ארכיון חודשי: ינואר 2016


הסיפור העממי על הרמב"ם-יצחק אבישור

  1. המגבשים הספרותיים: סיפורים בודדים ומחזורי סיפורים על הרמב״םשבחי הרמבם

בקורפוס הסיפורים על הרמב״ם שרוכז להכנת הספר הזה ניתן להבחין בשני דפוסים ספרותיים: סיפור בודד ומחזור סיפורים. בכל המחקרים שנושאם הסיפור העממי על הרמב״ם לא אוזכרו מחזורי סיפורים עליו. במחקר האחרון על נושא זה אף צוין שאין שום קובץ מסורתי המאגד את הסיפורים סביב הביוגרפיה של הרמב״ם למחזור סיפורי שבח, בהשוואה למה שנעשה בסיפורי האר״י והבעש״ט.

מחזורי סיפורים המנסים להקיף את כל קורות חיי הרמב׳׳ם, או תקופה בחייו, נתחברו בקהילות יהודי המזרח וצפון־אפריקה בערבית יהודית והם מתפרסמים כאן לראשונה מכתבי־יד ומדפוסים ישנים. גם אם מצאנו שבחים לדמות בסיפורים בודדים, הרי רק מחזורי הסיפורים שייכים לספרות השבחים המובהקת.

יצוין, שמעשה מרכבה של מחזור סיפורים אינו עממי ולא מחבר אנונימי עשאו, אלא זה חיבור ספרותי מעשה ידי סופר המלכד ומאחד סיפורים בודדים סביב דמות למסכת אחת, אם על פי עיקרון כרונולוגי (קורות חייו של האיש מלידתו ועד פטירתו) ואם על פי עיקרון תמטי (תקופה או נושא בחיי הדמות). ״ביוגרפיות״ ראשונות על הרמב״ם החלו להיכתב בידי כותבי קורות ישראל במאות השש־עשרה והשבע־עשרה, כך עשו גדליה אבן יחיה בספרו ״שלשלת הקבלה״, ר׳ יוסף סמברי בספרו ״דברי יוסף״ ואבן וירגה בספרו ״שבט יהודה״. ״ביוגרפיות״ אלה אינן מחזורי סיפורים אלא ליקוטים, שמעורבים בהם סיפורים מזה, ידיעות היסטוריות על פועלו של הרמב״ם ובמיוחד על מפעלו התורני מזה, ולא ניתן להפריד ביניהם בקלות. לצד ״ביוגרפיות״ אלה שנדפסו בראשית הדפום העברי, ושבו ונדפסו גם לאחר מכן, הילכו ״ביוגרפיות״ שונות בכתבי־יד; שתיים מהן הדפיס נויבאואר בסוף המאה התשע־עשרה. שתי ״ביוגרפיות״ אלה שונות במקצת מהקודמות: הסיפור העממי שולט בהן, והידיעות ההיסטוריות מועטות.

ביוגרפיות על הרמב״ם שכולן על טהרת הסיפור העממי נכתבו, עד כמה שידוע לי, רק בערבית יהודית. אמנם נדפס בשנות השישים של המאה העשרים מחזור סיפורים על הרמב״ם מתוך כתב־יד עברי הכולל שמונה סיפורים על הרמב״ם, אך הוא רחוק מלהיות ביוגרפיה, כיוון שיש בו רק אנקדוטות קצרות על תקופה אחת בחייו של הרמב״ם, תקופת פעילותו כרופא וכמנהיג. ביוגרפיה סיפורית המלכדת את הסיפורים והאגדות על קורות חייו של הרמב״ם מלידתו ועד לפטירתו וקבורתו איתרתי לעת עתה רק בערבית יהודית מקרב שתי קהילות, מטריפולי ומעיראק. מחזור סיפורים המתקרב לביוגרפיה סיפורית מלאה מצאתי בקהילת יהודי מצרים, אך הביוגרפיה אינה שלמה, כי מחזור הסיפורים מתחיל אמנם בלידתו של הרמב״ם, אך אינו מסתיים בפטירתו ובקבורתו.

כמעט שאין זיקה ספרותית ישירה בין ארבעת מחזורי הסיפורים הללו, ולא ממקור אחד הם יצאו. אמנם יש סיפורים מקבילים אחדים במחזורים אלה, אך הם שונים בנוסחם, ורבים הסיפורים שאין להם מקבילות. נראה לנו, שארבעת המחזורים השונים הם ניסיונות מקוריים לחבר ביוגרפיה סיפורית על הרמב״ם בקהילות יהודי המזרח וצפון־אפריקה.

א. מחזור סיפורים על הרמב״ם ממצרים

בכתב־יד פריס 583, שנכתב בשנת 1840, נמצא אחרי מדרש ר׳ דוד הנגיד על פרקי אבות קובץ סיפורים הפותח בשלושה סיפורים על ר׳ אברהם אבן עזרא ואחריהם מחזור סיפורים על הרמב״ם (עמי 155-148).

מחזור סיפורים זה בא בכתב־היד כסיפור אחד על הרמב״ם, בלא הפרדה בין סיפור וסיפור, כדרך כל הקבצים על הרמב״ם הכתובים ערבית יהודית. במחזור זה יש ניסיון לחבר ביוגרפיה סיפורית על הרמב״ם, או מחזור סיפורים מעין ״שבחי הרמב״ם״, אבל אין זו ביוגרפיה שלמה, לפי שאין המחזור מסתיים בפטירתו וקבורתו. לפיכך מחזור זה תופס עמדת ביניים בין מחזור סיפורים ביוגרפי שלם על הרמב״ם (כדוגמת המחזורים מעיראק ומטריפולי). ובין מחזור סיפורים על תקופה אחת או עניין אחד בחייו של הרמב״ם (כדוגמת מחזורי הסיפורים בערבית יהודית מאלג׳יר, מג׳רבה ומתימן ושני מחזורי סיפורים בעברית). על פי מקבילות לסיפורי הרמב״ם שנתפרסמו ולפי סיפורים בודדים על הרמב״ם הפרדתי את מחזור הסיפורים המצרי לתשעה סיפורים שניתן לחלקם לשני גושים: סיפורים 4-1 — על לידתו וילדותו של הרמב״ם עד שובו לבית אביו: סיפורים 9-5 — על הרמב״ם בחצר המלך.

בהבדל ממחזורי סיפורים אחרים שיש בהם שילוב סיפורים ועריכתם למחזור ניתן לומר על בעל כתב־יד זה, שהוא עיבד עיבוד יסודי את הסיפורים על הרמב״ם. הוא השתמש בסיפורים שמצא בכתב ובסיפורים ששמע, ויצר מהם סיפור רצוף. מעטים הסיפורים הכתובים בחן וברגש כמו מחזור סיפורים זה, שנכתב בקהילה היהודית במצרים, מקום פועלו של הרמב״ם.

Les evenements de Demnat

Il etait une fois le Maroc

david bensoussanTemoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

Et pourtant : dans son ouvrage Reconnaissance au Maroc publié en 1883, le Vicomte Charles de Foucauld affirmait : « Demnat et Sefrou sont les deux endroits du Maroc où les Juifs sont les plus heureux…» Un lettré de la ville Mohamed Al-Ghujdami affirmait : « Les Juifs étaient, avant les bouleversements de la deuxième moitié du XXe siècle, mêlés aux Musulmans comme l'eau est mêlée au vin. » Que s'était-il donc passé?

Du temps du caïd Ali Demnati, les relations étaient excellentes. Son fils Jilali qui hérita de sa fonction était le plus gros commerçant de la région abusa de ses prérogatives, comme le montre la succession des événements suivants : En 1864, les notables de la ville demandèrent au sultan que les maisons des Juifs soient éloignées du cours d'eau alimentant la mosquée. L'année suivante, l'entrepôt de marchandise d'un commerçant juif de Mogador fut mis à feu. Les cordonniers juifs se plaignirent au sultan de ce que les cordonniers musulmans les boycottaient. A son retour d'audience, la délégation juive ne put revenir dans la ville dont l'entrée avait été bloquée par le frère de Jilali, ce qui contraignit la délégation à aller retrouver le sultan. En 1879, les Juifs de Demnat demandèrent au sultan d'instituer un tour de garde pour les protéger. La méfiance s'installa entre les communautés jusqu'à ce qu'il soit jugé nécessaire de déménager les Juifs au Mellah. Le caïd Jilali finit assassiné par un religieux musulman qui avait été emprisonné et bastonné et auquel il avait confisqué son lopin de terre. Selon Al- Ghujdami, le nouveau cheikh se tint personnellement devant la porte du Mellah pour empêcher les pillards d'y pénétrer.

On pourrait conclure de cet épisode que des mesures répressives envers les non-Musulmans pouvaient être invoquées au nom de l'islam pour pratiquer l'injustice et semer la discorde. Le bouc émissaire était tout désigné.

TÉMOIGNAGES DE L'ALLIANCE ISRAÉLITE UNIVERSELLE

Historiquement, l'Alliance intervint pour défendre les abus contre les Juifs

L'implication des écoles de l'Alliance confronta ses dirigeants à la dure réalité des injustices subies par les Juifs et l'Alliance. Ces derniers se portèrent à la défense des droits des minorités juives brimées bien avant l'avènement du Protectorat en 1912. Dans les faits, la présence de l'Alliance au Maroc remonte à 1862, date d'ouverture d'une première école à Tétouan. La mission éducatrice de l'Alliance visait à faire accéder à la culture française et à la modernité les communautés juives tout en combattant pour l'égalité des droits des minorités. Le réseau scolaire rayonna graduellement sur la quasi totalité du territoire marocain, en commençant par les grandes localités telles Tanger (1864), Mogador et Safi (1866), Larache (1873), Elksar (1879), Fès (1883), Casablanca (1897), Rabat, Mazagan, Meknès, Marrakech, Azemmour et Salé (de 1901 à 1912), puis dans des plus petites localités telles Ouezzane (1926), Ber- Rechid, Settat, Beni Mellal, Boujad (1927), Midelt (1928), Ben-Ahmed, Taroudant (1929), Demnat (1932), Kasba-Tadla (1933), Tiznit (1934), Oued-Zem, Agadir (1935), Taourirt etc. Le réseau qui comptait 5 240 étudiants en 1912, finira par en atteindre 32 000 étudiants en 1959.

L'Alliance intervint plusieurs fois en faveur des Juifs du Maroc. Dans son ouvrage L'Alliance Israélite Universelle et la renaissance juive contemporaine, André Chouraqui écrivit : « Année après année, Paris écoutait les douloureux échos des actes de cruauté qui se commettaient dans l'Empire du sultan : captifs torturés, jeunes filles enlevées, jeunes gens convertis de force, mellahs pillés, Juifs condamnés à abandonner leur résidence. » Les puissances européennes furent saisies de la nature de ces sévices afin qu'elles entreprennent des démarches diplomatiques nécessaires auprès du sultan. Ainsi, la communauté internationale qui s'émut de la situation des Juifs de Tétouan du temps de la guerre maroco-espagnole, manifesta ses préoccupations dans une note intitulée : Opinion collective des représentants des puissances étrangères au Maroc sur une mesure adoptée par le gouverneur de Tétouan vis-à- vis de certaines notabilités israélites de la ville. Conseils et vœux communiqués à ce sujet à Sidi Barguash, Ministre des Affaires étrangères du sultan.» De même, l'Alliance révéla au grand jour les injustices subies par les minorités juives du Maroc, tout comme dans le cas de Demnat.

