ארכיון יומי: 17 בפברואר 2016


Le sens possible du don des sandales-com.juives saha..M. Abitbol

La chaussure et le pied ont été à travers les siècles et les civilisations les supports de différentes connotations concernant, en gros, trois domaines :

  1. la sexualité et l'érotisme,
  2. les cultes funéraires et la magie,
  • le pouvoir et le droit.

Ces domaines d'expression à propos du pied et de la chaussure ont été passablement étudiés notamment ces dernières années par un cer­tain nombre d'auteurs suivant des approches très différentes. Leurs conclusions nous éclairent singulièrement sur la relation immédiate qui est mise en valeur dans chaque cas. Des traces de pied et de pas des gravures rupestres au soulier de Cendrillon et à l'expression con­temporaine "c'est le pied", la chaîne symbolique est continue quels que soient l'époque, la civilisation ou le public concerné. Nous ne nous livrerons pas à une nouvelle analyse de cet ensemble, mais à l'examen rapide des connotations possibles de cette paire de sandales qui libère la mariée en pays touareg du Sahara central.

Si les représentations de traces de pas et de sandales sont nombreu­ses au Sahara sur les roches lisses, gravées au trait, et semblent avoir eu encore un sens à une époque récente, il ne reste rien de significatif aujourd'hui de cette adoration de la sandale ou du pied, ni dans les rites magico-religieux individuels ou collectifs, ni dans la littérature orale. La chaussure n'est pas utilisée comme symbole protecteur comme dans d'autres pays sur les animaux, les maisons ou les objets (au Yémen on suspend encore une sandale au cou de certaines vaches ou sous des véhicules). Elle n'est pas non plus un symbole sexuel dans un monde par ailleurs très riche sur le plan poétique, littéraire et dans le domaine des relations affectives hommes /femmes. Aucune référence au pied et à la chaussure ne nous est apparue dans la littérature poétique touarègue (ou arabe locale), par ailleurs très féconde.

En revanche, les connotations faisant référence au droit et au pou­voir nous apparaissent plus nettes. Lorsque le premier "mouley" s'installe dans le Hoggar à la fin du XIXème siècle entre Tin Amen- sar et Tit, au lieu-dit "Darmouli", pour y créer une zaouia, il découvre à Tit, village tout proche, que les cultivateurs adorent une trace de pas inconnu sur le sable. Il s'insurgea contre cet acte impie, mais ne dédaigna pas d'assimiler cette croyance à son autorité en assurant que sa sainteté faisait des traces profondes sur les roches lisses. Ce qu'il fit parait-il. Et des croyants nous ont montré ces traces attribuées à Mouley Abdallah qui fut très vénéré par la suite. Ici le pouvoir est religieux et l’emporte sur la croyance locale, persistance d'une "reli­gion populaire" très ancienne.

Cependant, dans le don des sandales, objet de luxe, toujours très prisé encore aujourd'hui et expressif d'une vie matérielle et culturelle traditionnelle, ce n'est pas le support lui-même qui est essentiellement mis en valeur dans cet échange. C'est le fait qu'il consacre publique­ment, après discussion sur le choix, la qualité et le bon droit de l'at­tributaire, la possibilité pour une fille de se marier avec celui qu'elle a choisi (ou que la famille a choisi pour elle avec son assentiment) (voir M. Gast et P. Jacob, 1978). Le don des sandales est si nécessaire pour valider l'entrée de la fille chez son nouvel époux, que même s'il n'y a pas de cousin habilité à solliciter les sandales, on offre celles- ci à un homme qui jouera le rôle du cousin et qu'on appelle "cousin pour l'honneur" : ababah wan serho, qui peut être un invité de pas­sage, le plus souvent un homme d'un autre lignage (coutume connue surtout chez les Kel Ulli Isseqqamarènes) qu'on veut honorer.

