ארכיון יומי: 12 בפברואר 2016


כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי

משא בערב 0002

כאשר הייתי נודע מכל אנשי העיר היו גולים את אזני בהגיע אניות אל החוף. ויהי היום שמעתי כי באה ספינה מגיבר״אלטאר ומביאה לפקיד סו״איד המנחה אשר שולח מלכו לקיסר מאר״וק מדי שלש שנים. ירדתי אל החוף לדבר עם רב החובל, מה שמחתי ומה נפליתי, בראותי כי הוא היה האיש אשר שאל עלי מכתב היציאה. כהרף עין רצתי לבית הפקיד. ׳אדני!׳ אמרתי לו, ׳עשיתי מה שגזרת עלי לשמור  דברך, כי לא מדאגה מדבר, יען לא ימצאו בי עון אשר חטא. די זמן היה לך לקבל תשובתך. רב החובל המיושר אליך הוא האיש אשר שאל עלי המכתב, הוא איש גינו״אה, הוא נצרי, ולא יכזב בך למען היטב ליהודי. עתה יבא נא דברך וכבדתיך׳. ויען אלי: ׳אם כי לא קבלתי תשובה עד הנה, האמנתי  לדבריך, אף כי האיש ווי״ן דבר לי טוב עליך. הנה לך מתת, וכל עת אשר תחפוץ לשוב לגיבר״אלטאר או ללכת לעיר אחרת רק כל מחסורך וצידך עלי, וגם אתן לך מכתב אחר. לך לשלום׳. ויצאתי מאתו.

כאשר לא חפצתי להסגיר עוד את נפשי בגיבר״אלטאר  חשבתי למשפט להוחיל עוד עד אשר תשוב חמת יומי ותשלח שלומיה ממקום אחר. ובתוחלתי זאת שבת שאון לבי, ותהיינה ספינות הולכות ושבות מהמבצר ועיני רואות, ולא קמתי ולא זעתי מהם.— למקצת הימים לפנות בקר ואני עומד על הגג לרוח היום, כי הימים ימי חרבוני קיץ היו, וזיקי שמש נוצצים ממזרח להחיות משוש כל הארץ, ואביט לנגה חצציהם עוד אניה באה. רוח צח נופח בכנפיה ומרחפת על פני המים, ואתברך בלבבי לאמר: זאת תוציאני מרשת זו. יצאו שומרי החוף לקראתה אחר מכתביה לבקר, וישובו, אויה! באמרם כי באה מפאת הקדים ולא הביאה לא מכתב ולא עדות. לא  הניחוה להשליך הברזל ויוליכוה אל טאנ״גיא חדשה, עיר קטנה הרחוקה אלפים אמה מאחורי צלע העיר, ומיראת הדבר לא הקריבה עוד ספינה אל החוף. הנביא צעק: ׳אין מלך ואין שר, ואין זבח ואין מצבה, ואין אפוד ותרפים׳ ואענה אחריו: ־׳אין סוחר ואין דרושים, ואין איש וו״ין ואין פקיד, ואין ספינות אינגלי״נדיר/ נחמתי כי לא שבתי לגיבר״אלטאר בעוד לאל ידי ואתעצב אל לבי. ואביט ואין עוזר לי עוד בטאנ״גיא, גמרתי אמר ללכת לטיטו״אן. העיר גדולה וטובה מטאנ״גיא, גם היא חוף לה במאר״טין, העם היהודים היושב בה איש נכרי לא יכיר, ואחיו אשר באיי״רופה לא ידע, אולי  ישמחו לקראתי. שמרתי עוד חדש ימים עד יצמח זקני ונסעתי.