AMSELLEM .Une histoire de familles-J.Tol

une-histoire-fe-famillesAMSELLEM

Nom patronymique arabe sans doute de la même racine que le mot islam qui signifie la soumission à Dieu, le sens serait alors le soumis à la volonté divine, le croyant, ou encore le pacifique, celui qui aime le salam, la paix. Ce patronyme typiquement juif était porté comme prénom par les Musulmans sous la forme de Mussalam avec pour sens: acquis, admis, sauvé. Autre explication plus tardive et moins convaincante: déformation de l'hébreu "am shalem" qui signifie peuple parfait ou peuple uni, formule désignant dans la tradition le peuple d'Israël. C'est en tout cas sous cette forme que des membres de cette famille ont hébraïsé leur nom en arrivant en Israël. Autre explication proposée par le rabbin Eisenbeth, ethnique du douar du même nom près de Mazagan. Le nom est ancien, attesté au Maroc dès le XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels de l'époque. Autre orthographe: Amsalem. Au XXème siècle, nom particulièrement répandu, porté dans toutes les régions du Maroc (en particulier dans l'ancien Maroc espagnol, Tétouan, Larache, Tanger mais aussi dans le Tafilalet, à Fès, Midelt, Oujda. Marrakech et Casablanca) et en Algérie (Oran, Tlemcen, Aïn, Temouchent, Mascara, Médéa, Mostaganem, Miliana, Relizane, Aïn-Beida).

  1. AHARON AMSELLEM

Rabbin à Tanger, un des signataires de la Haskama (accord) de 1795, par laquelle la communauté de Tanger se détacha de la juridiction de la communauté de Tétouan et proclama son indépendance.

  1. SHELOMO AMSELLEM

Saint dont on ignore la biographie. Sa tombe, à Midel, dans le Moyen-Atlas marocain, était un lieu de pèlerinage local.

  1. TSEMAH AMSELLEM

 Grand rabbin de Relizane, célèbre dans toute l'Algérie à la fin du siècle dernier et au début du XXème siècle.

 ABRAHAM et YOSSEF AMSELLEM

Notables et dirigeants de la communauté de Larache dans les années vingt, au Maroc espagnol, surnommés en espagnol, en raison de leur richesse, Oulad Plata (les fils de l'argent).

 MAKHLOUF (1837-1927): AMSELLEM

Fils de Itshak, sans doute le dernier des alchi­mistes juifs au Maroc. Né à Oran dans une famille pauvre, il s'installa avec sa famille à Fès. Il dût quitter sa ville d'adoption pour s'installer à Tanger à la suite de démêlés avec des Musulmans. Autodidacte de génie, il avait appris l'arabe et s'était pris de passion pour l'alchimie, étudiant tous les classiques arabes dans ce domaine, y ajou­tant la contribution des kabbalistes juifs. Sa réputation devint telle que le sultan Moulay Hassan le prit à son service en 1887 et lui installa dans son palais un laboratoire perfectionné avec des instru­ments importés spécialement de Londres par son correspondant Moses Afrait. Mais, a la mort du souverain, son successeur,  Moulay Abdel Aziz, ferma le laboratoire et en détruisit le matériel. Makhlouf se convertit alors avec succès dans la méde­cine et la fabrication de médicaments. A la suite de la perte de ses instruments de travail lors du sac du mellah de Fès en 1912, il tenta de revenir à ses projets d'al­chimie, mais dut y renoncer faute de moyens pour acquérir le matériel néces­saire. Il tenta en vain de convaincre le premier Résident Général français, le maréchal Lyautey, de prendre la relève du sultan comme mécène pour financer ses projets d'alchimie. Celui-ci parut intéressé au projet et accorda même une préface au livre qu'il devait publier, mais son texte a été perdu. En 1923, il décida de terminer ses jours en Terre Sainte et s'installa à Jéru­salem. Son bref passage à Tunis, en route pour Jérusalem, attira l'attention de la presse juive locale. Il fut notamment reçu par le grand rabbin Moché Sitruk qui lui accorda une préface-recommandation à son ouvrage. Arrivé à Jérusalem, il chercha vainement à intéresser le Président de l'Organisation Sioniste Mondiale, H ai m Weizman, en tant que chimiste, à ses recherches. Il entreprit alors de faire impri­mer son premier ouvrage de Kabbale- alchimie, dont il avait emporté le manus­crit du Maroc avec la préface de Lyautey. Mais l'impression fut interrompue par sa mort. Elle ne fut reprise et achevée que plus d'un demi-siècle plus tard par son fils  Albert, de Washington ,qui confia ce soin à rabbi David Ovadia. Le premier tome du livre parut en 1978, sous le titre ésotérique de "Tapouhé zahav bemichkélot kessef (pommes d'or dans une balance d'argent), avec des préfaces du grand rabbin de Palestine, le rav Kook, du grand rabbin du Maroc Raphaël Encaoua, des grands rabbins de Fès, Casablanca, Mogador, le Caire et d'éminents kabbalistes de Terre Sainte qui lui vouaient une grande admi­ration. Le second tome parut en 1992. Ses autres traités d'alchimie n'ont pas encore été publiés à ce jour. Un chercheur de :'université de Strasbourg, M. Fenton, vient Je lui consacrer une étude approfondie, parue en hébreu dans la revue de l'Institut Ben Zvi, "Péamim" et en français dans les annales du colloque de Paris "relations udéo-musulmanes au Maroc. Perceptions et réalités", organisée en 1995 par le Centre de Recherches du Judaïsme Maro­cain, le CRJM, fondé par Robert Assaraf.

 ALBERT (1913-1996):

 Fils de Makhlouf, un des pionniers de l'immigration des Juifs marocains aux Etats-Unis. Après la mort le son père, il s'installa à Washington en 1928 et y fonda un salon de coiffure, puis _ne école de formation de coiffeurs de rrestige. 11 fit venir sa famille du Maroc et ^ia de nombreux originaires du Maroc à migrer en Amérique et à s'intégrer dans la branche de la coiffure. Un des fondateurs ie la nouvelle synagogue sépharade de Washington, Maguen David.

WILLIAM:

 Militant communautaire à AIger, fondateur en 1930 de la revue "Kol Aviv", La Voix du Printemps, organe du foyer de la jeunesse et de la culture juive. Engagé dans les Forces Françaises Libres.

AMRAM:

  1. Médecin, né à Larache et installé à Tanger où il fut directeur de l'hôpital juif portant le nom de Haïm Benchimol. Il fut, dans les annees 1950, ub-n des plus  celebres chirurgiens et neurologues d'Afrique du Nord

YAHYÂ:

Président du Consitoire de Tîemcen jusqu'à sa mort en 1961.

ABRAHAM A M SELLE M-B EN- MAMAN:

Président de la communauté de Larache au début des années 1960.

  1. SHELOMO: Rabbin né à Midelt. 11 publia après sa alya un ouvrage de com­mentaires sur les Psaumes "Béné Shélomo" (Jérusalem, 1964).

NISSIM ELYAD.

Avocat et homme poli­tique israélien, descendant d'une famille originaire du Maroc, installée à Tibériade au milieu du siècle dernier. Après avoir longuement exercé comme avocat à Tibériade, il se lança au milieu des années 1950 dans la politique, dans le cadre du Parti Progressiste, un petit parti fondé par ies immigrants originaires d'Allemagne. Après s'être unifié avec le Parti Libéral, le Parti Progressiste s'en sépara à nouveau pour former les Libéraux Indépendants. Chargé du département arabe du parti, il entra à la Knesset en 1968 comme son représentant. Réélu en 1973, il quitta la Knesset en 1977 avec la disparition élec­torale de son parti.

ADI AMSHALEM:

 Syndicaliste et hom­me politique israélien, originaire de la zone espagnole du Maroc. Ancien maire-adjoint d'Ashdod sur la liste du Parti National Religieux, qu'il quitta pour adhérer au parti sépharade Tami fondé par Aharon Abehséra. Un des fondateurs de l'Union des originaires du Maroc en Israël (Brit). Il a rempli diverses missions en France à la demande du Département de la Alya de l'Agence Juive.

ARMAND:

 Expert-comptable et militant sioniste, originaire du Maroc. Il préside la Fédération Sépharade de France depuis plusieurs années. Conseiller du Président du Consistoire de Paris.

 AMNON LIN:

 Economiste et avocat israélien, descendant d'une famille originaire de Sefrou. Ancien Directeur de la Compagnie Israélienne d'Electricité et ancien député du Parti Libéral à la Knesset, où il fut président de la Commission des Lois jusqu'en 1988.

ARMAND:

 Homme d'affaires à Paris. Un des fondateurs et des animateurs de l'asso­ciation des anciens d'Oujda en France.

HENRY:

 Président de la communauté d'Oujda dans les années soixante-dix.

 WALTER:

 Fils de Félix Amsallem, agri­culteur. Phramacien et homme politique français né à Miliana en 1931. Installé en France après l'indépendance de l'Algérie, il est le maire de la ville de Beauvais depuis 1977.

AMSALLEM ou AMSALAM ou AMSALEM : il est construit sur la racine consonantique arabe s.l.m. (paix) précédé du mot hébreu ‘am (peuple) : peuple de la paix.  Cependant ‘am peut être le préfixe arabe ‘am, le nom prend le sens de soumis.

תולדות יהדות מרוקו – ח.ז.הירשברג-חוכרי מבשלות הסוכר.

הירשברג

חוכרי מבשלות הסוכר.

ככל שאפשר ללמוד מן המסמכים מסתבר, כי בתקופה זו האנגלים הם שהתחילו לקיים קשרים קבועים עם מרוקו. מטבע הזהב המרוקאני היה מבוקש ביותר באנגליה עקב המסחר שהתנהל עם מרוקו באמצעות יהודים.

הסוכר המיובא לאנגליה, שרבו עליו הקופצים, היה תוצרת המיבשלות המרוקאניות, שהיו מחוכרות ליהודים. כללו של דבר : כל תוצרת שהובאה למרוקו מאנגליה, כגון אריגים ובגדים, וכן חומרי גלם, נחושת, עורות ושלחים, עץ הבּקס, וצרכי מזון, סוכר, שיוצאו לאנגליה, עברו ידי יהודים.

בעבור הסחורות שהשריפים היו רוכשים לצורכיהם המדיניים, במידה שלא נעשו העסקות בסחר חליפין, לא היו משלמים לעולם במזומנים, אלא בשטרי חילפין, שהיו משוכים על שם יהודים, תושבי הנידרלאנדים לפעמים.

כאמור היה בפעולות אלה גם צד מדיני. היהודים חוכרי מיבשלות הסוכר נאלצו להסתבך בעסקות מפוקפקות שונות ולשלם 2.5% – 3% לחודש ריבית למלווים, כדי לצאת ידי חובתם הן כלפי השריף והן כלפי הסוחרים האנגליים.

וכשנכנסו לעסקים אלה סוחרים אנגליים שאינם מהוגנים קרו בקרב היהודים מקרים של פשיטות רגל חמורות, שגרמו נזקים רבים לסוחרים אנגליים אחרים. בכל הדו"חות על המשברים אף פעם אינה נשמעת האשמה כלפי היהודים, קרבנות התככים והמדיניות של אחמד, שהיה נותן הוראות למי שי למסור את הסוכר.

