ארכיון יומי: 29 בפברואר 2016


יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר' שלמה חלואה-יוסף שטרית

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

גם שנת פטירתו ושנות חייו של רש״ח עדיין עלומות. אולם הסברה נותנת, שהוא נפטר לפני תחילת המאה ה־19. את הקינה האישית האחרונה שהוא חיבר והידועה לנו מתוך הדיוואן השני שלו, שהוא ערך כמעט כולו בשנת תקנ״ג (1793), כתב רש״ח בשנת 1792, לרגל קבלת ההודעה על פטירתו של הדיין ר׳ יהודה אנהורי מסאלי. כמו כן לא ידועה לנו קינה משלו על אישיות אחרת כלשהי שנפטרה לאחר תאריך זה, כגון ר׳ יקותיאל ברדוגו ( אחיו הבכור ומורהו של ר' יקותיאל ), שהיה מכרו ומיודעו של רש"ח, ונפטר בשנת תקס"ב – 1802. זאת ועוד, בדיוואן קול יעקב לרבי בירדוגו, בנו השני של רבי יקותיאל, אין אנו מוצאים קינה לרגל פטירתו של רש"ח. הקינה האישית הראשונה המתוארכת אצל רבי יעקב ברדוגו נושאת את התאריך של ראש חודש אב תקס"ג.

בסיכומו של דבר דומה, שר׳ שלמה חלואה נפטר בשנות השישים או לכל המאוחר בשנות השבעים לחייו. תופעה נוספת התומכת בסברה זאת היא, שבמאות קובצי הפיוטים והקינות שבכתיבת יד שעייננו בהם ושמקורם במרוקו אין אנו מוצאים שירים משלו השונים מאלה שבדיוואנים הידועים לנו ושנערכו בידו כולם במלואם עד לשנת 1794 או 1795 כנראה.

שירתו של רש׳׳ח לא זכתה כאמור לצאת בדפוס, וכתובי־היד שלו לא הועתקו בידי אחרים. עם זאת שירים שונים של רש״ח – מועטים אמנם ביחס למכלול יצירתו ־ מפוזרים בכתבי־יד של פיוטים, שמקורם באזורים מרוחקים זה מזה במרוקו, ולא רק במכנאס ובקהילות הסמוכות לה. תפרוסת רחבה כזאת של מעט משיריו בקהילות שונות יש לייחסה לא רק להתקבלותה הטבעית של שירתו בשל סגולותיה הברורות, אלא גם ואולי אף בעיקר לנדודיו ברחבי       הקהילות היהודיות במרוקו בחיפוש אחר נדבנים ומקורות פרנסה לבני ביתו, כמו שעשה לפניו ר׳ דוד חסין.

נדודיו אלה של רש״ח חלו בשנת תקמ״ג (1782/83), לאחר שלוש שנות הרעב הקשות (1782-1779 שבהן הוא כילה את הונו וממונו וירד מנכסיו, וכן לאחר מאורעות תק"ן – תקנ"ב, שאת מוראותיהם וזוועותיהם הוא תיאר בקינות רבות. לפני כן הוא עסק כנראה במסחר. במבוא שהקדים לקינותיו על שנות הבצורת והרעב כתב רש"ח :        

 […] כי כל היום מעלות השחר ועד הלילה הייתי עוסק לקבורתם [של מתי הרעב] ולא הייתי נושא ונותן במעותי כדי להשתכר אפילו על ידי אחרים, כאשר עשו רבים ונכבדים שעבדו עבודה שהיא זרה להם מפני יוקר השער: ואני לא הצריכני השם לכל זה ונתנני לרחמים בעיני הבריות, והיתי ניזון בריוח ולא בצמצום כל ימי הרעב, והיתי שש ושמח לעשות רצון קוני באוני והוני; ולא נשתנה מאכלי ומזוני, עד אשר פסקה המות שמחמת הרעב. ונשארתי עני מהוני, ויוקר השער עדיין אומר ועונה, ויראתי שמא יחזור הדבר לכמות שהיה. יעצוני כליותי לצאת חוץ למחיצתי, ארצי ומולדתי [=מכנאס] אני ובני ביתי לפקח על פרנסתי, למקום שאין מכירים אותי, ונשארתי שם שנה תמימה אני ובני ביתי דרים, שומרים לבקר, שומרים עד

אשר פקד השם את עמו והייתי מן החן ??] על מצות ומרורים. עד היום לא

            שקטנו מיוקר שערים, ואין אומר ושב, כי קצ׳׳ב רב קצ״ב אל במרום נצב:

ואנו מחשים מתי ישיב האל שבות עם העצב מיוקר השער ומחוסר השפע, כי כלתה פרוטה מן הכיס ואין דורש ואין מבקש.