לפני בואי העירה לבשתי חצי כלי גולה אשר הלוה אותי היהודי בעל הפרדה אשר רכבתי, ואבואה

שער שישי

למען תבין אודותי בטיטו״אן אודיעך כי בהיותי בגיבר״אלטאר כל מעשי היו עם אנשי הצבא ודבר לא היה לי עם היהודים. על כן לא יכלתי לשקוד בבית־הכנסת, אם כי הלכתי פעמים או שלש, וגם הייתי לילה אחד בבית ראש  ישיבתם (הנקרא ר׳ יהודה הלוי והוא מעיר טיטואן) ללמוד. אחרי כן הוגד לי, כי הרב הזה ברוח שפתיו ימית רשע אם יאבה. שאלתי: ׳אם היתה כזאת?׳ ויאמר: ׳לא, כי ירא ממעמד המשפט׳. ׳ובמה תדעו כחו ?׳ (אמרתי). וזאת שנית ספרו לי כי בעודנו בארץ מולדתו, איש יהודי שוקד על דלתות בית־הכנסת בבקר בבקר ושומר מזוזות פתחי מדרשים יום יום השכם והערב, המיר לדת הערביאים, והרב קנה כל צדקותיו אשר עשה בהיותו יהודי בכסף מלא. יאמרו לר׳ יהודה׳, אז עניתי, ׳הנה איש איטא״ליאה בא וימכור לו מ״ברוך הבא״ (הוא יום המילה) עד ״ברוך דין האמת״ (הוא יום הקבורה)׳. לא הכירו כי מצחק הייתי בם ויחשבוני לנצרי או אפיקורוס. נשמעו בטיטו״אן כל הקורות האלה. האנשים חשבו כי אפי­קורוס הוא בריה משונה, ונפשם שוקקה לראותי כאשר הוגד לי. תשוקתם זאת האיצתני ללכת לטיטו״אן, אולי יהפך סכלותם לטובתי. ויהי כאשר באתי לרחוב היהודים ותהום  כל העיר עלי ויאמרו: ׳הזה אפיקורוס!׳ אותו היום ערב שבת היה, וכאיש אפרים בגבעה אין איש מאסף אותי הביתה. הכרת פניהם ענתה בם כי דלים הם, ואקרא בקול גדול: ׳מי האיש הנותן לי מקום ללון, כפלים יהיה שכרו-רק ברחוב אל אלין׳. הדלות גבר את היראה. ויען איש מהם ויאמר: ׳ולמה תעמוד בחוץ? אני אבקש לך מנוח אשר ייטב לך. ויביאני אל בית איש אחד וישבתי עמו.

הלכתי עם בן בעל הבית לקנות לי מנעלים. ויהי בדרך בא ערבי והכני על קדקדי. כן דרכם דרך בזיון חם לבי בקרבי ותכה מכעש עיני וקול דמי נקמתי צועקים אלי מן הכלימה,  אך החרשתי ואתאפק, כי בגדי יהודי מתג ורסן היו לי עדיי לבלום. וכל פוצה פה נושא את נפשו בכפו. – הירוע בלהקת חכמים ברזל בברזל יחד? התונף חרב איש ברעהו? הלא האולת חללים הפילה, ועצומים כל הרוגיה, ותגרה איש באיש, ממלכה בממלכה. הוי חרב קנאת הדת! עד אן לא תשקוטי? האספי אל תערך, הרגעי ודומי!

המסקנות מהדו״ח של פיצ׳יוטו – עידוד לשיפור חיי היהודים במרוקו

המסקנות מהדו״ח של פיצ׳יוטו – עידוד לשיפור חיי היהודים במרוקוהמגיד 1861-מונטיפיורי

כאמור, בשנת 1860 הוקמה הנהלה לקרן כדי לממן את הוצאותיהם של יהודי מרוקו שמצאו מקלט בנמלי ספרד ובגיברלטר. לאחר הסיוע נותר כסף בקופת הקרן. בעקבות הדו״ח של פיצ׳יוטו הוחלט לממן בכסף שנותר את החינוך ולשפר את הניקיון. הכסף חולק כך: לתיטואן מאה לי״ש לשנה לחינוך, לטנג׳יר 80 לי״ש לחינוך ולשיפור התברואה, למוגדור 60 לי״ש לשנה לחינוך ו־10 לי״ש לשנה לתברואה. בטנג׳יר הוקם בית ספר מכספי הקרן. החלוקה נעשתה בהתאם למצב הקהילות והנזקים שנגרמו להן מן המלחמה. ולפי ההחלטה אין זו התחייבות מתמדת. חתמו עליה נשיא הקרן, משה מונטיפיורי; הרב הראשי ד״ר אדלר: וי״מ מונטיפיורי. במארס 1863 מונתה ועדה למנגנון קבוע של הקרן.

