ארכיון יומי: 28 בפברואר 2016


אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

קמב

פ׳ חני. לעיר צפר״ו יע״א. שנ. תרפ״ט לפ״ק.רבי יוסף משאש

למעלת הרה״ג, מעו״מ, כמוהר״ר שלום אזולאי ישצ״ו.

שלמא דמר יסגא לעד. אדוני! אור גדול נגה עלי במכתב ידי קדשו, אודות היריעות אשר מסר לידי הר׳ בן יתאח, לתווך לו עם הסופר לכתוב לו אחרים תחתיהם בדמותם ובצלמם, זה זמן רב משנגמרו, והם מונחים אצלו, מצפה על תשלום שכרו, כי לא לקח ממנו. תחלה רק רביעית הד״ם, ובכן ישלח לו שלשה רבעי דמים הנשארים בידו, ושליח הובאה, יהיה שליח הולכה, ואודות הטלאים, עיני קדשו תחזינה שאין בהם שום טלאי כלל, ושלום.

דל ורזה, היו״ם הזה, ס״ט

קמג

פ׳ הנז'

ידידי החה״ש, כמהר״ש הלוי, ישצ״ו. שלום. שלום. עתה באתי להודיע לרו״מ, שמות הרבנים והחכמים והסופרים, אשר יכולתי לדעת, אחר עמל רב ותלאה עצומה בחפוש מחפוש בכמה אגודות של שטרות ישנים הנמצאים אצלי, ואצל הרה״ג כמוהר״ר שלמה ן׳ שטרית ישצ״ו, ואצל אחרים שיכולתי לחפש בבתי עקד ספריהם, ועוד בכמה ספרים ישנים כת״י, ועוד כהנה וכהנה ספרים ׳.ושטרות ישנים שהם טמונים אצל רבנים וגדולים שלא יכולתי להשיג לראותם, יען אינם רוצים לתת רשות לשו״א לחפש כתביהם ושטרותיהם וספריהם, כאשר כבודו ידע מזה, ואשר השגתי, הנני מסדרו, לפני כבודו, ע״ס א״ב, בשמות המשפחות, וזה החילי, וה׳ יעזור לי.

 אאליון. שם משפחה. מצאתי זכרונה בשטר זכיה ישן מש׳ ת׳׳ץ לפ״ק, שכתב וזל״ה, היא החצר שבחורבות .העיר הנקראת מקדם קדמתה ע״ש הרב כמוהר״ר יצחק אאליון זלה״ה, עכל״ה. ולא יש

עתה שום זכר למשפחה זו בעיר.

 אבודרהם, נזכר ממנה, ר׳ אברהם אבודרהם, בשטר מש׳ תק״א לפ״ק, בתואר החכם השלם, כהה״ר. ועוד נמצא ר׳ יצחק אבודרהם חותם א׳ בשטר שכירות מש׳ תפ״ח לפ״ק, ואפשר שהוא אביו, ולא יש שום זכר ממנה עתה בעיר, זולתי אשד, זקנה כאשר שמעתי.

אבורביע. נזכר ממנה, ר׳ משה אבורביע, בטופס מטופס שטר ישן משנת ש״פ לפ״ק, בתואר הרב הגדול כמוהר״ר, זצ״ל. ורב אחד אמר לי שהוא מהמגורשים מספרד בש׳ רנ״ו לפ״ק. וחצר אחת במבוי לברג׳א היתד. נקראת על שמו, עדין יש אחדים מהמשפחה הזאת בעיר.

אביחצירא. כהה״ר מרדכי אביחצירא ז״ל, היה מלמד תשב״ר, כן א״ל זקן אחד שלמד אצלו בש׳ תרי״ג לפ׳׳ק, וא״ל שהיה חסיד גדול. וכן מצאתי ר׳ אברהם אביחצירא, ור׳ שלמה אביחצירא, באיזה שטרות בש׳ תקכ״ד לפ״ק, מתוארים בתואר החכם השלם, כהה״ר. ולהבדיל לחיים, החכם השלם כמה״ר אברהם אביחצירא ישצ״ו. [כעת הוא אחד מהבדי״ץ בעיר צ׳אר אלבידא, והוא תלמידו של אבא מארי ז״ל]. והחה״ש כהה״ר שמואל ישצ״ו, הוא כעת בעיר רבא״ט. ויש עוד מהמשפחה הזאת בעיר.

 אביטבול. מצאתי בשטר ישן מש׳ ת״פ לפ״ק, החה״ש כהה״ר יוסף אביטבול ז״ל, שהיה סופר סת״ם, ועוד, ר׳ נפתלי אביטבול ז״ל חתום א׳ בשטר עיסקא, בשי תק״ל לפ״ק. ועוד ר׳ יחייא ז״ל, חתום א׳

בשטר אחד בש׳ תצ״ט לפ״ק.

אביכזיר. החה״ש והכולל, כמוה״ר סמחון אביכזיר זלה״ה, זה כשלשים שנה משנתבש״ם, אומרים שהיה חכם גדול בתלמוד וחסיד. ועוד החה״ש בהה״ד יצחק אביכזיר ז״ל נזכר בשטר אחד מש׳ תק״ס לפ״ק, ועוד החה״ש כהה״ר שמואל ז״ל, היה מלמד תשב״ר וסופר שטרות, דיכרנא ליה כד הוינא טליא, ועדין בנו חי. ועוד יש אחדים מהמשפחה הזאת בעיר.

