהו גיבור הכובש את יצרו, והוא "באלוני ממרא" מלשון אלוני הבשן שהוא לשון חוזק,שתקיף להיות ממרא פה יצה"ר. ב. "והוא יושב פתח האהל", שיושב בקביעות באוהלה של תורה. ג. "כחום היום", שיושב ולומד אפילו הוא דחוק, שיש לו דוחק וצער לא ימיש מתוך האהל, שמצטער כמו האדם מחום היום.
וישא עינו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האל וישתחו ארצה (יח, ב).
כתב הגאון רבי יהודה אבן דאנן זצ"ל (ה'תרצ"ה), בספרו מנחת יהודה. איתא במדרש נעלם, אמר רב יהודה: בשעת פטירתו של אדם, הוא יום הדין הגדול שהנשמה נפרדת מן הגוף, ולא נפטר אדם מן העולם עד שרואה את השכינה, כדכתיב (שמות לג, כ), " כי לא יראני האדם וחי". ובאים עם השכינה שלשה מלאכי השרת לקבל נשמתו של הצדיק, ונרמז " וירא אליו ה' באלוני ממרא", "וישא עיניו" – הצדיק בשעת המיתה, "וירא והנה שלשה אנשים", שלשה מלאכי השרת הבאים עם השכינה לקבל נשמתו (זוהר ח"א, עט), "נצבים עליו", כדי לקבל נשמתו בשעה שתצא. וכשהגיע זמנה לצאת "וירא", זאת אומרת באותה שעה רואה פני שכינה, וכיון שרואה פני שכינה אי אפשר לחיות, שכתוב "כי לא יראני האדם וחי" (זוהר ח"ג נג), ולכן תיכף "וירץ לקראתם" לקראת השלשה מלאכי השרת המקבלים נשמתו, "מפתח האהל", שהוא בית הבליעה, ששם מתוודה כל מה שעשה הגוף עמה בעולם הזה (זוהר ח"ג לג), ואז נשמת הצדיק שמחה במעשיה ושמחה על פקדונה, ואז "וישתחו ארצה" לנגד השכינה.
ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך(יח, ג).
כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו מי מנוחות, "אל נא תעבור מעל עבדך" אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז), הטעם לכך, כי בהכנסת אורחים הוא מתדמה ממש לשכינה, כי כשם שה' יתברך זן ומפרנס לכל העולם, כן זה זן ומפרנס לאחרים. והוא יותר מן הצדקה, כי הצדקה בממון ואין מכניסו בצל קורתו, וזה מתוך שמקב הנאתו ומכניסו לבית. ואברהם אבינו עליו השלום, היה גם כן מכניסם תחת כנפי השכינה. לכן לגביו זה יותר מהקבלת פני השכינה, כי בזה גורם לאחרים להקביל פני שכינה, ויותר יתגדל כבודו יתברך בזה מלהקביל פניו.
הקשו המפרשים מנין ידע אברהם אבינו שנלמד מהפסוק ""אל נא תעבור מעל עבדך", שזה סובב על מצוות הכנסת אורחים, והסביר סדנא בבא סאלי זצ"ל, ע"פ רש"י (בראשית יח, א), "ד"ה והוא יושב", ישב כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקב"ה: שב ואני אעמוד. והנה מלשון ביקש לעמוד, משמע שאברהם אבינו ע"ה, התאמץ מאד כדי לעמוד בפני הקב"ה ולא יכל, עד שאמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד. אמנם אח"כ כתוב בפסוק (בראשית יח, ב), והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם, משמע שמיד כאשר ראה אותם קיבל כוחות ורץ, ומזה למד אברהם שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני השכינה, שהרי בהקבלת פני השכינה התאמץ לעמוד ולא יכל, ובאורחים קיבל כוחות ומיד רץ (סידנא בבא סאלי ח"א).
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).
כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, צריך לדעת כי "יוקח" ע"י שליח, יש שדורשים לגנאי ויש דורשים לשבח. ויש לדקדק, מה ראה בלקיחת מים על ידי שליח ובפת ע"י עצמו. וצריך לומר שכוונת אברהם אבינו ע"ה היתה רצויה, ומזריזותו במצות האורחים, לא רצה להשהותן כל כך עד שיעשה כל צורכי הסעודה ע"י עצמו. לכן כל מה שהיה אפשר באחר, היה עושה ע"י עצמו. ולכן המים שאפשר על ידי שליח נתנם לעשות, מה שאין הפת שאם היה שולח ע"י שליח לשרה לעשות, וכל שכן שכוונתו היה לשנות משאר הימים, שהיה רגיל לעשות לאורחים קמח, שבזה מצאה שרה מענה לומר קמח, והיום (כדברי המדרש), אחר שמל ופירושו ממנו לא היו באים אורחים, רצה לעשות להם סולת. ואם היה ע"י שליח אחר, שהאשה עיניה צרה באורחים, שמא תעה קמח, לכן נשתלח הוא על ענין הלחם, ואחר שכוונתו רצויה, לפיכך שילם ה' לבניו בבאר.