דרך משל : פקודתו משנת 1587, לשני הד'מי דאוד בן אבראהים ואבראהים ברטל בעניין זה. בין בעלי ההשפעה בחצר השריף אחמד אל מנצור במראכש בולט השייך יעקב רותי ; בהגיע שגריר אנגליה באפריל 1590 הוא מתקבל על ידיו.

גם ידיעות אחרות מאשרות את חשיבותו. אין ספר כי יעקב הוא נצר המשפחה שישבה בפאס. כנהגו בימים ההם נעזר יעקב בבני משפחתו, הפעם על ידי חתנו משה לוי.

שגרירים וסוכנים.

החל מראשית המאה השבע עשרה הולך ורב מספרם של יהודים המועסקים על ידי השריפים בני סעד, הן בפנים הארץ והן בתפקידים מחוץ למדינה. ייתכן שאחדים מבניהם היו יושמי התוכניות השונות, ועל כל פנים היו מבצעהין.

תואריהם : שגרירים, סוכנים דיפלומאטיים, מיופי כוח השלטונות, תורגמיני החצר וכדומה, עלולים לעורר את הרושם כאילו היה מעמדם מכובד ביותר בעיני שולחיהם והם זכו לאמונם המלא. אולם ניווכח לדעת, כי היה בתוארים אלה הרבה מאחיזת עיניים כלפי חוץ .

 כלפי המדינות שאליהן נשלחו סוכנים אלה, ואדוניהם בזו להם בלבם, ואף באיגרותיהם הרשמיות כינו אותם ד'מי, כלומר איש החסות ( היהודי ) , אף על פי כן שימשה השפעתם של יהודים אלה ושל הנוצרים שהתאסלמו עילה לקנאי הדת המוסלמים המורא ביטים להתקומם נגד השריפים הסעדים.

לכאורה הייתה טובת הנאה מרובה לסוכנים היהודים במילוי תפקידיהם בארץ ובחוץ לארץ מן העסקים המסחריים שהיו מעורבים בהם, או מן המתנות שהיו מקבלים. אולם גם בנידון זה תלמדנו ראיה יותר חודרת, כי באמת היו הם רק כלי בידי אדוניהם, שהיו מנצלים את ידיעותיהם וכישרונותיהם לטובת עצמם, על פי רוב בלי הכרת טובה.

גם אם נקבל את הדעות השליליות ביותר שהושמעו במקורות של אחדים מסוכנים אלה, יתברר כי אף הרמאים שבתוכם היו רמאים מרומים. מכל מקום, בשל הקשר ההדוק בין פעילותם לעסקיהם המנהליים והמסחריים נצטרך לטפל בהם לפעמים כאחד – וזאת כדי למנוע כפילות.

בראשית שלטונו של זיידאן נזכרים שני יהודים הממונים על האוצר : אברהם בן וואעיש ויהודה לוי, שהם סוחרי המלך. אברהם הוא גם הממונה על גביית המעשר ונודעה לו השפעה רבה על זיידאן מאז שנת 1603.

הסוכן הנידרלאנדי במרוקו, מתאונן בשנת 1608 לפני שולחיו, אסיפת המעמדות, כי אברהם רוקם מזימות נגדו, מאחר שהוא גוי, אינו נותן לו להרוויח, וגם מפני שהוא חושש להתחרותו. הנידרלאנדי ניסה לקנות את לבו של אברהם על ידי מתנות שהיה מעניק לו.

גם סוחרים נוצריים אחרים התאוננו על אברהם, מפני שניסה לדוחקם ולתפוס בשביל עצמו ומשפחתו את כל מסחר הארץ. בשנת 1617 שולח הוא מטעם השריף סחורות שונות, סוכר ועורות, אל סוכני זיידאן המצויים בארצות השפלה, משה לוי וישראל בן שלוחה.

אלה נקראים בכתב ההמלצה ששיגר זיידאן אל מוריס הנסיך מנאסוֹי " עבדי חצרנו היהודים ". דרך אגב נודע לנו, כי יהודה לוי קנה סחורות מאת שודד ים נידרלאנדי ונתן מפרעה עד לחשבון. אולם ספינתו של זה נתפסה על ידי אוניה של צי המלחמה הנידרלאנדי עד שלא נמסרה הסחורה.

רב החובל סירב להחזיר את המפרעה או לתת את בתמורה בסחורה והוליך את כל השלל אל נידרלאנד. יהודה לוי טוען, שפעל בתור סוכן זיידאן, ולכן יש להחזיר את הכסף לשני הסוכנים הנמצאים עתה בנידרלאנד.

ולכן פונים משה לוי וישראל שלוחה אל אסיפת המעמדות בספטמבר 1617 ודורשים להחזיר את הכסף שהוחרם. לפי ידיעות משנות 1623 – 1624 היה יהודה לוי חוכר מסים בסאפי.

אברהם בו וואעיש נזכר לראשונה בשנת 1603 כיועצו של בופארס. כאשר בופארס נאלץ לברוח מפני בן אחיו בשנת 1606 הייתה עם נשיו החשובות גם אשתו של בן וואעיש, סוחר המלך.

פאס העיר-אליעזר בשן-פנייתו של דרומונד האי לוזיר לענייני חוץ ותגובתו : היהודים אשמים.

פנייתו של דרומונד האי לוזיר לענייני חוץ ותגובתו : היהודים אשמים.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

ב – 8 בפברואר שנת 1880 פנה דרומונד האי לוזיר לענייני חוץ, ושאלו האם ידועים לו פרטים על היהודי שנשרף. הוא ענה שקיבל מידע מדויק מהסולטאן, שכתב לו על האירוע והביע דעתו השלילית על החסות הגורמת נזק, כי היהודים המסתמכים על תעודות אלה שבידיהם, עושים מעשים בניגוד לחוק.

וכדוגמה מביא את המעשה דלקמן : בדוי ואשתו משבט אולאד אלחאג' באו לשוק של פאס לקניות. כשבעלה התרחק ממנה, והיא עמדה ליד שער סיד אבו נאפה,תקף אותה יהודי בשם מרדכי בן יהושע אלתיטואני בעל חסות זרה מצויד בנשק בהיותו שיכור.

היא החלה לצעוק עד שבעלה הגיע ודחף בכוח את היהודי כדי להרחיקו ממנה. ואז שלף מרדכי אקדח וירה עליו, הכדור פגע במצחו, ולאחר מכן השליך עליו אבן שפגעה ברקתו של הבדוי. השומרים בשער אסרו את הבדוי ואת היהודי שהובאו למושל.

בהמשך נאמר שיהודי אחר בשם אברהם בן יעקב אלעלוף שהיה יחד עם היהודי הנ"ל, שלף אקדח, איים על עוברים ושבים, קילל את הדת המוסלמית ואת הממשלה, וכך גרם למהומה. קבוצת אנשים ונערים שהתאספה שם הרגה אותו, גררה גופתו לרחוב ללא מוצא, שרפה אותו בעזרת זרדים הנמכרים שם לצרכים ביתיים.

הוא הוסיף כי לולי עזרת אללאה כי אז כל היהודים במללאח היו נשדדים ונרצחים. משעה זה של היהודים שעשו בין תושבי המקום אשר מקיפים אותם כמו שהכוכבים סובבים סביב הירח, היא ההוכחה הטובה ביותר על חוצפתם, הודות לחסות שזכו בה.

יהודים אלה לעולם לא היו מתנהגים כך לולי תעודות אלה שבידם, גם בהתחשב בעובדה שמספרם לעומת המוסלמים עשירית שבעשירית. כשהסולטאן קיבל את הידיעה על האירוע, פיטר מיד את המושל של פאס החדשה, כי לא גילה יוזמה וזריזות בטיפול בפרשה, ומינה מושל אחר.

ציווה עליו לחפש ולתפוש את העבריינים. ברגאש סיים את מכתבו לדרומונד האי בהערה עוינת כלפי היהודים : עליך לעמוד על המשמר כי אין זה סוד שהיהודים מסלפים את האמת, וגורמים לאי סדר כפי שידוע היטב.

מוחמד ברגאש צירף הצהרה של 25 מוסלמים מה – 16 בינואר 1880 שאושרה על ידי נוטריון ציבורי וקאדי, על אמיתות גרסתם, נוסף לפרטים המתוארים לעיל עיקרי ההצהרה :

היהודי נגע בידיה של הבדוית , וכשבעלה הגיע אליה, היהודי קילל אותו. לאחר שרגמו באבן, נפל הבדוי ודם זרם מראשו. שמונה ימים לאחר האירוע חתמו עדים על ההצהרה והוסיפו שביקרו במאהל בו גר חלק משבט אולאד אלחאג', עצרו ליד אהל ובו ראו אדם מת.

במצחו פצע מכדור וברקתו השמאלית פצע כגודל אצבע ועצם שבורה כתוצאה ממכה, ראשו ופניו היו נפוחים. ראשי המאהל ופאטימה אשת הנפטר נחקרו, ומסרה פרטים נוספים אלה : שם בעלה עבד אלקאדר, והיהודי ששם ידיו לתוך שמלתה ומשך אותה מהדרך היה לבוש ג'לאב אדום, ההמשך כנ"ל.

גרסאות שונות של המוסלמים.

היו אפוא, גרסאות שונות גם בין המוסלמים, לגבי היהודי היורה. בראשונה נאמר שהיה זה מרדכי אלתיטואני, ולאחר מכן נאמר שהיה זה אברהם אלעלוף.

דרומונד האי העביר לשר החוץ תרגום מכתבו הנ"ל של ברגאש אליו, בו תמצית מכתבו של הסולטאן לוזיר זה, יחד עם שתי תעודות נוטוריוניות, אשר בהן מתוארת תמונה שונה מזו שהגיעה ממקורות יהודיים.

דרומונד האי משער שיש הפרזה ותיאור בלתי מדויק בשני המקרים. הידיעה הראשונה על האירוע הגיעה לטנג'יר מאירופי שגר בפאס ועל ידי שליח שמסר דו"ח בעל פה על מה שראה ושמע. פרטים אלה דומים לתיאוריו של הוזיר, חוץ מהעובדה שלא היה אזכור שהיהודי הנרצח איים על המוסלמים בנשק. הכותב משער שזו אמאה ובדייה של העדים המוסלמים.

נאמן לשיטתו, שוב טען דרומונד האי שהאשמה בפרשה היא החסות ממנה נהנים היהודים. לדעתו, אין ספק שהתנהגותם של אלה בפאס, גרמה לעוינות מצד מוסלמים כלפי יהודים בכלל, ומזל שתושבי המללאח בפאס ברחו, וכך ניצלו משוד ומשחיטה.

חרדתו לגורל היהודים התבטאה בכך, שהציע בסיום מכתבו כי בביקורו הקרוב בפאס ימליץ בפני הסולטאן שירגיע את במוסלמים הזועמים נגד היהודים, ויעשה ככל יכולתו לשמירת בטחונם.

למחרת כתב דרומונד האי שוב לשר החוץ, והתייחס לקטע ממכתבו של הסולטאן, בו מודה הנ"ל לאללאה שהרובע היהודי בפאס לא נשדד. מסקנתו מדברי הסולטאן, שאם החסות תמשך, ותהיה פרובוקציה נוספת, התוצאה תהיה התפרצות של קנאות קיצונית בפאס, אשר הסולטאן לא יכול לדכאה.

