בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

והלאה מזה בניין העירייה, שבימי הצרפתים נקרא ״שירותים עירוניים״ כדי לעקר ממנו כל סממן או רמז שלטוני, מקום שאבי ז״ל בילה בו שעות רבות להסדיר את מסיו, לשחד את אלה ולפייס את אלה, אך תמיד הפחד תלוי מעל ראשו פן הפקיד המשוחד לא שבע דיו, או שבע ורעב מחדש, והמשימה להביאו על סיפוקו תמיד תובענית ולעולם אינה נגמרת.

ומול העירייה בית הקפה והמסעדה (״הזיתים״), שבאווירה חצי־כפרית השתרעו על שיפולו של הר ירוק־עד ונבנו לתלפיות כאחד ממוקדי הבידור של העיר, שבאו אליו בעיקר יהודים, היות והיה בבעלותם ובניהולם של יהודים, ואבי ז״ל ביניהם. זה היה חלק מילדותנו, כי לא רק שסרנו לשם מדי פעם בדרכנו לבית הספר או בחזרה ממנו, אלא זה היה גם מקומן של חגיגות משפחתיות רבות ומפגשי חברים של המשפחה, ובימי המימונה שימשו גניו ומטעיו אתר לפיקניקים משפחתיים של בעלי העסק הפורח ההוא, שגם בערבי שבתות (אבי הדיר רגליו משם במועדים הללו) הלכו לשם צעירים לרקוד, להגיח משקה אל פיהם ולפגוש את בני גילם משני המינים.

הגן הפך למין סמל ומכשיר ליציאת היהודים מן המלח, לעירוב שני המינים בגיל שבו הם מבקשים זה את קרבתה של זו, להבדיל מימי הבידול והשידוכים שסימנו את יהדות מרוקו המסורתית מימים ימימה. גיל העשרה הוא ראשית פעולת ההורמונים של ההתבגרות, בימים שהתאהבנו במורותינו, שלא העזנו להיישיר מבט בפני נערות בנות גילנו, שהרבינו בדברי הבאי על יחסי מין שהורגלנו להגות בהם כחטאים כבדים מנשוא, ולא היה מי שינחה אותנו בנפתולי ההתלבטויות ההן, לא ההורים מפאת המבוכה ולא החינוך מפאת האיסור של הס מלהזכיר. לפיכך, כשראינו זוגות נאהבים מטיילים או מתגפפים, רבתה קנאתנו ורבתה עוד יותר פעולת דמיוננו. אך תמיד ידענו כי אנו קטנים וחסרי הבנה, כי אין יצרינו מעידים לא על בריאותנו ולא על תום נעורינו, וכי מוטב לדחוק דברים שייסרו אותנו עד שירווח.

ועוד הלאה משם הגענו לכיכר המסחר, שבימי ילדותנו הייתה מרכז היקום, היות וכל פעילות שמחוץ לבית המשפחה ולבית הכנסת רחשה שם. הכיכר עודנה גדולת־ממדים. הרחבה המפולשת הזאת גבלה בצדה האחד עם ארמון המלך, אחד מני רבים, ועם שערו הראשי של המלח מצד שני. שם עברנו ושבנו כל יום בדרך לבית הספר ״אליאנס״ שהתחלק לבנים ולבנות ברמת היסודי, שהיה בית ספר מקצועי לבנים ומוסד משותף לבנים ולבנות ברמת התיכון.

יכולנו לשוב ולצעוד בנתיב המדויק לבית הספר ובחזרה אלמלא שינויי העתים והמקום שחלו בעשרות השנים שנעדרנו משם. שהרי בתי הספר היהודיים נהרסו באין להם דורש לאחר לכתם של היהודים, ועל מקומם נתרווחו גינות הארמון, אותן גינות שקנו להן תהילת עולם כאשר באפריל 1912 פרצו פרעות ביהודי העיר ונטבחו 60 ונפצעו עשרות, והמלך פתח את שערי הגינות בפני הפליטים והקים ועדת סיוע לסעוד אותם.