כתובות רבות של שירי שבח ושירי צדיקים מציינות במפורש את הקהילות השונות שהוא עשה בהן או מרמזות עליהן. בכולן הציג עצמו רש׳׳ח כמשורר התר אחרי נדיבות לבם של ראשי קהילות ונדבנים, ובתחנותיו השונות גמל למיטיביו בכתיבת שירי שבח או שירים מוזמנים למענם. הוא הגיע עד לתאפילאלת שבדרום־ מזרח מרוקו, ואף עד לגיברלטר הרחיק נדוד.

,הערות המחבר –  1 – כתב יד הנמצא בספרייה הלאומית בפריס והועתק קרוב לוודאי במוגאדור בסוף המאה ה־19, מכיל יותר מעשרה פיוטים של רש״ח, לא מסומנים ברובם, וביניהם שיר שאינו מופיע בדיוואנים של רש׳׳ח.

 (2) כ״י שיטרית  שברשותי, הועתק כנראה בסאלי במחצית הראשונה של המאה ה־19, מכיל את הפיוט שחיבר ר׳ שלמה חלואה על א׳׳י ואתריה הקדושים (״בשגיון פי ירון / שבח ארץ טהורה: / על קרית ארבע חברון, / אשירה אזמרה״).

 (3) כ״י אחר שברשותי, שיטרית 8, שהועתק בסוף המאה ה־19 בצפרו, מכיל את הפיוט ״שיר מזמור למנצח, / לשלמה ישוחח, / מצרות לא ירויח, / ישקוט ינוח״.

ייא למפאזי עלא לקלוב – אתה הנותן רווחה ללבבות -יעקב לסרי

 

ייא למפאזי עלא לקלובהשירה העממית

אתה הנותן רווחה ללבבות

 

ייא רבבי ליכ נסכי, וונתי הווא באבא

אליך אלוהי אתלונן, ואתה הוא אבי

 

ייא למפאזי עלא לקלוב

אתה הנותן רווחה ללבבות

 

פאייז עלא קלבי מן דאבא

וללבי מעתה תמצא מנוחה

 

אנא מכתוב רבבי נוודדיה, ווצצבר לאזם עלייא

ורצון אלוהים אני אפרע, וחובת הסבל עלי

 

ווללי גמזני בעינו, הווא יידבבר עלייא

וזה שירמוז לי בעינו הוא ישיג את ידי

 

כלליתכום בססלאמא ייא לחבאב

הותרתי אתכם בשלום ידידי

 

לא תגולו בפראקכום באס סכינא

ואל תאמרו נפרדנו, ויתרנו בקלות מדי

 

האד ססי קדדרו לינא מולאנא ווכתאב

המצב הזה כולו האל כפה, וקרה לנו

 

דווזנא פיה, סאעת זזהו ווקדינא

אך בילינו בו, שעות הנאות מצהלותיו

 

וורבב ללי פרקנא, מאזאל ילאגינא

והאל שהפרידנו, עוד עתיד להפגישנו

 

אסדדאני לגרבתי

ומה לי ולזרותי

 

ללי סאפתני תא נגנני

זאת שראתה אותי מזמרת

 

וותגול כאטרי מהנני

ואמרה שלוותי רגועה כעת

 

וונפאייז לגנא ראה מא זהאלי

ורק לרוחי הנדכאת ולמצבי ירווח

 

אממא לגנא ראה מא זהאלי

ואילו השירה הנה לי לא תצלח

 

אסדדאני לגרבתי לבלאד ננאס

ומה לי לנדוד לערי בני אדם אחרים

 

חתתא ללי זא, יגול האדא ברראני

כל רואי יאמר, זאת מן הזרים

 

וונקרא ללי כאנת צאפייא, ווללאת נחאס

הכסף שהיה צרוף, כבר לנחושת הפך

 

וותתוב ללי כאן וואפי, זאד עללאני

והבד שהיה בשפע, הוסיף לי גובה ונדבך

 

ווהאדי קצצא, נתכיהאלכ ייא ראצי

וזאת היא עלילה, הו נפשי, אותה אספר לך

13 – אודה שמך חסין מי כמוך – פיוט -רבי דוד בן אהרן חסין – פייטנה של מרוקו

בבקשת הגאולה. לנשמת. שיר מעין אזור ובו מדריך דו־טורי וחמש מחרוזות. בכל מחרוזת ארבעה טורי ענף וטור אזור אחד.

חריזה: אא בבבבא גגגגא וכר.