מבצע מוראל-מקורות שונים-משימה במרוקו(16 במארס – 24 ביולי, 1961)

מבצע ״מוראל״

משימה במרוקו(16 במארס – 24 ביולי, 1961)

מבצע מוראל-תמונה 1

http://mayaeh.tau.ac.il/wp-content/uploads/moreshet/_repositoryTL15/1100258.pdf

נולדתי בלונדון, שישי בין שבעה ילדים, ב־1933, ביום עצמאותה של אמריקה. אבי, יוסף אהרון ליטמן, אזרח אמריקאי, הקים חברה מצליחה לנכסי דלא־ניידי בבריטניה, במשך עשר השנים הראשונות לנישואיו. הוא קיבל את האזרחות הבריטית בשנת 1935. כך נולדנו כולנו עם אזרחות כפולה, ועם פרוץ מלחמת העולם השניה דאג לשלוח אותנו עם אמי לארצית־הברית. ראיתי אותו שוב רק ב-1945 עם שובנו לאנגליה, כשנשלחתי לפנימיה אנגליקנית פרטית. הוא נפטר ב־1953, כשלמדתי ב״טריניטי־קולג,״ בדאבלין, שם סיימתי מאוחר יותר בהצטיינות את לימודי התואר הראשון בהיסטוריה ובמדעי המדינה. אחר כך יצאתי לסיור של חמישה חודשים במזרח התיכון (מאוקטובר 1955 עד מארס 1956). נוסף ליוון ותורכיה ביקרתי גם במצרים, לבנון, סוריה וירדן, לפני שהגעתי לישראל. באותם ימים, זר שאינו מוסלמי לא יכול היה לקבל ויזה (או אשרת מעבר) לסוריה או לירדן, אלא אם הבקשה לוותה בתעודת טבילה מהכנסיה או במכתב רשמי המאשר כי אינו יהודי. חוקי מצרים ולבנון היו קצת פחות נוקשים, אבל בסופם הבקשה לוויזה נדרש המועמד להצהיר על דתו ־ ומובן, שהתשובה ״יהודי׳" פסלה אוטומטית את הבקשה. על כן החלטתי להציג את עצמי כצליין נוצרי המבקר במקומות הקדושים. במעט עורמה והרבה מזל עלה בידי להשיג ויזות גם לסוריה וירדן, מבלי להציג תעודת טבילה אי מכתב רשמי כנדרש. באותם ימים (דצמבר 1955) פרצו התקוממויות רבות בכל רחבי המזרח התיכון במייחד בבירות, כנגד ״חוזה בגדאד׳׳ שנחתם בהשראת בריטניה – ומתח רב שרר לאירן הגבולות בין סוריה, ירדן וישראל.

הודות לעזרתו של יוסוף יאסיר, פליט צעיר מיפו שפגשתי בעמאן ושמצא עבורי אכסניה לא יקרה ברמאללה, נתאפשר לי לבקר בנחת, בתקופת חג המולד, בכל המקומות הקדושים, אפילו במערת המכפלה בחברון. למעשה, יהודים מעטים העזו לעבור את המדרגה השביעית בהיכל קדוש זה, במשך 700 שנה, החל בימיו של הסולטאן הממלוכי ביברס, שאסר בשנת 1262 את הכניסה ליהודים ונוצרים, ועד מלחמת ששת הימים (הנוצרי הראשון שהורשה להיכנס היה הנסין מוויילס, בשנת 1862). ״הרפתקת הנעורים״ המחתרתית שלי התגלתה כהקדמה רבת ערך כעבור ארבע שנים במרוקו.

נשארתי בישראל חודשיים, תרתי את הארץ ״מדן ועד באר־שבע״, ועד העיר החדשה אילת. ביקרתי קרובי משפחה ושהיתי לעיתים קרובות בקיבוץ בית השיטה, אצל משפחת בוכמן. ראיתי את עצמי ״בריטי״ יותר מאשר ״אמריקאי״ או ״יהודי״, ודאי שלא הייתי אז ״ציוני״. ישראל הקסימה אותי והעניקה לי תחושה של בית, אך באותה מידה גרמה לי אי נוחות מסוימת בשל חינוכי הבריטי. הייתי מוכן להאזין לטיעינים ערביים, אשר כ״נוצרי״ שמעתי בפרוטרוט במהלך מסעותי במצרים, לבנון, סוריה וירדן. הפקיד הישראלי בשער מנדלבאום, מעבר הגבול בירושלים, היה המום כשהצגתי לו את ניירותי. מאוחר יותר גיליתי כי הופקד עלי מעקב משטרתי בביקורי בישראל בשנים 1956 ו-1958, אולי משום שצילמתי בשגגה בסיס צבאי ביפו. יוסוף ביקש ממני לשלוח לו ״מספר תמונות מבית משפחתו ביפו״, והחלטתי למלא את בקשתו. צריפי צבא שכנו במקרה בקירבת מקום. כשגיליתי אחר־כך עובדה זו, חשבתי שיד המקרה בדבר.