תגובת הסולטאן להצעות דרומונד האי.

פנייתו של דרומונד האי ב – 1 בפברואר לוזיר הראשי מוחמד בן אלערבי בן מוחתאר, בה הביע אכזבתו כי הבטחות הסולטאן לא בוצעו, זכתה לתשובת הוזיר ב – 18 בפברואר. הוא הביע הערכה ליחס הידידותי של שגריר הבריטי, ורצונו שהנושא ימצא את פתרונו.

הצעותיו הובאו לידיעת הסולטאן, שחש שאלה גילויים של רצון טוב, ותואמות הצעות אחרות שהוצעו על ידו בעבר לטובת הסולטאן. הוא עובר לפרטי האירוע, כפי שתוא ב – 8 בפברואר, והמסקנה כמובן שהיהודים אשמים.

הוא פונה בשאלה רטורית לדרומונד האי : מי אשם, היהודי או המוסלם ? והוא מעביר לו תגובתו הרגשית של הסולטאן. כשנודעו פרטי האירוע הדבר הרגיז אותו, ונתן פקודה שכל הנוכחים במקום הירצחו של היהודי, בים אם הם דרי האזור או לא – ייאסרו, אבל לא היה ידוע מי האשמים.

כשנודע ליהודים שידם הייתה במעל, חיפשו דרך להתפייסות, האסירים שוחררו ומושל פאס פוטר. הוסכם על פיצוי למשפחת ההרוג היהודי, לשביעות רצון המשפחה. אבל באשר למוסלם ההרוג, הנושא נשאר פתוח.

מכאן התבקש דרומונד האי להסיק שהיהודים מוגנים על ידי הסולטאן, למרות " מעשיהם השליליים ". טעתה הוא עובר לתיאור מסולף ואידילי של חיי היהודים, תוך הטפת מוסר. נצטט כמה משפטים :

לו היהו מתנהגים כראוי, לא היו מביאים על עצמם צרה זו. מדוע לא קרה כדבר הזה בזמנו של הסולטאן הקודם ? לא נעשה עוול ליהודים, לא הותקפו ואף אחד מהם לא נהרג. יש לראות את ההתנהגות החיובית של שכניהם המוסלמים.

מספר היהודים רק עשירים מהמוסלמים, ולמרות זאת רק יהודי אחד נהרג כנקמה על הריגת מוסלם על ידם. מוטב שהיהודים יראו את אללאה ויתנהגו כראוי, ישמרו על גבולותיהם, ואל יבואו בטענות בלתי מוצדקות כלפי המוסלמים.

הוא מתייחס להצעתו של דרומונד האי בסעיף הרביעי, שהסולטאן יורה למושלים שעליהם לפעול למניעת התנכלות ביהודים. לדבריו, הדבר כבר בוצע לגבי חילק מהמושלים, והסולטאן ימשיל לכתוב לאחרים.

הוא מסיים באומרו שדרומונד האי הממלא תפקידו במרוקו שנים רבות, יודע מה מצב היהודים בעבר ומהו עתה, וכי הסולטאן לא ירשה שתיעשה עוולה למישהו, וביחוד לא ליהודים, החוק מחייב שלא ייעשה להם עוול, והעוברים על חוק זה – ייענשו.

פרשה עלומה מפעילותו הציבורית של הרב מכלוף אלדאודי

אל-דאודי 2

ד"ר ישראל בן דור הוא היסטוריון, עוסק במחקר, עריכה והוראת היסטוריה ומזרחנות. עד עתה פרסם כמה ספרים בהיסטוריה של העם היהודי וארץ ישראל ועשרות מאמרים. בשנת 2012 הוציא לאור את הספר "אי יהודי בים הערבי", העוסק ביחסו ובעמדותיו של הצד היהודי בסכסוך אל הערבים בשנים 1956-1947 . מידע נוסף זמין:

http://israelbendor.wix.com/usefull-history

באדיבותו של ד"ר ישראל בן דור

פרשה עלומה מפעילותו הציבורית של הרב מכלוף אלדאודי , חכם באשי של עכו וחיפה: תעודה מוערת

נלווה לתמונה : הודעה של משרד המשפטים והדתות מתאריך 11 באפריל שנת הכספים 1306 בשגע' -1890/1890- לבקשה של מכלוף אלדאודי אפנדי לשמש מיופה כוח של החכם באשי של התושבים היהודים של נפות עכו וחיפה. בעקבות בדיקה נקבע שהמינוי שלו סביר'

מבוא

 משפחת אלדאודי עלתה בשנת תקפ"ה ( 1825 ) לארץ-ישראל ממרקש שבמרוקו. באותה שנה,

קודם לעלייתם, נולד במרקש מכלוף אלדאודי ; אביו , דוד, היה נצר לגאון ר' חייא אלדאודי מאנדלוסיה בספרד, שלפי 'ספר יוחסין' התייחס לר' אברהם זכותא, שהיה מגזע דוד המלך, ולפיכך נקרא בשם אבן דאודי.

מכלוף היה בן למיזוג גלויות, אביו היה ממשפחה שמוצאה מיהדות ספרד הגולה, ואמו , רינה, הייתה בת למשפחת לוסקי, ואחיה היה ספק צורכי הלבשה וריהוט לארמון סלסאן מרוקו.

הערת המחבר : אברהם בן-שמואל זכות, ספר יוחסין השלם, מהדורה ב, פרנקפורט ע"נ מיין 1925 , עמ' 209 – 208 . וראו גם אברהם הלוי אבן -דאוד , ספר הקבלה , פילדלפיה 1957 , עמ' 67

מכלוף הוסמך לרבנות בגיל צעיר מאוד.

הערת המחבר : העיד על כך מ"ד גאון : 'וראיתי תעודה המאשרת את ההסמכה לרבנותו וחתומים עליה הרבנים דלקמן : בכור אהרון אלהדף , רפאל זילברמן האב"ד בצפת, היים מנשה סתהון בע"ס ארץ חיים , אברהם יהושע העשיל. .. ועוד ממנהיגי צפת' ) מ"ד גאון, יהודי המזרח בארץ -ישראל, ב : אישים, עמ' 46(. וכן כתב נינו של דאודי , ראו : י' בן – דור , 'פעילותו הציבורית של ה"חכם באשי" רבי מכלוף אלדאודי' , שבט ועם, סדרה שניה, ג (ה) , ירושלים 1978 , עמ' 67 – 63 ; וכן : ד' תדהר , אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו , א , תל-אביב תש"ז, עמ' 124 – 123 .

 בהיותו בן שמונה-עשרה שנים נשא לאישה את רחל עבו , שדודה שמואל עבו היה רב וסגן קונסול צרפת לערי הקודש צפת וטבריה. בן עשרים שנה נבחר מטעם רבני העדה הספרדית לנסוע לחו"ל בתור שד"ר 'כולל דרשב"י', ונסע כארבע- חמש פעמים בשליחויות אלה לחו"ל. לצורך השליחויות למד את השפות ערבית, תורכית ופרסית. הוא יצא לשליחויות בתורכיה, בארצות הבלקן , ברומניה ובבולגריה, וכן ביקר בפרס, באפגניסטן, בבוכרה, בהודו ובמצרים. בזקנתו ערך מסע בארצות צפון אפריקה.

בשנת תרמ"ט (1889 ) התמנה מכלוף אלדאודי לחכם באשי במחוז (סנג'וק) עכו , בפרמאן של השער העליון , הסלטאן עבד אלחמיד ח'אן , ' ובהסכמתו של הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר ('יש"א ברכה') .

הערת המחבר : בשו"ת מעכו וצידון בכתבי יש"א ברכה יש תעודות המאשרות את מינויו לחכם באשי לערים עכו , היפה , טבריה וצפת, ראו : י"ס אלישר , יש"א אי"ש, ירושלים תרנ"ז, עמ' ט- י , עב- עו , קד – קה. בארכיון הראשון לציון יש"א ברכה בבית הספרים הלאומי בירושלים נמצאת איגרת ששלה מכלוף אלדאודי מצפת, בכ"ד בתמוז תרנ"ז, והיא התומה 'חכם באשא ליוא עכא מכלוף אל -דאודי ס" ט, מזרע דוד המלך זיע"א ]זכותו יגן עלינו אמן[ ' . ראו : גאון )לעיל, הערה 1 ( , עמ' 46 – 45 .

העיר עכו הייתה בתקופה זו מרכז מחוז (סנג'וק) שכלל את נצרת, את חיפה, את צפת ואת טבריה, ושהיה משני בחשיבותו למחוז ירושלים. על כן העתיק החכם באשי את מגוריו מצפת לעכו. כאן פעל למען קהילות הערים עכו , צפת, טבריה וחיפה. התעודות ששרדו מעידות על פעילותו בייצוג הקהילות הללו. הוא כיהן במשרת החכם באשי ללא תמורה כספית, ואת משפחתו פרנס מכספי החלוקה שקיבל בצפת ומהכנסותיו מהשכרת בתים שהיו בבעלותו בצפת. את סמכויותיו כחכם באשי ואת קשריו האישיים עם אנשי הממשל העות'מאני ועם נכבדי המוסלמים ניצל אלדאודי לשתדלנות לטובת בני עמו

אלדאודי היה איש תורה וחיבר שלושה חיבורי פרשנות בתורה. בנו שלום ניסה להוציא את כתביו לאור, לשם כך יצא בשנת 1929 לאסוף כספים בביירות ובדמשק, ואחר כך ערך שני מסעות לארצות צפון אפריקה, הראשון בשנת 1929 והשני בשנות השלושים המוקדמות. אולם לא עלה בידו לקיים מפעל זה.

מעט התעודות שנותרו בידי המשפחה מעידות כי מכלוף אלדאודי עסק בשתדלנות לטובת הערים שייצג, ואף עשה למען הפונים אליו אישית. מן התעודות ניתן להסיק שקיים פעילות ענפה מסוג זה. לדברי בנו נהג החכם באשי ליצור קשרים אישיים עם נכבדי הערים הערבים והתורכים . הוא התארח בבתיהם ואירחם לסעודות בביתו . כשניתן היה לפתור בעיה בתשלום בקשיש או במתן מתנה, לא בחל בשיטה זו , שהייתה מקובלת בתקופת השלטון העות'מאני.

דמנאת העיר-אליעזר בשן

דמנאת

17בדצמבר 1884 בתי יהודים נשדדו, יהודים הולקו, נאסרו ושוחררו תמורת קנס

ב-26 בינואר 1885 פורסמה ב-TM כתבה מפורטת על יהודי דמנאת:

לדברי הווזיר הראשי, היהודים הם האשמים במצבם והמושל של דמנאת חגי גילאלי, הוא ' הצדיק ', הסולטאן לא יראה את עצמו אחראי, אם המוסלמים הממורמרים יקומו וישחטו את היהודים. לדברי העורך דיפלומטיה נבונה אבל מסוכנת.

המושל אלחג' גילאלי הרשה לתושבים המוסלמים לשדוד את החנויות והמחסנים של היהודים. כאשר אלה התלוננו בפניו, הולקו כמעט עד מוות. בניהם של היהודים, מהם בגיל צעיר, הושמו במאסר עד שחבריהם פדו אותם תמורת סכום גבוה.