אבולעפייא. הרב כמוהר״ר דוד זלה״ה, מצאתי חתימתו בפס״ד אחד בש׳ כת״ר לפ״ק, ואמר לי רב אחד זקן, שכמוהר״ד הנז׳ היה שד״ר מירושלים תובב״א, וישב במקנא״ס, איזה שנים, מפני שבוש הדרכים, והיה דרשן מופלג, וכן ראיתי למו״ד הרב כמוהר״ר דוד משאש זלה״ה, שכתב באחד מדרושיו דבר אחד משמו והשיג עליו, ומצאתי עוד חתימתו בש׳ תרל״ב לפ״ק.

אבילא. ר׳ מסעוד ז״ל, היה סופר שטרות, מצאתיו חותם א׳ בשטר אחד בשנת תק״ע לפ״ק, ועוד ר׳ יצחק ז״ל, חותם א׳ בשטר א׳, בשנת תקמ״ז לפ״ק, ועתה אין זכר למשפחה זו במכנא״ס כלל.

אביצרור. בטופס מטופס שטר ישן, נזכר הרב כמוהר״ר יצחק זלה״ה, בכמוהר״ר יעקב זלה״ה, וזמן השטר הראשון הוא אדר רפ״א לפ״ק, והוא שטר מתנה לבתו אסתר שנתן לה חצר אחת במבוי מקוד. טהרה. ועוד רבי יצחק ז״ל, מצאתיו חותם א׳, בש׳ תקי״ג לפ״ק, על שטר א׳, ונזכר שם דודו החה״ש ה״ר יעקב ז״ל. אין זכר עתה למשפחה זו בעיר.

אביקציץ. ר׳ מסעוד ז״ל, מצאתיו בשטר שותפות מש׳ תצ״ח לפ״ק, בתואר החכם כמה״ר, עדין יש מהמשפחה הזאת במכנא״ס.

 אבירג׳יל. ר׳ יצחק ז״ל, נזכר בשטר א׳ מש׳ תקל״ג לפ״ק, בתואר החה״ש כהה״ר, ועוד מצאתי ד׳ אליהו ז״ל, בשטר עדות משגת תקל״ט לפ״ק, ועוד מצאתי משמו איזה חדושים על תהלים, עדין יש במכנא״ס מהמשפחה הזאת. זהו מה שהשיגה ידי עתה להודיע לכבודו, ושלום.

תולדות חייהם של רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

רבי אברהם ב״ר יעחק מרמוןארזי הלבנון

רמון היא העיר גראנאטא בספרד, [ורבנו אברהם] היה לדעתי בדור הרשב״א ( המאה ה-13 -14 ) כאשר אבאר לקמן וחיבר

א – ספר ״הברית״ הוא ספר נחלק לפרקים, מובא בהקדמות הרב משה בוטריל לפירוש על ספר יצירה ומעתיק שם דברים מפרק י״א מהספר, ותוך הדברים מזכיר לספר המורה [וא״כ זמנו אחר זמן הומב״ם ונסתרה בזה דעת הרב קורא הדורות דף ח' ע״ב אשר סבו שהו״א חיבר ספר הברית] ואינו ספר ברית מנוחה אשר אתנו כאשר עלה על דעת רבים כי הלשון המועתק שם לא ראיתיו בספר ברית מנוחה וגם ספר ברית מנוחה אינו נחלק לפרקים כאשר נחלק ספר הברית.

ב]. ספר ״ברית מנוחה״ גם הוא לרבינו אברהם מרמון כמובא בשער הספר בשם ספר למודי אצילות, והוא ספר עמוק בקבלה ודבריו הם קודש קדשים ומימיו מן הקדש המה יוצאים כמ״ש הרב מו״ה חיים וויטאל בשם רבו האר״י בהקדמתו לספר עץ חיים [ובן בספר שולחן ערוך להאו״י דפוס פפד״א דף נ״ז רע׳׳ג] זה לשונו: וספר הנקרא ברית מנוחה הוא אמתי וחברו חכם גדול בתורה ובחכמה ונאמן רוח וכסה את דבריו בעומק ונעשה ע״פ נשמת צדיק א׳ קדמון שנגלה עליו אליהו ז״ל ולמדו ונדפס באמשטרדם ת״ח, [והרב חלד״א בועד לחכמים ח״א אות ב׳ סימן ג׳ כ' שראה הספר בכ״י ושהנדפס כמעט אינו מגיע לחציו ויש בו חסרונות וחילופים] ויען כי בעל הספר הזה מעתיק רבים בלשון ארמית בשם רבי שמעון בר יוחאי אשר קוראו החכם [עיין מ״ש הרב מו״ה יעב״ץ במטפחת דף ט״ז ע״א] נראה כי כבר נתגלה ספר הזוהר בימיו, אם כי לא נמצאו הדברים בספר הזוהר אשר אתנו בדפוס כמו שכתב הרב מו״ה יעב״ץ בספר הנזכר שם ובדף ל׳ ע״א [ועיין עוד שם ל״ז ע״א] אין זה מן התימה כי ספר הזוהר גדול הרבה יותר ממה שנדפס כמ״ש בספר ״מצרף לחכמה״ דף כ״ב ע״ב ומוכח מזה שמחבר הספר היה בזמן הרשב״א ותלמידיו אשר בימיהם נתגלה ספר הזוהר ולא היה קדמון כאשר חשבו רבים וגדולים ועל כי ראו בהקדמה שלו בסדר קבלת השם המפורש שחושב עד זמן הגאונים ופוסק חשבו מחברו לגאון עד כי ייחסוהו לרב חמאי גאון