בשובי ללונדון נרשמתי ללימודי המשך בארכיאולוגיה של ארץ־ישראל, במכון לארכיאולוגיה של קתלין קניון(Kathleen Kenyon). כיהודי נמנעה ממני האפשרות להצטרף אליה לחפירות יריחו בירדן. בי1958 המליצה עלי ד״ר קניון בפני פרופי יגאל ידין מהאוניברסיטה העברית. כך הגעתי לביקורי השני, הארוך, בישראל והצטרפתי לחפירות חציר.

בסוף הסתיו פגשתי תלמידה חדשה במכון, ג׳יזל עורבי («Gisèle Oreb), היא היתה פליטה שנאלצה לעזוב את מצרים שנה קודם, ביחד עם הוריה. היא השיגה מענק צנוע מהוועד היהודי לפליטים בלונדון(בעזרתו של דר׳ ר״ד בארנט (Barnett) מהבריטיש מוזיאום) וקיוותה להשתלב במוזיאון ישראל אח״י סיום לימודיה, כמשחזרת עתיקות. נישאנו בשנת 1959 ועברנו לשווייץ בספטמבר 1960 (מסיבות הקשירות בבריאותה של אשתי). בתנו הבכורה דיאנה נולדה בלוזאן ב־24 בנובמבר 1960.

עמדתי לפני חיים חדשים בארץ חדשה, אך בד בבד, באופן פאראדוקסאלי, התחלתי לקרוא את הספר ״עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי״ (ויליאם ל׳ שירר, לונדון, 1960). כסטודנט להיסטוריה הכרתי מקרוב את האירועים שהביאו לעליית היטלר לשלטון ולמלחמת העולם השניה, אך ספר זה הביא אותי לשאול את עצמי, אפילו בעודני דוחף את עגלת בתי, מה ניתן היה לעשות אז? מה חייב אדם לעשות היום?

כעבור חידש ימים התדפקתי על דלתות כל הארגונים היהודיים הבינלאומיים בג׳נווה, ובפי בקשה: ׳׳לעזור בכל דרך״. הבהרתי שאין אני מבקש שכר: היתה לי אז הכנסה קטנה מאחוזתו של אבי וראיתי את עצמי ״עצמאי״. האנשים שפניתי אליהם גילו בי עניין מועט, פה ושם חשתי אפילו חשד־מה. איש לא ראה תועלת מעשית בהעסקתו – גם ללא תמורה ־ של צעיר בן 27, בעל רצון טוב ושני תארים אקדמיים.

מבצע יכין – שמואל שגב-עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל

מבצע יכין 2

באווירת חירום זו, התכנסה בירושלים, ב – 20 באוגוסט 1955, ישיבת הועד הפועל הציוני. באותה ישיבה, מסר עמוס רבל דו" על מצב העלייה ממרוקו. הנקודה המרכזית בדבריו הייתה – שאין להתייחס עוד לעלייה זו כאל עלייה רגילה, אלא כ " עליית הצלה ".

גרניקר מסר בידו של רבל מכתב לראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי ובו טען כי יהודי קזבלנקה יתכן ויפגעו ראשונים – אך ישנו בעיר צבא שיוכל להצילם. לא כן תושבי הכפרים. איש לא ידע אפילו שנרצחו. גרניקר תבע לכן, מתן עדיפות בעלייה ליהודי האטלס, הצפויים להשמדה ממש.

ב – 23 באוגוסט 1955 יצאו עולי מרוקו בישראל להפגנה מול רחבת הכנסת בירושלים. המפגינים נשאו כרזות שבהן קראו להצלת יהודי צפון אפריקה כולה. למחרת, ב – 24 באוגוסט, פרצו מהומות במזאגאן, ליד קזבלנקה.

פורעים ערבים פרצו לגטו ורצחו 8 יהודים ופצעו 40 אחרים. 40 בתים נשרפו, רהיטים נשברו והושלכו לרחוב. 1.300 היהודים במזאגאן נותרו בעירום ובחוסר כל. אך מתוך 240 המשפחות במקום, אושרו לעלייה רק 75 משפחות.