כאשר יהודים הציגו בפני המושל ההצהרה של הסולטאן שניתנה למונטיפיורי, לפיה יתייחסו אליהם בצדק, הם נאסרו, ויהודים נאלצו לשלם סכום של 4100 דולרים קנס כדי לשחררם. הווזיר לענייני חוץ סיד מוחמד ברגאש הלך לפאס כדי להיפגש עם הסולטאן.

הקולונל מתיוס, קונסול ארה״ב במרוקו, ביקש מהווזיר הנ״ל לאפשר למשלחת של מדמנאת להיפגש אתו, לפני שהוא הולך לסולטאן לפאס. ואמנם לפני מספר שבועות התקיים המפגש.  בשעה היעודה הופיעה המשלחת היהודית בביתו של הווזיר, אבל נאמר להם שעליהם לחכות ברחוב עד שיתקבלו. חיכו לו שעות רבות תוך רעב וצמא. הגשם ירד, ולבסוף הוחזרו למשפחותיהם כשהם ורועדים מקור.

לאחר מספר ימים חיכו לקונסול ארה"ב, שהלך בעצמו לווזיר שהביע צער, באשר הוא שכח אודות הפגישה עם היהודים, וקבע יום אחר לפגישה. המשלחת הגיעה מצוידת בנוסח ההצהרה שניתנה על ידי הסולטאן למשה מונטיפיורי. הוא קרא את הנוסח, הביע צערו שדברים כאלה עלולים לקרות, ופטר אותם שהוא ידאג לפצותם, ושיתייחסו אליהם בעתיד בצורה נאותה.

הווזיר כתב לקונסול ארה"ב את הדברים הבאים:

אחרי שדיברת אתי בידידות בקשר ליהודי דמנאת, וביקשת ממני לאפשר להם להופיע בפני ולשמוע מפיהם על מצוקתם, ביקשתי מהם שיגישו את תלונתם בכתב. דבר שעשו ואני שולחו עתה לסולטאן ואדאג לכך שאם הם צודקים, יקבלו מה שמגיע להם. אתה מודע לכך ששאיפתנו כי ייעשה צדק לכל אדם  ובמיוחד ליהודים שהסולטאן ציוה שיהיו תחת פיקוחו.

לאחר יומיים קיבל קולונל מתיוס מכתב מהווזיר הראשי ובו נאמר, כי נשלח שליח מיוחד על ידו לדמנאת כדי לחקור את המידע בדבר דיכויים של היהודים והרעות שנגרמו להם, ולהפסיקן. ונאמר לו שאין סיבה להתלונן על המושל של דמנאת.

היהודים נאשמו בפגיעה בממשלה

אחרי קריאת הדברים התעוררה תסיסה, באשר המוסלמים חשו כי היהודים פגעו בממשלה.לטענתם היהודים רגמו באבנים אזרחים מוסלמים, אחדים נפצעו, והגיבו בצעקות. במהומה דאג המושל להגן על היהודים, ומנע פגיעה בהם, בהבטיחו כי הנושא יועבר לידיעתו של הסולטאן, שיחליט כיצד לנהוג. אי לכך היהודים האשמים הנמצאים כאן ובדמנאת ייענשו. עד כאן דברי הוזיר.

הערת המערכת: למי שיודע לקרא בין השורות, זו ידיעה מסוכנת, ובכל רגע עלולה להביא ל­­­זה אלא עידוד לחסרי מרות לתקוף ולשדוד את היהודים חסרי ההגנה.

גרסה אחרת: היהודים שיצאו ממקלטם הותקפו ונאלצו להתגונן

באותו הזמן הגיעו לטנגייר מכתבים אחרים מדמנאת ומסביבתה לפיהם, כאשר המשלחת של הסולטאן הגיעה לדמנאת קראה ליהודים שהיו במקום הקדוש תחת חסותו של שריף הומאניטרי, לבוא ולשמוע את ההצהרה של הסולטאן.

וכאשר יצאו ממקום המקלט, הותקפו על ידי מוסלמים, רבים מהם נפצעו ולאחר זמן נפטרו. היהודים היו כמובן בלתי מזוינים, ונאלצו להגן על עצמם על ידי רגימה באבנים, וכל מה שנפל לידם. התמונה האמיתית סולפה בדיווח לסולטאן.

מעורבותו של שגריר בריטניה במרוקו

משלחת בריטניה הורתה לשגרירה במרוקו לבדוק את הנושא, ומקוים שיגיש מחאה נמרצת לסולטאן. מה שדרוש הוא, כי כל הנציגים של המדינות כאן ידרשו שהמושל של דמנאת חג' גלאלי יסולק מתפקידו  ויעמוד לדין.

 המקום המתאים ביותר לכך הוא טנגייר כי כאן לא יוכל להפחיד את העדים. יש להרכיב ועדה  שתפקח על המהלכים שיהיו הוגנים. כשהגיע השליח לדמנאת, הצעד הראשון של המושל היה להעניק לו מתנה של  4000 דולרים ולצוות שלו 200 דולרים, שהושגו מקנם שהוטל על יהודים.

קשה להבין איך השיגו מהם  כה הרבה כסף כשרובם רעבים. לפני מספר ימים שחטה המשלחת כבש מול שערי המשלחת של צרפת, במטרה לקבל את הגנתה של צרפת. השגריר מר Ortega  קיבלם באדיבות, והבטיח לעשות למענם ככל יכולתו.

 משלחת של כל ישראל חברים נפגשה עם השגריר הנ"ל והביעה תודתה על הסיוע ליהודי דמנאת, והבטיח שייקח את הנושא לתשומת לבו.

שחיטה של בעל חיים היא ביטוי של הכנעה ותקווה למילוי בקשה.

נר המערב-יעקב משה טולידנו-פרק תשיעי – קורות המאה הרביעית.

 

נר המערבשנים אחדות אחר כך והמושל החדש מולאי אחמד שכנראה היה משבט המרינים יכול היה להביא שקט במדינה. הוא הרג את כל השרים שנמנו מטעם עבד אלמאליך ויקים אחרים תחתיהם.

בשנת שנ"ה, כנראה בימי המושל שאחרי מולאי אחמד ההוא, נהרג יהודי אחד שמו סעיד בן לעוואד על קידוש ה' וגזר המלך ונתנו היהודים שני אלפים אוקיות.

אך לא נדע מה הסיבה של הריגת היהודי ההוא והטלת המס הנזכר עוד, בשנת שנ"ט יצא דבר מלכות מלפני המלך למנוע את היהודים, מאיסור לקיחת שתי נשים, ושכל מי שירצה לישא אשה על אשתו יהיה רשאי ואין לרבני הקהל הרשות להניא אותו, אך כאשר ראו רבני פאס אז כי על ידי זה פרצו מחלוקות הרבה בין איש לאשתו, השתדלו באמצעות " אנשים מרואי פני המלך " שדבר הנישואין על שתי נשים יהיה מסור לבית דין, שהם יראו למי ראוי לתת הרשיון בזה.

בימים ההם התקדרו עוד שמי יהודי מרוקו מפני סכסוכים מדינים ומקרים רעים. בחבל שוש בעיר תארודאנת היו בשנת שנ"ח רעב ומגפה שמפניהם נאלצו יהודי העיר ההיא לגלות ממנה וילכו ויתיישבו בכפר אקא, אך גם אז עוד שנת בצורת שהגיעו החטים, שש אוקיות לסאה, וארחי כן, באו עוד בשנה ההיא, בשנת שס"ח – 1608, בסופה, משפחות ברבריים להלחם ביושבי הכפר ההוא.

ויהיו היהודים במצור ובמצוק עשרה ימים רצופים, עד אשר נאלצו לפדות נפשם בכסף רב. בשנת שס"ט חזרו עוד פעם האויבים ויצורו על הכפר, והיהודים נאספו אז כלם לחצר אחת של אחד מגדולי הכפר, וכן נשארו משך עשרה ימים בצרה גדולה, ואחרי כן נלכדה החצר ההיא בידי האויבים וישרפו אותה ואת הנצורים בה שללו וישאירום ערומים.

בשנת ש"ע גלו היהודים משם כליל ויתיישבו בהכפר העתיק תאמגרת. שם באו היהודים ההם עניים צומרודים ומשוללי כל עזרה ויחיו בדוחק ובלחץ. עם זה הוסיפו עוד יושבי המקום להתעולל עליהם עלילות ברשע וידריכום מנוחה.

בין הגולים המעונים ההם היה גם כותב דברי הזכרונות האלה רבי יעקב היוצר המכונה פרגאן. אותו תפשו ויסרוהו בנחשתים שלש פעמים, ויהי צריך לפדות את עצמו בכסף אשר הציל אותו בגלותו. ולסוף הוכרח גם לנדוד עוד מהכפר ההוא ולישב בקר הערביים יושבי אהל שבסביבות הכפר.

ואחר כך נסע לכפר אופראן וישב שם שלשה חדשים. אך גם שם פחד לנפשו וילך וישב אל הכפר אקא שבו ישב לראשונה אחרי צאתו מעיר מולדתו תרודאנת. ואחרי שנה באו גם יתר היהודים אחוזת מריעיו מהכפר תאמגרת. וישובו ויאחזו בכפר אקא.

אמנם גם בערי המדבר ההם, לא יפלא בעיניו חזיונות כאלה ביחס  אל היהודים שמה, הנה חזיונות יותר מעציבים קרו אז באותם השנים ההם, בערי הישוב, צרות צרורות ופגעים רעים מצאו אז את יהודי המדינות במרוקו, שתמונתם באופן כה מבהיל, יתאר אחד מרבני הדור ההוא בפאס, רבי שאול סירירו, בזכרונותיו, שהננו נותנים אותם כתמם ובעצם לשונו. :

אמר שאול בן לאדוני אבי דוד סירירו, אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות אשר חלפו עברו עלינו תצלנה כל אזנים ויתבהל כל שומעם, זה חנו היום שלשה שנים ומחצה בצרת רעב וצרות רבות, משנת שס"ד עד שנת שס"ו ספו תמו יושבי פאס ברעב.

מראש חדש תמוז עד ראש חדש כסליו של שנת שס"ו הנזכרת מתו ברעב קרוב לשמונה מאות, בני פאס היקרים נפוחים כנאד מזי רעב איכה נחשבו לנבלי חרס חבקו אשפתות לנקר בהם תרנגולים ויותר משש מאות אנשים ונשים ובחורים ובתולות שהמירו דתם והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא.

היושב בעיר ימות ברעב והיוצא חוץ לעיר יפול בחרב, איש את רעהו חיים בלעו וידל ישראל עד מאד כי…אין לך יוטם שקללתו מרובה מחבירו בכפלי כפלים ולא די לנו הצער שאנו בו אלא שנתוספו עלינו צער המלחמות עד שבוחרים מות מחיים.

וראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת, ומי שהעביר סכין על בשרו ושחט את עצמו וראינו אבות משליכים את ילדיהם ונשים רחמניות מכים מכת המות לבניהם. דבק לשון יונק עוללים שאלו לחם, אין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב והתענינו יום שבת קדש שני ימים לכסליו שנת שס"ו ולא נענינו.