[כמו שמביא בספר שם הגדולים ח״א אות ק׳ סי׳ ו' בשם כ״י, וגם אין כאן שנים כאשר סבר הרב בעל סדר הדורות, וכבר השיגו בשם הגדולים ח״ב אות ב׳ סי׳ ג׳] וכבר נטה לדעתי זאת הרב מו״ה יעב״ץ בספר הנזכר שם וז״ל שני מחברים האלה [ר״ל מחבר ספר ברית מנוחה ומחבר ספר מת אגוז] ספרדים היו וקרובים זה לזה בזמן ובמקום ומבאר קצת דבריו.

ג]. ספר ״מגלה התעלומות״ מביאו בספר ברית מנוחה דף ל׳׳ח ע״א

רבי אברהם ב״ר יצחק נרבוני

היה מתלמידי רבינו יונה והרמב״ן וחיבר: א]. פירוש על הלכות הרב אלפסי ז״ל [כ״כ בספר שערי ציון להר״ר יצחק לאטיש שער הראשון [כ״י] וכן מובא בשמו בס״ש ה״ק דף נ״ו ע״ב [אלא שהוסיף ועל המורה כדרכו לערבב המחברים והספרים וכן עשה כאן והחליף ובי אברהם נרבוני עם רבי משה נרבוני]. אור החיים, כערכו

רבי אברהם ב״ר ישועה עטייא

הוא אבי רבי משה מחכמי המאה החמישית. היה מורה צדק ומתואר ביחס הכתובה כדיין ומורה צדק, חסיד ועניו. באייר התפ״ח [1728] נמנה על חכמי ההסגר בקהילה שחתמו על הסכמה בדבר סדרי גביית כספים עבור שלוחי ארץ ישראל [כרם חמר, ח״ב, תקנה קנה] יחד עמו חתמו הרבנים: בנימין ן׳ סמחון, יצחק ן׳ עטר ומרדכי צבע. על ההסכמה חתמו רבי יהודה ן׳ עטר, רבי שלום ן׳ אדרעי וחכמים נוספים. כמו כן חתום על פסק דין עם יעקב מלכא, רבי יהודה אבן צור ורבי מרדכי צבע.

פאס וחכמיה, ה״א, עמוד 344

רבי אברהם ב״ר מאיר אבי זמרה

רב, משורר, ופילוסוף, ממגורשי ספרד של שנת רנ״ב [1492], ישב בעיר תלמסאן ושם חתום על תשובה עם הגאון רבי יעקב בירב ורבי יהודה כלץ. חכמי הדור קראו לו ״גורן נכון״ כי רבי אברהם ידע בעל פה את התנ״ך ואת מורה נבוכים ״ספר התנ״ך על מפרשיו וספר מורה נבוכים שגורים היו בפיו״, הרב עסק בתורת הפילוסופיה, רבי אברהם היה ״משורר גדול והיה לו לשון לימודים ולשון צח ומצוחצח״ היתה לו חכמה וסגולה לכתוב בשיטה נפלאה שירים ופזמונים לאו דוקא בלשון הקודש כי אם גם בלשון ערב [וכפי המעשה שהיה, המובא בספו עומר השכחה, דף קכ״ו ע״א], רבי אברהם ישב בווהראן ושם חיבר תוכחה נפלאה ״נפשי למה תסבלי״ וז״ל: זאת השירה יצרתי לי תוכחה לעצמי ולאחרים עמי כל עוד שהבחירה נתונה ביד האדם להרע או להטיב ר״ל כי הרשות נתונה בידו אם יזכה בעולם הזה ויתאוה לשכליות בעודו בחמריות ויפנה מעלה מעלה אשריו כי יטעום בעולם הזה מתענוג העולם הבא ובעת יציאת נשמתו מגופו יתגלו לו סודות נעלמות וקודם הגיעו לאותה השעה ישתוקק מתי יפול הפירוד וההפך הפך, ויסדתיה בווהראן הרנ״ג ליצירה״ [עומר השכחה, דף קל״ה, לרבי אברהם גבישון, ליוורגו תק״ח].