מפאת כללי הסלקציה הנוקשים נפסלו לעלייה כל יתר המשפחות. הייתה זו טרגדיה נוראה. אך אפילו מצב חירום זה, לא השפיע על דיוני הוועד הפועל הציוני. בנאום הפתיחה, אמר שר החוץ, משה שרת, כי בצפון אפריקה מתחוללת סופת דמים. אך הוועד הפועל הציוני הותיר את חוקי הסלקציה, כפי שהיו.

ב – 4 בספטמבר 1955, חזר עמוס רבל לקזבלנקה ומסר דו"ח על דיוני הוועד הפועל הציוני בירושלים. גרניקר השמיע באוזניו טענות קשות, אך לא היה ביכולתו של רבל לשנות את ההוראות שבידו. המצב הפנימי במרוקו הלך והחריף.

פרעות פרצו במקנאס, בפאס ובמרקש. בכפר ואד-זאב ליד מקנס, שרפו מתפרעים מוסלמים בית חולים על חוליו. בתי היהודים נשרפו ונבזזו. כ – 120 המשפחות בכפר נרשמו לעלייה, אך מהן אושרו 90 משפחות בלבד.

יהודה גרניקר לא אמר נואש. בספטמבר 1955, הקים " השליח מנהלל " במרקש את גרעין " שובה ", שמנה כ 70 -80 משפחות. היה זה חומר אנושי מעולה. המפרנסים היו בגיל 20 – 35 שנה, רובם בעלי השכלה והכרה ציונית, חלקם בוגרי בית הספר החקלאי של " אליאנס ".

גרעין זה יצא ממרקש בפברואר 1956 וב – 14 במרס, הקים בחבל תענך את מושב דבורה, שהוא כיום אחד היישובים הפורחים ביותר בחבל. בסך הכו עלו במגרת גרעין זה 56 משפחות.

אחד משבעת מארגני גרעין " שובה " היה ויקטור פרץ, לשעבר מורה בבעת הספר " אליאנס " במרקש וכיום מנהל בית ספר התיכון " ניר העמק " בעפולה. בביתו הנאה והמרווח במושב דבורה, סיפר ויקטור פרץ על התארגנות הגרעין ועל ההכנות לעלייה לישראל.

הוא אמר : " הייתי חבר מפלגת ה " איסתיקלאל " ותמכתי בעצמאותה של מרוקו. אף על פי כן פחדתי ממה שעתיד לקרות ליהודים לאחר העצמאות. אני עצמי הייתי חבר בתנועת " הבונים ", בעוד שאשתי לעתיד הייתה חברה בתנועת " דרור ".

גם חברים אחרים בגרעין, היו חברי תנועות הנוער הציוניות. לאחר התגבשות הגרעין, למדנו עברית והחלטנו להקים בישראל מושב. על מנת להכשיר עצמנו לחקלאות, התנדבנו לעבודות גינון שונות במוסדות הקהילה היהודית במרקש.

אף כי כולנו היינו חברי תנועות נוער ציוניות, לא נשלח אלינו שליח מהארץ. לכן למדנו ידיעת הארץ ומחנאות בכוחות עצמנו. לאחר שרעיון העלייה הבשיל, פנינו למחלקת העלייה בקזבלנקה וביקשנו לרשום אותנו לעלייה.

יהודה גרניקר בא לבקר אותנו יחד עם יצחק בן שמש, משדה חמד, ששימש כנציג מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. סיפרנו להם כי הגרעין שלנו מונה 56 משפחות וכי בכוונתנו להקים מושב בישראל. גרניקר הבטיח לטפל בנושא זה בדחיפות.

לאחר מספר שבועות, הודיע לנו גרניקר כי אנו עתידים להתיישב במושב גבורה, בחבל תענך. הוא הזהיר אותנו כי ייתכן והבתים לא יהיו מוכנים, השטח עודנו בוצי וסלילת כביש הגישה לחבל, טרם הסתיימה. על כן, ייתכן ונצטרך לגור מספר חודשים באוהלים.

היינו מוכנים לכך. אך מה רבה הייתה הפתעתנו בהגיענו למושב ובראותנו את הבתים מוכנים כמעט. היו אלה בתים של 42 ממ"ר וכללו 2 חדרים ומטבח. בבתים הייתה רצפת בטון ודלת כניסה, כל הדלתות הפנימיות היו חסרות והמושב עצמו טרם חובר לרשתות המים והחשמל.

עד להתחברותנו לרשת של " מקורות ", כעבור מספר שבועות, קיבלנו באמצעות מיכלית צבאית, שסיפקה לכל משפחה כמה דליי מים ליום. החיבור לרשת החשמל נעשה כעבור חמש שנים ….."

בשנת 1954 בוצעו השינויים הבאים :הסלקציה-חיים מלכה

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

בשנת 1954 בוצעו השינויים הבאים :הסלקציה 2

1 – פברואר 1954 : גיל המפרנס הועלה מ-40 ל-45, והמסוגל לעבודה חקלאית על פי אישור רופא – עד גיל 50.

2 – פברואר 1954 : יאושרו לעלייה בעלי הון עצמי, שברשותם 7.000 דולר – במקום 10.000 דולר – גם אם הם מעל גיל 50, ובתנאי שיעמדו בסלקציה הרפואית.

3 – ביולי 1954 : הגבלה נוספת ליהודי מרוקו ותוניסיה. עליית משפחות המתאימות והמסכימות להתיישבות חקלאית או לאזור פיתוח בלבד. וזהו נוסח ההחלטה : " אין להעלות משפחות אשר לדעת חוליות המיון אינן מתאימות או מאינן מסכימות להתיישבות חקלאית או לעבודה באזורי פיתוח " אצ"מ 100/511S פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום " 27 ביולי

                                                                  

דיונים להקלות בסלקציה.

עקב בעיות ביטחון בכפרי דרום תוניסיה הציע רפאל בינואר 1952 להנהלת הסוכנות להקל על יהדות זו ולהעלות את הגיל המקסימאלי מ-35 ל-40 ; ולאשר לעלייה חולי גרענת – מחלץ עיניים לא מידבקת – וגזזת מכפרים אלאה. הקלות אלה, הסביר רפאל, יאפשרו העלאת 7.000 יהודים מכפרי דרום תוניסיה : אך לוי אשכול, שבחודש זה מונה לשר האוצר של הממשלה, התנגד לכך בתוקף :

" אין אסון בזה אם עשרת אלפים יהודים יישארו בתוניסיה. אין ביכולתנו לפתור את כל מדוי עם ישראל. נבחר מתוך 15 אלף אלה – מכפרי דרום תוניסיה – את היהודים הבריאים.אינני בעד זה שנשנה את החלטתנו בדבר ההגבלות ". אצ"מ 100/511 פרוטוקול ישיבת הנהס"י, 6 בינואר 1952

הנה כי כן, למרות מצוקת יהודים אלה, ואף שלא הייתה קיימת סכנה של מחלות מידבקות, לא אישרה הנהלת הסוכנות את הצעת רפאל.

בדיון " המוסד לתיאום " בפברואר 1952 הקריא בן גוריון מכתב מיהודי תוניסיה, המלינים על מצבם הקשה, ואת טענותיהם כנגד הסוכנות שאינה עושה די לעלייתם ! והגיב : " אני חושב שאנו מצידינו מקבלים את הפניה הזאת ולא נעשה עלייה מתוך רעש ולא נכביד על יחסי צרפת והערבים בצפון אפריקה. אצ"מ 100/511 פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום, 7 בפברואר1952". כך הוכנסו יחסי ישראל צרפת כשיקול משני או כסיבה המגבה את השיקול האמיתי – החשש משינוי דמוגרפי בארץ .

במליאת הסוכנות במרץ 1952 אמר נחום גולדמן לגבי העלייה מצפון אפריקה : " העלאת האנשים ממדינות אלו ללא הכנה, תהיה עלייה קטסטרופאלית. הכנתם צריכה להיות בארצות המוצא. יש להתרכז בטיפול של היהודים שעלו בעלייה ההמונית, שיכון עבודה, ולא להוסיף קטסטרופה על קטסטרופה ".

ראש מחלק הקליטה והגזבר, גיורא יוספטל, טען שאין להקל בסלקציה – אלא ההפך : " יש להעמיקה יותר בצפון אפריקה. שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול, אמר שמצפון אפריקה מגיע חומר אנושי קלוקל, אפשר ליצור אנשים פרודוקטיביים ולכך דרוש כסף ".