משקל: עשר הברות בטור.

כתובת: פיוט. נועם ׳לאלהיך תשיר במצלתים׳.

והסימן: לדוד בן אהרן חסין. מקוד: א- יח ע׳׳ב; ק־ יג ע״ב.

אוֹדֶה שְׁמֵךָ, חָסִין מִי כָּמוֹךָ 
עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ.

לְפָנֶיךָ אֶל אֱלֹהִים חַיִּים 
שִׁיר אֶעֱרֹךְ בְּפֶה וּשְׂפָתַיִם
5- אֶקֹד אָרֶץ וְאֶפְרֹשׁ כַּפַּיִם 
אֶשְׁתַטֵּחַ בְּפְשׁוּט יָדַיִם / אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ

דּוֹר, דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו דּוֹר, דּוֹר וַחֲכָמָיו
עֲשִׂירִי עַם ְ וְנָשִׂיא  בְּעַמָּיו
כָּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל וּצְבָאוֹת מְרוֹמָים 
10- מְסַפְּרִים גֹּדֶל תַּעֲצוּמָיו / וְאוֹמְרִים : מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ

 

וְלִי נָאֶה לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל 
לְשַׁבֵּחַ וּלְפָאֵר יוֹם וָלֵיל
בְּפֶה מָלֵא אֲסַפֵּר  אֲמַלֵּל 
אֶת גָּדְלְךָ כַּבִּיר רָם מְחוֹלֵל / קָדוֹשׁ אַתָּה וְנוֹרָא שִׁמְךָ

 

15- דַּי, אַל שַׁדַּי. לְגַלּוּת זֶה אֱמֹר 
וְהַשְׁמֵד עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר
גְּמָרָא גְמ"ר גַּם זְמוֹ"רְתָא זְמ"ר 
וּשְׁכִינָתְךָ תָּשִׁיב לְהַר הַמֹּר / תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ

 

בֶּן אַהֲרֹן יָשׁוּב לְאֵיתָנוֹ 
20- וּבֶן לֵוִי יָשִׁיר עַל דּוּכָנוֹ
וְיִשְׂרָאֵל אִישׁ, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ 
יִרְאוּ גּוֹיִים בְּפִיהֶם יַעֲנוּ / אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ

חָסִין קָדוֹשׁ בְּרֹב טוּבָךְ נַהֵל 
עֲדָתְךָ וְאוֹר שִׁמְשָׁהּ יָהֵל
25- כִּימֵי מוֹעֵד עוֹד תֵּשֵׁב בְּאֹהֶל 
פְּזוּ"רֶיהָ לְעִיר צִיּוֹן תַּקְהֵל  / נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ

 

  1. 1. חסין מי כמוך: על-פי תה׳ פט, ט. 2. על… אמתן: תה׳ קטו, א. 5. ואפרוש כפים: בתפילה. 6. בפישוט ידים: השתחוויה מוחלטת. אשתחוה… קדשך: תה׳ ה, ח. 7. דור… וחכמיו: על-פי סנהדרין לח, ועוד. 10. מה רכו מעשיך: תה׳ קד, כד, ומשולב בתפילת יוצר. 12-11. להודות… ולפאר: על־פי תפילת ׳נשמת׳. 14. קדוש… שמך: על-פי תפילת העמידה לימים נוראים. 15. די… אמור: אתה שאמרת לעולם די אמור די לגלות, על-פי בר״ר צב, ג. 16. עם הדומה לחמור: ישמעאל, שנאמר לו ׳שבו לכם פה עם החמור׳(בר׳ כב, ה) ועל־פי דרשתו ביבמות סב ע״א. 17. גמ״רא…זמו״ר: חידוד לשון חריף, על-פי שבת קיג ע״א ועוד, ועניינו גמור את האויב והכרת אותו. 18. הר המור: הוא הר המוריה, על-פי שהש״ר ד, יא. 19. בן אהרן: הוא הכוהן הגדול. לאיתנו: לכבודו הראשון. 20. ובס.. דוכנם: על-פי נוסח תפילת מוסף לרגלים. 21. וישראל… נפנו: כמו בימי הטובה, על-פי מל״א ה, ה. 22. אשריך… כמוך: דב׳ לג, כט. 24-23. חסין… עדתך: על-פי תפילת ׳אנא בכוח…׳. 24. יהל: יזרח ויאיר. 25. כימי… באהל: על-פי הו׳ יב, י, והוא סמל לגאולה ולנס. 26. נשמת… שמך: פתיחה לתפילת נשמת.