בארכיון משרד החוץ של בריטניה יש פרטים על פעילות הקרן בשנים 1866-1860 ובשנות ה־70 ועל חלקו של מונטיפיורי, נשיא הקרן, ושל הפעילים בה בפעילות הזאת: השתתפות בדיונים לגיוס כספים, סיוע ליהודים בכלל ולפליטים בפרט ושיפור מערכת החינוך בקהילות השונות במרוקו שסבלו ממצוקה. מצוקה זו נגרמה גם בשל שנות בצורת, בעיקר בשנים.1879-1878

זה המכתב כפי שמופיע בעיתון " המגיד " משנת 1861

בדו״ח מ־28 בנובמבר 1876, שכתב המזכיר של הנהלת הקרן, ג׳יימס פיצ׳יוטו, לנשיא של ועד שלוחי הקהילות ולחבריה, ציין פיצ׳יוטו בין השאר את הפרטים הללו:

א. ב־27 בפברואר 1861 כתב משה מונטיפיורי לשר החוץ של בריטניה, לורד ג׳והן ראסל (Russell), וסיפר לו על עזרתם של יהודי לונדון לפליטים ממרוקו בעקבות המלחמה עם ספרד. הפליטים כבר חזרו לבתיהם, אבל מצבם הסוציאלי והמדיני בכי רע. דרומונד האי מכיר את המצב היטב ודואג לאינטרסים של היהודים. מונטיפיורי מבקש בשם הוועדה בלונדון שייתן הוראה לשגריר לשתף פעולה עם הוועדה. משרד החוץ ענה למונטיפיורי לפי הוראת השר שהשגריר במרוקו קיבל הוראה לתת הגנה ליהודי מרוקו ככל יכולתו. ב־9 באפריל מסר השר העתק ממכתבו של מונטיפיורי לדרומונד האי בצירוף ההוראה הזאת. באותו היום כתב האמונד (Hammond) ממשרד החוץ למונטיפיורי, ובו אישר שקיבל את מכתבו של מונטיפיורי מ־27 בפברואר בקשר למצבם של יהודי מרוקו. עוד כתב ששגריר בריטניה קיבל הוראה לדאוג להגנת יהודי מרוקו(תעודות מס׳ 23-22).

ב.          כמו שפורסם ב׳המגיד׳ בב׳ באלול תרכ״א(8 באוגוסט 1861) התקיימה בלונדון ישיבה של ועד שלוחי הקהילות. בה קראו מכתב שכתב ב־20 באפריל 1861 שגריר בריטניה במרוקו אל שר החוץ ראסל על המצב הקשה בערים הפנימיות של מרוקו לעומת מצבם השפיר של יהודי טנג׳יר. הוחלט בישיבה לכתוב לשר החוץ ראסל ולהודות לו על כל הטוב שגמל לאחינו בני ישראל במרוקו.

ג.          התודעה של קהילות שונות באירופה ומחוצה לה לסייע התחזקה עקב התקפת ספרד על תיטואן. ובזכות הכספים שנותרו משיקום הפליטים היה אפשר לבנות מערכת חינוך מודרנית, והיא עתידה להעלות את רמת החיים של היהודים.

ד.          לאחר המלחמה התיישבו ספרדים רבים בצפונה של מרוקו, ובשל כך גברה ההשפעה של ספרד. המגע של הספרדים עם היהודים עוררה בספרד אהדה כלפי היהודים, כי הייתה סברה שהיהודים יזדהו עם ספרד, וזו תפיק מכך תועלת פוליטית וכלכלית.25 אבל דומה שהאוריינטציה הפרו־ספרדית של יהודי תיטואן לא הועילה להם, והם היו עתה בין הפטיש והסדן. בשל המצב הזה גברה איבתם של המוסלמים שבתיטואן כלפיהם, והם והספרדים המקומיים התנכלו ליהודים.