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).
בא להזהיר למי שאינו יכול ללמוד כל היום, שלפחות "יקח נא מעט מים", דהיינו לקבוע עיתים לתורה, ובתנאי שיהרהר בתשובה בלבו לפני כן, וכן "ורחצו רגליכם", שירחץ ויטהר מטינוף מעשיו, כי הטנופת והרגלים הם כנוי לעוונות. ואם לא יכול כן, יחזיק ביד לומדי התורה (ראשי בשמים).
ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת(יח, ה).
התורה נקראת לחם, כדכתיב (משלי ט, ד), "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי", שיקנה התורה בממונו. "וסעדו לבכם", שעל ידי עסק התורה יהיה לו סעד וסיוע נגד היצר שיושב בין מפתי הלב. "אחר תעבורו", שצריך לעבור על מידותיו, כמו שאמר התנא (אבות ו, א), והוה צנוע, וארך רוח {ארך אפים}, ומול על עלבונו {מעביר על מידותיו, מרוב ענוה}. ומגדלו {התורה}, ומרוממתו על כל המעשים {שברא בתבל, ונותנת לו מלכות וממשלה}. (ראשי בשמים).
ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל(יח, ט).
כתב הגאון החסיד רבי יחיא שניאור זצ"ל רבה שכונת מוסררה בי"ם, מחבר הספר יש מאין, איתא בגמרא(ב"מ פז), יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא כדי לחבבה על בעלה. רש"י כתב, להודיע שהיא צנועה משאר חברותיה, שאינה נראית וצריך לשאול אחריה. אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר לה כוס של ברכה ע"כ. הקשה לי ת"ח אחד, הרי אין כוס של ברכה שייך אלא אם בירכו ברכת המזון, וכאן כתב רש"י ז"ל, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, ולחם לא הביא לפניהם לפי שפירסה שרה נדה ונטמאת העיסה, ולפי זה אין כאן ברכת המזון, ואיך אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר כוס של ברכה, והשבתי לו תיכף שאפשר לתרץ, כמו שאמרו חז"ל (ברכות מד), רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלוש ברכות שהיא ברכת המזון, וכן כאן כיון שקבעו סעודתם על חמאה וחלב וכו' וזהו מזונם, אז בודאי בירכו ברכת המזון ומובן למה שגר כוס ברכה.
וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את אשתך ואת שתי בנתיך הנמצאת פן תספה בעון העיר (יט, טו).
כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה בספרו אוצר המכתבים (ח"א), " וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח" גם כאן מילת "לאמר", באה להורות על כפל הדברים למהר לקחת את אשתו וכו', ואפשר עוד, כי רצה לומר, כאשר עלה השחר ולוט היה עדיין שוכב על מטתו, "ויאיצו המלאכים בלוט", דהיינו ויציקו, כמו שאמר הראב"ע ז"ל שם. ור"ל שהתחילו להציק לו בידיהם, זה מנענעו מכאן וזה מכאן כדי להקיצו משנתו. גם הוסיפו "לאמר" אליו בפיהם, קום מהר וקח את אשתך ואת שתי בנותיך.
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות: a0527145147@gmail.com
הקבלה במרוקו-היכל הקודש
אז הגיע רבינו אל המנוחה ואל הנחלה עיר הקודש ארע היא חברון…ותהי נפשי בחברת הדרת פינת יקרת שבטיה מחזיקי בדק ידי לומדי התורה ויודעיה. השלם העניו בחסיד כבוד הרב אליעזר ארחא. ובעזרו האלוהי זכיתי וחיברתי חיבורי הגדול ספר קרית ארבע.
אך גם כאן לא ארכה הטובה : ויהי היום בשנת שע"ט 1619- נהפך לאבל מחולנו…ואמלטה אני וביתי לעיר הקודש ירושלים. בירושלים התגוררו אז היהודים שעזבו את פאס ועלו לארץ ישראל אחר הצרות שעברו בפאס. אולם המגיפה הכתה קשות קהילה זו ורובם ככולם קיפחו חייהם בה.