Tehila le David.R.D.Hassine

תהלה לדוד 001

Mais les temps sont difficiles. Nous avons vu que David Ben Hassine vit dans une période tragique de l'histoire des juifs au Maroc. Les guerres de succession font régner l'anarchie jusqu'à l'avènement de Sidi Mohammed Ben'Abdallah, qui ramène le calme, en 1757. En 1747 , Meknès est assiégé pendant six mois, et le mellah est encore une fois livré au pillage. Ces malheurs sont aggravés par les fléaux naturels qui s'abattent sur la population marocaine. Le 18 novembre 1755  ,un violent tremblement de terre détruit la ville de Meknès. Au mellah, toutes les "maisons, les tours et les murailles s'effondrent… Deux cents juifs sont tués, et un nombre infini de musulmans…" La sécheresse, et les famines qui s'ensuivent, de 1749  à 1755  et de 1776  à 1782  accompagnées d'épidémies de peste meurtrières, déciment la population, et vident les grandes agglomérations juives. Dans un piyyout "composé le jour où Dieu s'est souvenu de son peuple et lui a envoyé la pluie", David Ben Hassine fait allusion à "la honte de la faim". Il compose plusieurs complaintes sur "la grande famine des années 1780  et 1781 pendant laquelle ont péri des centaines de coreligionnaires dans chacune des villes du Maroc, et de nombreuses personnes se sont converties à l'islam" pour échapper à la faim. David Ben Hassine est durement affecté par sa propre détresse:

Je me suis senti diminué, avili à mes propres yeux …

Le temps m'a criblé de ses flèches.

Je me suis caché là où personne ne me connaissait.

J'ai revêtu des vêtements de deuil noirs …

Dans mon exil, la poésie s'est tarie sur mes lèvres…

Souviens-Toi (mon Dieu) de ma pauvreté et de mon

dénuement, car je n'ai plus rien.

Ma douleur a grandi, je n'en peux plus.

Des jours sont venus, que je n'ai plus le goût de vivre.

La malédiction de chaque jour est encore plus terrible

que celle du jour qui le précède.

Je suis l'homme qui a connu la misère,

sous la verge de Son courroux.

173 – לדוד זממור חסד ומשפט אשירה – קע

פיוט יסדתי שנת….אשמר לו חסדי, שעברו עלי כמה הרפתקי מחמת הרעב לא תקום פעמיים צרה. סימן לדוד חזק.

 

לדוד מזמור חסד ומשפט אשירה

לך ה' אהלל ואזמרה

על טוב ועל רע, שמך אברך אזכרה

כל מעיני בך יום ולילה לא ישבתו

זכר ה' לדוד את כל ענתו

 

דלות מעשים בשורך בעבדך

כבוש יכבשו רחמיך את כעסך

כחמר ביד היוצר הוא בידך

אחר מה חרדף מלך, אין קץ לגדלתו

אחרי יתוש אנוש, אנושה מכתו

זכר ה' לדוד את כל ענתו

 

 

ונקלות עוד נבזה הייתי בעיני

כתותי מכתת, כי נגעה בי יד ה'

אכן שבחיו ישכחו חגוני

בהם אודיע לכל יבוא גבורתו

עשה יעשה משפט עבדו ואמתו

זכר ה' לדוד את כל ענתו

 

ירה הזמן דרך חצים לעמתי

הלוך הלכתי מקום אין מכירין אותי

לבוש לבשתי שחורים ונתעטפתי

או אז יכנע החמר ותאותו

לעבד יוצרי יחיד ואין בלתו

זכר ה' לדוד את כל ענתו

 

דבר טוב על בן מפחדך בשרו סמר

הורק מכלי אל כלי וריחו נמר

בגולה הלך דממו שפתיו מזמר

עורה כבודי הקשב ושמע צעקתו

לא יוסיפו עוד בני עולה לענותו

זכר ה' לדוד את כל ענתו

 

חטאת נעורי ופשעי אל תזכר, קוני

ברחמיך פנה אלי וחנני

יסרני אך במשפט, פן תמעיטני

נותן לכל איש מחסורו ופרנסתו

לחם לאכל וגם בגד לכסותו

זכר ה' לדוד את כל ענתו

 

זכר את עניי ומרודי כי כסף אפס

גדול הכאב ובאו מים עד נפש

הגיעו ימים אשר אין בהם חפץ

כל יום מרבה מחברו קללתו

הגבר ראה עניח בשבט עברתו

זכר ה' לדוד את כל ענתו

 