בערים לאדר שני שנת שס"ו על ההרים אשא קינה על פיס העדינה, הייתה למשל ולשנינה, נתחזק הרעב רובע קב קמח שוה י"ט אוקיות ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, הרכים והענוגים יחד אומללו זקנים ובחורים בחוצות מושלכים, מה אעידך מה אדמה לך פאס המהוללה, ועתה היא זוללה…

כלו בדמעות עיני בראותי אנשי מעשה רבים ונכבדים ועשירים נפוחים כנאד לכל עובר ושב, ואין מרחם ואין משיב נפש, ראש חדש אדר ב' בשנת שס"ו, מת איש חסיד וקדוש כה"ר יעקב בן עטר ז"ל גם הוא בעוונותינו הרבים והרעים מת מזה רעב.

אוי לנו שאיש קדוש כזה מת מיתה משונה כזו, נהמת זקן ועולל כנהמת ים הלילי שער זעקי עיר כי שבת ששון מעיר פאס או לעינים שכך ראו, ויהיו המתים ברעב קרוב לשלשת אלפים, ויותר משני אלפים המירו דתם ותשאר עיר פאס שדודה וגלמודה.

כותב הזכרונות הזה כמו נקל בעיניו להודיע את מצב ביחס אל הממשלה אז, כי כל הרדיפות מצד הממשלה במה נחשבו מול צרת הרעב ההיא שנגעה עד לבשרם, האמנם ממקורות אחרים ידענו כי נוסף על מצוקת הרב ההיא הייתה גם הממשלה אז בעוכרם ותוסף להם הוה על הוה.

משמעות הטקסים-החתונה היהו. המסורתית במרוקו יוסף שטרית

ט.  משמעותו של טקס הטבילה במקווההחתונה היהודית במרוקו

 משמעותו של טקס הטבילה כוללת שכבות סמיוטיות שונות ומערכים סמיוטיימ־פרגמטיים שונים. השכבות הסמיוטיות נוגעות לסיבות ולתבליות המגדירות את קיומו של הטקס בתרבות הקהילתית, שרוב בני הקהילה מודעים להן באופן אינטואיטיבי בלבד, משום שהן כרוכות באמונות המודעות והלא מודעות שלהם וכן באמונות המוצהרות והלא מוצהרות שלהם. בני הקהילה מייחסים בוודאי לטקס זה משמעות דתית ואתנית עמוקה המעוגנת היטב במכלול ההתנהגויות המפעילים את כללי הטהרה של האישה הנשואה בבית הדתי והמסורתי. לעומת זאת מעטים מבני הקהילה היהודית יודו במפורש במשמעות המגית המתלווה לחלקיו השונים של הטקס ואף יכחישו זאת משום דבקותם המוצהרת במסורת היהודית, שהשתדלה להדחיק אמונות והתנהגויות מגיות אלה אך לא הצליחה לבטל אותן. לשכבות דתיות ומגיות אלה מיתוספות המשמעויות הקיומיות־הפסיכולוגיות של הפנמת המעמד החדש של כלה העומדת להיות אשת איש בידי הצעירה הסרה בפעם הראשונה למקווה כשסביבה מתנהלת המולה רבה, וכן המשמעויות החברתיות-התרבותיות, הקהילתיות והאינדיבידואליות הנובעות מניהולו של הטקס במסגרת ההביטוס הקהילתי. משמעותו הסימבולית של טקס הטבילה נובעת ממכלול משמעויות זה.

אשר למערכים הסמיוטיים־הפרגמטיים של הטקס, היינו המשמעויות המיָדיות של הטקס, הם קשורים כולם במימוש מרכיביו השונים של הטקס ובהשתתפות בביצועם, שקובעים את רישומו בתודעתו של המשתתף(כאן בתודעתה של המשתתפת) בו ואת מקומו ומעמדו בהביטוס הקהילתי. משמעויות אלה ברוכות בחוויות האישיות וברישומן של חוויות אלה בתודעת המשתתפים בטקס על שלביו ומרכיביו השונים, ובמיוחד בתודעתה של הכלה, וכן בתגובות שהטקס יוצר בקרב המשתתפים.

י. התמורות שחלו בטקס:

 כמו בכל טקסי החתונה המסורתית גם טקס הטבילה במקוה עבר תמורות רבות בעת החדשה. אולם בגלל חשיבותו של הטקס לערך המרכזי של טהרת האישה היהודייה הוא ממשיך להיערך גם במשפחות שאינן מקיימות אורח חיים דתי, לרוב בלא התהלוכות השמחות והרעשניות שהובילו את הכלה למקווה והחזירו אותה לביתה ולרוב גם בלא טקסי המשנה המגיים שהתלוו בקהילות שונות לטקס הטבילה.

על פי עדויות שאספתי לאחרונה הסתבר לי שבמקומות שיוצאי מרוקו מרוכזים בהם במספרים משמעותיים, כמו בערי פיתוח ובעיירות פיתוח בצפון הארץ ובדרומה, ממשיכות משפחות רבות לקיים את טקס הטבילה בטקסיות מרובה, ובכלל זה ליווי הכלה בשיירה של מכוניות או בתהלוכה בדרך למקווה וחזרה. בליווי זה משתתפות נשים בלבד ממשפחות הכלה והחתן. אם הכלה מביאה לבתה מערכת בגדי רחצה חדשים לבנים, שהכלה תלבש אותם לפגי שובה לביתה. כמו כן משפחת הכלה לוקחת למקווה כיבוד על טהרת מטעמים יהודיים־מרוקניים, ולאחר הטבילה המסורתית מתכבדות הנשים המלוות במטעמים ובעוגיות. המבוגרות שבהן, בעלות ידע בשירי חתונה יהודיים, מלוות את הטקס בשירה שכוללת שירים בעלי רמזים ארוטיים. לאחר שהכלה חוזרת מן המקווה עורכת משפחת הכלה לכבוד המלוות ארוחת ערב חגיגית שגברים מעטים בלבד משתתפים בה.

ניסיון לכוון את ניהולו המסורתי של טקס הטבילה במקווה ולבטל את השתתפותם של הנגנים שליוו את התהלוכה נעשה בפאם בידי דייני הקהילה. בתקנה משנת 1698 (אב תג״ח) נאסר על נגנים ללוות את תהלוכת הכלה למקווה הן משום חיקוי של מעשה גויים הן כדי למנוע הימצאותם של גברים ונשים במחיצה אחת שכרוכה בה גם שתיית יין והוללות, שכן ״גם אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו; ומה גם בהיות הנשים מרקדות לפגי האנשים המזמרים בהוללות וסכלות״. בתקנה נוספת משנת 1729 (תחילת תשרי ת״ץ) הוסכם על הקהל שלא יוליכו את הכלה למקווה ״בתחילת הלילה, רק בעת האלמודין [־־קריאת המואזין לפנות בוקר] ילכו עמה קרובותיה בצנעה ואחד מקרובותיה עמהן; ומשם יוליכוה לבית החתן ושם תתקשט״. אולם כמו תקנות רבות אחרות בעניין טקסי החתונה והוצאותיהם, שיוצגו להלן, לא הצליחו תקנות אלה לבטל או לשנות את המנהגים שהיו מושרשים כל כך בהביטוס הקהילתי ושרדו עד להתפזרות הקהילה בשנות השישים של המאה ה־20.

לסיכום פרק זה, טקס הטבילה במקווה, כמו יתר טקסי החתונה היהודית המסורתית המתוארים כאן בפרקי התיעוד ובמקורות נוספים, מראה עד כמה סינקרטית היתה הדתיות של הנשים היהודיות במרוקו. לבד מטקס החופה והקידושין לא היה טקס בין טקסי החתונה שלא התלוו אליו בקהילות השונות, אם מעט אם הרבה, אמונות מגיות בעין הרע ובהשפעתם הרבה של רוחות, שדים ומזיקים. באמונות ובהתנהגויות הדתיות היהודיות המושרשות של הנשים התמזגו אמונות ופעולות מגיות בצורה טבעית ביותר בלא שיבלו להפריד בין שגי המכלולים.

סִינְקְרֵטִיזְם

ל (ז') [מיוונית: synkretismos חיבור, צירוף] צֵרוּף רַעֲיוֹנוֹת וְהַשְׁקָפוֹת לִשְׁלֵמוּת אַחַת: סִינְקְרֵטִיזְם דָּתִי בְּכַמָּה מִן הָאֱמוּנוֹת הָעַתִּיקוֹת.

סֶמְיוֹטִיקָה

ל (נ') [מיוונית: semeion סימן] [בלוגיקה, בבלשנות] תּוֹרַת הַסִּימָנִים, חֵקֶר הַמַּשְׁמָעֻיּוֹת הַמְּיֻחָסוֹת לַסִּימָנִים הַשּׁוֹנִים בַּלָּשׁוֹן שֶׁבְּעַל פֶּה אוֹ שֶׁבִּכְתָב. הַסֶּמְיוֹטִיקָה כּוֹלֶלֶת שְׁלוֹשָׁה עֲנָפִים עִקָּרִיִּים: סִינְטַקְטִיקָה (יַחֲסֵיהֶם הַהֲדָדִיִּים שֶׁל הַסִּימָנִים); סֵמַנְטִיקָה (מַשְׁמָעֻיּוֹת שֶׁל הַסִּימָנִים אוֹ שֶׁל הַמִּלִּים וְהִתְפַּתְּחוּתָן); פְּרַגְמָטִיקָה (הַיְּחָסִים בֵּין הַסִּימָנִים וּבֵין הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם).

החינה בחתונה היהודית במרוקו-יוסף שטרית

3.2 אופיו החדש של טקס החינה בישראל

טקס החינה

טקס החינה

דפוס חיצוני ובידורי זה של טקס החינה נהוג כיום גם בישראל כתוצאה ישירה כנראה מחוויותיהם של אלו שביקרו במרוקו, השתתפו שם בטקסים דומים, והתאימו אותם להתעניינות המחודשת בטקסי החינה בישראל. אלא שכאן עריכתו של טקס החינה המחודש נתונה עדיין למשא ומתן בין הכלה ובין החתן ובין משפחת הכלה ומשפחת החתן. משמעותו התרבותית המחודשת של הטקס אינה מקובלת עדיין על כל הצעירים שהם בנים ליוצאי מרוקו, בפרט אם הם עומדים להתחתן עם צעירים או צעירות שאינם צאצאים ליוצאי מרוקו, ובמיוחד לאשכנזים או לילידי הארץ, שלא היו חשופים לטקסים דומים בקהילותיהם. על אף הפצרותיהם של ההורים המעוניינים להתחבר דרך הטקס עם מסורת אבותיהם צעירים לא מעטים אינם ששים לקיים את הטקס גם אם הוא לרוב בידורי־פולקלורי גרדא, מה עוד שעריכתו כרוכה בהוצאה כספית לא קטנה.