20 באפריל 1861- דו״ח של דרומונד האי על מצב היהודים במרוקו

ב־20 באפריל 1861 כתב שגריר בריטניה במרוקו, דרומונד האי, דו״ח בטנג׳יר, וב־3 במאי 1861 שלח משרד החוץ למונטיפיורי את תמציתו בנוגע למצב היהודים. להלן עיקרי הדו״ח: בערים הפנימיות היהודים הם גזע מושפל ומבוזה. אבל חל בשנים האחרונות שיפור הדרגתי במצבם. היהודים בטנג׳יר, שמספרם נאמד בכ־4000 בני אדם, אינם סובלים מדיכוי. הם משלמים כמאה לי״ש לשנה מיסים. הם אינם חייבים בעבודות כפייה. הם בוחרים את רבניהם ואת מנהיגיהם, ולא ידוע כמעט על מקרים של ענישה גופנית או עונש מאסר, אלא רק לעתים רחוקות. מצב היהודים השתפר בזכות נוכחותם של נציגים מאירופה הגרים בעיר הזאת, ובזכות פעילותם של דרומונד האי ושל הנציגים מבריטניה שקדמו לו למען היהודים על פי הנחיות של ממשלת בריטניה. ההוראות של ממשלת בריטניה יעודדו את הכותב, דרומונד האי, לנקוט צעדים בעתיד למען היהודים באזורים הפנימיים של מרוקו. לדבריו, ״אבל כפי שאמרתי ליהודים, עלינו לצפות להתרחבות איטית אך הדרגתית של המסחר, והיא הערובה לשירוש דעות קדומות וליצירת מגעים בין מוסלמים ובין אירופאים, יותר מהתערבותם של נציגים זרים.״

לסיכום: א. יש הבדל בין מצב היהודים בטנג׳יר ובין אלה שבאזורים הפנימיים. ב. השיפור יבוא באמצעות התרחבות המגעים בין האירופאים ובין המוסלמים.

Histoire du Maroc -M.Terrasse


histoire-du-marocHistoire du Maroc

Jean Brignon-Abdelaziz Amine-Brahim Boutaleb-Guy Martinet

Bernard Rosenberger avec la collaboration de Michel Terrasse

Haier 1967

« Les discours dans lesquels nous allons traiter cette matière formeront une science nouvelle qui sera aussi remarquable par l'originalité de ses vues que par l'étendue de son utilité. Nous l'avons découverte à force de recherches et à la suite de profondes méditations. »

ibn khaldoun, Mouqaddima (trad. De Slane), p. 77.

LA PRÉHISTOIRE

  1. LE PALÉOLITHIQUE

La préhistoire de l'Afrique du Nord est loin d'être encore bien connue. Il faut faire une large part aux hypothèses dans les conclusions des spécialistes.

L'Afrique semble de plus en plus avoir été le berceau de l'humanité : l'homme y apparaît, fait les premiers pas de son évolution. Tandis que les oscillations quaternaires perturbent la vie des régions septentrionales par les glaciations, celles-ci correspondent en Afrique à des périodes pluviales qui favorisent la vie des chasseurs-cueilleurs, en transformant en savanes, riches en plantes et en gibier, des régions aujourd'hui désertiques.

Cependant c'est du Proche-Orient, que la civilisation se répand : l'agriculture, les métaux, l'écriture, la pensée rationnelle, nés dans les plaines de Mésopotamie et dans la vallée du Nil se diffusent vers le Bassin Méditerranéen.

La préhistoire de l'Afrique du Nord offre des caractères qui la différencient de celle de l'Europe. Si l'évolution des genres de vie et des industries est en gros la même, il faut se garder de vouloir assimiler les périodes. Dès le Paléolithique moyen les différences sont telles dans l'outillage qu'on ne peut plus confondre les deux rives de la Méditerranée. Une terminologie particulière correspond à une réalité particulière.

Il est difficile d'établir une chronologie exacte : la corrélation entre les niveaux marins donnés par des plages fossiles, et les terrasses des cours d'eau, n'est pas encore bien établie par les géologues. En outre, du fait du climat, il était possible de vivre en plein air, c'est pourquoi la plupart des stations se trouvent en surface : elles sont isolées et il est difficile de les raccorder entre elles. Les grottes ont été occupées de façon permanente, ce qui a provoqué des mélanges entre des couches d'âges différents, par exemple à Taforalt.

Nous suivons ici la division classique en Paléolithique, ou époque de la pierre taillée, Néolithique ou époque de la pierre polie et enfin apparition des métaux, en insistant toutefois sur les particularités de l'Afrique du Nord et du Maroc.