על כן חזר רבינו לחברון לתקופה קצרה. אז נדר נדר, אם יעשה ה' עמו חסד ויחזירהו לחברון, יכתוב ספר מכל החידושים שאסף במשך השנים " בשקידות העיון ובטירחא יתירה ".
אז בגיעה הישועה ממקום אחר : " שמע ה' בקולי ותעצר המגיפה מעיר עזתה אשר ליהודה תוב"ב ואמלטה שמה בי"ט לאב ומצאנו שם מעט רווחה ", ושם בעזה, כתב ספריו " חסד לאברהם " ו " בעל ברית אברם ". לאור כל זאת מובנת היטב הסיבה שקרא רבינו לספרו " חסד לאברהם " – לזכור חסדי ה' אשר גמלני ומחרב מלטני ".
בתקופה זו הייתה בעיר עזה קהילה גדולה, בהיותה שוכנת על דרך המלך, המקשרת את סוריה וארץ ישראל עם מצרים, התיישבו בעיר סןחרים יהודים שניהלו עסקים פוריים. הגיעו גם פליטים מירושלים ומחברון בזמן רדיפות או מגיפות וחלקם נשארו לגור בה. ביניהן חכמים שנטעו בעזה את ידיעת התורה, יסדו ישיבהף וחיזקו את רוחו של היישוב הקיים.
נשאל הרדב"ז אם בני עזה חייבים להפריש תרומות ומעשרות, מפני שיש בה יהודים שיש להם קרקעות, והשיב שחייבים. ועיין שם שהאריך וסיים " שוב מצאתי לבעל כפתור ופרח, תלמידו של הרב ז"ל שכתב " שעזה בכלל ארץ ישראל היא ".
אם כך חלק מהקהילת עזה עסק גם בחקלאות, והיו להם קרקעות. רבינו עובדיה מברטנורא, שביקר בעיר בשנת רמ"ח – 1508 כבר מצא שם עיר יפה וגדולה כירושלים ואין לה חומה סביב..ובעזה היום כשבעים בעלי בתים.רדב"ז
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רבי דוד בן שלמה אבן זמרא, רדב"ז (ה'רל"ט 1479 – ה'של"ד 1573), מחבר שו"ת הרדב"ז.
רבי דוד בן זמרא נולד בספרד בשנת ה'רל"ט (1479) למשפחה של תלמידי חכמים. בצעירותו למד אצל רבי יוסי סרגוסי. בזמן גירוש ספרד, בהיותו בן 13, נדדה משפחתו לפאס אשר במרוקו, ומשם לצפת ולירושלים. בשנת ה'רע"ג 1513, עקב המצוקה הכלכלית בירושלים והפרעות, עזב הרדב"ז את ירושלים ועבר למצרים לישיבת רבי יצחק הכהן שולאל, שם מונה לאב בית דין. אחרי כיבוש מצרים על ידי העות'מאנים (שנת 1517), מונה רדב"ז למנהיגה של יהדות מצרים. רדב"ז היה אב בית דין, ראש ישיבה, גבאי צדקה והאחראי לרכוש הציבורי של יהדות מצרים. הוא התפרנס מסחר בתבואה ובעורות , והצלחתו הרבה בכך הביאה לו עושר רב.
אחרי ארבעים שנות רבנות במצרים עזב הרדב"ז את קהילתו ותפקידו, וחזר לירושלים (בשנת ה'שי"ג; 1553 לערך), ומשם עקר לצפת, הואיל ולא הייתה לו שלווה בירושלים. הרדב"ז חי בצפת עשרים שנה ונפטר בשיבה טובה בכ"א בחשוון שנת ה'של"ד (1573).
יש המציינים שנים אחרות כתאריכי לידתו או פטירתו, כדי להתאימם למסורת המובאת בספר קורא הדורות לפיה נפטר הרדב"ז בגיל 110.
אחד מתחיבוריו
- כללי הגמרא – מודפס בספר "מהררי נמרים"
- יקר תפארת – פרוש למשנה תורה של הרמב"ם
- מצודות דוד – ספר זה איננו הבאור הידוע "מצודת דוד" על הנ"ך, אלא באור לתרי"ג מצוות, אשר פרש את המצוות בדרש הפשט והסוד
- מגן דוד – ספר קבלה אשר מבאר את אותיות ה"אב
- מכתב לדוד – פירוש על שיר השירים
הרדב"ז כתב למעלה מ-10,000 תשובות, אולם רובן אבדו. בסך הכל קיימות מעל 2,000 תשובות המכונסות בשלושה שו"תים:
- שו"ת הרדב"ז
- שו"ת דברי דוד
- שו"ת הון יוסף – אינו שייך לרדב"ז אלא לצאצא שלו – ר' יוסף זמירו
למידיו הידועים הוא רבי בצלאל אשכנזי, מחבר השיטה המקובצת.
באותה תקופה הרביץ תורה בעזה וכיהן כרב העיר. המשורר הידוע רבי ישראל נג'ארה, עליו אמר רבי יהודה אריה ממודינה " לא קם בישראל כישראל ", ובשם האר"י ז"ל הקדוש אמרו ששירותיו תשובות בשמים. כשראה את ספרו של רבינו " אור החכמה " כתב שיר קצר לכבודו, והביאו רבינו בראש הספר.
עם תום המגיפה חזר רבינו לחברון, שם כנראה, נולדו ילדיו, ושם כתב את " אהבה בתענוגים " – פירוש על המשניות.
לפי המקורות שבידינו לא עסק רבינו בעסקי ציבור. הוא אף לא חתום על מכתב שנשלח מחברון בשנת תשע"ו, ועליו חתומים כל רבני חברון. לעומת זאת מופיעה חתימתו על קבלת מעות מיהודי איטליה, יחד עם כבוד הרב אליעזר בן ארחא ורבי יוסף אבוהב, בשנות ת"ג.
מעשה נורא, שנתרחש ערב פטירתו מובא בספר " זכרון ירושלים " ; פעם אחת בא פחה לעיר הקודש חברון ת"ו, ומנהג הישמעאלים ביום שישי הולכים להתפלל במערת המכפלה. ובתוכם בא הפחה מסטנבול ורצה לראות מה שישי בתוך המערה.
ובין כך נפל החרב שלו מן התיק… והייתה מצופה זהב ואבנים טובות והיה שוה כל הון וגזר על הישמעאלים שיוציאו מן המערה והורידו אותם בחבלים ולא הספיקו עד שהוציאו אותם מתים. וכיוון שראה הפחה כן, מה יעשה וכי ימותו כולם, וגזר על ישראל ונתן להם זמן שלושה ימים.
עשו ישראל תעניות ותפילות, ואחר כך כשהגיע הזמן נתפחדו ישראל להיכנס ועשו גורל. ונפל הגורל על הצדיק חסד לאברהם זיע"א. ותכף ומיד כשראה שהגורל נפל עליו, טבל ולבש תכריכים כל הלילה היו יושבים אצלו ודורש להם דברי קבלה מאברהם אבינו עליו השלום.
אחר כך אמר להם שיתפללו בעדו שישמר מכל דבר צער, והלך למערת המכפלה, והכניסו אותו בחבל וירד בתוכה, וכיוון שירד חזר להם החרב בחב, ואמר עתה הגיע העת שאראה בתוכה.
והלך בתוך המערה וראה אדם אחד עומד ונתפחד ואמר שמע ישראל. ואחר כך שאל לו מי אתה, והשיב לו אני אלעזר עבד אברהם. ואמר לו כיצד באת לכאן מוסיפר לו המעשה ואמר לו המתן בכאן עד שאשאל רשות מאברהם יצחק ויעקב זיע"א אם תכנס.
וכך היה ונתנו רשות להיכנס. ונכנס, ומרוב פחד לא אמר להם שלום עליכם שנתעלף, ונתנו לו ריחות וקם וסיפר להם המעשה. אולי לזה התכוון החיד"א שכתב בשם הגדולים בערך על רבינו : " ונתגלו לו אבותינו הקדושים.
וכיוון שראה שזה הגן עדן לא רצה לצאת ואמרו לו שזה לא אפשר. אתה מוכרח לצאת ולמחר תהיה נשמתך כאן. וכל ישראל היו מתאווים לראותו כי חשבו חס ושלום ודי למבין. ומאת ה' העלו אותו בחבלים ובא לביתו שמח והיו כל ישראל שמחים על זה. ואמר להם כך וכך נגזר עליו וכך רצונו בזה שלמחר יהיה פטירתו ונצטערו כל ישראל כי אבד חסיד.
כל הלילה היו יושבים אצלו והא דורש להם עניין קבלה עד קודם אור הבוקר. וירד בטבילה שלו בביתו ולבש תכריכים. למד עם הקהל וקודם אור הבוקר אחר משע ישראל יצאה נשמתו. והייתה בכייה גדולה והספדות ועל אלה אני בוכה.
על זמן פטירתו מביא החיד"א את מסורת המשפחה : " ומז"ה עלה לשמים יום השישי פרשת חיי שרה, שנת ה' ת"ד, בעיר הקודש לברון תוב"ב. היה זה ביום כ"א בחשון לפי ספר שם הגדולים.
אמנם רבני ירושלים, בהסכמתם ל " זהרי חמה ", בשנת בקש"ו צדק – ת"ח – 1648 כותבים, : אברהם אזולאי נר"ו. אך לא נראה לערער בשל כךאם מסורת המשפחה. תאריך החיד"א מקבל גם אישור ממקום אחר.
רבי דוד קונפטי כותב : " כשעליתי לירושלים פעם אחת בשנת ת"ה ליצירה…זכיתי להקביל פני כל אלו הרבנים הנזכרים זולת מעטים שכבר היו בעולמם… והר"ר אברהם אזולאי זלה"ה ולא זכיתי להכירם.
רבינו נקבר בחברון. גם אם מצבתו נשארה שלמה אי אפשר לזהותה, בגלל מנהג חברון שלא לכתוב דבר.
לידת בן או בת בלבד, תחליפים לצאצאים-א.בשן
בג׳רבה, אם אין לו בת רשאי לישא אשה נוספת
בשנת תרפ״ו (1926) נשאל ר׳ כלפון משה הכהן על ״מי שבקש לגרש אשתו בגט וכתובה או ישא אחרת מפני שאשתו לא ילדה לו רק בן ולא בת ויש לו יותר מיו״ד שנים שלא ילדה״, והיא בת 70 או 80. האשה ביקשה שישיא את בנו, ואז תיוולד לבנו בת. וכן טענה, שאם הדין עם הבעל, יקח כרצונו משאר בנות העיר זולתי אשה פלונית, ואם לאו, יגרשנה. החכם דחה את טיעוניה, והצדיק את הבעל, כי הוא חייב בקיום מצות פרו ורבו. והטענה ״שישיא בנו והבן אולי יוליד בת טענת הבל היא״, כי הוא חייב במצות פרו ורבו. מסקנתו כי ״הבחירה בידה אם להרשותו לישא אחרת או שתתגרש״ (׳שואל ונשאל׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ יט).
במישור העממי. יש פתגם האומר: ״למי שאין בת – קוברת את עצמה בחיים״. למרות שהחברה מצפה לזכרים, האם רוצה בבת, ממנה היא מקבלת יותר חיבה ותשומת לב במקרה של מחלה (36 .Jacobs, 1956, p). העדפת בנים מוזכרת גם במקורות חוץ. באדג׳ט מקין, אנגלי שחיבר כמה חיבורים על מרוקו, כתב בהמשך לתיאור חגיגת ברית מילה, כי יהודי מרוקו אינם ששים להולדת בת (386 .Meakin, 1892, p).
על היהודים שחיים בין הברברים כתב ב־1907 המיסיונר המשומד אליהו זרביב – שליח חברה בשם London Society for Promoting Christianity כי הנשים היהודיות עונדות קמיעות כדי שיהיה להן – amongst the Jews .(//, NS, 1907, p. 11) בן, וכן כדי להישמר מעין הרע אנתרופולוגים דיווחו בשנות ה־50 של המאה ה־20 על היהודים החיים בנאות מדבר סהרה. כששואלים ׳כמה ילדים יש לך? התשובה מתייחסת רק למספר הבנים. הנשים עושות ככל יכולתן כדי ללדת בנים, בין השאר הן בולעות עורלה של תינוק, שנחשבת לסגולה ללידת בנים. נשים שוויסתן נפסק, צמות 24 שעות, אחר באות למערה קדושה בו כנראה קבור Briggs, 1964,) צדיק, ומבקשות שוויסתן יחזור כדי שתוכלנה ללדת בן
בין היהודים שחיים בהרי האטלס נהוג, שהאם שולחת לכל אחת מהנשים המוזמנות לשמחת הלידה מזון, ואלה מחזירות לה חמש ביצים או מטבעות אם נולד זכר, כאות להמשך לידת בנים, ורק ביצה אחת או מטבע אחת אם נולדה נקבה (217 .Willner, 1961, p).
תחליפים לצאצאים
אנשים שלא הצליחו להעמיד צאצאים, חיפשו דרכים לקיים מצוות אחרות במקום ׳פרו ורבו׳. במרוקו היו חכמים שחיברו ספרים: ר׳ יהודה חליווה, שעלה מפאס לארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה־16, וחיבר כאן את הספר ׳צפנח פענח׳, רשם את הדברים הבאים: ״ויהיה לי זכות לנפשי להצילני מעונש אותו העולם, שלא זכיתי להיות לי בנים זכרים״ (מ. אידל, תשמ״ד, עמי 123).
לר׳ אברהם הכהן סקלי שכיהן בסוף ימיו בעיר תאזה (Taza), לא היו בנים אלא רק בנות. הוא חיבר ספר על הלכות מילה בשם ׳ברית כרותה׳. בהקדמה כתב שחיבר את הספר בחלום בו חלם כי הוא מלקט דיני מילה, ולכן קרא את שם ספרו ׳ברית כרותה׳, כתחליף לבן שלא הוליד, ואף ראה לנכון לחבר ספר בדינים החלים על בנים (יוסף בן נאיים, ׳מלכי רבנן׳, דף י, ע״א).
בעת החדשה אנו מוצאים בהקדמה לספר דרשות של ר׳ אברהם חי ביטון, הסבר לשם הספר. ביטון עלה ממרוקו לצפת ונפטר ב־1954. לאחר מותו אחיו ערך את ספרו, ונתן לו את השם בן לאברהם (בני ברק תשל״ב), וכך הסביר:
״יהיה זה זכר ושארית למנוח, זכר צדיק לברכה עלי אדמות כי לא היו לו בנים״ (א. שטאל, תשנ״ג, מס׳ 469).
גם לימוד תורה שהוא מצוה חשובה, בא לעתים כתחליף לבן. כך כתב חכם מצפרו בן המאה ה־19:
בשעה שאדם מסתלק מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובוכה. אומר לו הקב״ה מפני מה אתה בוכה מפני שלא העמדת פרי בעוה״ז [בעולם הזה] התחתון? יש לך פרי יפה מן הבנים, אומר לפניו רבונו של עולם, איזה פרי העמדתי? אומר הקב״ה התורה שכתוב בה פרי צדיק עץ חיים (רפאל משה אלבאז, ׳עדן מקדם׳, ערך ׳בנים׳, דף מט ע״א). היו נשים עקרות שמצאו תחליף לבנים במעשים טובים כמו למשל בעשיית ספר תורה והקדשתו לבית כנסת. כך נאמר בהקדמה לספרו של ר׳ יוסף בירדוגו, ׳כתונת יוסף׳, ח״ב, תרצ״ה.
לחכם ר׳ יוסף בן יצחק אבן ואליד מתיטואן שעבר לאוראן, לא היו צאצאים. לאחר פטירתו הדפיסה אלמנתו את חיבורו ׳שמו יוסף׳ ירושלים תרס״ז, הכולל תשובות, דרשות ופירוש על ההגדה של פסח.
ר׳ אברהם קורייאט בן המאה ה־19 כתב על אדם שלא היו לו בנים, ציוה לפני מיתתו כי נכסיו יחולקו בין אשתו ובין ״בני הישיבה שהיו לומדים עמו״, וכי בנים אלה יקבלו סכום שבועי קבוע, ועדי הצוואה הם תלמידי החכמים הלומדים, שייהנו מהירושה (׳ברית אבות׳, דף קכג ע״ב-קכד ע״א).
מי שלא היו לו יורשים ־ רכושו עובד לקהילה. לפי התקנות של חכמי קשטיליה וכפי שנהגו חכמי אלג׳יר הרשב״ש ואחרים, למי שאין יורשים, ולא חילק רכושו לפני פטירתו, הקהל זוכה בחלק מעזבונו, ״אך לא יטלו הקהל כי אם שליש״. כך כתב ר׳ משה טולידאנו, בן המאה ה־18 במרוקו (׳השמים החדשים/ חו״ם, סי׳ ריב, דף ע ע״ב).
יש לשער שלא כולם נהגו כך, והיו מטרות שונות למענן הקדישו נשים ואנשים ערירים את רכושם.
הספרייה הפרטית של אלי פילו
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב
מחקר זה עיקר כוונתי בו לתאר את תולדותיה של עדת־אנוסים אחת, לחדור לנבכי עברה ולמצות מתוכה את דרכם של יהודים שנאנסו לצאת מן הכלל. עדה זו נתקיימה ב״תנאי־מחתרת״, ואם נשיל מתנאים אלה את מעטה הנצרות על כל גינוניה החיצוניים, כפי שסיגלום לעצמם בניה של עדה זו, תעמוד לפנינו עדה יהודית בכל גדולתה, על כל גוני אורח החיים היהודיים הערים ומלאי הערגה לכל דבר קטון וגדול שנתקדש בחיי האומה.