רבי אברהם ז״ל, גדול שמו בישראל, על היותו הראשון לראות במנוסת היהודים מספרד בשנת קנ״א, גירוש לכל דבר"גירוש שנת קנ״א׳/ רבני המערב הלכו בעקבות חידושו של רבי אברהם ז״ל, לאמור בשנת קנ״א [1391] היה גירוש יהודים מספרד. רבי אברהם אבי זמרה כתב: …כשאירע הגירוש המר בספרד מעיר גראנטה ובאנו לתלמסאן כמו מאתים נשמות והיתה שם בגראנטה משפחה קורין לה בני גבישון והיתה בם יד ה' כולם מתו על קידוש ה׳ ואפילו שום אחד מהם לא המיר דתו כמו משפחות האחרים ועיקר גירושם היה משיבילייא מהגירוש של שנת אל קנ״א נוקם ה׳… [עומר השכחה, דף קל״ח] גם רבינו החיד״א, הדייקן הנאמן השתמש במושג חדשני זה גירוש שנת קנ״א וז׳׳ל: הרשב״ץ… בשנת קנ״א בא לאלגזאייר כי בורח הוא מספרד מהגרוש [שם הגדולים ערך הרשב״ץ], [וראה ספרי הקטן: ספרד וגירוש שנת קרא, ירושלים, תשנ״א]. חי בשנים ר״י-ר״צ לערך [1530-1450].

מלכי ישורון, עמוד 22

רבי אברהם ב״ר מאיר קמניאל [אבן מוחג׳יר]

 מחכמי ספרד בדור הרביעי. מדקדק, תוכן ומקורב למלכות. נפטר בערך שנת ד׳תת״ס [1100]. בן למשפחת אנשי חצר. שירת בחצרו של המלך עבדיד בתואר ״וזיר״. מנהיג קהילת יהודי סוויליה. אירח את הרי״ף בביקורו הראשון בספרד. רבי משה אבן עזרא שיבח את פעילותו לטובת אחיו היהודים, ביחוד בתחום פדיון שבויים, והקדיש לו את ספרו ״תרשיש״.

L'esprit du Mellah-JosephToledano-QUI AIME BIEN CHATIE BIEN

QUI AIME BIEN CHATIE BIEN

  • El a'ssa ma tkhli min yia'ssa Le bâton empêche de durcir

Rien de nouveau sous le soleil, le Roi Salomon avait déjà fait l'éloge de la manière forte en matière l'éducation et des mérites du bâton pour faire pousser droit les enfants: "Car celui qu'il aime l'Eternel le châtie, tel un père le fils qui lui est cher (Proverbes 3:12) ou encore "Ménager les coups de verge c'est hai'r son enfant, mais avoir soin de le corriger, c'est l'aimer" (13:24).

  • Minsghor ka it'ouez el fkos                          Du début le concombre se tord

Proverbe emprunté au folklore agricole et qui sent bon le terroir marocain. Si on n'y prend garde tant qu'ils sont encore petits, les enfants ne pousseront pas droit.

Ma iqdi m3a al 3assi – Gher el 3assi

  • Qui refuse de marcher comme il se doit
  • Aux coups seulement a droit

Textuellement "Au dur ne conviennent que les coups de bâton" et on peut dire que dans ce domaine l'imagination était vraiment au pouvoir. Les classes surpeuplées du Talmud Tora avaient bien souvent des allures de petites chambres de torture. Le maître, c'était l'enfance de l'art, était arme d'un bon bâton, de préférence pour les plus sadiques, un nerf de boeuf bien trempé dans l'eau pour le durcir encore plus, etdont il usait avec generosite. Le plus begnin eait de tendre la paume de la main pour y recevoir un nombre de coups proportionnel a la faute. Il faillait non seulement souffrir mais le faire avec stoicisme: le reflexe naturel de l'enfant est d'enlever la main quand il sent le coup arriver et pour chaque ratage le maitre doublait le coup perdu. Plus spectaculaire encore etait le second degre dans la punition: thmila, recevoir les mêmes coups mais sur la plante des pieds. Pour cela il fallait attacher les pieds au moyen de la falaqa, une corde reliée aux deux bouts à un bâton. Le nombre de coups était fixé à l'avance, mais pas pour les fortes têtes, le rabbin promettait de ne cesser que quand le récalcitrant aura "mordu la terre", exprimant par là son remords. Enfin, dernier raffinement dont les maîtres n'avaient pas l'exclusivité puisque les familles "chic" en avaient à la maison: el arma, un étau mis aux chevilles et qui paralysait l'enfant puni.

Ces méthodes étaient dans l'ancien temps la norme mais la justice impose d'ajouter que d'autres maîtres et d'autres parents — en minorité — condamnaient ces méthodes barbares.

UNE PITIE BIEN PLACEE

Souvenir d'enfance pendant la guerre quand la misère avait comment dire un. . . visage. Un jour donc, une des fortes têtes de la classe qui devait compter quatre-vingt petits garnements, à raison de huit heures d'études par jour, fut condamné à quarante coups sur la plante des pieds, ce qui était le maximum. Mais comme c'était un beau voyou, personne n'osa lui attacher les pieds pour recevoir la punition de crainte d'évidentes représailles après le cours. Il fallut donc menacer de thmila eux-mêmes les volontaires désignés. Quand on réussit enfin à lui attacher les pieds, sa blouse retomba et découvrit, ô horreur, son derrière et son zizi. Trop pauvre sa famille ne pouvait lui acheter de culotte. Dilemme du rabbin, déchiré entre l'horreur du nu et la crainte de passer pour un faible. Le garnement aurait pu résoudre le problème en s'excusant, mais il ne fallait pas y compter. Finalement l'horreur du spectacle offert à quatre-vingt paires d'yeux innocents fut le plus fort, et le rabbin trouva une échappatoire élégante: — Je vois dans ses yeux le remords et sur ses lèvres le repentir, lâchez-le!

ד"ר רפאל תורג'מן מהדורותיו של הסידור " תפלת החדש " ותפוצתו בעדות ישראל

ד"ר רפאל תורג'מן

מהדורותיו של הסידור " תפלת החדש " ותפוצתו בעדות ישראלתפלת החדש

הסידור ״תפלת החדש״ היה נפוץ ומקובל בעבר אצל כמה מהקהילות הספרדיות בצפון אפריקה, בארצות הבלקן ובאסיה, וחשיבותו לא נגרעה ממנו עד עצם היום הזה.

מהדורותיו

המהדורה הראשונה הידועה לנו יצאה לאור בוונציה בשנת התקס״א (1801), וההדפסה האחרונה בירושלים בשנת התשל״ה (1975). בסך הכול ארבעים מהדורות. שלושים וחמש מהדורות מצויות באוצר הספרים של הספרייה הלאומית בירושלים. הקדומה שבהן היא משנת התקפ״ג (1823), והמאוחרת היא משנת התשל״ב (1972). ברבעון לביבליוגרפיה "קרית ספר״ מוזכרות עשר מהדורות של סידור זה, ומתוכן שלוש שאינן באוצר הספרים הלאומי: מהדורה משנת התקס״א (1801) קדומה מזו שבירושלים; מהדורה משנת התרפ״ז; ומהדורה משנת התשל״ה (1975) המאוחרת מזו שבירושלים.

מהדורה נוספת מוזכרת בספרו של מ׳ בניהו על ר׳ חיד׳א, שאלוניקי תר״ח. ולאחרונה פרופ׳ גב״ע צרפתי זימן לידי מהדורה אחרת של סידור זה, ליוורנו תקפ״ו.  הדפסתו של הסידור ״תפלת החדש״ נעשתה אפוא בערים הללו:

ליוורנו – 19 מהדורות (תקפ״ג 2 X ; תקפ״ו, תקצ״ח, תר״י, תרס״ו, תרס״ז, תרי׳׳ז, תר״ך, תרכ״ד, תרכ״ו, תרל״ו, תרמ״ג, תרמ״ז, תרפ״ב, תרפ״ז, תרפ״ס, תש״ז, תשי״א) וינה – 7 מהדודות (תרכ״ג, תרל״ג, תרנ״א, תרנ״ו, תרנ׳׳ז, תרס״ה, תר״ע) תל אביב ־ 6 מהדודות(תשט״ז, תשכ״א, תשכ״ג, תשכ״ד, תש״ל, תשל״ב)

 שאלוניקי – 2 מהדורות (תר״ח 2 X)

ירושלים – 2 מהדורות(תרע״ד, תשל״ה)

 בומביי ־ 3 מהדורות(תמ״ט, תרצ״ה, תרצ״ז)

ונציה – מהדורה אחת(תקס״א).

הסקירה שבמאמר זה מבוססת על פרק המבוא בעבודת הגמר: ר׳ תורג׳מן, ״מסורת הלשון של התפילות בסידור ״תפילת החודש״, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן התשמ״ד.

תיאור של כמה מן המהדורות הקדומות

תקפ״ג: שלם, במצב בינוני, אינו קריא ביותר, כתב מטושטש וקשה. עמודיו דהויים: חלק קרועים מעט וחלק מדובקים. נדפס בידי משה ישועה טובייאנא. מתחיל בדף ב עד דף קמ (ברכות השחר, תפילות חול ושבת עד סוף מנחה לשבת). לאחר מכן מתחיל שוב בדף א עד דף לח (סדר מוצאי שבת עד סוף שלוש רגלים) ולבסוף דף א עד דף כ (תפילות שונות). כן מכיל תפילות ודינים מהרב חיד׳א.

תקפ״ו: נדפס בליוורנו בידי אליעזר מנחם אוטולינגי נר״ו, מדפיס ומוכר ספרים. שלם, במצב בינוני. עמודיו דהויים: חלק מהם קרועים וחלק מדובקים. כתב קריא. מכיל קצ״ח דפים המסומנים ברצף החל מדף ב. מכיל גם מעט דינים מהרב חיד׳א. אינו מכיל קריאת התורה.

תר״י: נדפס אף הוא בליוורנו מיד שלמה בילפורטי וחברו, מדפיסים ומוכרי ספרים. שלם, במצב טוב. כתב קריא. מידותיו של הספר גדולות מהקודמים בכ5- ס״מ הן באורך והן ברוחב. מתחיל בדף א עד יא (אדרא זוטא) ולאחר מכן שוב בדף ב עד דף רח (כל התפילות). מלבד התפילות מכיל גם הלכות לפני כל תפילה, אדרא זוטא קדישא (פרקי זוהר), לוח לקביעות שנים לדו- השנים תר׳׳י-תרכ׳׳ו. כן מוצאים בו לראשונה סדר קריאת התורה לשני וחמישי, ״זאת תורת העולה״, בסוף הספר דפים א-יט. תרט״ו: נדפס בליוורנו בדפוס אליהו בן אמוזג וחבריו. חסר, במצב גרוע, כתב קריא למדי (פרט לדפים אחדים). חלק מהדפים קרועים ומדובקים וחלק נוטים להיקרע. מידותיו גדולות כמו הסידור המתואר בסעיף הקודם. מתחיל בדף ב (אידרא זוטא) ומסתיים בדף כא (תחילת הסליחות). כאן חסרים כ20- דפים (תפילות וברכות שונות). לאחר מכן ממשיך בדפים רכב־רכה (לוח לקביעות השנים). כן מכיל הלכות לפני כל תפילה. בלוח לקביעות השנים הוא אמור להקיף את השנים תרכ״ח־תרל״ח, אך חסר בו חלק. אין בו סדר קריאת התורה לשני וחמישי.

תפוצתו של ״תפלת התדש״

מן המהדורות המצויות בידינו כיום אנו למדים, כי עיקר הדפסתו הייתה בליוורנו. המהדורות שנדפסו בארץ הן צילום של דפוס ליוורנו. לצדן של אלו ישנן מהדורות שנדפסו במקומות אחרים כמו: שאלוניקי, וינה, בומביי.

ניתן לומר כי הורתו ולידתו הייתה באמת בליוורנו, אולם כשם שהיהודי נודד מגלות לגלות כך נודדים אתו גם מקלו, טליתו וסידור תפילתו. בקשר להיווצרותו של הסידור ״תפלת החדש״ משער פרופ׳ בניהו, שסידור זה הוא גלגול של"מחזור קטן״ שנדפס אף הוא באיטליה בשביל הספרדים, וכלל מלבד תפילות החול והשבת גם תפילות לימים נוראים. ויש כאלה שכללו גם נספח בשם ״שפתי רננות״ – פיוטים ובקשות. אולם כדי לקבוע מסמרות בעניין זה יש לבדוק, האם המסדר והמנקד של ״תפלת החדש״ משנת תקס״א ואילך הוא המסדר והמנקד של מחזור קטן, ר׳ רפאל אלנאקרא. ואכן הסידור ״תפלת החדש״, על פי עדויות שבידי, הגיעה תפוצתו לארצות רבות גם באפריקה וגם באסיה (מלבד אירופה), כגון מרוקו, אלג׳יר, תוניס (ובמיוחד ג׳רבה), מצרים, עירק (בבל) ואף תימן. הנוסח השאמי בתימן שהיה במחלוקת עם הנוסח הבלדי המקומי הוא שאימץ סידור זה ונהג לפיו.

בכל אופן יש להתייחס אליו כאל סידור נפוץ ומקובל בקרב העדות השונות, והוא נחשב כסידור מקורי ובר-סמכא הן לגבי הטקסט והן לגבי הדינים, המנהגים וההלכות שנוספו לתפילות, וזאת על אף היותו מאוחר יחסית.

כיום הוא מצוי, על פי מיטב ידיעתי, במספר רב של בתי כנסת בקרב עדות רבות, וזאת אעפ״י שבינתיים הונהגו גם סידורים רבים אחרים, נאים יותר בצורתם ומושכים יותר במיוחד את בני הנוער, כמו: תפילת ישרים, רינת ישראל, אהבת ציון, תפילת בני ציון ועוד.

דבר אחד נשאר בגדר חידה והוא גילו של הסידור. אמנם סקרנו את כל הדפוסים הקדומים הידועים לנו והמצויים בספרייה הלאומית, אך יש, כנראה, מהדורות קדומות יותר בידי אנשים פרטיים וזקני העדות. מהדורות אלו יכולות לשפוך אור ולהוסיף נדבך חשוב בחקר הליטורגיה בכלל וחקר הנוסח ומסורות לשון קדומות בפרט.

פרק ראשון האסלאם ודתות אחרות

פרק ראשון האסלאם ודתות אחרותהיהודים בעולם האסלאם

שני סטריאוטיפים שולטים במרבית הדברים שנכתבו על סובלנות ואי־סובלנות בעולם המוסלמי. הראשון מתאר לוחם קנאי, פרש ערבי היוצא מן המדבר רכוב על סוסו, בידו האחת החרב ובשנייה ספר הקראן, ומציע לקורבנותיו את הבחירה בין השתיים. תמונה זאת, שנתפרסמה בזכותו של אדוארד גיבון(Gibbon) בספרו ׳ירידתה ונפילתה של הקיסרות הרומית׳, היא לא רק כוזבת, אלא אף בלתי אפשרית – אלא אם נשער כי מדובר בגזע של סייפים איטרים. בנוהג המוסלמי שמורה יד שמאל לצורכי טוהרה, ושום מוסלמי המכבד את עצמו, בעבר כן עתה, לא ישתמש בה כדי לשאת את הקראן. התיאור השני, שהוא לא פחות אווילי, הוא של אוטופיה בין-דתית ובינגזעית, שבה גברים ונשים בני גזעים שונים, הדבקים באמונות שונות, חיו זה לצד זה ב" תור זהב ", שבו שלטו שלום והסכמה בלתי מעורערים, נהנים משיוויון זכויות והזדמנויות, ועמלים יחדיו לקידום התרבות האנושית. במונחים יהודיים, לפי התיאור האחד, האסלאם הקלסי היה משהו בדומה לאמריקה בעת החדשה, ואולי אף טוב יותר; על־פי האחר, הוא היה משהו בדומה לגרמניה בימי היטלר, ואף גרוע יותר, אם בכלל הדבר אפשרי.

שני התיאורים הם כמובן מעוותים ביותר. ואולם בדומה למרבית הסטריאוטיפים, יש בהם גרעין של אמת. משותפת לשניהם העובדה, שהם חדשים יחסית ושמקורם במערב ולא באסלאם עצמו. לגבי נוצרים ומוסלמים כאחד הסובלנות היא מעלה חדשה, ואי־הסובלנות – פשע חדש. לאורך מרבית תולדותיהן של שתי העדות הסובלנות לא זכתה להערכה וכך גם אי־הסובלנות לא היתה מידה מגונה. כמעט עד לעת החדשה אירופה הנוצרית בעצמה לא נהגה בסובלנות ולא הוקירה אותה, ואף לא נפגעה ביותר בשל העדרה אצל אחרים. ההאשמה שהוטחה תמיד נגד האסלאם לא היתה שתורותיו נכפו בכוח – דבר שהיה מקובל וטבעי – אלא שתורותיו כוזבות. בדומה לכך מן הצד המוסלמי, הטענה לסובלנות, שעליה שומעים עתה רבות מפי אפולוגטים מוסלמיים, ובמיוחד מפי מליצי־יושר של האסלאם, גם היא חדשה ומקורה זר. רק בעת האחרונה ממש החלו אחדים מבין סנגורי האסלאם לטעון שחברתם העניקה בעבר שיוויון זכויות ללא־מוסלמים – ואולם טענה דומה אינה נשמעת מפי דוברי התחייה האסלאמית, ומבחינה היסטורית אין ספק שהצדק עמם. החברות המוסלמיות המסורתיות לא העניקו שיוויון זכויות כזה ואף לא התיימרו לעשות זאת. יתר־על־כן, בעיניהן הדבר לא היה נחשב כלל למעלה, אלא להזנחה במילוי חובה. שהרי כיצד ניתן להעניק יחס שווה לאלה הדוגלים באמונה הנכונה ולאלה הדוחים אותה בעקשנות? הדבר היה מופרך מבחינה תאולוגית והגיונית כאחד.

האמת, כתמיד, היא במקום כלשהו באמצע בין הסטריאוטיפים המנוגדים והסותרים, והיא מסובכת יותר, מורכבת ומגוונת יותר מכל אחד מביניהם. עד כמה היה האסלאם סובלני בעבר? התשובות לשאלה זאת תלויות בהגדרות שנקבעו למונחיה של השאלה. מה כוונתנו באומרנו ״אסלאם״? הדבר אינו כה קל או מובן מאליו, כפי שנראה ממבט ראשון. מה כוונתנו באומרנו ״סובלנות״? גם לה הגדרות רבות ושונות והיא מעוררת שאלות, שאחת החשובות ביניהן היא אמתיהמידה שאנו קובעים להשוואה.

הגדרת האסלאם מעוררת שאלות שהן כבר מן הידועות. כפי שכבר צוין פעמים רבות, במילה ׳אסלאס׳ מקובל להשתמש במובנים רבים ושונים. קודם כל היא מציינת את מה שהמוסלמים רואים כהתגלות הסופית, שאותה העניק אלוהים לנביא מחמד, הכלולה בספר הקודש, הקוראן. זהו מה שאפשר לכנות האסלאם המקורי, אוסף של עיקרי אמונה ומצוות, שהוא הבסיס וגם נקודת המוצא של הדת הידועה בשם זה.

אולם המילה ׳אסלאם', בדומה למילה ׳נצרות׳, משמשת גם במובן שני ורחב יותר – בכדי לציין את ההתפתחות ההיסטורית של אותה דת אחרי מות מייסדה. במובן זה המונח 'אסלאם׳ כולל בתוכו תאולוגיה ומיסטיקה, תפילה ופולחן, חוק ותורת המדינה, וכן את מכלול הדברים שמוסלמים לאין ספור חשבו, אמרו ופעלו בשמה של דתם. האסלאם במובן הזה עשוי להיות שונה מן האסלאם של הנביא כמו, לדוגמה, שהנצרות של הקיסר קונסטנטין וההגמונים שונה מן הנצרות של ישו – או, בדומה לכך, כפי שיהדות התלמוד שונה מזו של התורה, או היהדות של ימינו שונה מזו של התלמוד.

ואולם, ככלל, ההבדל היה כנראה פחות קיצוני באסלאם מאשר ביהדות או בנצרות, בשל הניסיון השונה לגמרי שנתנסו בו מייסדי שלוש הדתות. משה מת לפני הכניסה לארץ המובטחת; ישו מת על הצלב. מחמד לא זכה למות קדושים אלא לעוצמה. במשך חייו הוא היה לראש מדינה שפקד על צבאות, גבה מסים, עשה משפט צדק וחוקק חוקים. השילוב בין אמונה לכוח, דת וסמכות שלטונית אפיין לפיכך את האסלאם לאורך מרבית ההיסטוריה שלו. אך גם כך, דברים רבים התרחשו אחרי מות הנביא, והאסלאם באימפריה של הח׳ליפים, בדומה לנצרות בקיסרויות של רומא ויורשיה, התפתח למשהו מורכב ונרחב לאין שיעור מן התורה המקורית.

לבסוף, קיים מובן שלישי, שבו המונח ׳אסלאם׳ הוא המקבילה לא של הנצרות אלא של העולם הנוצרי. במובן זה, המונח מציין לא רק דת אלא תרבות שלמה, כולל דברים רבים שעל־ פי דרך המיון של העולם המערבי אינם משתייכים לתחום הדתי כלל ועיקר. המונח'אומנות מוסלמית׳, לדוגמה, מציין למעשה כל סוג של אומנות שנוצרה בתחום העולם המוסלמי והמצטיינת בקווי אופי תרבותיים מסוימים ולא רק דתיים. המונח ׳אומנות נוצרית׳ מוגבל לאומנות של תשמישי קדושה ולאומנות כנסייתית, ולא יעלה על דעתו של איש להכליל בה אומנות שיוצריה הם נוצרים, ועוד פחות מכך לא־נוצרים, החיים בתחום העולם הנוצרי. בדומה לכך, ׳מדע מוסלמי׳ פירושו מתמטיקה, פיסיקה, כימיה וכל שאר המדעים, שנוצרו בתחום התרבות המוסלמית ושניתן להם ביטוי בדרך כלל בערבית ולפעמים באחת הלשונות האחרות של האסלאם. חלק גדול ממדע זה, וכך גם באומנות זאת, אינו פרי יצירתם של מוסלמים אלא של נוצרים ויהודים החיים בארצות האסלאם ומהווים חלק מהתרבות המוסלמית שבה עוצבו. לעומת זאת, אין משתמשים במונח ׳מדע נוצרי׳ כדי לציין את הישגיהם המדעיים של נוצרים ואחרים בתחום העולם הנוצרי. עד לעת האחרונה לא היה המונח ידוע כלל, וכאשר הופיע לראשונה, היה זה במובן שונה לגמרי.

בהתחשב במרכזיותה ובנוכחותה הכללית של הדת בחיים ובתרבות המוסלמיים, אפילו במובן שלישי זה של המילה, הגורם הדתי באסלאם הוא גדול יותר ומשמעותי יותר מאשר בעולם הנוצרי. ואולם במובן זה המונח ׳אסלאם׳ מציין לא הלכה אלא מעשה, לא את עיקרי האמונה והמצוות של האסלאם, אלא תיעוד מלא של ההיסטוריה המוסלמית – כלומר, תיעוד פעילותם של בני האדם, הצלחותיהם וכשלונותיהם, חולשותיהם והישגיהם. המוסלמים, בדומה לשאר האנושות, אינם מצליחים לפעמים להגשים את האידיאלים שהציבו לעצמם, ומקלים לפעמים את התקנות החמורות שקבעו לעצמם. ולכן, אם אנו מבקשים לאתר סובלנות או אי־סובלנות בהלכה ובמעשה המוסלמיים כאחד, התשובות תשתנינה על־פי הגדרת האסלאם שנאמץ. הן עשויות להתשנות גם על־פי מידת הסובלנות שלנו.

ובאמת, מה כוונתנו באומרנו ״סובלנות״? בדיון בנושאים מן הסוג הזה קיימת נטייה בלתי נמנעת לאמוד ולהעריך בדרך ההשוואה. אם נדבר על סובלנות באסלאם, נמצא עצמנו עד מהרה משווים את הסובלנות באסאלם עם הסובלנות בחברות אחרוה – בעולם הנוצרי, בהודו, במזרח הרחוק ואולי בעולם המערבי המודרני. זאת צורת השוואה שנפוצה מאוד בין מתפלמסים מזרמים שונים. המתפלמס יכול כמובן להקל מאוד על משימתו בכך שהוא בוחר לעצמו את תחומי ההשוואה הנוחים לו ביותר. קל תמיד, לדוגמה, להוכיח את עליונותה של דת אחת על פני האחרת, אם מעמתים את ההלכה של האחת עם המעשה של האחרת. זכורני שקראתי קונטרס קטן ומהנה, המוכיח שהח׳ליפות המוסלמית עדיפה על הנשיאות האמריקנית. הדבר נעשה בדרך הפשוטה של הגדרת הח׳ליפות על־פי מסות תאולוגיות ומשפטיות מלומדות, והגדרת הנשיאות על־פי השערוריות האחרונות שהתרחשו בוושינגטון. באותה מידה ייקל להוכיח גם את ההיפך – אם מישהו ירצה להשקיע בכך את המאמץ – על־ידי הגדרת הנשיאות על־פי חוקת ארצות הברית והגדרת הח׳ליפות על־פי הרכילות של בגדאד הביניימית, שידיעות עליה אינן חסרות במקורות העומדים לרשותנו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  

רשימת הנושאים באתר