קרא נא שנת רצון רחמים ועלצון

תכלה שנה וקללותיה נוס ינוסון

תחל שנה וברכותיה הן יפרצון

שנה גשומה יורה ומלקוש בעתו

איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו

זרע יעקב חלק חבל נחלתו

מנהגי פורים אצל יהודי מרוקו- רפאל בן שמחון

והשתייה כדתפורים22222

אדם מישראל אשר ישתה יתר מעל המידה בימים כתיקונם, ייחשב לו הדבר לגנאי ולפחיתות כבוד, אך לא כן בפורים, יום בו מותרת ההתבסמות וכבר חז״ל ציוו לנו לקיים את מצוות היום, של השתייה בפורים ״עד דלא ידע״ (מגילה ז, ב) ומסופר על רב גדול במרוקו שהיה גם מו״צ (מורה צדק דיין), אך מאחר וסבל ממחלת פרקים קשה, נאלץ כל חייו לרכב על סוס, משום שהיה כמעט משותק. ביום פורים אחר הסעודה, היה יוצא מביתו רכוב כהרגלו על סוסו, אך ישב בצורה הפוכה על הסוס, כלומר: פניו כלפי זנב הסוס, כאילו המוסרות הן בצד הזנב, זאת כמובן כדי לקיים את מצוות ״עד דלא ידע״ אם כי היה אסור לו לטעום משקאות חריפים בגלל מחלתו, אבל לכבוד פורים עשה גם את האי־אפשר.

" ונהפוך הוא "  – פארודיות פורים

כאמור האווירה המבודחת של פורים, הולידה שפע דברי ליצנות והומור כמרומז במגילה ״ונהפוך הוא״.

ליצנות זו באה לידי ביטוי בפארודיות הרבות שחוברו לפורים על־ידי מחברי ״הקצידות״ וחובבי השירה הערבית מוגרבית, אשר התאימו תמיד את השיר או הקצידה לכל תקופה ולכל מאורע היסטורי דתי, וכמו שהיהודי שתה בחג זה ללא גבול " עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כל מחברי הפארודיות כתבו דברי הומור וליצנות ללא גבול בפורים.

פארודיות

  • כרטיסי הזמנה לחתונת הזוג בן המדתא (ערדא די ערד המן מעא זרש)

הערת המחבר : הזמנה זו חוברה על ידי אלמוני והופצה בחו"ל על ידי האחים חדידא כזאבלאנכה.  

  • ב. הכתובה של המן הרשע עם זרש.

הערת המחבר : כתובת המן הרשע, חוברה בידי מסעוד בן יצחק בן אברהם שבת בקאזבלנקה

  • השכבה להמן בן המדתא. ההשכבה היא בסיגנון היתולי פורימי ומסתיימת במשפט: ׳׳נפשו שרופה בגיהנם דחופה״, במקום הפסוק אשר רגילים לומר על הנפטר: ״נפשו צרורה בצרור החיים״. חוברה גם פארודיה היתולית על מרדכי ואסתר בשם: ״קצידה די מרדכי ואסתר "

הערת המחבר : ההשכבה להמן, חוברה בידי רבי אברהם עלון והודפסה בדפוס משה עמאר בקזבלנקה

 הקצידה על מרדכי ואסתר חוברה בידי רבי אברהם בוחבוט בהוצאת האחים חדידה בקזבלנקה

ויכוה בין פורים לחנוכה

בין השירים העתיקים בעיקר ה״קצידות״ הרבים, ישנה פארודיה כעין ויכוח בין חנוכה לפורים בשם: ״מדארבא בין חנכה ופורים ״־ריב בין חנוכה ופורים. הקצידה חוברה בידי משה בן יעקב המכונה בן הרוס (חרוש), בערך בשנת תק״ן (1790), מחברה הוא יליד סחרה שבמדבר מרוקו.

בויכוח שב״קצידה״ רואים עד כמה היו תמימים יהודי חבל המדבר הזה: מצד אחד חיו חיי עוני ודלות, ומאידך, עונג וזוללות וכן מנהגים שנהגו בימי החגים כמו: חנוכה, פורים, פסח וסוכות, מיני מאכלים שנקבעו להם לחובה, עד כי מי שאין ידו משגת, היה נאלץ להיכנס לבית השכן לטעום אותם מאכלים ועוד כמה קוים אופייניים מהפולקלור של יהודי המגרב.

ה״קצידה בערבית יהודית־ברברית עממית, המדוברת בפי יהודי מדבר הסחרה וקשה מאוד לתרגם אותה לעברית לכל חרוזיה ומשפטיה, אך למרות זאת, כדאי ליוצאי חבל ארץ זו להתאמץ ולקרוא אותה במלואה עם התרגום לעברית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  

רשימת הנושאים באתר