בחינת דרכם היהודית של אנוסים אלה היא גם בחינת דרכו של בית־דין האינקויזיציה. על האינקויזיציה ושיטותיה נכתבו מחקרים רבים בעצם ימי קיומה ולאחר שעברה מן העולם. כאן ביקשתי למצות את ענינה ודרכה מתוך תיקי האינקויזיציה עצמם! מן האמור באותם תיקים על אנוסים אמרתי לשחזר את בנינו של בית־דין האינקויזיציה על שיטות פעולתו, גישתו, אמצעיו ותנאי עבודתו. על־ידי כך נמצאתי מביא לתחום המחקר ההיסטורי היהודי אמת מידה מיוחדת, שכוחה יפה ללמד על כלל בתי־הדין ועל כלל קהילות אנוסי חצי־האי האיברי, על דרך חייהם וכן על יחסו של כל בית־דין למציאות הציבורית של היהודים ושל האנוסים בארצות ההן.
מבקש אני להודות כאן לכל אלה שעמדו לי במחקרי זה בכל שלביו. ראשון לכל – מורי ורבי הפרופ׳ יצחק בער, שקרא את כתב־היד, והרבה למדתי מהערותיו. אף אומר אני תודה לפרופ׳ פרנציסקו קנטירה־בורגוס, מנהל המכון ע״ש אריאס מונטאנו לחקר היהדות והמזרח הקרוב! פרופי פדריקו פרץ־קאסטרו, מנהל המכון לחקר היהדות הספרדית! המנוח דון בניטו פואנטיס־איסלר, לשעבד מנהל הארכיון הלאומי במדריד ! דון פדרו לונגאס בארטיבאס, לשעבר מנהל המדוד לכתבי־יד בספריה הלאומית במדריד! הגב׳ פילאר ליאון־טליו, מנהלת המדור למיקרופילמים בארכיון הלאומי במדריד! פרופי חבייר די סאלאס, סגן מנהל מוזיאון פראדו! הגב׳ איזבל פרץ־ולירה, מנהלת הארכיון העירוני בסיאודד ריאל! דון תומס מגליון, מנהל מעבדת הצילומים בספריה הלאומית, מדריד! ועמהם אנשי אריאס מונטאנו שנענו לי בכל דבר הן בימי שבתי בתוכם במדריד והן לאחר שובי לירושלים. ותודתי מקרב לב לד"ר שאול הראלי, ניו־יורק, שטרח ונסע עמי במיוחד לסיאודד ריאל וצילם בה את צילומי הנוף המובאים בספר.
לא תהא תודתי שלמה אם לא אמנה את מר א״י פוזננסקי, המזכיר האקדמי של האוניברסיטה העברית, שסייע עמי בנסיעתי לספרד לדלות מן הגנוז שם בארכיונים, שהוא יסוד החיבור הזה! ד"ר א׳ מירסקי מן האוניברסיטה העברית, שקרא את כתב־היד והעיר לי הערות חשובות! מר י׳ לוריא ומר א״ד שפיר אנשי הוצאת עם עובד, שנטלה על עצמה להוציא ספר זה לאור, ועמהם, בחינת אחרון־אחרון, מר י״צ גורדון שהגיה את הספר בעין יפה. כולם עשו באהבה לספר זה ולמקדשי־השם הנזכרים בו. המחבר
ירושלים, האוניברסיטה העברית. חנוכה תשכ״ה
COSTUMES PORTES PAR LES MUSULMANES MAROCAINES A FES
COSTUMES PORTES PAR LES MUSULMANES MAROCAINES A FES
Fès était la métropole de la mode, pour deux raisons, d'abord parce qu'elle était le centre et l’emporium du commerce, avec ses dépôts, son organisation de répartition et ses filiales, ensuite parce qu'elle était la métropole aristocratique (qu'elle est du reste demeurée) et le siège de la cour impériale (qu'elle n'est plus)
C'est cette farajia qui a subi le plus les transformations et les fantaisies de la mode ; il y a quelques années, on l'avait taillée de la mobra (traduction de veloutine) dont les motifs en velours taillé ressortaient en coloris riants sur le fond blanc ; depuis, on a fait plus charmant encore : dans le crêpe georgette ou marocain, décoré de larges motifs, mais revenant au caftan de « meulf » ou drap fin pour signaler que deux attraits le rehaussaient : le coloris clair, et les ganses tressées à petits boutons le découpant en ligne droite du haut en bas
La gamme de ces coloris est extrêmement riche, leur nom en arabe est généralement fantaisiste mais fait image : le faghiti, pour le gris souris, de plus en plus à la mode, le romadi (cendré) en gris clair, le caoui (café) marron ; dans les roses, le fanidi qui évoque assez bien le rose des bonbons, le hammoussi, le fjili de radis ; le « raie sultana », les joues de sultana, célèbre chikha juive amie de Moulay Hafid ; les jaunes : sefri, kébriti (bouton d'or) ; les verts : zitouni, khodarabi, gharchoufi, dont vous pouvez vous-même traduire la nuance ; les bleus : amaoui (dédaigné), le djinjari, riant, très clair, le bleu sombre « bernata », etc … car on en passe et des meilleurs et vous donner une idée de la richesse de cette gamme de tons répondant en vérité à un goût très sûr de cette classe évoluée qu'est celle des marchands