ואשכול השיב : אני מאמין בהפך . יושב ראש הנהלת הסוכנות ברל לוקר, אמר : " אני חושב שאין כאן איש החוטא בתורת הגזענות כלפי יהודי המזרח המצב נובע מתוצאה העלייה הגדולה "

 כנגד עמדתם של גולדמן, יוספטל ואשכול יצר ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל :

" אתם תולים את כל תחלואי המדינה בעלייה, ואתם טוענים שיש  לעשות הפוגה בעלייה, לטובת שיקום העולים הנמצאים כבר בארץ. אתם מעלים נתונים לא בדוקים. ומי אתם חושבים הקים את היישובים בשלוש השנים האחרונות ? האם ילידי הארץ ?  אלה הם העולים המזרחיים ומבחינת העבריינות, לפי הסטטיסטיקה שבידי חלקם של העולים החדשים אינו עולה על היישוב הוותיק. המנדט שניתן לנו על ידי העם היהודי הוא להביא יהודים לארץ ישראל, ואם נעלה רק 1500 איש בחודש, עלינו להחזיר את המנדט, כי לעלייה יש תפקיד הצלה.

בדיון מליאת הסוכנות היהודית במרץ 1952 אמר יצחק רפאל, כי עקב הסלקציה בצפון אפריקה, סגירת שערי מזרח אירופה וחוסר רצונם של היהודים מהארצות החופשיות לעלות, אין התוכנית לעליית 120.000 יהודים בשנת 1952 ריאלית, ועל כן הועמד התכנון לשנה זו על 70.000 עולים : מתוכם 52.000 ממזרח אירופה ומערבה שיעלו ללא סלקציה ; וממרוקו 12.000 עולים, במקום 18.000 בתכנון הראשוני.

ועוד הוסיף רפאל : " בעוד שנתיים שלוש כנראה מרוקו תהיה ערבית…הריבוי הטבעי של יהדות צפון אפריקה כפול מהמספר שאנו מעלים משם ".

הרקע למדיניות חדשה בעלייה-עולים במשורה- אבי פיקאר

הרקע למדיניות חדשה בעלייהעולים במשורה

בנובמבר 1951 פרסמה הנהלת הסוכנות החלטה שמשמעותה הייתה סיומה של מדיניות העלייה ההמונית, וזו לשון ההחלטה:

בשורת הארצות שבהן אפשרית בחירת המועמדים לעליה […] קובעת ההנהלה את העקרונות הבאים:

  • 80 אחוזים מהעולים מארצות אלה צריכים להיבחר מבין המועמדים לעליית הנוער, חלוצים, גרעינים התיישבותיים, בעלי מקצוע עד גיל 35 ומשפחות בהן המפרנס הוא עד גיל 35.

2 – המועמדים הנ׳׳ל – פרט לבעלי מקצוע ובעלי אמצעים לשיכון עצמי – צריכים להתחייב בכתב לעבודה חקלאית בת שנתיים ימים.

3- אישור למועמדים הנ״ל ינתן רק לאחר בדיקה רפואית יסודית בהשגחת רופא מהארץ.

  • – לא יותר מ־20 אחוזים ממספר העולים מהארצות הנ״ל יוכלו להיות מעל גיל 35 ומעבר לסוגים הכלולים בסעיף ג־1, אם הם נלווים למשפחות שמפרנסם הוא צעיר ובעל כושר עבודה, או הם נדרשים ובקלטים ע׳׳י קרוביהם בארץ
  • אישור לעולים הנדרשים ע״י קרוביהם בארץ יינתן רק לאחר בדיקה של מחלקת הקליטה ועל יסוד הודעה על נכונותו ויכולתו של הקרוב לקלוט. הנהלת הסוכנות, 18/11/1951 אצ"מ 100/76S

ההחלטה קיבלה את אישורו של המוסד לתיאום כעבור שבוע וחצי וכך נעשתה גם למדיניותה של ממשלת ישראל. המוסד לתיאום 27/11/1951

 היא הגבילה את העלייה מארצות שלא נשקפה בהן סכנה ליהודים על פי עקרונות של תועלת כלכלית, והיא יכלה להפוך את מדיניות העלייה לישראל ממדיניות שיבה למדיניות הגירה. זו הייתה מדיניות שעמדה, במידה מסוימת, בניגוד ל – raison détre  של מדינת ישראל – היותה מקלט לעם היהודי ופתוחה לעלייה. ההכרעה נפלה לאחר לבטים קשים. מה היו הסיבות לקבלתה?