  1. Le Paléolithique inférieur.

Période la plus étudiée, c'est aussi celle qui offre les plus grandes analogies entre l'Afrique du Nord et l'Europe : le galet plus ou moins aménagé est partout la première manifestation de l'activité créatrice de l'homme et de son intelligence.

Le climat est alors tropical humide, avec au Maroc une végétation de savanes et de forêts, et une faune comparable à celle qu'on trouve aujourd'hui vers le Tchad. Des hommes peu nombreux, et d'un aspect encore bestial, habitent le pays. Des restes trouvés à Casablanca dans la carrière de Sidi Abderrahman, à Rabat en 1933, et surtout un crâne, en 1961, au Jbel Irhoud, permettent par comparaison avec ceux trouvés ailleurs de se faire une idée plus précise de leur allure : ils présentent des caractères proches de ceux de l'homme de Néanderthal, c'est-à-dire un crâne aux os épais, au profil fuyant, avec une arcade sourcilière formant un bourrelet saillant, des orbites enfoncées, une mâchoire très forte; ces hommes, petits, marchent voûtés. Ils vivent de la cueillette et du ramassage ainsi que de la chasse. Leur armement ne leur permet de s'attaquer qu'aux animaux de petite taille, mais ils doivent savoir piéger les plus gros.

La plus grande partie de leur outillage très simple ne nous est pas conservée parce qu,en bois. Ils utilisent des bâtons, des massues, etc., mais aussi des pierres dont la forme convient à certains usages comme casser des coquilles, briser les os de petits animaux, les dépecer, ou couper du bois. Ils savent très tôt — il y a environ un million et demi d'années — modifier la forme de certains galets, en détachant des éclats par choc, afin d'obtenir une sorte de tranchant, ou de pointe. Ces outils très grossiers abondent sur le plateau de Salé. Cette « civilisation du galet » (pebble culture) est bien attestée au Maroc.

La taille se perfectionne peu à peu en ôtant des éclats non plus seulement dans une seule direction mais dans deux ou plusieurs. Puis on commence à utiliser certains de ces éclats, minces et coupants, détachés par le choc d'une autre pierre. On passe ainsi du galet aménagé au « biface » ou « coup de poing ».

Le « biface » caractérise la période acheuléenne, correspondant à celle d'Europe. La taille progresse : on utilise d'abord un percuteur de pierre. Bientôt apparaissent les outils caractéristiques de cet étage en Afrique du Nord : les « hachereaux » : au lieu d'une pointe comme sur les coups de poing européens, on a une arête tranchante.

Un gros progrès est l'utilisation d'un percuteur en bois ; il permet d'obtenir des éclats de forme plus régulière; des retouches sont ensuite possibles sur les éclats afin d'améliorer le tranchant.

  1. Le Paléolithique moyen : l'Atérien.

A l'Acheuléen évolué succède l'Atérien qui est spécifiquement nord-africain.

Cette industrie, dont le nom vient du gisement de Bir El Ater, en Algérie, fait preuve d'une assez grande maîtrise. L'outillage se caractérise par la présence d'une très forte proportion, allant jusqu'à 50 %, de pièces pédonculées. La dimension des outils est réduite, ce sont en effet les éclats qu'on utilise. Le silex s'est substitué aux roches dures de la période précédente, laves ou quartzites, difficiles à tailler. Lui seul peut se débiter en éclats minces, coupants et résistants, lui seul peut être retouché par pression habile d'un morceau de bois dur.

Par exemple le gisement de Tit Mellil, près de Casablanca, a livré des pointes, des racloirs, des lames, des grattoirs, des pièces foliacées, allongées, très belles, taillées sur les deux faces, qui évoquent les outils « solutréens » d'Europe.

Le pédoncule est dégagé en premier lieu de la partie la plus épaisse de la lame ou de l'éclat. Les pointes pédonculées peuvent être emmanchées, devenir flèches ou javelots. L'armement de ces chasseurs devient plus efficace; leurs conditions de survie améliorées, il est probable qu'ils peuvent se multiplier.