Dans les mousselines, les « brenthek » déjà pour la classe pauvre, les ayatis de sondouk (mousselines ou baptiste de la caisse) souvent fins et riches ; et ces fines pelures soyeuses dont le nom « telge al djebel » (la neige de la montagne) évoque poétiquement le blanc candide
Dans les damas enfin, les lampas, chargés de coloris, et les lourds satins brochés d'or pour caftan de cérémonie, où la mariée paraissait engoncée de multiples et lourdes enveloppes, s'appelaient de noms divers et emphatiques, dont le plus typique est le « denia jat » (le monde est arrivé), qu'un français ne saurait traduire dans sa terminologie moderne que par « épatant » ou formidable
Les foulards de tête, « sbenia », dont les commerçants astucieux font changer annuellement les dessins et les décors par leurs correspondants lyonnais, ont porté et portent toutes sortes de noms plaisants ou imagés, on a vu de toutes sortes de ces noms « self madame », la plume de madame (du temps où les françaises portaient des chapeaux), chemrir d'genenar, la piscine, les roses, le jet d'eau, le minaret, et même cette dénomination saugrenue : « khaliat d'el karane fi droze », le pas du cocu dans l'escalier
Les sobriquets
Du reste, sous le rapport des sobriquets, les Fasis furent toujours fertiles en invention, d'aucuns comme « tsioukiatek hamman drif » ne sont que de simples expressions argotiques, ou « ksi ni ounsi ni » (revêts-moi et oublie moi) trahissent assez bien l'universel esprit féminin et ne peuvent plaire qu'à demi au mari qui lui, n'a pas oublié l'hémorragie de sa bourse
Pour la ceinture, si les dames ont conservé leur faveur à la m'dama, brochée d'or, des meilleurs mealemin de la chemaïne, celle-ci s'est allégée et est ornée de nos jours par des motifs floraux, moins géométriques et moins lourds.
Pour les hommes, cette ceinture en soie brochée est assez mince
Elles est souvent remplacée par le cherichaker, en cotonnade brochée marron clair sur fond blanc
Coiffures
Le fez tronconique de jadis, importé fort longtemps d"Autriche, a été progressivement abandonné pour une sorte de bonnet de police fendu en son axe, assez disgracieux (faute de visière) mais dont les teintes sont nettement copiées sur le goût occidental de nos meilleurs chapeliers : gris clair, vert sombre, marron de nos feutres classiques
La razza n'a pas été pour autant abandonnée, bien au contraire, on connaît sa signification religieuse et son destin supposé de suaire ; beaucoup continuent à en combiner le fez
Comme le seroual ample et informe comme un sac, la « tchamir » ou chemise est commune à l'homme et à la femme, en merzzaïa blanche, il ressemble exactement dans sa ligne droite et son ampleur à notre chemise de nuit. Il est boutonné haut par un col droit
A vrai dire, cette chemise disparaît, vite remplacée par la chemise européenne, tant chez l'homme que chez la femme qui a eu tôt fait d'apprécier le luxe des dessous féminins de Paris
Reste à vous parler du « tham » ou voile qui rehausse plutôt qu'il ne cache la beauté du visage en magnifiant l'éclat et le velouté des yeux
Le « tham » qu'adoptent même désormais, les femmes du bled venant en ville (ici la régression est plutôt à évoquer) a été ces dernières années sujet à des modes que le nationalisme naissant inspire, puisqu'on vit des inscriptions à la gloire du Sultan et même son effigie, tend à devenir uniformément noir ou bleu de nuit ce qui est infiniment seyant