גם בישראל קמו יזמים ואמרגנים וייבאו תלבושות ואביזרי תפאורה ממרוקו כדי לארגן עבור המעוניינים טקס חינה כדבעי על פי מתכונתו החדשה שהוא קיבל בקרב החוגים המבוססים, יהודים ומוסלמים, במרוקו." יזמים אלה מקשטים את אולם האירוע בכלי בית אומנותיים ממרוקו, ובכלל זה פינת ישיבה מיוחדת לכלה ולחתן מעוטרת על פי מיטב המרבדים המרוקניים, ומספקים תלבושות לכלה ולחתן וכן למוזמנים, גברים ונשים, שמעוניינים ללבוש בגדים מרוקניים מסורתיים במהלך החגיגה. הם מציעים לכלה החלפת תלבושות עד חמש פעמים במהלך הערב. הם גם דואגים להכנסת הכלה לאולם האירועים נשואה על כתפי גברים כשהיא ישובה על מגש גדול או מובלת בעגלה מהודרת למקום ישיבתה. להנעמת הערב ולהרקדת קהל המוזמנים שוכרת משפחת הכלה לרוב את שירותיו של תקליטן שמתמחה במוסיקה מזרחית, ובכלל זה מוסיקה מרוקנית, זמר מזרחי ותזמורתו או תזמורת הכוללת זמרים ונגנים מיוצאי מרוקו. גם באירועים אלה מקיימים את טקס מריחת החינה על ידי הכלה, החתן, קרוביהם וידידיהם המעוניינים בכך בליווי צהלולים של נשות המשפחה המבוגרות ועורכים את טקס הצגת המתנות והתכשיטים שקיבלה הכלה מידי החתן ובני משפחתו. גם המטעמים שמוגשים לאורחים בערב זה נמנים בחלקם עם תבשילים הנהוגים במטבח היהודי המרוקני, כגון הסיגרים והמשולשים הממולאים בבשר, תבשילי לשון וכדומה. בסוף הערב מוגש לאורחים תה עם נענע ושלל עוגיות מרוקניות בסלסלות או בתפזורת, שחלק מן המשפחות דואגות להכין אותן בעצמן הגם שניתן להזמין אותן כיום בקונדיטוריות אחדות המתמחות בהכנתן ובשיווקן בארץ. לעתים מגשי העוגיות מוכנסים לאולם האירועים בתהלוכה שמנסה לשחזר את התהלוכות של החתונה היהודית המסורתית במרוקו.

אשר לזמן ולמקום של טקס החינה המחודש לא נקבעו יום ולא מקום קבועים לקיום האירוע; הכול תלוי בנוחיות שתי המשפחות, בזמינות האולם והתקליטן או התזמורת. אולם הטקס נערך לרוב כשבוע שלפני מסיבת החתונה, ומשתתפים בו פחות מוזמנים מאשר במסיבת החתונה. אלה כוללים בעיקר את בני המשפחה המורחבת וידידים ומכרים מבני יוצאי מרוקו.

במקומות יישוב קטנים ובעיירות פיתוח שיש בהם ריכוזים גדולים של יוצאי מרוקו חזרו משפחות רבות לערוך את טקס החינה במסגרת משפחתית או באולם אירועים מאולתר. גם במושבים שיש בהם ריכוזים של יהודים כפריים מהרי האטלס חלה התפתחות מעניינת בעניין חידוש טקסי החינה וביצוע ריקודי האחוואש הברבריים. תיירים מבוגרים מן המושבים שיצאו לסייר במרוקו הביאו אתם קלטות וידאו וקלטות אודיו של שירים ברבריים מסורתיים שהיו רגילים בהם בנעוריהם, והשמיעו אותן תכופות בבתיהם. על פי עדויות שונות חודשו על יסוד זה גם ריקודי האחוואש המלווים בשירה בֶרְבֶרית, שנהגו לבצע בטקסי החינה המסורתיים בבתים פרטיים

ובמועדונים קהילתיים בהשתתפות זקני המשפחה; אלה באו לשם כך ממקומות שונים בארץ וחידשו בכך מסורת שנעלמה ברוב המשפחות שהיו דוברות ברברית.

זאת ועוד, גם משפחות מעדות המזרח, שאינן מרוקניות במקורן, התחילו להזמין את שירותי היזמים בעלי הציוד המרוקני לארגן עבור בניהם ובנותיהם הנישאים טקסי חינה על פי המתכונת שתוארה כאן.

חידוש טקסי החינה בישראל והפיכתם למסיבות ולחגיגות משפחתיות התורמות לחיבור המשפחות לזכרי עברן במרוקו ולקטעי מסורות תרבותיות של אבותיהן מעידים על תהליכי השילוב התרבותי שעברו קהילות יוצאי מרוקו בישראל מאז התפזרותן ועלייתן לארץ. תהליכים אלה כרוכים בהכלאה של יסודות מן התרבות הישראלית הכללית, הבאים לידי ביטוי למשל בארגון מסיבת הנישואין באולם אירועים על פי כללי ההביטוס התרבותי הישראלי, עם יסודות מן התרבות הקהילתית, ובשימור מחדש של יסודות התנהגותיים תרבותיים מן התרבות המרוקנית המקורית תוך התאמתם למסגרת המודרנית של החיים בארץ ומתן משמעויות זהותיות חדשות ליסודות אלה. פעולת רה־סמיוטיזציה זו מפשטת ומדללת מאידך גיסא את רובדי המשמעויות המקוריים של טקסי החינה משום בידולו של טקס החינה וניתוקו ממערך הטקסים והאירועים השלם שקיים את החתונה היהודית המסורתית במרוקו וחדל להתקיים רובו ככולו בארץ, ויוצרת מאידך גיסא סוג חדש של טקס חינה הבנוי על יסודות נהנתניים וזכרוניים ומספק צרכים זהותיים ותרבותיים־קהילתיים ברורים. רק ימים יגידו אם דפוס זה של טקס החינה ייטע שורשים עמוקים וימשיך להתקיים גם בדורות הבאים, שלא הכירו במישרין את ההוויה התרבותית של יהודי מרוקו מקרוב או מרחוק.

מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי…העתקת סעודת הנישואין לאחר החופה.

תמורות של עיתוי באירועי הכלולות.ארפוד מפה

העתקת החופה מיום שני ליום רביעי.

עש שנת 1950 לפחות נערכו כל החופות אור ליום שלישי, ובכל הכתובות עד לתקופה זו, רשום " בשלישי בשבת ". אחר כל הועתקה החופה ל " בחמישי בשבת ". יום שלישי מופיע בכתובה מ-1950. יום חמישי מופיע בכתובה מ-1955. נראה שהשינוי חל במחצית הראשונה של שנות החמישים. מה טעם לשינוי ? ייתכן בגלל הסמיכות של יום החופה המסורתי, שחל במוצאי יום שני, לשבת הקודמת לו. ביום ראשון נעשית החינה בבית החתן, והשירה והזמרה בתקופה החדשה נמשכת כל הלילה. קשה לארגן בתוך יום או יומיים לחופה, החשש לחילול שבת אולי הוא שגרם לדחותה מיום שני ליום אחר. מוצאי יום רביעי הועדפו, כנראה, בגלל הסמיכות לשבת העוקבת, כדי ליצור רצף אירועי וכדי לצמצם חלל של ימים המועדים להוצאות, בדומה לרוב הקהילות במרוקו מחוץ לתאפילאלת.

העתקת סעודת הנישואין לאחר החופה.

בתקופה קדומה בתאפילאלת וארפוד לא נהגו לעשות את הסעודה לאחר החופה, אלא להפך. תחילה נתקיימה הסעודה בבית הכלה, ורק אחר כל נערכה החופה בבית החתן. ואולם עם העברת הסעודה לבית החתן, הונהגה הסעודה לאחר החופה, כמו בקהילות מרוקו מחוץ לתאפילאת.

הסמכת אירוע ה " סלח'ה " לערב החופה.

מנהג ה " סלח'ה " נתקיים בכל הדורות, ולא פסק גם בשנים האחרונות בארפוד. הסלח'ה נערכת תמיד בבית הכלה אור ליום שלישי, ואולם חל בה שינוי של עיתוי. בדורות הראשונים היא נעשתה שבעה ימים לפני החופה, שחלה גם היא אור ליום שלישי. כיוון שנתקצר חודש הכלולות לשבועיים, הוסמך ליל הסלח'ה לליל החופה בהפרש של לילה אחד במקום שבוע.

הערת המחבר : השורש הערבי سلخ פירושו המקובל הוא הפשטה ( הפשטת העור ). כאן אולי לרגל שחיטת עגל לכבוד המאורע והפשטת עורו, ואולי במובן הורדת בגדי הרווקות האחרונים שלה : ואפר בהורא אחרת של השורש سلخ " סיום " על שם חיות הסלח'ה אירוע אחרון לפני החופה

תמורות תרבותיות.

הגדלת גיל הנישואין.

גיל הנישואין בדורות הקודמים היה נמוך מאוד. החתן היה בן 12 -14 והכלה בת 10 – 11. בני הזוג עדיין לא הגיעו לכלל בחירה נכונה, ההחלטה הייתה בידי ההורים בלבד, והבת ידעה על גורלה רק למפרע.

לא תמיד עמדו נישואי בוסר אלה במבחן החיים, יש שפרצו סכסוכים בין שני בני הזוג, שהובלו לחופה בילדותם ונתפקחו בבגרותם ומאסו זה בזה מחמת אי התאמה וחיבה ביניהם ולבסוף נפרדו בקטטה ובגירושין. גורמים אלה ואחרים, כלכליים וחברתיים, הצטרפות הבנות לספסל הלימודים בבית הספר הממשלתי, שינוי הדעות בהשפעת הסביבה והתרבות והתחשבות ברצונות הנישאים, שידעו לתת ביטוי לבחירתם האישית רק בגיל הולם, חברו יחדיו והעלו את גיל הנישואין בדור השלישי ולאחריו.

גם חוקי השלטונות הצרפתיים, שנתקבלו גם על ידי השלטונות הממלכתיים שבאו אחריהם, הגבילו את גיל הנישואין לגיל הבגרות והשפיעו גם על דעת המשפחה לדחות את מועד הנישואין.

הצורך באישור השלטונות לקיום הנישואין.

מ 1955 ואולי עוד כמה שנים קודם לכן, היה צורך בהתייצבות בני הזוג בפני השלטונות המקומיים בארפוד לשם עמידה במבחן הגיל וקבלת אישור לנישואין. בת שלא הגיעה לגיל 18 לא יכלה להינשא. אף על פי כן נמצאו משפחות שהערימו והצהירו על גיל מתקדם יותר של הבת. הם הלבישו את הבת בבגדים רחבים ובמנעלים גבוהים להגביה את קומתה ולהעלות את הגיל המוצהר, וכך קיבלו את האישור הנדרש וחיתנו את הבת בגיל 16 – 17.

לפעמים העבירו שלמונים לרופא לאישור הגיל. עד לאמצע שנות החמישים נישאו בנות בגיל 15. אפילו בשנת 1963 נישאו בנות בגיל 14 – 15 ולבנים בגיל 17, וזאת סמוך לעלייתם ארצה. חבריי מקרב בני משפחתי נישאו בשנת 1963 לבנות 14 – 15 בארפוד. המניע העיקרי היה של ההורים : העברת נכסים לארץ לאחר הנישואין.

הקדמת הנישואין בתקופת העלייה לישראל נעוצה ברצון ההורים להביא את בניהם נשואים לארץ כדי לזכות בהנחות ברכישת מוצרים ובסל קליטה לזוג הצעיר המגיע לארץ במעמד של משפחת עולים. יש ואחד מבני הזוג שמח על הנישואין המוקדמים משום שהדבר אִפשר הקדמת עלייתו לישראל בעת שהוריו בוששו לעלות.

הערת המחבר :עדותה של מסודי פרץ, שנישאה בגיל 15, ושמחה מלכתחילה על כך, כי הדבר החיש את עלייתה לארץ. אף שלאחר עלייתה גברו געגועיה להוריה, אלה עלו רק בשנת 1970.

בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של מרוקו ד"ר יגאל בן-נון

 

יגאל...הרצאהדיון זה משקף גם את מורכבותה של סוגיית הסלקציה. לכאורה המחנות נחלקו בין "אנשי החזון" בראשותו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון לבין "אנשי המעשה" בו מצויים אנשים פרגמטיים יותר כגון שר האוצר אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית לוי אשכול, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות גיורא יוספטל, מנכ"ל משרד הבריאות דר' חיים שיבא ודר' אליעזר מתן.

ראשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית יצחק רפאל ואחריו ש"ז שרגאי, שאנשיהם ברוך דובדבני, זאב חקלאי, עמוס רבל, חיים טלמור ויצחק בן-שמש פעלו במרוקו להעלאת היהודים, תמכו בביטול מגבלות הסלקציה בעיקר מתוך נאמנות לתפקידם והואשמו על-ידי יריביהם ברצון להפגין פעילות ולהתהדר בהצלחות.

אך חילוקי הדעות לא היו כה משמעותיים. למעשה בדיון זה, בו הושמעו לעתים נימוקים קשים באכזריותם, נחשף באופן חד יחסה של כל ההנהגה הישראלית, ללא הבדל גישות, לתא המשפחתי של האוכלוסייה אותה שיוועו להביא לישראל.

 רוב הדוברים תמכו למעשה בפירוקו של תא משפחתי זה כדי לברור מתוכו את הגברים הבריאים, את הילדים ואת הנוער ולהשאיר במרוקו את ההורים עד שהמדינה תהייה מסוגלת להעלותם. מובן שגורלן של משפחות מצוקה אלה שנאלצו להישאר במרוקו ללא הדור הצעיר והבריא לא העסיק כלל את ראשי המדינה.

 המשימה של הגדלת האוכלוסייה הבריאה שתתמודד מול הסכנות הביטחוניות האורבות מבחוץ ותפטור את הבעייה הדמוגראפית היתה לעקרון מקודש שהנחה במודע או שלא במודע את כלל מעשיה של ישראל באותה תקופה.

בקיץ 1954, גם דר' גיורא יוספטל ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית ערך סיור במרוקו כדי לבדוק את הרקע הפסיכולוגי לקשיי היקלטותם של יוצאי מרוקו בישראל. בשובו לישראל, הוא הגה את רעיון הכוונת יהודי האטלס ישירות מן האנייה אל הכפרים החקלאיים באזורי הפיתוח של חבלי התענך ועמק לכיש. בישיבות של המוסד לתיאום שהתקיימו בהשתתפותו של שר האוצר לוי אשכול, נאבק יוספטל על הקמת חוות חקלאיות שינוהלו על-ידי צעירים יוצאי מרוקו.

 גם יוספטל הפרגמטיסט והזהיר המליץ להעלות ארבע מאות צעירים ממרוקו ללא בני משפחותיהם, אפילו אם יהיה צורך להפריד בין הורים לילדים או בין בעל לאישתו. צעירים אלה יהוו לדבריו כוח אדם זול בגלל שהם לא יצטרכו לפרנס את משפחותיהם. הרעיון לא התקבל על-ידי שאר המשתתפים.

בישיבה הותקף יוספטל על-ידי יהודה ברגינסקי ממפ"ם, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, שטען שלא מתקבל על הדעת שיהודים יפרדו מהוריהם כמו אצל אסקימוסים ו"יפקירו את הזקנים שאין בהם תועלת".

יהודה גרינקר מנהלל יחד עם אחיו יצחק התמסרו לחיפוש יהודים שעסקו בחקלאות הכפרי האטלס. בחלק מסיוריו בכפרים התלווה אליו דר' אליעזר מתן ממשרד הבריאות כדי לדאוג להקפדה על כללי הסלקציה בתחום הבריאות. ב-24 בפברואר 1955 הצליח גרינקר לארגן גרעין ראשון של 57 משפחות עובדי אדמה מן הכפר איית-בוגמז שהועבר למחנה הכשרה "חרובית" בחבל לכיש שהקימו מאוחר יותר את מושבי עוצם ואיתן.

 ארבעה ימים לאחר מכן קיבל מכתב משר האוצר אשכול שהודיע לו למתן את התלהבותו "ולעשות כל מאמץ להשתחרר במרוקו מהמטען של מיקרים סוציאליים הנספחים לאנשי הכפרים. אין אני צריך להדגיש הקשיים הנגרמים הן לכפרים הקולטים והן למדינה, בהבאת מקרים אלה ארצה".

בספטמבר 1955 סייע גרינקר להקמתו של גרעין "שובה" בראשותו של ויקטור פרץ, עם יותר משבעים משפחות בגילאים צעירים שחלקם הם בוגרי בית-הספר החקלאי של כי"ח במרכש. הגרעין הקים בחודש מרס 1956 את מושב דבורה בחבל תענך. בסך הכול הצליחו האחים גרינקר להוציא למרות קשיי הסלקציה 553 13 יהודים מ-87 כפרים באטלס.

את מחאתם של יהודי הכפרים נגד מדיניות ההפרדה הסלקטיבית בין בני משפחה ביטאו תושבי אחד הכפרים במכתב שנשלח למשרדי הסוכנות היהודית בירושלים ובו נכתב: "על דעת בית דין של מעלה ובית דין של מטה, אנו מבקשים ממעלתכם להעלות אותנו, 150 יהודים בין 80 אלף ערבים. כבר ביקרו אצלנו הציונים ורשמו אותנו, אך לבסוף רצו להעלות רק את הבחורים הבריאים ונשארנו דואגים על הזקנים והזקנות.

 איך יישארו בין הגויים ואין מי שידרוש עליהם רחמים. קחו אותנו לעבדים וכל מה שתוציאו עלינו ועל עלייתנו, תנכו מעבודתנו ומלחמנו בבואנו לישראל". במכתב אחר ציין מועמד לעליה: "ובכן ביקרו אצלנו השליחים ואמרו בשמם של המדינה, הסוכנות והראשים: הוצא נוציאכם אל אניות הישועה, בתנאי שתעזבו את הזקנים ואת החלשים, בתנאי שאיש ואיש יבזה את אביהו וזקנו ואח יבגוד באחותו, אם היא גיבנת או צולעת, כי זה יסוד מוסד אשר על-פיו ניתקן ונערך תקציב העלייה".

מנהגי ט״ו בשבט במרוקו-רפאל בן-שמחון

מתי נתקבל ט״ו בשבט במרוקו!

סדר ט"ו בשבט

סדר ט"ו בשבט

אין ספק שמנהג תיקון ט״ו בשבט הובא למג׳רב ע״י השדרי״ם הרבים שנהגו לפקוד תמיד את כל ארצות צפון־אפריקה ובמיוחד מרוקו, כדי לאסוף כספים ונדבות לטובת הישיבות בא״י ובמיוחד לטובת העדה המערבית הגדולה שישבה בארבע ארצות: ירושלים, חבריו, טבריה וצפת. על תיקון ט״ו בשבט כותב מחבר ״קהלת צפרו״:

על התיקון בט״ו בשבט שמרבים בברכות על הפירות והיינות, כנראה שלא נתחדש אצלינו רק בזמנו של רבי יהודה אלבאז ז״ל (תק״ל־תר״ז) בסביבות שנת תק״ם, הרב הנזכר כתב אל עמיתו בפאס הרב רפאל אהרן מונסונייגו ז״ל על זה והוא השיב לו במכתב… וע״ע (ועל עניין) ט״ו בשבט מעולם לא נהגנו בו כלל וכלל ולא ראיתי מי שנוהג בזה, זולת זה כמו שלש שנים פעם נקראתי לבוא אצל כהרר״י סירירו נ״י (נרו יאיר) ובאתי לסוף וראיתי אותם שותים ושתיתי עמהם שנוי יינות והפירות לא קרבו לפני וגם אין בידי שום ספר המדבר בענין הלזה ובעזה״י (ובעזרת השם יתברך) לכשאפנה אשנה…

מכאן רואים, שלפני שנת תק״ם בערך (1780) עדיין לא היה קיים המנהג של ״תיקון ט״ו בשבט״ במרוקו, משום שאם היה קיים. משוררי הדורות היו בוודאי מקדישים לו מקום בקובצי השירים. היחידים שחברו שירים או פיוטים לט״ו בשבט הם: ר׳ משה חלוואה ממכנאס  (נרצח ע״י ליסטים בשנת תקפ״ו) והשני הוא ר׳ יעקב בירדוגו, ממכנאס המכונה ״לחכם״ (תקמ״ו־תר״ג) .

מנהגי ט״ו בשבט במרוקו

במרוקו כמו ביתר ארצות צפון־אפריקה, מנהג עריכת סעודת ט״ו בשבט, היה רק בידי יחידים, לרוב העשירים אילי הארץ, או רבנים גדולים ועשירים, אשר נדבה ליבם וקיבלו על עצמם לערוך מדי שנה בביתם, את סעודת ט״ו בשבט.

מי שלקח על עצמו מנהג זה וערך סעודת ט״ו בשבט רק פעם, לא יבטלנו עוד כל ימי חייו וגם יורישו לבניו וצאצאיו אחריו. ״תיקון ט״ו בשבט״ קיבל גם מימד מיוחד במרוקו, והוא נחוג בצורה מוסרית ורגשית כאחד.

כיליד מכנאס, זוכרני עוד על קיום סעודת ט״ו בשבט במשפחת ר׳ אהרן סודרי ז״ל, אחד מפרנסי וראשי הקהילה וגם בעל נכסים.

במשך עונות השנה קנה כל סוגי פירות שמצא ואצר אותם בעליות הגג שבביתו, אשר היה ברח׳ ״דרב לחכם ", ב־מללאח הישן.

ימים מספר לפני ט״ו בשבט, התחילה מסכת ההזמנות וגם ההכנות לסעודה הגדולה. בעל־הבית בכבודו מזמין את מקורביו שרובם תלמידי חכמים וכן העשירים של הקהילה. הנשים מזמינות את נשי החכמים, השכנות הקרובות ביותר לאותה סעודת מצווה ובערב ט״ו בשבט אחר הצהרים, מתאספים המוזמנים בביתו של המזמין, מתפללים תפילת מנחה ומיד אחריה מתיישבים האורחים סביב שולחנות ערוכים מבעוד יום, עליהם ערימות של כל מיני פירות האילן, פירות הארץ, יינות תוצרת בית וספרי ״פרי עץ הדר״.

הטכס המרכזי נפתח בדרך כלל, בתפילת ערבית חגיגית כאילו ליל חג של שלוש רגלים, בפיוטים ובנעימות. אחרי ערבית קוראים קטעים מיוחדים מתוך ספר הזוהר, כמה פרקי משניות (פיאה, ביכורים, ראש השנה), ואחר־כך הזקן שבחבורה היה קם ופותח בתפילה מיוחדת:

״יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו, שבזכות סגולת אכילת הפירות שנאכל ונברך עליהם עתה, ואשר נהנה בסוד שורשיהם העליונים אשר המה תלויים בם, להשפיע עליהם שפע רצון, ברכה, ונדבה, וגם הממונים והמושטרים עליהם, יתמלאו מעוז שפע הודם לשוב שנית, להגדילם ולהצמיחם מראשית השנה ועד אחרית השנה לטובה ולברכה, לחיים טובים ולשלום״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר