L’Operation mural au Maroc
OPERATION MURAL AU MAROC.
http://rol-benzaken.centerblog.net/10957-operation-mural
L’Operation mural.
L’Operation mural , c’est l’histoire incroyable d’un jeune juif anglais que le destin va mettre sur la route du Mossad, pour organiser l’évacuation clandestine, en 1961
Fils d’un emigre juif polonais, David Littman ne en Angleterre en 1933 ou il fait des etudes brillantes dans les plus grandes universites britanniques. Il epouse Gisèle Orebi en 1959, une jeune Juive dont les parents ont fui l’Égypte. Le couple s’installe a Geneve et c’est la que nait leur fille Diana.
A la suite des evenements recents du bateu Egoz, Israel a decide de faire sortir officiellement les enfants du Maroc pour faciliter la poursuite de l’évacuation clandestine des adultes.
David Littman explique la mission a sa femme , qui decide de le suivre avec la petite Diana, malgre tous les risques que cela represente.
Mais David Littman s’avere tres efficace.
Grace a l’aide de Mohamed Drissi les documents sont enfin signes. Le premier depart est fixe pour le26 juin 1961.
Cette reconnaissance cedera vite la place a un long silence et a l’oubli qui laisseront amer David Littman, retourne vivre en Suisse avec sa famille. Il faudra attendre 1984 pour que son role soit reconnu, puis 1986 pour que le couple Littman retrouve, lors d’une ceremonie d’hommage en Israel, a Ashdod, cent vingt ex-enfants de l’Opération Mural.
Il fut le principal acteur de cette operation et mérite un grand hommage.
סיפורי עם של יהודי ספרד-יצחק מוסוקונה
הרבי מרקדו והכומר .
הרכבת נעצרה בתחנת פְּלֶבְנה. כרגיל בתחנות גדולות, גם כאן יש תנועה ערה של נוסעים: אלה עולים ואלה יורדים, יש המציצים מבעד לחלונות ויש הממהרים, עמוסי כדים ובקבוקים, אל המעיין להצטייד במי שתיה.
באותם זמנים, לא היתה הרכבת יוצאת לדרכה בטרם צילצל פעמון התחנה שלוש פעמים בהפסקות קצובות, ובטרם ייתן מנהל התחנה אות במשרוקיתו. או אז יענה לו המכונאי בקול שריקת הקטר והרכבת תחל לנוע.
והנה בין צלצול הפעמון השלישי לשריקת המנהל, אץ לו רץ לו הרבי מֶרְקָדוֹ, מוהל מן העיר אוּרּוצ׳וּק, שזה לו שבוע ימים שהוא שוהה בפלבנה לרגל אירוסי אחייניתו, חוּרְסִי. ראה הרבי את חומרת המצב ואת דוחק השעה ומיד הזדרז להפיל עצמו על סולם הקרון, מזוודה על ראשו וחבילה תחת בית־שחיו, ואך בנס לא פיצח את ראשו בנסיונו להעפיל בשלבים הצרים של הסולם. אנשים טובים הושיטו לו יד וסייעו לו להיכנס פנימה.
נאנח הרבי, מעומקא דליבא, אנחה של הקלה ונפנה לחפש לו מקום ישיבה בקרון ההומה אדם. היה פותח וסוגר בזו אחר זו את דלתות התאים עד שבסופו של דבר עלה בידו למצוא מקום פנוי. וברצון־הגורל היה מקום זה סמוך למקום־מושבו של כומר קתולי.
בירך הרבי מרקדו את שכניו לנסיעה בשלום, סידר את מטענו וישב במקומו. אחר־כך הסיר את מגבעת המלון שלו, ניגב את זיעתו וחבש כיפה לראשו. כשכילה כל זאת, כיסה בידו על עיניו ומילמל קריאת שמע, לפי שהקדוש־ברוך־הוא הסיר כל מכשול מדרכו וזימן לו נסיעה נוחה ונעימה.