 האירוע ההוא, אחד מרבים מספור שנחקק בזיכרון הקהילתי בכינוי התריטל (מהומות, התפרעויות) – כי בשנת 1907 התחולל שכמותו וחמור ממנו בקזבלנקה ואז נשחטו כ־100 יהודים – המשיך לזעזע את היהודים ולהטיל עליהם אימת המוות. זכור לי כי בילדותי, בכל פעם שמאן דהוא אץ במדרגות ביתינו, רצה אימא לנעול את הדלתות ולקרוא לילדים פנימה. פניה נתכרכמו וידיה רעדו, ולא יכולתי להבין על מה הבהלה.

היא רק הפטירה ״הם״ בלא לפרש. הייתה זו סבתי זיכרון צדיקה לברכה, שעוד ידובר בה להלן, שסיפרה לנו, הילדים הנדבקים בבהלה ההיא בלי שידעו על מה ולמה, כי בשנת התריטל, שאותה זכרה מנעוריה, סבלו היהודים והלכו אל מותם ללא סיבה או מסובב. ומאז, אזכור המילה המצמררת ההיא העביר בנו חלחלה מורשת שלא יכולנו לשער את מובנה, ממדיה ועומקה, ואילו זקני הדור העטו עצב על פניהם על מה שהיה, ופחד על מה שעוד עלול להתארע לבניהם ולבני־בניהם. מכאן הרגישות הקיצונית והעמידה המתמדת על המשמר, כי תוך דקות שהן כהרף עין עלולה להתרחש פורענות, כי איש איננו יודע מנין תיפתח הרעה, באלו משערי המלח היא תכה, מי יהיו קרבנותיה, ומה יעשו השלטונות, אם יעשו כל עיקר, לסכלה באבה או למצער להגן על היהודים חסרי המגן.

זכרנו את השומרים השחורים שהופקדו על שערי המלה בימי חג ומועד, כי אלה היו הימים המועדים לפורענות, שהיהודים טרודים בתפילותיהם ואינם דרוכים להדוף אותה. משהסכנת לנוכחותם המשרה ביטחון למראית עין, בחינת ״על חומותיך הפקדתי שומרים״, גם קיבלת כגזרה משמים שהסכנה מרחפת תמיד סביבותיך. רוח של לחימה והגנה עצמית לא שרתה שם, היות וליהודי אסור להתגונן, סממן מסממני מעמד הד׳ימי שעוד נחזור לדוש בו. על כן יכולת רק להשליך את יהבך על בורא עולם אם השלטון הערבי או הצרפתי יתרשל בחובתו, ומשנפתחה הרעה רק הגבירים המקושרים לשלטון המלכותי או לשליחיו המקומיים יכלו לפעול בממונם ובדרכי השפעתם להדוף את הרעה. אך משום מה, שסיבתו המשוערת היא עיוות מוסרי או הדחקה פחדנית, יהודי מרוקו ממעטים להזכיר את הזוועות ההן ומרוממים את המלכים שכביכול עזרו עמם בשעת הדחק. כך אפוא מעמד הדי׳מה איננו רק תיאור מצב משפטי, כלכלי, חברתי ופוליטי שפל שהיה נחלתם של היהודים, אלא הפך להלך רוח לאמור: גם אם מוציאים יהודי מן הד׳ימי, קשה להוציא אה הד׳ימי, מן היהודי.

שנים של השפלה ודיכוי, במקום שיעוררו למרד ולתרעומת של משועבד כנגד משעבדו, הולידו גם דיכוי חופש המחשבה אצל היהודים, שגם לאחר שחרורם ובריחתם לישראל, לצרפת, לקנדה ולשאר מקומות, מתמידים בהודיה למשעבדיהם, בהתנצלות על שהם שרדו והתקיימו, בליחוך פנכה מעורר שאט נפש; והרי בריחתם מורה על שעבודם, שאין דרכו של אדם להימלט ממקורות אושרו ומחמדת חייו. גם אם נתעלם מדורות אחרונים, הרצופים צרות שבאו על ישראל בכל רחבי מרוקו בתואנה של עליית הציונות, קום מדינת ישראל וסכסוכה עם שאר ערבים – גם אז מי יוכל להדחיק כלא הייתה את כרוניקת הדמים של ימי הביניים החשוכים של שושלות המוראביטון והמווחידון הקנאיות, ואלה גם ימיו של הרמב״ם בעיר פאס, שאז נאלץ להימלט על נפשו מאימתן?

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  
רשימת הנושאים באתר