העול הכלכלי שבקליטת העלייה

ההסבר המקובל במרבית המחקרים שעסקו בעלייה הסלקטיבית מייחס את ההחלטה בדבר שינוי מדיניות העלייה למצב הכלכלי הקשה של המדינה ושל מערכת הקליטה. בפרסומים רשמיים הוסבר שמערכת הקליטה הגיעה למצב חירום, ועל כן הופעל ׳עקרון בחירת העולים׳ מארצות שלא היה בהן חשש לביטול אפשרות היציאה ולא הייתה שאלה של הצלה. בפרסום אחר הוסבר שהמספר הגדול של משפחות נזקקות שלא פנו לעבודה יצרנית ונשארו בטיפול מחלקת הקליטה הוא אשר הביא להחלטה בדבר העלייה הסלקטיבית, כדי להגביר עלייה של אנשים יצרנים.

ב־1951 התחולל משבר כלכלי שהתבטא בעליית מחירים ובדלדול חמור של יתרות מטבע החוץ של המדינה. במקביל הלכו והסתתמו מקורות החוץ לצמצום הגירעון ובנקים זרים סירבו להעניק אשראי לישראל. המצב היה כה חמור שסריקת כל אניית חיטה או דלק חייבה שידול ושכנוע של הספקים בחו״ל.

המשבר הכלכלי החריף נגרם בין השאר בעקבות העומס שנוצר כתוצאה מהעלייה הגדולה. הוא התבטא בתחומים רבים, אולם את המחיר הכבד ביותר שילמו העולים שהגיעו עד אז לארץ. יכולתן של הממשלה והסוכנות לקלוט אותם הוגבלה מאוד. מערכת הקליטה הגיעה באותם ימים לקצה גבול יכולתה ואף מעבר לזה. במאי 1951 התגוררו אלפי עולים בדיור זמני. במעברות היו 32,000 יחידות, למעלה ממחציתן אוהלים. במרס 1952, למרות התמעטות העלייה, עלה מספר יחידות הדיור במעברות והגיע ל־55,000, והתגוררו בהן קרוב לרבע מיליון תושבים.

מצדדיה של הגבלת העלייה תלו זאת בטובתם של העולים החדשים ובשאיפה להמשיך ולאפשר עלייה בעתיד. הפער הגדול בין העלייה לבין אמצעי הקליטה בשלוש השנים הראשונות של המדינה גרם לכך שאנשים עזבו את הארץ, ׳הוציאו את דיבת הארץ רעה׳ וגרמו להאטת קצב העלייה. כך פגעה מדיניות העלייה ההמונית בלב לבה של האידאולוגיה הציונית, בעלייה עצמה. הסלקציה נועדה אם כן להתאים את קצב העלייה ליכולת הקליטה ולמנוע מן העלייה לכלות את עצמה. הגבלת עליית הנזקקים, שקליטתם הצריכה משאבים רבים, נועדה לאפשר את הקצאת משאבי המדינה לקליטה טובה יותר של כלל העולים, למניעת ירידה וליצירת ׳טיפוס של עולה חדש המרוצה ממצבו והמשגר בשורות טובות לקרוביו וידידיו בארץ מוצאו׳.

העלייה ההמונית לישראל הכפילה את אוכלוסיית המדינה בפרק זמן קצר והטילה עומס רב על המערכת הכלכלית, על אחת כמה וכמה משום שאלה לא היו מהגרי עבודה אלא אוכלוסייה שחלקה פליטים חסרי כול ובהם שיעור גבוה של חולים. הניגוד בין העולים לוותיקים היה חריף במיוחד משום שרוב אנשי היישוב הוותיק, הקולט, היו צעירים בריאים בגיל העבודה. עם קום המדינה היו הנזקקים ביישוב היהודי מעטים מאוד. יחסית לאוכלוסיית היישוב מרובים היו בעלייה ההמונית קשישים, חולים ומשפחות מרובות ילדים שעלות הטיפול בהם, האכלתם ושיכונם הייתה גבוהה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  

רשימת הנושאים באתר