Il faut noter, d'après les variations de la faune, des transformations climatiques. Un certain assèchement commence : les hippopotames se raréfient, les éléphants se main­tiennent. Pour expliquer la présence de cervidés et d'ours (peu nombreux du reste) on a parlé d'un « pont » entre l'Europe et l'Afrique, à la place du détroit actuel de Gibraltar, ou d'un rafraîchissement. La faune doit ainsi avoir un curieux caractère mixte. Mais la séparation de l'Afrique et de l'Europe arrête cette immigration nordique. L'assèchement du Sahara qui commence et qui va se poursuivre aboutit à l,isolement de l'Afrique du Nord dont la faune évolue par appauvrissement dû à l'homme. Dès le Paléolithique supérieur elle a des caractères de faune résiduelle.

פזמונים שבתאיים-התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל

פזמונים שבתאייםהתנועה השבתאית במרוקו

לא רק את סדר אמירת המזמורים שינו, אלא גם הכניסו לתוך מחזורי החג וסידורי התפילה שירי תודה ופזמוני תהילה שנתחברו לכבוד המשיח ונביאו, בעברית ואף בשפה הערבית (בעגה המקומית) כדוגמת השיר הבא המובא ב״מחזור ווהראן (כתב־יד, מכון בךצבי).יי השיר כתוב בערבית והוא מלא ערגה וכיסופים לביאת המשיח ומונה בנשימה אחת את המשיח שבתאי צבי ונביאו נתן עם אליהו הנביא, ישעיה, אהרון הכהן ומשה רבנו וכו'. בשיר ששה בתים. הוא כתוב בכתב חצי קולמוס הנהוג אצל יהודי צפון אפריקה, וכל בית מסתיים בפזמון חוזר: ״חביב אללה אליהו״, כלומר ״אהוב ה׳ אליהו״. אנו מביאים להלן את השיר במקורו עם הטרנסקריפציה לאותיות דפוס והתרגום העברי לצדו:

שיר שבתאי בערבית מוגרבית ממחזור ״אורן״ יד בן־צבי מם׳ 91

טלבו לאללה רב אסמא

 כאלק אדונייא ובחור אלמא

יפרג׳ עלינא מן האד אצ׳למא

 במג׳י שבתי ואליהו

חביב..

 

שאלו מאל אדון שמים

בורא העולם והימים

 יושיענו מזה החושך

בביאת שבתי ואליהו

 אהוב האל אליהו

 

 

טלבו לאללה יא האד לאגימעא

 אנהו יהרינא לטאעא

 יגיי נתן סריע פי סאעא

 יבשרגא בפכאכהו

חביב…

 

שאלו מאל, אתם זה הקהל

שהוא ינחנו בדרך ישרה

 יבוא נתן רץ מהרה

יבשרנו בגאולתו

אהוב…

 

טלבו לאללה יפוכנא מן בין אלוומאת

בזכות אבות עליהום אשלאם

ובזכות אלעזר ואהרן אלימאם

מוסא אנבי וישעיהו

חביב…

 

שאלו מאל יגאלנו מבין העמים

 בזכות אבות עליהם השלום

 ובזכות אלעזר ואהרן הכהן

ומשה הנביא וישעיהו

 אהוב…

 

שבענא אלכשפא וכתורת אדיקה

יפוכנא אללא בזכות אומנא רבקה

כמא מבית יסתר המלכה

ומרדכי ובני עמהו

חביב…

 

שבענו פחת ורוב צרה

יגאלנו האלוקים בזכות אמנו רבקה

 כמו שגאלה אסתר המלכה

 ומרדכי ובני עמו

 אהוב…

 

לכשפא רינא בעינינא

לומאם ולעדא יסתמו פינא

וידא נרוג׳ו ידפלו עלינו

 אצבו לאללה צובחאנהו

 חביב…

 

הפחד ראינו בעינינו

 האומות והאויבים יקללו

אותנו ואם נעבור ירקקו עלינו

 התוחלת לאל ישתבח

אהוב…

 

מן צבר יא ולאדי מא ינדם

דאבא תסמעו רומא תנהדם

יעולא שאנבום ויתעצ׳ם

 בכנסיית אללא צובחאנהו

חביב…

 

המחכה – בני – לא יתחרט

עתה תשמעו, רומא תהרם

ירום קרנכם ויתעצם

בתפארת השם ישתבח

אהוב…

 

השיר הזה היה מושר במוצאי שבת בעת ההבדלה והוא נכתב כתוספת – על אותו משקל ועל אותו לחן – של פיוט אחר ידוע בערבית שיהודי צפון אפריקה היו נוהגים לומר במוצאי שבת והמסתיים גם הוא באותו פזמון חוזר ״חביב אללה אליהו״. תוכנו של הפיוט המקורי הוא גלות וגאולה ובמרכזו דמותו הפלאית של אליהו הנביא. הבית הראשון של הפיוט מתחיל כן:

אלף וכמס מייא מן סנין

אלי נרג׳א דאק אלחנין

יבשר לאב מעא אלבנין

יבשרנו בפככנו – חביב אללה אליהו.