בעת שהיה ממלמל את קריאת שמע, נטה הצדה בנסותו להרחיק עצמו ככל־האפשר מן הכומר, שכנו לספסל, שמא תטמא ותטנף קרבתו של זה את התפילה הקדושה. אלא שתנועה זו לא נעלמה מעיניו של הכומר שעמד מיד על זהותו של היושב לצדו, מה גם שזקנו הארוך, הכיפה וכל צורתו הפיזית של הרבי מרקדו העידו על־כך ממילא. שכנות זו הטרידה את מנוחתו של הכומר והוא ביקש להקניט את הרב בדרכי־נועם.
״כלום אין כבודו נמנה עם הרבנים, ודומני שאף עם המודרניים שבהם, אם לדון על פי חליפתו האזרחית ומגבעת המלון שהוא חובש לראשון״
״כן, אמת הדבר. תלמיד־חכם אני ובן תורה, אך פרנסתי על עריכת ברית־מילה לתינוקות ישראל שאך זה נולדו.״ ״וכלום די בזה כדי להתקיים?״
״אינני דואג, כיון שאינני עובד בקבלנות, לפי מספר החתיכות. הקהילה שלנו קוצבת לי שכר קבוע ומזה פרנסתי.״
מענין לעניו הגיעו לכלל שיחה על משמעות הברית. ״האם לא מוזר הדבר בעיניך שלא נמצאה דרך אחרת לבטא את הברית בין זה אשר אין נושאים את שמו לבין עם ישראל, אלא באמצעות כריתת חתיכה מן האיבר העדין ביותר?״
״איך תירצו חכמינו קושיה זו, לא אוכל להסביר, אך יודע אני שלישו, המוחזק בעיניכם כבן האלוהים, כרתו אותה חתיכה ביום השמיני להיוולדו ולכבוד המאורע הגדול הזה חוגגים אתם את ראש־השנה. שמעתי גם שראשוני הנוצרים שמרו את השבת ומלו את בניהם.״
״אלו הם מאורעות היסטוריים שלא קל לאמתם,״ השיב הכומר באי־רצון בולט לעין.
״והאם אמת הדבר שבפסח אופים אתם את המצות עם דם נוצרים?״ ״אלו הם דברי־הבל שהומצאו על־ידי אויבינו. דברים כאלו בדיוק נהגו עובדי האלילים להעליל על הנוצרים הראשונים בטרם הפכה הנצרות לדת הרשמית במדינות רבות.״
בינתיים הולכת הרכבת וקרבה לגוֹרְנָה־אוֹרְחוֹבִיצָה, מקום בו אמור הרבי להחליף רכבת בכדי להמשיך בדרכו. בראותו כי לא עלה בידו להוציא את הרבי מכליו, פתח הכומר את סל המסע שלו והוציא מתוכו לחם ודברי מזון ובהם גם קותלי־חזיר.
״ייקח נא הרבי. אומרים כי ברכבת נפתח התיאבון והזמן ממהר לחלוף בסעודה.״
ובאמרו זאת הושיט לו הכומר את סכינו כדי שיפרוס לעצמו חתיכה מבשר החזיר.
״רב תודות. תורתנו אוסרת עלינו אכילת חזיר וכל דבר מאכל שאינו כשר,״ השיב הרבי מרקדו בהסתירו בקושי את סלידתו.
״כמה חבל. הריני מבטיחך נאמנה, כבוד הרב, שמכל מאכלי־תבל אין מאכל ערב יותר לחך מקותלי־חזיר.״
בהתקרבה לתחנת גורנה־אורחוביצה האטה הרכבת את מרוצתה, אות וסימן לרבי מרקדו שהגיעה השעה להיפרד משכנו למסע.
״נו, עברנו איך שהוא את הדרך,״ אמר הרבי מרקדו, ״ילך נא בשעה טובה וימסור דרישת שלום לגברת, אשתו ולכל המשפחה.״
״אבל אין לי לא אשה ולא ילדים. כלום אין קדושתו יודע שכמרים אינם מתחתנים?״
״חבל, חבל!״ אמר הרבי מרקדו. ״מכל הנאות העולם הזה אין דבר טוב יותר מאשה ומשפחה ברוכת־ילדים!״
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
112 – مرة الاب غضب من الرب ما بتحب وما بتنحب
מרת(א)לאב עיציב מן(אל)רב מא בתחב ומא בתנחב.
אשת האב(אם חורגת) כעס מאלוהים לא אוהבת ולא נאהבת.
113- جمال بلا طهاره صحن ذهب عليه فاره
גימאל בלא טהארה, צחן ד׳הב /עליה פארה.
יופי ללא טוהר כמו צלחת זהב ועליה עכבר.
114- نام على بطون جبال ولا تنام على بطون رجال
נאם עלא בטון גיבאל ולא תנאם עלא בטון לג׳אל.
טוב לישון על הארץ הקשה מלשון על בטני גברים רכים, בני אדם בוגדניים.
115 – جوز القصيره بحسبها زغيره
גיוז(א)לקצירה בחבסהא זע׳ירה.
בעלה של הנמוכה חושב אותה לצעירה.
בעל שמשלה את עצמו.
116 – خد الحلو واوقف قباله وان جعت شاهد جماله
ח 'ד(א)לחלו ואוקפ קבאלו ואן גיעת שאהד ג׳מאלו.
קח את היפה ועמוד מול ואם תרעב הביט ביופיו.
117 – عتب الارامل على المجوزين
גערות האלמנות על הנשואים.
118 – نامت ليلها الطويل وقامت مستعجله
נאמת לילהא(אל)טויל וקאמת מסתעג'לה.
ישנה את לילה הארוך וקמה ממהרת.
על אישה המעדיפה את השינה, על מלוי תפקידה בבית.
Le renouveau de l'agitation- Epreuves et liberation. Joseph Toledano
La présence inédite, à Casablanca, de jeunes Juifs aux côtés des 
Français, à une manifestation des partis de gauche, suscita la colère de certains milieux coloniaux. Les manifestants exigeaient le rappel du nouveau Résident Général Peyrouton, (futur ministre de l'Intérieur de Vichy), présenté par le journal communiste parisien L'Humanité comme le protégé de Léon Daudet. Le journal d'extrême-droite de la grande métropole La Voix Française ne dissimulait pas son indignation :
« Un membre éminent de la communauté israélite de Casablanca, que cette situation afflige, nous confirmait la part de responsabilité qui en incombe à Maître Sultan, l'étrange pèlerin parti à Paris demander la tête de M. Pejrouton… Nous ne voulons pas passer sous silence le geste courageux du Président du Comité de la Communauté de Casablanca, M Yahya Zagury, auteur d'une motion en faveur du Résident Général, M Pejrouton. Le gouvernement devrait faire son devoir et ne pas permettre que de jeunes voyous du mellah se promènent avec des pancartes portant les mots " A. bas Zagury ! " et n 'écrivent des injures contre lui sur les murs et les portes du quartier. Le gouvernement ne doi tpas permettre non plus que les jeunes Israélites, qui ne sont pas sujets français, insultent ici le représentant de la nation protectrice… Les Casablancais ont pu constater, au cours des dernières semaines, le grand nombre de jeunes Israélites, à la tenue d'ailleurs d'une bruyante impudence, qui participent aux différentes manifestations en vue du renvoi du Résident Général Peyrouton et de l'extension des grèves ou qui abordent cravate ou mouchoir rouge, vendant Le Maroc Socialiste dans la rue. A Casablanca comme à Marrakech, il a été pénible à la population de constater l'arrogance et la brutalité de ces vendeurs… »
Ces vendeurs étaient souvent apostrophés par les passants français aux cris de " Mort aux juifs ! ", " La France aux Français ! ", " Blum au poteau ! ", "Boycottage d'Israël au Maroc!". L'Avenir Illustré du 31 octobre 1936 rapportait que, dans Casablanca :
" la foule européenne aveugle hurlait " Mort aux Juifs ! " et menaçait d'envahir le mellah après avoir essayé en vain d'exciter contre nous nos frères musulmans ».