ותרגומו:

 

אלף וחמש מאות שנה

 אליך חנון אנו מקווים

 תבשר לאב ולבן

ותבשרנו בגאולה – חביב אללה אליהו

שני שירים קצרים מפי משוררינו הקדמונים לט"ו בשבט

מתוך ים של פיוטים ושירים שחוברו לכבוד חגי השנה, זכה ט״ו בשבט רק בשני שירים קצרים מפי משוררינו הקדמונים ואנו מביאים אותם במלואם.

הראשון הוא של ר׳ משה חלואה ושמו אפצחה בו שירים ורעות .

יום זה שיר מפינו אל יושבת, אפצחה בו שירים ותנות.

גדול הוא לנו יום ט״ו בשבט, ראש השנה לאילנות.

מפירות הארץ אבחרה, לברך עליהם במורא,

להצילם האל מצרה, וגם מכל מיני פורענות.

שבע הוד את העולם כולו, מטובך תמלא גבולו

 ישבעו ענוים ויאכלו, מגדים ופרי מעדנות

 השנה הזאת חיש תעטר, אכול ושבע והותר,

 ובצל כנפיך אסתר, אשר למנוחות שאננות.

חיטים ושעורים גם גפנים, תאנים זיתים ורימונים.

יהיו דשנים רעננים, ומכל טוב יהיו מכונות .

לכן שמחו באלהים שמחה, והוא יוציאם לרווחה,

ייטיב באשר נשתבחה, ארץ אשר לא במסכנות.

ובארבה וילק יגער, מרוח סועה ומסער,

ירננו עצי היער הפרדסים עם הרימונים.

אלי תבער קוץ ודרדר ותצמיח פרי עץ הדר

פרחה הגפן פיתח הסמדר, אשקיף ואראה מחלונות.

הנצו רימונים ותמרים ומלאו גשמי רצון יאורים,

לכן בואו־נא הגברים, ברכו לאל רב אמונות.

 

השיר השני הוא שירו של ר׳ יעקב בירדוגו המכונה ״אל־חכם״. שם

השיר: ״אעורר שיי רצני״

אעורר שיר רנני,    למנצח בנגינות,

 היום עשה ה׳,      ראש השנה לאילנות.

ירננו כל עצי יער מלפני ה, וישישו כל ראשי ישראל גזע אמוני,

 לצור רוכב ערבות,  בורא אילנות טובות

יאמרו שירות עריבות,    זמירות נאות ורננות.

עיניכם חיש מהרה,  תראינה בית וארמון.

ארץ חיטה ושעורה,   גפן תאנה ורמון,

 ארץ זית שמן ודבש,  בגדי תפארה תלבש,

נמר עם גדי ירבץ, על מנוחות שאננות.

 קרן לישי יצמח, נגילה חיש בישועתו,

איש תחת גפנו ישמח, ואיש תחת תאנתו,

לראות לרעות בגנים, וגם ללקוט שושנים,

יחד אבות ובנים, ישמחו תגלנה בנות.

בן דוד מהר יפרח, כאזרח זית רענן,

כגבור לרוץ אורח, בסתר עליון יתלונן,

בחצר גינת ביתן, ישיש והוא כחתן,

 ובסעודת לויתן, עמו נרוה מעדנות.

המשוררים האחרונים של תקופתנו, חברו ומוסיפים לחבר שירים על ט״ו בשבט, כדוגמת ר׳ יוסף משאש ז״ל שזיכנו בשיר על ט״ו בשבט בשם ״אפתח פי ברנה.

סוף הפרק מתוך הספר " יהדות המגרב " רפאל בן-שמחון 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  

רשימת הנושאים באתר