Cette intervention de la jeunesse juive paraissait d'autant plus surprenante — et scandaleuse — que le Résident passait pour être plutôt favorable aux Juifs. Il avait apporté son appui au projet de construction d'un habitat israélite à loyer modéré à Casablanca qui avait été, en fin de compte, torpillé par les intérêts égoïstes et le Conseil Municipal. A la suite de sa visite du mellah sous la conduite de Maître Bonan, il s'était écrié, face à l'insalubrité environnante ? " C'est épouvantable ! C'est épouvantable, il faut que cela cesse ! " De plus, au cours de sa mission précédente à Tunis, il avait usé de son pouvoir pour bannir les journaux susceptibles de troubler l'ordre public. Par exemple, il avait interdit, dans la Régence, la diffusion de l'organe de propagande antisémite le plus virulent d'Algérie, La Libre Parole, dirigé par Henri Coston.
Suite à l'écho négatif de ces incidents, Yahya Zagury fit lire dans toutes les synagogues de Casablanca la circulaire d'avertissement suivante :
« Vous n'ignorez pas les incidents qui se sont déroulés ces derniers jours et qui auraient pu porter préjudice à notre paisible communauté. Plusieurs personnalités Israélites sont venues me voir et se plaindre de ce que quelques jeunes Israélites marocains ont cru pouvoir s'occuper de questions qui ne les concernent pas et qui auraient pu nuire à notre collectivité… »
A Meknès, bastion de l'antisémitisme colonial, un bataillon de la Légion défila aux cris de " Vive Hitler, mort aux Juifs ! "
Les milieux d'affaires français, qui craignaient pour leurs privilèges et étaient favorables au maintien d'un Résident à leur dévotion, se mobilisèrent pour effrayer les politiciens parisiens en agitant le spectre d'une imminente révolte arabe. Le Président de la Chambre de Commerce Marocaine, M. Bozzi mettait en garde le chef du gouvernement Léon Blum contre le rappel du Résident :
" Une minorité turbulente a recruté des adeptes surtout parmi les jeunes Marocains nationalistes et les jeunes Israélites. La masse indigène, travaillée par les uns contre les Européens, par les autres contre les Israélites, est en effervescence et prête à se laisser entraîner vers les quartiers juifs, puis ensuite vers les quartiers européens. Les colons disséminés dans le bled seront les premières victimes. A.ucune force n'arrêtera les cent vingt mille indigènes de Casablanca, les cent mille indigènes de Fès et les cent mille indigènes de Marrakech lorsque l'incendie s'allumera… »
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.
רבי משה אלבראהניץ, רבי משה ממון, רבי יצחק צרויה ורבי בנימין בן רבי יוסף גבאי, אלה המה ארבעת הרבנים החתומים בתקנה הראשונה של " ספר התקנות למגורשי קשטיליא בפאס ". התקנה ההיא נעשית ביום שבת י"ב סיון רנ"ד ונכתבה בלשון ספרדית וכל עניינה כמעט על דבר ירושה, צואה, דמי תכריכין וקבורה. חובות שעל האיש המת, וחילוק נכסיו.
מובן הדבר כי נעשתה לרגלי הוצאות המאורעות של הדבר והרעב כמו שזכרנו בפרק הקודם כי היו נאלצים הרבנים ההם אז לתקן תקנות שכל כך היו נחוצות להשקיט ריב ומדון בנוגע לנכסי המתים אז מפני הסכסוכים שתקרינה בין קרובי המת וירשיו.
התקנה השניה שבספר התקנות נעשתה אחרי כן כשנתיים וחצי ביום שבת י"ב טבת שנת רנ"ז שאז התחילו כבר ימי טובה לבוא, על התקנה הזו השנית חתמו רק שניים שכנראה היו ספרי הבית דין, והם : רבי משה בלאנסי ורבי יעקב פרייאנטי, וזה היה משורר גדול וחיבר קינות בכי ( המחבר מעיד שראה מהם בתוך קובץ הקינות הנהוגים לאומרם במרוקו, ובספר שירים כתב יד אוקספורד נו' 1189 נמצא שיר מיעקב פרייאנטי.
והנה על פיו של רבי חיים גאגין , למעלה, נודע לנון עוד רבנים שחיו אז סביב לשנת ר"ס. והם : רבי משה חליוואה, הראשון שהרהיב עז להנהיג את הנפיחה ולהתירה לכתחילה אף לתושבים, רבי יוסף עוזיאל – משפחת עוזיאל היא אחת ממשפחות המיוחסות שבספרד כנודע ושלשלת גדולה של רבנים נמצא שיצאו מקרבה בפאס כמו שנזכיר הלאה. אכן גם בטורקיה באו שמה רבנים אחדים על ידי בשאלות ותשובות " אהלי תם – ורבי שמואל צבאח שהתנגדו לדעת רבי משה חליואה ועם היותם גם הם מהמגורשים לא חפצו להסביר ולהתיר.
ולהיפך הם עזרו והחזיקו ביד רבי שלום מסנות מעיר תוניס שנמצא אז בפאס ושעוררת את התושבים לבטל את ההיתר. רבי משה חליואה ורבי יוסף עוזיאל שניהם למדו בספרד לפני רבי שמואל בלאנסי ויחשבו לגדולי תלמידיו.
הראשון בא במשא ומתן חד הוא ורבי שלום מסנות הנזכר עם ר"צ דוראן הרב באלג'יר אז, ולפי הנראה היה גדול בתורה עד שהרבה מהרבנים ששימשו אחריו נחשבו לתלמידיו. הוא מת לפני שנת רפ"ו ועל מקומו נשארו הרבנים האלה : רבי היודה בן רבי שם טוב בן זכרי, רבי יהודה עוזיאל ( כנראה בנו או אחיו של רבי יוסף עוזיאל הנזכר ).
רבי אברהם דליאון ( אולי בנו של רבי יצחק די ליאון ), רבי נחמן בן סונבאל, רבי בן רבי משה מינדא או מינדיס, רבי יצחק בן רבי יוסף נהון, רבי יוסף טובי, רבי שלמה אבוהב – אולי בנו של רבי יצחק – רבי יהשוע קורקיס, רבי אברהם אדרוטאיל בנו של רבי שלמה אדרוטאיל שמת בשנה הראשונה לבוא מגורשי ספרד בפאס, רבי יעקב אמיגו.
כל הרבנים האלה שימשו ברבנותם בעשרים השנים האחרונות של המאה השלישית מהם היה רק רבי אברהם דליאון שמת עוד לפני שנת רצ"ה, וחמשת הרבנים רבי יהודה בן רבי שם טוב בן זכרי, רבי יהודה עוזיאל, רבי שלמה אבוהב, רבי אברהם אדרוטאיל ורבי יעקב אמיגו אלה מתו בין סוף המאה השלישית ובין תחלת המאה הרביעית, על כן לפני שנת ש"ה, כי בתקנה השלישי מספר התקנות שנתקנה אז בעשירי בניסן של השנה ההיא שנת ש"ה לא נמנו חמשת המגורשים בשנת רצ"ה לרבי חיים גאגין.
הרבנים ההם, אך החמשה האחרים רבי נחמן בן סונבאל, רבי יחצק נהון, רבי יוסף טובי, רבי יהושע קורקוס ורבי יוסף מינדא, הם נשארו עוד אז בחיים וימנו על התקנה ההיא, ושלשה מהם והם ר"נ בן סונבאל, רבי יצחק נהון ורבי יהושע קורקיס, האריכו ימים עוד אחרי שנת שי"א ויהיו נועדים בהתקנות אשר תקנו אז בין שנות ש"ה שי"א. 1545 – 1551.
ובמשך השנים ההם בעת שאחדים מהרבנים הנזכרים נפקדו מבין מועצת רבני עדת המגורשים, היו עוד רבנים אחרים גדולים ונכבדים שמלאו מיד את מקומם. וגם הם רבם היו המה בעצמם ילידי ספרד ואך באו בהיותם עוליט ימים לפאס ושם רכשו להם ידיעתם בתורה.